ארבעים ימי כיפור

טלפרינטר

בשבת ההיא היה נורא. הכל היה בהול. סרטים-סרטים השתלשלו להם מכל הטלפרינטרים בחדר. לא ספרתי, אך אני חושבת שהיו איזה מאה מכשירים וכולם פועלים ופועלים ופועלים ופועלים ואינם פוסקים מטרטורם אף לשניה אחת. מברק אחד מסתים והנה בא לו השני והשלישי והכל בשרשרת ארוכה-ארוכה. לא קל היה למצוא היכן נגמר האחד ואיפה מתחיל השני כדי להפרידם זה מזה ולשגרם הלאה.

היום, בעידן של המכשירים החכמים, קשה להבין איך זה היה פעם עם הסרטים הללו. אינני מצליחה להזכר באיזה צבע הם היו. משום-מה אני מדמיינת אותם בורוד או בצהוב – שני הצבעים הללו מבזיקים לי בזכרון.

בדרך כלל, היתה משמרת השבת שקטה לחלוטין ומלבד מברק רגיל פה ושם לשם תרגול או כדי להעיר את הנמות בשלוה – לא נרשמו כמעט ארועים. שבועיים לפני השבת ההיא, העיר אותי קצין חדש שבא למתחם, שכנראה היה לו משעמם בבית באישון לילה. חודשיים לפני השחרור מסדיר, אחרי שנה וחצי של שינה סדירה וללא הפרעה במשמרות השבת הליליות, אתרע גורלי וזה החליט להגיע דוקא למשמרת שלי. למה אני? משפט צבאי, נזיפה וכמעט הורדה בדרגה על הפקרת משמרת וריתוק, כמובן. טוב, לפחות לא מאסר. הבנות חשבו שהלה מיצה את מכסת המארבים שלו איתי ולא יבוא יותר, והמשיכו בשגרתן, זה החליט לגלות חריצות והמשיך בחובתו, כך שמישהי נוספת נתפסה על ידו על חם, מכורבלת בשלוה בשק השינה, על השולחן בין הטלפרינטרים הדוממים.

בשבת השלישית, כבר לא היה סיכוי לנוח ולא משום אימת אותו קצין, אלא משום שהרעש התחיל לטפטף אחר הצהרים, כמה שעות אחרי שמשמרת השבת התחילה. הסרטים עדיין לא שטפו, אלא זלגו פה ושם, אך יותר מאשר בכל ערב שבת אחר שזכרתי, משל היה זה יום חול. קיוינו שזה ירגע, אך להפך. השבת או-טו-טו עמדה להכנס והסמלת נכנסה להפרד ממני ומחברתי למשמרת בטרם תעזוב לביתה ונדהמה לראות את ערמות הסרטים התלויות על הווים בצדי המכונות המטרטרות ואותנו מתרוצצות כאחוזות תזזית לכל הכיוונים, מנסות להדביק את הקצב ההולך ומתגבר. מבט אחד שלה וכבר היא אצה להתקשר לקצינה שמעליה כדי לדווח שהמצב חמור. הלה הורתה לה להשאר כדי לתגבר אותנו והבטיחה להגיע במהירות האפשרית. ההבנה על מה שקורה באמת, עדיין לא חדרה לאף קודקוד ושום מילואימניק/ית לא נקרא/ה לתגבר אותנו. למותר לציין שכל אותו לילה לא היתה לאף אחת מאיתנו הזדמנות לנוח, קל וחומר לעצום עין. רק לקראת הצהרים הגיעה תגבורת וקיבלנו כמה שעות לצאת הביתה כדי להתארגן ולהביא ציוד לכמה ימים.

גרתי קרוב, כך שהדרך לא היתה ארוכה לי מדי. זה במונחים של אז, כי 5 התחנות מהקריה לגבעתים, בקו 63, ארכו לי שעה לכל כיוון בהליכה מזורזת. היום קצת קשה לי להאמין שמישהו יטרח להזיז עצמותיו. פעם, הלכנו יותר. השתמשנו כמה שפחות באוטובוסים. בעיקר, כדי לחסוך את דמי הנסיעה. בסביבה שלי לא היו מליונרים. הפעם, טלטלתי את רגלי לא מטעמי חסכון, אלא משום שכמובן לא היתה תחבורה.

אני מגיעה הביתה בדיוק 5 דקות לפני הצפירה ומוצאת את אמי עומדת ומתפללת לשלום עם ישראל. לא היה לי זמן אז לעכל את המראה ומעולם לא דיברנו על כך, אבל בימי כיפור האחרונים אני מוצאת את עצמי תוהה כיצד היא חשה, כניצולת שואה, כשהיא שומעת ורואה את התכונה השקטה סביב ואת האנשים היוצאים מבתיהם לבושים במדים. אני זוכרת איך סגרה את הסידור ואת פניה השלוות עת הישירה אלי מבטה ושאלה כמה סנדויצ'ים אני צריכה שהיא תכין לי.

חוה אלברשטיין – לוא יהי

 

♀♀

נינה:

ארבעים שנה עברו. קשה לעכל את זה. אני זוכרת את הקולות ואת המראות כאילו היה זה אתמול. הייתי בבית. אצלנו הבנות לא הלכו לצבא ומי שרצתה, יכלה להתנדב לשרות לאומי, אבל לי זה לא התאים. כל שהייתי צריכה לעשות, זה להצהיר שאני דתית ונפטרתי מזה. אני עדיין שומרת שבת ומצוות וחושבת על עצמי כדתית, אם כי בעיני, הדלקת טלויזיה בשבת לא נחשבת לעברה. גם לא חשמל כשמחשיך. יש שעון שבת, ברור, אבל לפעמים יש צורך להדליק אור מחוץ לטווח ואני לא עושה מזה ענין גדול. מה שכן, אני לא מפעילה את המדיח והכלים יכולים לחכות עד מוצאי השבת, הם הרי לא יברחו לשום מקום.

כולנו היינו בהלם מהצפירה. בבוקר, בבית הכנסת, התחילו כל מיני רחשושים יוצאי דופן. היה חם נורא וחשבנו שהאנשים יוצאים החוצה להתאוורר, אבל לאט-לאט זה התחיל להיות לא פרופורציונאלי ואלה שהלכו – לא חזרו לתפילה. חלק מהם לא שב עד עצם היום הזה. נפלו חללים, המסכנים, ירחם השם על נשמותיהם.

אמרו שהטלויזיה משדרת, אך ההורים לא רצו לחלל את היום הקדוש והלכנו לשכנים לראות את מה שיש לראש הממשלה שלנו להגיד לעם על מה שקרה. לעולם לא אשכח את המלים הללו: "אזרחי ישראל, היום, בסמוך לשעה שתיים אחר-הצהרים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל…" לעולם יהדהדו המלים הללו בראשי. "אזרחי ישראל…"

ארבעים שנה לא שקטה הארץ וגם העתיד אינו מראה סימנים של שלום. הלואי ואלוקים ישמע את תחנונינו ותפילותינו ויביא שלום ושלוה על ישראל ויפוצו אויבינו מפנינו, אמן!

♀♀

ג'ינה:

ארבעים שנה, אלוהים אדירים! איך שהזמן רץ לו בלי שנשים לב! אני רואה את עצמי בבהירות בשבת ההיא, כאילו זה היה אתמול. שבת בהאחזות, מה יכול להיות משעמם יותר מזה? בלילה אמרו לנו להיות ערניים ושהשומרים יפקחו עיניים כי משהו עומד לקרות, אבל מי חשבה על זה? לא הייתי בתורנות והיו לי כמה מכתבים לכתוב. ואז, פתאום לקראת הצהרים, אספו את הבנות ואמרו לנו לארוז מהר את חפצינו, כי שולחים אותנו ארצה, שמשהו קורה. עוד לא אמרו מה. את הבנים קיבצו לחוד במועדון וכשעברנו בחפזון לכיוון החדרים, שמענו קטעי דברים שלא היו נעימים לאוזנינו. לא היה לנו זמן לעצור ולהאזין כדי שנדע יותר.

הייתי בת 19 וחצי, כמעט לפני שחרור. זו היתה המלחמה השניה שלי, אם לא נחשיב את העובדה שבמלחמת סיני הייתי בת שנה. בששת הימים הייתי בכתה ז' ואני זוכרת איך שלחו בשעות אחר הצהרים את הבנים בכיתה למלא שקים בחול ואותנו, הבנות, לסייע בבתי אבות. היו לנו כמה שבועות להתכונן למלחמה הממשמשת ובאה, אך זה לא היוה תרופה נגד הפחד הגדול ממנה שריחף באויר.

בתור חיילת, לא פחדתי. די הרגיז אותי שלא השאירו אותנו להלחם, שנשלחנו לעורף והשאירו את הבנים למלא את התפקיד הזה, אבל אלה היו הפקודות. לא אחת תהיתי בשביל מה טרחו ללמד אותנו, הבנות, לירות ותרגלו אותנו במטווחים, שלא לדבר על ששלחו אותנו למקום המרוחק הזה כדי להחזיק את הנקודה, אך בעת פקודה –לא הוכללנו במצבת הלוחמות. לא הרבה השתנה מאז, אם כי יש כבר בצה"ל כמה יחידות בהן לוחמות נשים. לא שאני ששה אלי קרב, חלילה וחס, אני הרי מעדיפה שלא תהיינה מלחמות כלל, אבל אני בהחלט בעד שיוויון בנטל ובעד שירות של נשים בכל התפקידים בצבא.

שרק יהיה לנו שלום.

בהאחזות הנחל בסיני

♀♀

מינה:

איך שהזמן עובר מהר גם כשלא כל-כך נהנים. חדר האוכל בקיבוץ שלנו המה כמו בכל שבת אחרת. אצלנו לא עשו ענין מהצום. גם לא מיום הכיפורים עצמו. אז עוד לא היה בית כנסת בקיבוץ והחברים לא מצאו לנכון לקיים את המסורת ולא נקבצו להתפלל. אולי זה מה שגרם לחלק ניכר מבנינו לחזור בתשובה? מעין אנטי נגד הוריהם?

שירה היתה בת שנתיים וחודש. חשבתי שאני צריכה להיות מאושרת. היה לי בעל, ילדה מקסימה ומתוקה ועוד אחת בבטן, בהתהוות, עליה נודע לי רק שלושה חודשים לאחר מכן. בצהריים באו אלינו מהצבא עם הצוים שהורו לבנים להתארגן לקראת יציאה לקרב ולהיות מוכנים לקראת השעה שש בערב.

הוא ארז את התרמיל. הסתכלתי עליו בעודי עומדת בפינת החדר, עם שירה שרצתה כל הזמן על הידיים ולא יכולתי לעזור לו. אחר-כך הוא לקח אותה אליו על הידיים וחיבק ונישק, העיף אלי מבט כזה של פרידה והלך. הילדה ואני עמדנו בפתח הבית, מביטות בו עד שנעלם בשביל המתפתל. החשכה התחילה לרדת ולקחתי אותה לבית הילדים, להשכבה. כמוני, הרוב היו אמהות. האבות חסרו.

זה לא הזכרון שלו אליו כביכול הייתי נאמנה ובעטיו דחיתי מעלי את כל המחזרים שצצו במהלך השנים עד שהבנתי מה אני. שנים אחר-כך, חזר מלאך המוות להכות בי שוב, עם אריקה. הייתי בטוחה שאני מחוסנת, הרי תרמתי כבר פעם אחת, למה זה לא היה מספיק?

ברית דמים – מירי אלוני

♀♀

נאדיה:

מה, כבר עברו ארבעים שנה? הפסקתי לספור. הזכרון שלי לא משהו (נו, טוב, אני או-טו-טו בת שמונים), אבל יש דברים שאני עוד זוכרת, כמו את השבת ההיא. הייתי בת שלושים ותשע, רווקה זקנה שהוריה כבר התיאשו ממנה שתביא להם נכדים. הם שמו יהבם על אחי, שהיה צעיר ממני בעשר שנים והיתה לו בחורה איתה עמד להתחתן.

הוא גר עדיין בבית. אז, לא היה נהוג שבן ובת יגורו יחד לפני שיהיו נשואים, כמו היום. היתה תקופה אחרת. היית גרה בבית ההורים עד שהתחתנת ואז היית עוברת לגור עם בעלך. אני הייתי יוצאת דופן, כי עבדתי והיה לי מספיק כסף בשביל לקחת משכנתא ולקנות דירה לא רחוק מהם, כדי שיהיה לי שקט ואהיה פטורה מהנדנודים שלהם בלילות. כל אחר-צהרים, בדרך מהעבודה הביתה, הייתי עוברת אצלם כדי לדרוש בשלומם ולבדוק שהם בסדר. הקפדתי מאוד על מצוות כיבוד הורים. גם אחי, אבל הוא גר בעיר אחרת, כך שלא יכול היה להגיע הרבה, אבל הוא השתדל.

את החגים עשינו אצלם, כמובן. כשהענין בינו לבין הבחורה שלו נהיה רציני – הוא היה מביא גם אותה והיה נחמד לראות את המשפחה מתרחבת, אפילו שזה לא היה בזכות התרומה שלי.

ביום כיפור ההוא, הלכנו בבוקר לבית הכנסת, לפי המסורת, אבל היה שם אי-שקט, שלא לפי המסורת והתחילו לעוף שמועות. הרדיו שתק ולמעטים היה מכשיר טלפון בבית, כך שהידיעות שהגיעו לאט, עברו מפה לאוזן, כמובן עם התוספות המתבקשות כיד הדמיון של המספר/ת. אחר-כך הגיעו חיילים במדים והוציאו חלק מהבחורים מבית הכנסת. אחי היה ביניהם. אני זוכרת איך עמדנו בעזרת הנשים, אמי ואני, יחד עם החברה שלו ואיך הוא הרים את מבטו אלינו לעפעף לנו לשלום בעיניו, משאיר את אבא עומד במקומו, ממשיך בתפילתו, יחד עם שאר הקהל שהלך והתדלדל.

יותר לא ראינו אותו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

♀♀

נבירות ברשומות קודמות ליום הכיפורים:

  1. היום הקדוש ליהודים/ חג האופניים
  2. הזכרת נשמות
  3. ונתנה תוקף
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Tirza Hechter  On 15 בספטמבר 2013 at 10:11

    תארי לך שכיום למעלה ממחצית האוכלוסייה הבוגרת אינם זוכרים את הטראומה ההיא, משום שעדיין לא נולדו או לא חיו כאן.
    מה הם לומדים בבית הספר על המלחמה ההיא? מה מבינים אלו שכלל לא היו כאן?
    הזיכרון הולך ודועך. רק כמות הספרים הולכת ומצטברת. והכותבים הם לרוב לוחמים לשעבר (גברים כמובן).
    בוודאי שמת לב שהמחקר שלי עוסק בזיכרון הציבורי ובמיתוסים שרקמה החברה הישראלית-חילונית-יהודית סביב אותה מלחמה.
    אנקדוטה: באתר השני בו מתפרסמות רשימותיי, זכיתי לקבל כמה תגובות שובניסטיות כגון – מה את בכלל מקשקשת. את היית שם? את ירית? לחמת?
    במרומז – אין לך זכות דיבור. מה לנשים ומלחמת יום כיפור?
    הסתכלתי על ארון הספרים בצומת בדינזגוף סנטר, ערב יום כיפור. מדפים שלמים מוקדשים לספרים על המלחמה, כולם נכתבו על ידי מחברים…. וכמעט כולם מדור 73'.

    • שרון הר פז  On 15 בספטמבר 2013 at 17:39

      הגיוני שמי שלא חוה/חותה – לא תזכור, כי גם אם מלמדין את ילדי ישראל את תולדות המלחמות – אין מלמדין את הטראומה ואם בכל זאת מזכירין אותה – אין דין תחושת היותך נוכחת בארוע/בחויה כדין לימוד עליו. כשאת מלמדת למאן דהוא שלא חוה (גם עולה חדש שבא ארצה אחרי המלחמה): "מלחמת יום כיפור השאירה טראומה גדולה בלב האומה", מה אפשר לצפות ממנו? טראומה זה רגש. זה בדיוק כמו עם הלם קרב. שני חיילים יצאו, אחד חזר והתאושש והשני אינו מסוגל להתפייס עם נפשו המסוכסכת עד עצם היום הזה. יחד עם זאת, עובדה היא שחברי הממשלה הנוכחית עדיין זוכרים את הטראומה, כי חוו אותה, אם כי חבל שהם משתמשים בה למניפולציה לצרכיהם ולזרות חול בעיני העם, כמו הביבי עם הגרעין האירני, במקום לעבוד כמו שצריך לטובת רווחת העם הנקרע תחת הנטל הכלכלי והחברתי ולפתור את בעיותינו בבית פנימה.
      המחקר שלך מרתק ביותר ואשמח להוסיף ולקרוא בו, אם תפרסמי פה קישור לאתר השני עליו רמזת, כי לדאבוני אינני מכירתהו.
      בנוגע לתגובות שקיבלת, נו מה חשבת? השוביניסטים חושבים שמספיק ללחוץ על ההדק כדי להביע דעה ולמי שאין זו דרכה או שנבצר ממנה (ואת החיילות בדור שלנו הרי לא שלחו להלחם), אין זכות דיבור. זו גם אחת הסיבות שאין מזמינים נשים להשתתף בשיח הציבורי, כי מה הן כבר יודעות? הרי לא היו, לא לחמו, לא חוו. שמעתי את וקראתי על ד"ר דליה גבריאלי נורי שעוסקת במחקר על השתתפות הנשים בשיח הציבורי http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-7094,00.html והמסקנות שלה עגומות, כי הרי נשים אינן שותפות. היא העלתה נקודה מעניינת (בין השאר) על ההתעלמות מתחושות העורף בזמן המלחמות, כי העורף היה אז הנשים, אז למה שישמעו מה יש להן להביע? הן הרי לא לחמו בחזית ומלחמת קיום לא פחות קשה בעורף אינה דומה, לדעת השוביניסטים.
      כתבתי מספר פעמים על התרעמותי שאין משתפים נשים בשיח הציבורי, על המנחות שאינן טורחות להביא נשים לפאנלים שלהן. בכך הן חוטאות בכמה חטאים: גם מדירות נשים מהשיח הציבורי, גם אינן מביאות דעות שונות משל השוביניסטים, גם אינן מקדמות בכך נשים וכן הלאה. חשבתי שבדיונים שהתנהלו לאחרונה על מלחמת יום כיפור אפשר היה להביא אותך, לדוגמא, כי הרי חקרת את המלחמה ההיא ודוקא משום שאת מביאה זוית שונה משל השאר, שעוסקים בקרבות ובמורשת הקרב וכיו"ב, ציפיתי שקולך ישמע. מה אגיד לך? ערלים. במקום להעשיר את השיח הציבורי – מסתובבים כל הזמן סביב אותו חומר לעוס. לא שאין לי כבוד חס ושלום לגיבורים שנלחמו, הרי הם הצילו אותנו מכליה, אבל אי אפשר להרשות שרק צד אחד יונצח, בעוד הצד השני – שלו חלק לא מבוטל בנשיאת הנטל – מושתק ואפילו אפשר לומר מושפל.
      כפי שתארתי, הייתי חיילת של טלפרינטרים במלחמה ההיא, לא יריתי, לא נלחמתי, כדורים לא שרקו סביבי, אך חיי היו בסכנה, כמו חיי כל שאר העם ותרמתי את חלקי כמיטב יכולתי והכשרתי. לכן אני מקפידה להזכיר את זה, שלא ישכחו שלא רק הלוחמים היו שם, גם אנחנו. ולא אכפת לי שיקראו לזה "תומכות לחימה", שיהיה, אפילו שזה ביטוי מפגר ביותר.
      גמר חתימה טובה והלואי ולא נדע יותר מלחמות אי-פעם וישקוט העולם לעולם, ונאמר אמן!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: