עשר שנים וכאב

חול1עקבות בחול

הזמן עף קדימה ואינו מתחשב בנו, אם אנו חשים בכך ואם לאו. ישנן תמונות הנצרבות בזכרון ובלתי אפשרי להזיזן משם. תמונות של כאב, של עצב עמוק, של אבדן. התחושות קשות. שריטה בלתי ניתנת לריפוי.

היה לנו שכן ברחוב. כילדה, לא ממש התעניינתי במבוגרים ורק חלק מהם נשמר לי בזכרון, כאלה שהותירו רישומם, כמו השכן השרוף. אני זוכרת אותו היטב ולמרבה הפלא – גם איך נראה לפני שעולמו השתנה. דיברו על תאונה, על שהוא נלכד במכונית הנשרפת ויצא מזה בעור שיניו. אכן.

הוא לא היה שכן של שלום-שלום, כי מי התיחסה אל אלה שלא גרו בבנין? הוא נכח ופתאום לא. במשך הרבה זמן (מה יכולה ילדה לאמוד?) הוא לא היה חלק מהנוף ופתאום חזר מעוות. אני זוכרת שנתקלתי בו יום אחד ודי נבהלתי. לא זיהיתי. חלפתי על פניו במהירות, נמלטת. אחר-כך, שמעתי את השכנות נדות לו.

חול2

זה דבר שאת נושאת איתך מאוד במעומעם ולא משהו שאת חושבת עליו כמעט. עד שאת נתקלת בטרגדיה דומה ואז זה חוזר. השכן הזה מרחף לי בזכרון בכל פעם שיש פיגוע, בכל פעם שאני שומעת על תאונת דרכים, בכל פעם שהחדשות רעות.

מי יכולה להבין רוע? איך היתה המחבלת מסוגלת לעשות את שעשתה? איך מסוגלים חבר מרעיה? להכנס למקום בו אינך מכירה אף אחד ולרצוח חפים מפשע. איך אפשר לשנוא את מי שאינך מכירה?

 חול

שבת אחת. לפני עשר שנים. אינני זוכרת ממנה הרבה. רק ים, חול, שמש נעימה ופיצוץ ששינה חיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: