שולחן החג

Sharon & neighbours

שנה חלפה, שנה עברה, אני כפי ארימה בתחינה לשנה טובה יותר מזו הקשה שחלפה. אולי זה אצלנו ב-DNA (ראיתן יהודים שאינם מקטרין?), אך אין שנה שבה אנו מתבוננות לאחור ורואות כי טוב ומקוות לשנה חדשה דומה. בכל שנות חיי, מכל הא/נשים שפגשתי, חויתי רק שניים. מלבדן, לא נתקלתי במישהו/י שאמר/ה בכיף שהיתה לו/ה שנה טובה. זה אומר משהו, לא? אגב, אצל שניהן לא מדובר בשנה רוחנית מוצלחת, אלא בכזו שהיתה רווחית מבחינה כספית. אם אין קמח, אין תורה.

שנה טובה (אנימציה חמודה מאוד)

*

נינה

שולחן החג עמוס מכל טוב הארץ. אכן, ארץ זבת חלב ודבש היא ארצנו. הפיליפינית הזמינה מהסופרמרקט את המצרכים והטבחית (גם היא מאותה תפוצה) בישלה וטיגנה ואפתה את המאכלים המסורתיים. לפי הטעם, אפשר לחשוב שזו נולדה יהודיה. אמנם זה לא כמו בבית אמא, כי את זו בלתי אפשרי לשחזר, אבל גם זה טעים מאוד.

אני אוהבת לחגוג את החגים עם המשפחה. בראש השנה כולם באים אלי. זו כבר מסורת ואין לשנותה. לפחות לא כל עוד אני חיה. איזה כיף זה להיות יחד! השנה נוספו כמה נכדים חדשים במשפחה ונחמד שהם סופגים את המסורת יחד עם חלב אמם. מקוה לזכות לראות גם נינים, אמן כן יהי רצון!

הנרות דולקים בחגיגיות, שלהבותיהם מרעידות עם צלילי קולות המסובים. הים רוחש אי שם למטה, אך אין זה נשמע פה עם המוזיקה שאנחנו עושים בקולותינו. לפחות עכשו שקט לנו, אחרי שבמהלך השבוע שחלף היה לי סיפור מעצבן עם האספסוף הקולני שהפגין מדי יום, מבוקר עד ערב, בשער הבית. חלק הגזים מאוד וישן על המדרכה בתוך שקי שינה כדי לא לטרוח ללכת ולחזור. חצופים! מזל שלא הקימו לי פה אוהלים מול הבית! מה אני אשמה שעוד מפעל נסגר ודוקא בערב החג? אפשר לחשוב שאני אחראית פה לעם. אני אחראית רק על עצמי ועל הכסף שאני עושה בזעת אפי. לא קטפתי שום גרוש משום עץ! הכל עשיתי במו ידי, כי מי פרגן לי כל השנים? ואני מעולם לא עשיתי שום תספורת לאף אחד! תמיד החזרתי כל גרוש שהתחייבתי עליו ובזמן.

הסיפור שלי ידוע: נולדתי למשפחה קשת יום. בבית לא היה שום דבר, בקושי היה אוכל, כך שגם אני וגם אחי לא ליקקנו דבש. לימודים? מי הגיע לזה? המשכילים מבינינו בקושי סיימו בית ספר יסודי, שמונה שנות לימוד וישר הלכו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מעניין שדוקא אלה, עשו הכי הרבה כסף. אני היחידה מאחיותי שלא נישאה בשביל כסף, אלא הצלחתי לעשות את הוני לפני החתונה. לא הזיק שלמזלי גם לו היה את ההון שלו. איך אומרים: כסף הולך לכסף. היה לנו הרבה מזל ועשינו חיל.

אני מביטה סביבי מלאת נחת ושמחה. היתה לנו שנה טובה ומוצלחת. מאחלת לעצמנו שזו הבאה עלינו לטובה, תשפיע עלינו עוד יותר ממתנותיה. אמן!

שנה טובה מניר וגלי (אנימציה מצחיקה)

*

ג'ינה

בית הכנסת מלא מפה לפה. הרבא נושאת דרשה מקסימה ביותר וכל האוזניים כרויות אליה כדי לא לאבד אף מלה מדבריה מלאי החוכמה. דממה בכל, אפילו הילדים שותקים ואינם פוצים פה. כולנו אוהבות את הרבא שלנו. אני, כמובן, כרוכה אחריה הכי מכולן, כי היא שלי…

אנחנו פה כבר מספר שנים, אחרי שהיא קיבלה את השליחות הזו עליה. לא היינו צריכות להתלבט הרבה כדי לעקור מהארץ ולעבור לכאן. היא למדה כדי להגיע לזה ואילו אני עצמאית בִּתחום ממנו יכולה להתפרנס בכל מקום בעולם. טוב, אולי לא בג'ונגלים של האמזונס, שם יש צורך בכישורים מסוג אחר…

יש ענין רב בלהיות בת זוג של רבא. מלבד העיסוק שלי לפרנסתי, אני הרי ממלאת את ייעודי השני כעזר שלה ומשתדלת כמיטב יכולתי לשמור על הקהילה, כמעט כמו זוגתי שתחיה. זו אמנם עבודה רבה ובלי שעות מוגדרות, אך היא בהחלט מאתגרת ומאוד-מאוד מרתקת. מה עוד צריך בחיים? אהבה יש, ענין יש, עבודה יש – שרק ימשיך לנו ככה.

בשעות הבוקר ארגנתי מספר חבר'ה כדי לקשט את אולם הכינוסים הצדדי, בו סידרנו את שולחנות החג עליהם הנחנו מפות צחורות והעמסנו בכל טוב. היתה לנו שנה מוצלחת בקהילה והתרומות זרמו, כך שיכולנו לארגן ארוחה חגיגית דשנה ולא לבייש את הדִכפין שאף פעם אינם חסרין.

שנה טובה ומתוקה, מזמרת מקהלת הילדות והילדים. שתהיה כזו, אמן!

שנה טובה – חבורת חג לטף

*

מינה

לפני איזה חודש שלחה לי מישהי מאתר ההכרויות בו אני רשומה, הודעה עם מספר הטלפון שלה. אני אשה מנומסת וגם יהודיה כשרה, אז שאלתי בהודעה חוזרת לשעות הנוחות לה שאתקשר. מה אני יודעת מה סדר היום של מאן דהיא? אני שונאת להתקשר ולגלות שזו בדיוק עסוקה וּבְאמצע משהו או עובדת במקום בו אולי לא יודעים שהיא לסבית ואינה מסוגלת לדבר כרגע. תשובה לא קיבלתי. אז לא. עד לפנות ערב, כשבדקתי את התבה שלי באתר, נראתה ההודעה ששלחתי אליה כבלתי נצפית. לא ברור לי: למה טרחה, אם אינה פותחת את ההודעות המגיעות אליה? עוד לסביה מטורללת בחיי? אוף!

כבר שנים שאין לי אף אחת, מאז הלכה אריקה לעולמה והשאירה אותי כואבת ודוויה. ולבד. היו לי פה ושם נסיונות משמימים עם נשים, אך אחרי שטעמת את הטעם של האחת והיחידה, של הנפש התאומה שלך, של אהבה עם כל הלב ללא כחל וסרק, של השלמות בהתגלמותה – איך אפשר למצוא שוב את מה שהלב שלך יכמה אליו? לא אם אתרע מזלך.

חברות מנדנדות לי השכם והערב שאני צריכה להפסיק עם זה ולסגור את הפרק ההוא כדי שאוכל להכניס אל חיי אהבה חדשה. הייתי רוצה, אבל זה לא קורה. הן גם אומרות לי שאסור לי להשוות עם מה שהיה לי. כאילו שאני משוה. אני ממש לא! אבל מה אני יכולה לעשות שכל שיחה שמתחילה עם מאן דהיא פוטנציאלית (ועם תקוה שהפעם זה יקרה!!!), סופה מפח נפש על הרדידות, על השטויות שהן מקשקשות לי באוזן, על הריקנות שהן משאירות בי? לא שאני כזו מתפלספת ו/או משכילה מאוד (בקושי סיימתי 10 שנות לימוד), אבל אין כבר נושאי שיחה אחרים מלבד הנקיון לקראת החג, המחירים המאמירים בשווקים ובחנויות והנכדים? הלוווווו! מה עם איזה ספר טוב שקראת (מי עוד קוראת?), מה עם איזה סרט טוב בו צפית (למי יש זמן?), מה עם קצת פלפל בחיים?

היה לי נפלא עם אהובתי, היו לנו כמה שנים טובות יחד ואז קרה האסון. הלב השבור שלי אמנם לא יתאחה לעולם, אך גם עם לב מרוסק אפשר לאהוב. אני ממש לא מחפשת אותה בכל אשה חדשה שאני פוגשת, כי אני הרי יודעת שאריקה שלי היתה רק אחת ואין בִּלתה. אינני תרה אחר אחותה התאומה, הרי אף אחת לא תוכל למלא את מקומה. אני מחפשת מישהי שתהיה נפלאה כשלעצמה, עם תכונות שתתאמנה לי, מישהי שתמלא אותי בענין ותמתיק את לילותי.

מקוה שהשנה החדשה הבאה עלינו לטובה תביא לי בכנפיה את האחת ולא אצטרך יותר לשבת אל שולחן החג בגפי או להסתפח אל זה של מי מחברותי טובות הלב.

שולה חן – שנים-עשר ירחים

*

נאדיה

אני שוכבת פה לבד בחושך. אפשר לחשוב שאני פולניה, טפו! אמנם יש עוד שתי נשים בחדר, אך הן יצאו אל משפחותיהן לחג. יש אנשים שיש להם מזל וזכו למשפחה אוהבת ודואגת המזמינה אותן להסב איתן לשולחן החג. לי אין כלום. כל מי שהכרתי, הלך לעולמו. לא היה לי מזל להקים משפחה. מה אני אשמה שלא נחנתי ביופי חיצוני ואף אחד לא חיזר אחרי? גם לא הבן של הסנדלר, שאמו היתה מנקה בבתי האשכנזים ולא היה שידוך מי-יודעת-מה, אבל הלב שלי כאב אליו משום-מה. מה יכולתי לעשות שהוא לא טרח להעיף בי מבט שני, אחרי שבקושי רפרף עלי עם הראשון?

אֲחֵר לא היה. הלב שלי קפא ולא אהב יותר. היו לי חברות, תמיד היה לי עם מי לבלות, אך לא יותר מזה. את כל חיי העברתי בלהיות לבד בלילות. כשהייתי צעירה, זה היה מציק לי ומדיר שינה מעיני, אך עם הזמן התרגלתי. האדם הרי הוא סתגלן ומתרגל לכל דבר שהחיים מביאים לו, גם אם זה לא מוצא חן בעיניו.

בערב, בסעודת החג, ישבתי עם עוד כמה שגורלם המר להם כשלי ובלית ברירה נשארו לעשות פה את החג, במקום שממנו אין מוצא, אלא לעולם שכולו טוב. בזמן שברכנו וטבלנו התפוח בדבש, חשבתי בלבי על מה אני כבר יכולה לאחל לעצמי. החיים שלי כמעט ועברו, למה כבר אני יכולה לשאוף? בגילי, מי עוד יכולה לחשוב על אהבה?

שנה טובה – החבובות

*

שנה טובה ומתוקה לכולנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: