נעילה ה'תשע"ד

Ne'ila 2014

שופר

בית לולה, המשמש כבית כנסת לעת מצוא בחגי תשרי, גדוש ומלא מפה לפה. המוני בני קציר ממלאים את הרחבה שלפניו וחוסמים את הכביש, אך זה בסדר. גם ככה אין רכבים מהינים לנוע פה, גם אם רוב תושבי הישוב חילונים המה.

Beit Lola (Lola's place), which becomes a synagogue when needed at the High Holy Days, is completely full. Crows of the People of Katzir are filling the square in front of it, blocking the road, but it's OK. No car dares to move, here, despite that most of the Katzirians are not religious.  

ביאטריס ואני פוסעות בנחת אל עבר המתגודדות, מלוות במשפחה. יש עוד זמן. החמה עדיין בראש האילנות וטרם שבה לנרתיקה, כך שבטוח שנספיק לשמוע את קול תקיעת השופר. אנחנו משתדלות לשמור על המסורת לפי הבנתנו ולפי איך שמתאים לנו. ערכנו סעודה מפסקת עם הילדים והנכדים שהגיעו להסתופף בצל קורתנו. משימה מאתגרת, היות ואפשר לבוא אלינו בכיף, אך לא לצאת מאיתנו בטרם ירדה החשכה ושלושה כוכבים נצפים בברור ברקיע.

Béatrice and I are pleasantly strolling towards the congregation, accompanied by our family. There is time. The sun is still high in the sky, waiting to dip itself in the sea before going to bed, so we will manage to be on time for hearing the blowing of the Shofar. We are trying to keep tradition according to our understanding and to what suits us. We had the Se'uda Mafseket (the final meal before the fast) with the children and grandchildren who came to pass Yom Kippur under our roof with us. It is a bit challenging, as you are mostly welcome, but you can't leave before dark and three stars are clearly observed in the sky.

על בטן שבעה ומלאה, הלכנו כולנו לשמוע את תפילת "כל נדרי". הטף הביט בפליאה ברוכבים הבודדים (השנה מעט מספרם וטוב שכך) הנעים על הכביש הריק והפנה אלינו עיניים שואלות. הסברנו שיש כל מיני סוגים של ילדים ואנשים ועלינו לכבד את כולם כל עוד אין אלו מציקים לנו, גם אם אין אנו מסכימים עם דרכם. הטף הראשי, הבוגר, שעלה השנה לכיתה א', הרהר עמוקות בסוגיה, הפך בה והפך בה ולאחר שהגיע למסקנה, אמר בקול צלול: "נכון!" אחותו, הטפה הראשית, החובשת השתא את הספסל בגן החובה, הסתפקה בהנהון חינני לאות הסכמה, שערותיה נעות במרץ. אי אפשר היה להתאפק מלקחת את שניהם אל בין זרועותינו ולחבק באהבה. כמה חמוד הטף, דבש!

With our belly full and satisfied we all went to hear the "Kol Nidrey" prayer. Our grandchildren gazed with amazement at the few cyclers (this year their number lessened, and it's very good) who were moving on the empty road, and turned wondering eyes toward us. We explain that there are varies kind of children and other people, and we must respect them all, as long as they are not pestering us, even if we do not agree with their way. The main grandson, the adult who went this year to the first grade, pondered deeply on the matter, turned it upside down, and after coming to a conclusion, he said in a clear voice: "Indeed!" His sister, the main granddaughter who started Kindergarten this year, settled with a graceful nodding in agreement, her hair moving vigorously. We couldn't restrain ourselves of lovingly embracing them both strongly (but still gently!). They are soooooooo sweet!

מעניין איך שילדים לומדים להסתגל לכל מצב, אם רק מכינים אותם לזה. אחרי התפילה, חזרנו הביתה לנשנש סביב שולחן עגול. מסתבר, שאם מקדישים להם את הזמן ואין מתעלמים מהם, אלא משתפים, אפשר לשבת איתם ולשוחח בכיף. הם מתקדמים לא רע בצרפתית שלהם עם ביאטריס.

It is interesting how children learn to adopt every situation if we take the time to prepare them in advance. After the prayer we went back home to nosh some refreshment around the round table. In seems that if you dedicate the time, and they are not being ignored but shared with your activities, then you can pleasurably sit with them and enjoy their conversation. They are doing quite well advancing with their French chatting with Béatrice.

הבוקר, אחרי הזכרת הנשמות, יצאנו לטייל בסביבה. כיף שלא צריך להשגיח שמא תבוא מכונית. לא שיש תנועה מי-יודעת-מה מסיבית בקציר, אבל אחרי שהתרחבנו בעוד 200 משפחות (והיד עוד נטויה) – ישנן שעות שהמכוניות נעות זו אחרי זו והתנועה די ערה ברחוב הראשי וצריך להזהר. לפחות ביום כיפור חפים הכבישים ממכוניות מחללות.

This morning, after the prayer of remembering the souls, we went for a walk nearby. It is great that we don't have to watch out in case a car comes. Not that in regular days we have any traffic jams in Katzir, but after we have expanded more with 200 families (and there is plans for more) – there are hours where the cars move frequently and the traffic is quite active, so one needs to be aware. At least on Yom Kippur the roads here are free of desecrating cars.

לאחר ארוחת צהרים הצטנף הטף תשוש בתוך המיטות ונם את הסיאסטה בלי הפרעה. אנחנו, המבוגרות, ישבנו עם הילדים והעלינו זכרונות מימים ימימה, בעיקר מיום כיפור ההוא, שאי אפשר להשתחרר ממנו עד עצם היום הזה.

After lunch, the exhausted grandchildren curled up in the beds and slept the siesta without interference. We, the adults, sat with the children and reminisced upon ancient memories, especially from that Yom Kippur we can't be freed of until this very day.

יום כיפור חילוני, שננעל בהתכנסות מחודשת בבית לולה ובתפילה זכה לטוב.

An irreligious Yom Kippur that was adjourned by gathering again at Beit Lola to wholeheartedly say the closing prayer with hope for the best.

כדאי לעיין בראיון עם הרבא הרפורמית פרופסור דליה מרקס. כמים חיים!

♀♀

נינה:

יום קשה. לא קל לצום, אבל מוכרחים, זו מצוה. כל עוד אני יכולה – אני מקיימת. החום הזה אינו עוזר הרבה. בבוקר הלכנו לבית הכנסת להזכרת הנשמות. מזל שבשביל זה לא צריך לשלם. המקומות בבית הכנסת יקרים בלי כל סיבה מוצדקת. לא נשארנו אחרי זה. גם ככה קשה לי ללכת הרבה ובית הכנסת לא ממש קרוב. כאן זה לא חוצלארץ ואי אפשר לנסוע במכונית. גם לא הייתי מעיזה לנסוע. מה אני צריכה שיזרקו לי אבנים על המכונית?

הבכור ניהל לנו את הנעילה פה, בבית, כך שלא הייתי צריכה להטריח את עצמי לבית הכנסת בשביל זה. יש לנו הרבה יותר ממנין במשפחה. יש לנו מסורת במשפחה שמה שאפשר – עושים יחד. אפילו בעל תקיעה יש לנו, אחרי שהבת הגדולה התחתנה עם מישהו שהתמחה בזה.

לשנה טובה נחתמו כולנו!

Nina

A difficult day. It's not easy to fast, but it's a must, it's a Mitzvah. As long as I can – I fast. The heat doesn't help much. We went in the morning for Yzckor, to remember the souls we knew. Luckily, we don't have to pay for that. The sits in the synagogue are unjustified expensive. Very expensive. We didn't stay after the Yzckor. I find it difficult to walk a long distance and the synagogue is not near. Here is not the diaspora where you can go by car even on Yom Kippur. I wouldn’t dare to take the car. I don't need to be stoned, do I?

My eldest conducted the Ne'ila here, at home, so I didn't have to bother and shlep myself to the synagogue for this. We have many members in the family, much more we needed for the Minyan. We have a family tradition that what we can – we do together. We even have a Shofar blower, after the eldest daughter married somebody who mastered it.

May we all be sealed for having a good year!

שופר1

♀♀

ג'ינה:

איזו הרגשה נפלאה לסיים את תפילות יום הכיפור אחרי שתקיעת השופר רוממה את נפשנו שהיתה עטופה כל היום בקדושה ובכוונה גדולה והצלילים שחררו את הכל. כל מה שהיה בפנים בקע ועלה ונסק מעלה-מעלה, גבוה-גבוה עד שנכנס בשערי הרקיע. הרגשנו איך תפילותינו מתקבלות. היה זה רגע מיוחד של טהרה וקדושה, רגע של אמת.

לשמש כרבא זו שליחות נעלה מאין כמוה. אני רואה איך זוגתי ממלאה את הייעוד שלה כשכל עצמותיה אומרות שירה ואני שמחה על כך. אין דבר יותר מספק מעיסוק במה שאת אוהבת ושאת טובה בו. והיא לא רק טובה – היא מעולה ממש.

מי יתן והשתא הבא עלינו לטובה תביא לנו בכנפיה את כל הטוב אשר נשאף אליו ועוד יותר טוב.

Gina

What a wonderful feeling it is to end the Yom Kippur prayers after listening to the blowing of the Shofar which lifted our spirit that was wrapped with Kdusha (sanctity) as well as with full concentration the whole day long. The Shofar sounds were releasing. Everything that was inside broke through and took off high to the sky, up-up and away, until it got into heaven. We felt how our prayers were accepted. It was a special moment of purity and holiness, a moment of truth.

To be a Rabba is a very exalting mission. I watch my spouse filling her calling with all her heart. It makes me happy. There is not any fulfilment like doing what one loves and is good at doing it. My love is not just good – she is by all means excellent.

May this coming new year bring us all the best we are aspiring of and more good.

 Clifford T. Ward – Home thoughts from abroad

♀♀

מינה:

אין לי כוח יותר. זה יום הכיפורים הכי גרוע שהיה לי. יום של חרדה ואימה מפני הבאות, מפני הנפילה. הגיעו מים עד נפש ואינני יודעת את נפשי. אנה אפנה?

היו לי עליות ומורדות במהלך החיים, אך תמיד היה איזה נס שצץ ומשך אותי מעלה, להציל מן הטביעה, אך הפעם אני יודעת שאין כבר תקוה, אין מוצא. הכל מתמוטט לי.

לפני שנתיים נסגר המפעל בו עבדתי ומאז אין לי עבודה. עד אז, צפתי איכשהו. המשכורת היתה סבירה ויכולתי להתנהל בצורה פחות או יותר נורמלית, עם דגש על הפחות. עד עכשו לא מצאתי עבודה. אף אחד לא רוצה להעסיק אשה בגילי, על סף הפנסיה. אני עדיין חותמת אבטלה כשאני נאלצת להגיע ללשכה אחת לשבוע, אבל עבודה אין.

במשך חצי השנה הראשונה קיבלתי דמי אבטלה זעומים מהביטוח הלאומי, סכום עוד יותר קטן ממה שהשתכרתי כשעבדתי (וזה הרי לא היה הרבה), שלא הספיק לכלום והייתי צריכה להשתמש בפיצויים הדלים שקיבלתי ואחר-כך התחלתי לאכול את מעט החסכונות שהצלחתי לחסוך כשעבדתי. כשאלו נגמרו – התחלתי ללוות כספים מחברות. לאוכל. אלה נתנו כמה שיכלו, אפילו שאף אחת מאיתנו לא היתה בטוחה שאוכל אי-פעם להחזיר.

ועכשו נגמר הכסף. בחודש האחרון ביקשתי מכל הנושים שלי לחכות,  אך לשוא. מיסי עיריה, חשמל, מים, כרטיסי האשראי – הכל התמוטט. הכל התראות. הכל לפני ניתוק. כאילו מסך שחור ירד על החיים שלי.

Mina

I can't cope anymore. This is the worst Yom Kippur I ever has. It was a day of anxiety and fear of what is to come, from falling. I had ups and downs in my life, but there was always a miracle which popped to pull me up and save from drowning; but this time I know there's no hope, no way out. Everything collapses on me.

Two years ago, the factory I was working in closed and I have no work since. Until then I was flouting somehow. My salary was reasonable and I could manage normally more or less, with the emphasis upon the less. I haven't manage to find work until this day. Nobody wants to employ a woman of my age, at the edge of retirement. I still sign up for unemployment, and have to get to the bureau once a week, but no work.

I got a very small amount of unemployment allowance from the national insurance during the first six months after being laid off. It was a smaller amount to the one I got as a salary (and that wasn't much at all), which wasn't enough. I had to use the meagre compensation money and then I started to eat up the little savings I managed to save when I was working. When these ended – I started to borrow money from my friends. It was for food. They gave as much as they could, even if none of us was sure that I would be ever able to repay.

And now the money is gone, I ran out. The last month I asked all my creditors to wait, but in vain. City rates, electricity bills, water, my credit cards – everything has collapsed. All I have is warning notices. Everything is facing cutoff. As if a black screen went down on my life.

♀♀

נאדיה:

היום עבר בסדר. לא צמתי.

Nadia

The day went OK. I didn't fast.

♀♀

כדאי לקחת את הזמן ולהאזין לזה: סדר נשים, ארוע שנערך בספריה הלאומית. חומר למחשבה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Tirza Hechter  On 15 בספטמבר 2013 at 9:45

    אני מכירה היטב את עליזה לביא. אשת חייל של ממש!! לימדנו באותה מחלקה בבר אילן.
    לעניין התפילה בבית הכנסת – לפי דרשת הרב בבית דניאל (רפורמי), אנחנו מגיעים לכל נדרי ולמחרת לבית הכנסת כדי להיות חלק מהקהל שמוכן להודות שאינו מושלם, ולהעמיק לחשוב על זה בחברותא. הביחד מחזק את ידינו, מעניק לנו כוח להתבונן פנימה, לבדוק אם עשינו טוב או רע. הביחד הזה מתחבר גם לפסוק מבראשית בו שואל האל את אדם, איכה. איכה במובן המוסרי כמובן,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: