שלושה ימים של שלום ומוזיקה

וודסטוק פוסטר

44 שנים לפסטיבל וודסטוק

Matthews Southern Comfort – Woodstock (1970)

אם אתה זוכר את וודסטוק סימן שלא היית שם

אני לא הייתי שם, ב-1969 הייתי עדיין קטינה. על הפסטיבל שמעתי רק כשהסרט הדוקומנטרי "וודסטוק" הגיע ארצה, נראה לי שב-1972. התאריך ממש לא זכור לי, אך החויה הלא נעימה והמרגיזה שחויתי כשצפיתי בסרט בבית הקולנוע הלכה איתי לאורך השנים ושמורה עימי עד עצם היום הזה. ישבתי שעה וחצי רק כדי לראות את ג'אניס אהובתי מופיעה שם בבדל של שיר שלה שממש לא אהבתי. לְמה ציפיתי? לקוזמיק בלוז, כמובן – השיר הכי-הכי.

Janis Joplin Kozmic Blues live at Woodstock

שיכורה, מסוממת, לא ממש מחוברת לעצמה, אך עדיין מתקשרת עם הסביבה ועם הקהל בצורה מדהימה. לא ההופעה הכי טובה שלה, אך עדיין ענקית ומלאת נשמה, בלי לחפף ונותנת את עצמה בלי חשבון. איפה ישנן עוד זמרות כאלה בימינו, בעידן של הכוכבים הנולדים וכבים כהרף עין בדרכם אל תהום הנשייה?

Janis Joplin live Woodstock 1969

הסרט לא היה משהו מבחינתי, כי האכזבה שלי מכך שלא זכיתי לצפות במה שכל כך רציתי, עמעמה כל דבר אחר. אחרי שנים יצא לי לצפות בגרסת הבמאי, בה הואיל הלה בטובו להוסיף לסרט עוד כמה דקות מהופעתה של האלוהית, אך גם ממרחק השנים, עדיין זה לא הצליח להלהיב אותי. אולי כי החויה הראשונית של הציפיה שהושבה ריקם נטמעה בי כה עמוק, עד כי היה די משעמם לצפות. למרות שאני אוהבת הופעות חיות, אלה שבסרט לא עשו לי כלום. הן היו די עלובות. אולי גם בגלל הסמים והמראות שהבמאי בחר להראות, שלא עניינו אותי (האם אני היחידה מהדור שלי שלא טעמה מימיה?). אולי לאמריקאים זה שונה, כי זו חתיכה די משמעותית מההסטוריה שלהם.

Jefferson Airplane – White Rabbit (Grace Slick, Woodstock, aug 17 1969)

בתקופה ההיא, העדפתי את גרסאות האולפן הנקיות והמדויקות, ששרתו את השירים וגרמו לי להרגיש את המוזיקה בכל רמ"ח אברַי ושס"ע גידַי. גרסאות ההופעה נראו לי כמרוחות, בעלות עיבוד אחר לגמרי ורחוק מהשיר ולא ממש לטעמי. יכול להיות שטעמי השתנה או שההופעות החיות השתפרו וכיום אני מעדיפה להאזין ולצפות יותר בהופעות חיות.

וודסטוק פוסטר1

בקיץ 1969, עדיין לא היו לי שאלות על המדינה ואיך צריכות להראות פני החברה הצודקת והשוויונית בה אני מאמינה ולה אני מיחלת היום. קצת קשה לי להאמין שהכל היה שם דבש, אך מי שחוו, דיווחו על התנהגות למופת, על מעין אוטופיה, על עזרה הדדית וחלוקה במשאבים (בעיקר בג'וינטים, אני משערת). כל אלה הוכחה, שאם יש רצון – אין זו אגדה. חבל שהמציאות הוכיחה אחרת, שהחברה לא נטתה לעבר הטוב, הרעות והאחוה, אלא לרוע, ניצול וקפיטליזם חזירי. אולי כי טוב לא יכול להתקיים לאורך זמן ושלושה ימים הם הגבול? האמרה של אמי זצ"ל עולה אצלי: "אורֵח משול לדג – אחרי שלושה ימים הוא מתחיל להסריח"… אולי בגיל מסוים מתפכחים מאידיאולוגיות ומתחילים לעשות איש-איש לביתו? מתי זה הגיל הזה? נראה לי שטרם הגעתי אליו.

צליל מכוון – ילדי הירח

♀♀

היכן הייתי בזמן ששלושת ימי השלום והמוזיקה התרחשו? באלול תשכ"ט הייתי בת 15 וחצי, קטינה, שעדיין לא שמעה על ג'אניס ג'ופלין ועל המוזיקה שלה. איך הזמן עובר מהר כשנהנות…

Janis Joplin1

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Jazmin Or  On 21 באוגוסט 2013 at 18:42

    גם אני לא הייתי שם, אבל עדיין מושפעת מהמוזיקה ההיא. הזמן אכן עובר…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: