שבת שובה

אנדרטת מסעדת מקסים

את השבת ההיא לא אשכח לעולם. גם לא את השבת שקדמה לה ב-30 שנה פחות שבוע. ב-1973 הייתי חיילת בבור, חודשיים לפני השחרור מהשרות. ב-2003 צעדתי בחוף עם אהובתי, דקות לפני הפיצוץ הנורא סמוך לנו.

לפני 40 שנים, ב-י' בתשרי ה'תשל"ד, היתה זו שבת של יום כיפור, זו שאחרי שובה. לפני 10 שנים, ב-ח' בתשרי ה'תשס"ד, נקראנו לשוב אל השם, ולמרבה הצער, כמה מאיתנו אכן נענו לזאת בלי לרצות או להתכוון לכך.

שתי השבתות הללו השאירו בי צלקות עמוקות, כאלה החוזרות לדמם בכל פעם מחדש, שאינן נסגרות לעולם.

לפני יומיים, בשבת, נפגשתי עם כמה חברות לצהרים. זכר השבת ההיא, של הפיגוע הנורא במסעדה, צף ועלה בי. חוץ ממני ומהפצועה שטופלה בידי ג'סיקה (שהפכה להיות חברתהּ ואחרי כן שלי), אין אף אחת שזוכרת מה עשתה בשבת ההיא. לא את התאריך, לא את משמעותו, אם כי הן זוכרות את הפיגוע, כמו את שאר הפיגועים שהותירו את ארצנו מדממת. לפחות זה. או שאולי אין זה חשוב?

מישהי אמרה שהיא הכירה מישהו שנרצח בפיגוע ההוא, אך אינה בקשר עם משפחתו, כך שאינה מגיעה לאזכרות.

אחר כך עברנו לנושאים אחרים, פחות מדכאים.

10 שנים. רק מי שחָוְתה זוכרת.

האנדרטה ליד מסעדת מקסים

Shabbat Shuvah

I will never forget that Shabbat. Also not the previous Shabbat which was 30 years before it. In 1973 I was a soldieress, two months before I was due to end my military service. In 2003, I was walking on the beach, a few minutes before the horrible explosion near us occurred.

40 years ago, on the 6th September 1973, it was Shabbat and Yom Kippur, the one that came after Shabbat Shuvah. 10 years ago, on the 4th October 2003, we got a call from HaShem, and unfortunately, some of us picked it up without wanting or meaning to do so.

Both Shabbats left in me deep scars, the kind that keep bleeding time and again, and never close.

Two days ago, on Shabbat, I met with a few friends for lunch. The horrible memory of that Shabbat, with the explosion in the restaurant, arose in me. Except of myself and the injured woman who was treated by Jessica (who became her friend and later mine too), nobody remembered what she did that Shabbat. Not the date and not its meaning. At least (or perhaps it's not important?), they did remember the event, as they remember other terror attacks which left our country bleeding.

Somebody said that she knew a person that was murdered in that explosion, but she didn't keep in touch with the family, so she didn't attend at the Yahrzeits, the memorials.

Then, we changed the subject and moved on to other matters, less depressing.

10 years. Only those who experienced, remember.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On 11 בספטמבר 2013 at 22:16

    גם למלחמת אוקטובר יש עובדות מומצאות

    במלחמת אוקטובר אני הייתי איש צוות תותח מתחילת המלחמה כחייל סדיר ווהתמזל מזלי לא לראות את פניו של אף חייל מצרי. חטפנו אש ארטילרית ,כן. ירו עלינו ממטוסים,,כן. היו פצועים בסוללה שלי בשמונה באוקטובר בדיוק כאשר דדו אמר "נשבור להם את העצמות".האמת שקינאתי במי שנפצע כדי לא להמשיך במצב הפסיכולוגי הבלתי נסבל.

    אמרו שהיה ניצחון צבאי אדיר, אבל אותי זה לא מעניין.

    מה שאני יכול לחדש זוהי השיכחה. בחודש דצמבר 1973 היו בחירות והמערך זכה בבחירות.. אתמול בתכנית פוליטיקה שאלו למה ממשלה שכשלה נבחרה שוב. מוטי אשכנזי שהיה מפקד המוצב צפוני ביותר אמר שהמערך נבחר משום שהציבור היה בהלם .

    מוטי אשכנזי לא דייק וזה מתקשר לפוסט, הציבור לא היה מטומטם או סטטיסט.

    אצל בגין ב 1973 לא נפל האסימון והוא התנגד לכל פתרון במשא ומתן ולכל נסיגה. הוא התנגד להסכם שחילץ אותנו מהשהיה במה שקראו אז "אפריקה"(הגדה המערבית). הוא התנגד להסכם שסיים את מלחמת ההתשה עם סוריה בסוף אפריל 1974. הוא התנגד להסכם הפרדת הכוחות ב 1975.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: