שלום כתה א'

מאבטחת בבית ספר

♀♀

סבתא א'

כל הלילה כמעט ולא עצמנו עין. מהתרגשות. תמיד זה היה ככה לפני יום הלימודים הראשון של הילדוֹת שלנו. הפעם, זו הנכדה שעושה את הצעד הראשון לכיוון ההשכלה. ליל השימורים שלנו נסב על החלפת סיפורי הילדוּת שלנו. עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם וזוגתי שתחיה ואני נטלנו תשעה פסיק תשעה מהם, כך שאנו מספרות ומספרות זו לזו עד שהאופק מתחיל להזהיב בגישושים של קרניים איטיות ומגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אמרו לי, שאם לא ישנת בלילה, פירושו שלא התעוררת, כך שאת יכולה לדלג על אמירת ה"מודה אני". חבל, יש לי הרבה דברים להודות עליהם לא-לוקימתינו האדירות. מחר בבוקר אגיד את זה בכוונה גדולה יותר.

זוגתי אינה מתעסקת עם הדברים הללו. היא מעדיפה לשמור מסורת בדרך אחרת. גם על זה אני יודעת שעלי לברך. בכל זאת, עשרים וחמש שנים יחד אינן באות בקלות. ברוכה את זוגתי.

כל הקיץ נדדנו ללא מנוח מבילוי אחד למשנהו עם הנכדות, מחשש פן תשתעממנה חס ושלום. המצאנו כל מיני משחקים (למזלן, יש להן סבתא יצירתית וגם הזוגה נחנה בדמיון מזרחי פורה מאוד), השתוללנו כאילו אנו בנות אותו הגיל (בלילות צנחנו וישנו כבולי עץ מרוב תשישות) והעיקר – העמקנו את הקשר בינינו.

אנחנו אוהבות לטפל בהן. ביתנו נמצא במרחק של מספר בתים משלהן, כך שלמעשה, שלנו הוא ביתן השני. בצהרים, עת חוזרות הן מבית הספר ומהגן, הן מגיעות אלינו, מניחות את תיקיהן במקום וכולנו מתישבות לאכול יחד את ארוחת הצהרים. אני אוהבת לבשל להן. גם להוריהן, השבים בערב מיום עבודה ארוך כדי לאוספן והם מותשים מכדי להתחיל לבשל. נכון שאפשר להזמין משהו מבחוץ, אך בשביל מה, אם יש אותי? כך אנו זוכות לשבת עם הילדים והנכדות לסעודת הערב. תמיד שמח לחלוק ארוחה יחד. לדעתי, האוכל ערב יותר לחיך ככה.

ההורים לא יכלו לקחת יום חופש כדי ללוות את הקטנות ביומן הראשון, כך שזוגתי שתחיה ואני נטלנו על עצמנו את המטלה הנעימה הזו. בקיץ, טיילנו איתן מספר פעמים אל מתחם בית הספר שהגן צמוד אליו, כדי להראות להן את המקום בו תבלנה חלק מיומן ואולי תלמדנה משהו שיועיל להן בחייהן הבוגרים. תמיד יש תקוה לטוב.

בשער בית הספר, אנו עומדות בתור עם שאר הקהל הנרגש, עוברות תחת עינה הבוחנת של המאבטחת, מציגות בפניה את תכולת תיקינו. זו חדשה והיא מנסה לעשות רושם שהיא מסורה לתפקידה ויסודית. אני מניחה שעם הזמן היא תתחיל להכיר אותנו ותפסיק עם החיטוט המיותר הזה.

מאבטחת

אנחנו בפנים. רקפת ואני נפרדות בחיבוקים ובנשיקות מזוגתי ובת חסותה ושמות פעמינו אל החלק בו שוכן בית הספר. איתנו, צועדות בסך הורים על טפן, כולנו נרגשות, חלק אף מזיל דמעה. אני נמנית עם החלק הזה. אומרת בלב ברכת שהחיינו ומאחלת למשפחה להוסיף ולגדול ולזכות להוביל את הצאצאיות למצוות, לחופה ולמעשים טובים.

פעם, בימים שהילדות שלנו היו קטנות, היתה זוגתי מחפשת מקום להצטמק בו כדי שלא ישייכו אותה אלי, משום שלא החמצתי אף פעם הזדמנות להנציחן. הייתי היחידה. בזמן שכל ההורים רקדו ופיזזו ושרו עם יוצאי חלציהם, אני עמדתי וצילמתי. גם בוידאו. אין פלא שאין לי כמעט תמונות איתן. לא אכפת לי – העיקר שלהן יש את זכרון הילדוּת עם אִמָן השניה ולי יש את התמונות המסודרות באלבומים. אני מתה על אלבומים. גם בעידן הדיגיטלי, אני מסדרת את התמונות, בוחרת את הכי מוצלחות (ברוב הפעמים זה את כולן) ואצה להדפיסן כדי לחזור ולסדרן באלבומים אמיתיים. יש לנו ארון שלם של אלבומים. אני מקוה שאלה ישמשו כמורשת המשפחתית.

כל ההורים, ללא יוצאת מן הכלל, משגיחים במועל יד על צאצאיהם מבעד לעדשות הסמרטפון. היחידה (שוב…) שמצלמת במצלמה (דיגיטלית בימינו אלה) – זו אני. מאחר ואינני יכולה להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת, לקחה על עצמה זוגתי להנציח את ילדת הגן בסמרטפון. לפעמים יוצאות לה תמונות טובות ואני מחזיקה אצבעות.

200 תמונות רק מהיום. הכניסה החגיגית לכִּתה, הפגישה עם המורה, הישיבה ליד שולחנות הכתיבה, טקס קבלת ילדי כתה א', השירים, הדקלומים, הפרידה… תקתקתי ותקתקתי כדי לא להחמיץ דבר. הסוללה החזיקה מעמד לאורך כל הזמן, אם כי תמיד יש לי שתיים נוספות בתיק בהיכון. אחר הצהרים ישבנו עם הנכדות לסדר את התמונות ולהכינן להדפסה. מחר יהיה גם אלבום.

שלום כתה א'.

רחוב סומסום: קיפי הולך לבית הספר

♀♀

סבתא ב'

לקח לי 3 אוטובוסים להגיע לשם. הם גרים רחוק ולא בִּכְדִי. יובלות שאין הוא מדבר איתי, עוד מהתקופה בה שרת בצבא. אחרי הצבא, הוא יצא מהבית כדי להרחיק עצמו ממני. אחר כך הוא התחתן ולא הזמין אותי. כעבור שנים, נולד בכורו והוא החרים אותי ולא הזמין לברית. גם לא לבריתה של בתו.

אנחנו נתקלות זה בזו (למורת רוחו, מן הסתם) לעתים נדירות מאוד. זה התחיל בפטירתה של אמי, היא סבתו. כנכדהּ, הוא לא יכול היה להתחמק מלהשתתף בלוויה, גם אם משמעות הדבר היתה שיצטרך לפגוש אותי, שנואת נפשו. בהיותו בכור הנכדים, הוא אמר עליה קדיש. בתום הטקס, כשהבחנתי שהוא פונה ללכת בלי לעבור על פני – מיהרתי ואחזתי בידו כדי לעכבו. הוא הופתע כשהתנפלתי עליו בחיבוק ובנשיקה על לחיו שבקושי הגעתי אליה על קצות אצבעותי, אך נשאר לעמוד נטוע במקומו ולא זז, ממתין עד יעבור זעם. חיבוק ממנו לא קיבלתי חזרה.

בפעמים הבאות, הוא ביקש מאחותו להזהירני לבל אתקרב אליו, קל וחומר אגע בו. התעלמתי. בהזדמנות הזו הייתי מעבירה לו מתנות לנכדים. תחילה סרב לקחת בתואנה שאין זה יאה להעניק מתנות בבית קברות (הוא הואיל להסביר), אז העברתי באמצעות אחותו. עם הזמן היא ביקשה (ובצדק!) לא לשמש יותר כמתווכת, משום שלב האבן איים לנתק איתה קשר אם היא תמשיך בזאת. הפסקתי. הפסד שלו. חבל שאינו מבין איזה הרס זה למנוע מילדיו סבתא. מה כבר עשיתי לו, איזה פשע פשעתי לפניו שהוא נוהג בי כך ומנתק אותי מנכדי?

כשהיתה בחיים, ניסתה אמי להשכין בינינו שלום. לשוא. בכל פעם ששאלה אותו למה הוא ממשיך במריו ואינו מחדש איתי את הקשר – הוא היה עונה לה שהוא שונא אותי. כשחקרה לדעת את הסיבה לכך, ענה שאינו זוכר כבר מדוע, אך זה מה שהוא מרגיש. איך אפשר להתכחש לרגש? זה מה שהוא מרגיש. ואני חסרת אונים.

מעולם לא זכיתי לחבק את נכדי. אחותו מעבירה לי מדי פעם מידע על התפתחותם ותמונות שלהם. אני ניזונה מפירורים. כנראה שבת זו בת והיא קרובה יותר לאמא. בן זה גבר, שונה, אחר. כנראה שזו דרכו. שיהיה בריא. אם הילדים לא שינו אותו – אינני אופטימית באשר לעתיד. אני חוששת שלא אנכח בבר מצוה, גם לא בבת מצוה. קשה לי להרחיק לחשוב על מעבר לכך. איזה קשר כבר יהיה לי עם ילדיו? איך אפשר יהיה להשיב את הנעשה? ומה יהיה, כאשר לבתי – אחותו של בני – יהיו ילדים? איך יוסבר להם שלבני דודתם יש סבתא ואילו להם לא? היטלר רצח לי ולבני דורי את הסבתות. נראה שההסטוריה חוזרת על עצמה וגם נכדי אלה יהיו עשוקים מלחוות סבתא, כמוני. לב אבן.

בתי סיפקה לי מידע מסווג. יצאתי לדרכי השכם בבוקר כדי לחזות ביומו הראשון של נכדי בבית הספר. מרחוק, בהסתר, אני עומדת וחוזה בפלא האוחז ביד אביו ופוסע בבטחה. ילד יפה הנכד. גם ממרחק אפשר להבחין בתנועותיו המזכירות את אלה של אביו. נכד. וירטואלי. מעולם לא חיבקתי. אני מתארת לעצמי שאם יעבור לידי, ודאי לא ידע מי זו האשה, שאת פניה לא ראה מעודו,  המביטה בו באהבה. אני חוששת שכך גם הנכדה.

שלהי דקיטא. לוהט. אני עולה על האוטובוס הראשון כדי לעשות את הדרך הארוכה בחזרה. בפנים, משיב המזגן את רוחי הסוערת, הדואבת. אני מתישבת ומנגבת במגבון הלח את מצחי ופני שזעה ניגרת מהם. מה הייתי נותנת כדי לתקן את המעוות!

יוני רכטר ואבנר קנר בליווי מקהלת העפרוני – כל עוד

♀♀

המציאות:

נרקיסי עלה היום לכתה א', אחותו כלנית התחילה גן טרום חובה. לאורך כל הדרך לבית הספר טרטרו לנו הציקדות בראש, מלוות אותנו בצרצורן מחריש האוזניים. הקיץ, זו הפעם הראשונה בה התוודענו אל המכה הזו ותרגלנו אורך רוח. לומדת. עדיין. בחיים לא ידעתי שיש יצור כזה, מיותר לדידי.

הלבבות הולמים בהתרגשות. ביאטריס (שנכנסה באומץ לתפקיד הסבתא הנודדת) ואני התרוצצנו כאחוזות תזזית בין טקסי הנכדים כדי לחלק את תשומת לבנו ואהבתנו שוה בשוה. ארועים משמחים, כן ירבו!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: