Monthly Archives: נובמבר 2013

הנרות הללו שאנו מדליקין These Candles that We Light

חנוכה 2013

בתודעה הלאומית שלנו, כיהודים וישראלים, מתקשרת פעולת "הדלקת נרות" בראש ובראשונה להדלקת נרות השבת, אחר-כך להדלקת נרות נשמה ולבסוף – הדלקת נרות חג, כשהעיקרי בהם הוא, כמובן, חנוכה.

In our national perception as Jews and Israelis, the act of lighting candles is associated first and foremost with lighting the Shabbat candles, then with Yahrzeit candles, and finally – with lighting holidays' candles and the main is Hanukkah, of course.

השבוע, עם הדלקת הנר הראשון, יום לאחר שאחד המאורות התרבותיים שלנו כבה, הדליקו אלפים נרות נשמה לזכרו של מי שבלכתו לעולמו, כיבה לנו תקופה. בפרישתו מאיתנו הזכיר לנו את קיומו הצנוע ועורר חשבון נפש רגעי על השממה התרבותית השוררת במקומותינו. על אף היותי אופטימית מיסודי, בענין הזה אני ממש פסימית, כי תמימות אי אפשר להחזיר. כשדור שלם מתחנך על ברכי גורנישט, כפי שאמי נהגה לכנות את האפסיות של אנשים לא ראויים, איך אפשר לתקן? איך אפשר להחדיר צניעות לדור שגדל על רעש וצעקות וראוותנות, שבטוח שאם אינך מציג את עצמך בפרהסיה – אתה משול לקליפת שום? איך משנים את התודעה לדור החושב שעדיף נאד נפוח, מאשר להחבא בין הכלים ולנהל אורח חיים הגון וישר?

This week, with lighting the first Hanukkah candle, a day after one of our great lights' candle went out (meaning: he died), many people lit a candle to the memory of a person who extinguished an era when he passed away. With his departure, he reminded us his humble existence and stimulated a temporary self-examination about the cultural emptiness which ruins us. Despite of me being optimistic by nature, in this matter I am totally pessimistic, since it's impossible to bring back naïveté. When an entire generation is being brought up upon gurnisht, as my mother used to name the nothingness of unworthy people, how can it be fixed? How is it possible to insert or implant modesty into a generation who grew up on noise and shouting and extravagant, who is certain that if one doesn't display himself in public – that person is nothing and has no value. How can we change the consciousness of a generation who thinks that better somebody who is full of himself, than a humble person who leads a decent and honest life?

 חנוכה 2013 1

♀♀

אחרי הדלקת הנרות והשירים, אני מספרת לנכדים שבילדותי (מושג שקשה להם להבין…), היה חג החנוכה מקושר תמיד לחורף כהלכתו – רוח, גשם, קור. נהגנו להציב את החנוכיה על אדן החלון ולהתבונן בנרות הצבעוניים, איך שלהבותיהן נרעדות עם פרצי הרוח המסתננת מבעד לחרכים. אז עוד לא ידעו לאטום כהלכה את הפתחים.

אני מתארת באוזניהם איך קידמנו בברכה את טיפות הגשם המתדפק על החלון, שאהבנו לראות איך הן זולגות בפלגים זעירים, אנכיים, תואמות את השעוה הדומעת, הנמסה, של הנרות והמצטברת סביב הקנים.

בחוץ, הרוח מיללת ושורקת, מנידה את התריסים ובפנים חמים בזכות תנור הנפט (פרידמן) הדולק בפינה. אנחנו שרים שירי חנוכה שמחים, סופגניות טעימות שאמי הכינה והלביבות, הו, הלביבות הנימוחות בפה המתמוגג בפנים המרוחות בשמן ואבקת סוכר, בדיוק כמו הפנים המחייכות שלהם עכשו מולי.

הנכדים מביטים בי בפה פעור ואני רואה בעיניהם איך הם מנסים לדמיין אותי כילדה ואינני בטוחה עד כמה הם מצליחים. זה הזמן לשלוף את אלבומי התמונות של ילדותי ולהציג בפניהם את סבתא כילדה. כלנית מתבוננת בתמונות בעיון רב ומנידה את ראשה מצד אל צד. "אבל, סבתא, אין לי שמלה כזו!" היא קוראת בקול נדהם. היא עדיין אינה מתיחסת לעובדה שהצילומים הם בשחור-לבן.

"ודאי שאין לך", אני משיבה. "זו השמלה שלי, שלבשתי כשהייתי ילדה." לא זה המקום להסביר לילדה עד כמה שנאתי ללבוש שמלות ועד כמה היו הפעמים הללו נדירות. אולי טוב שהונצחתי בהן, כי אחרת איך הייתי זוכרת? ברוב התמונות שלי אני הרי לובשת מכנסיים.

הפספוסה מרימה גבה ואני מתמלאת בנחת לראות איך היא מסוגלת להפריד ביניהן, מה שנבצר ממני לחלוטין. "אבל זו אני בתמונה!" היא מכריזה בנחישות. נרקיסי מקרב את ראשו כדי לאתר את עצמו.

"לא, חמודה שלי, זו אני, כשהייתי בגילך. את דומה לי."

שני הפרחים המתוקים מתבוננים בי ובתמונה חליפות ועושים השוואה בין מה שאני היום לבין מה שנראה ככלנית בשמלה לא שלה.

"אה", אומר נרקיסי, "זה מסביר למה אין כאן תמונות שלי."

כדי לא לערבב שמחה בעצב, אני נמנעת לעת עתה מלהראות לו תמונות של דודו ולהשוות עד כמה הוא דומה לו. מן הסתם תהיה גם לזה הזדמנות מתאימה.

 turkey7

♀♀

חומר למחשבה

בארה"ב מכנים את הימים הללו Thankgivukkah. בדרך כלל זה הרי שילוב של חנוכה וחג המולד (The Hanukkah Tree) ופעם בשנים נדירות נפגשים שני הללו.

turkey1

חשבתי עד כמה דומים החגים הללו להם ולנו. בשבילנו, לחנוכה היתה משמעות הסטורית וקשר אל הארץ הזו. להם, גם ל- Thanksgiving היתה משמעות הסטורית – הודיה על יבולי הסתו והכרת תודה בכלל על כל מה שנתן להם האל ברוב חסדו. עם חלוף הזמן, הפך אצלנו הפן הרוחני של האור, הנרות הדולקים, המטעמים ושמחת הילדים על דמי החנוכה, לפסטיבלים להעסקתם. אצל האמריקאים, הפך הפן הרוחני לסגידה למולך הממון עם כל הטרוף הזה של הקניות. אני מניחה שההודיה היא על ההנחות המשמעותיות.

turkey

איך התדרדרנו וחבל שאנו נושאים עינינו למקורות זרים, במקום לדבוק בערכים ובחגים היפים שלנו, עם היופי, הרוחניות והמשמעות של המסורת. במה נבדלנו משאר העמים? איזו סגולה יש בנו עכשו?

turkey3

היֹה היָה

אריק איינשטיין 3.1.1939-26.11.2013

הוא היה אליל ילדותי ונעורי. הוא שר את הפסקול מהכי יפים וחשובים בחיי.

הייתי בכתה ח' כשהוא הופיע אצלנו בקולנוע נגה בגבעתיים. עמדתי עם חברה וחיכינו בקוצר רוח לפתיחת הדלתות, שתינו נרגשות לקראת ההופעה הצפויה. פתאום, עצרה על ידינו מכונית ומתוכה יצא האליל. ככה, בגלוי, בלי שומרי ראש, בלי פמליה מיותרת, רק הוא והנגנים שהתחילו לפרוק את הציוד.

בעוד שאר הקהל עומד קפוא עם לשון דבוקה לחיך, נשאוני רגלי (אין לי מושג איך) להתיצב מול מושא הערצתי בטרם יעלם לי בכניסה הצדדית. הוא עצר מלכת והביט בי בתהיה, חיוך מבויש מעטר את פניו. בעודי מפשפשת בתיקי לתור אחר העט והפנקס שתמיד היו שם, נשאתי אליו את עיני (תרתי משמע, בהתחשב בהבדלי הגובה בינינו…), ברכתיו בנימוס לשלום ושאלתי אם יאות להעניק את חתימתו למעריצתו המושבעת. פעם הייתי מסוגלת לבצע כמה פעולות בעת ובעונה אחת.

צנוע, ענו ונחבא אל הכלים, חייך אלי הבחור במבוכה וחתם לי. המבוכה הזו מלוה אותי מאז לאורך כל השנים בהן התענגתי על קולו ועל השירים הנפלאים ששר. אף שנכחתי במופעים של זמרים אחרים, גם כאלו שגדשו את פארק הירקון ואת קיסריה, מעולם לא הערצתי זמר ישראלי אחר מלבדו, אף אחד לא הגיע לקרסוליו בעיני. אין מי שישוה לו.

יהי זכרו ברוך!

כ"ד בכסלו התשע"ד.

♀♀

אריק איינשטיין ויקיפדיה

אריק איינשטיין השירים היפים מצגת לזיכרו 

את רוצה מכות?

ליום האלימות נגד נשים שחל אתמול

מערוך1

מי באמת רוצה?

מי רוצה לחיות בפחד תמידי?

מי רוצה לשקשק מאימה?

רוצה לחוות את הטרור, שמא הגה שתוציא תגרור תגובה אלימה כלפיה?

מי רוצה להיות תחת לחץ מצמית?

מי?

לא, אני לא רוצה!

אתה רוצה?

בא לך לחוות איך זה?

♀♀

אני משתדלת לעזור, להעצים נשים, אבל לא אחת נתקלת בחומת הפחד הנוראה שגורמת למאן דהיא להשאר עם הנבל, להתחפר בחרא המוכר ולא לצאת ולהלחם על זכותה לחיות את חייה כראות עיניה. כל מה שאגיד, כל מה שאדגים, כל מה שתאמר לה הגורמת המקצועית – שום דבר מאלה לא יעזרו לאף אחת לצאת מן הכלא ללא תשתית כלכלית משל עצמה.

אני הרי אופטימית ובטוחה שלכל דבר יש פתרון אם ירצו הגורמים המתאימים לחתור אליו. מבחינתי, הפתרון בנושא הזה הוא אחד: חינוך. אם אגיד/אכתוב את זה מספיק פעמים, האם זה יחדור אי פעם לראשם וללִבם של העומדים בראשנו ולמקבלי ההחלטות באשר לאיכות חיינו?

כמו כל דבר בחיים, זה צריך להעשות בשלבים, משום שאין "זבנג וגמרנו". אנחנו לא שמוקים. אין אנו נוהגות לתקוף את הבעיה או להציף את הנושא (זה עוד עלול לטבוע לנו ולהשאר איתנו לנצח…), אלא אנחנו משתדלות לחשוב, לאמץ את התאים האפורים כדי למצוא פתרון. סוף מעשה, כדי שלא יהיה מר ונמהר, במחשבה תחילה.

♀♀

אז מה עושות כדי לשנות?

"כי מן הטף תבוא לנו החוכמה". דבר ראשון, ליצור תכנית לימודים שתדגיש את השוויון בין המינים (וגם המגדרים, כמובן, כי "הומו" לא יכולה להיות קללה יותר!). כשזה יוטמע בטף, החל מגיל אפס, הרי שזה יחלחל למעלה, גם להוריהם. יהיו הורים שאיתם תהיה זו בעיה, כי הם חולים ומתעללים, אך גם לזה יש פתרון בדמות הוצאת הילדים מרשותם; אבל זה כבר שייך לענייני אכיפה.

יהיו מגזרים שהדבר לא יהיה להם קל, אך מאחר וחינוך זה דבר שאפשר ללמד, הם יצטרכו להתישר עם לימודי הלִבּה וללמוד איך לכבד גם את אלה שאינם מאמינים ו/או הולכים בדרכם. אינני מסוגלת להבין איך, במדינה דמוקרטית, נותן משרד החינוך יד לחינוך מפלה. דת/מסורת וכו' זה ענין אישי, לא לאומי ולא חשוב במה מאמין מאן דהוא – עליו לפעול לפי הנורמות שתקבענה. לא די לומר ש"אלימות זה דבר נורא ויש להכחידה", אלא יש לפעול ממש כדי להגשים את זה, למגר את האלימות מן השורש. לא אכנס כאן לנושא של השחתת הנפש בשליטה על עם אחר ואיזו "גדלות רוח" זו גורמת לקלגס.

"ואהבת לרעך כמוך". רעך זה גם האשה, גם אם היא נדמית לך זרה ומפחידה אותך, השמוק. היא לא נולדה כדי לשרת אף אחד, היא לא נוצרה כדי שתהיה כלי משחק בידיך, היא לא נבראה כדי למלא את מאווייך, גם לא אם אתה דמות ציבורית מפורסמת. לא, שמוק!

"וביערת הרע מקרבך!" יש להפסיק את הסלחנות והיד הרכה בנוקטים באלימות ולהתחיל לתת עונשים משמעותיים לפושעים הללו. כשבעילת קטינות תפסיק להיות ענין "חברמני" של מפורסם זה או אחר, אלא פשע שיש לתת עליו את הדין בישיבה מאחורי סורג ובריח יחד עם שיקום שכלי משמעותי – תראה החברה אחרת.

מה זה חינוך?

איך מחנכין להבחין בין טוב לרע? מה זה טוב? מה זה רע? שאלות שכדאי לתת עליהן את הדעת ולהעלותן לדיון ציבורי כדי למצוע פתרון לחברה החולה שלנו.

♀♀

הדג נחש – אין לי אף אחד

♀♀

חומר לעשיה:

הבטנה סביבכן וראנה נכוחה את פני הדברים. הסברנה פנים לנשים שבחייכן, בין אם אלה נמצאות בסביבתכן הקרובה ובין אם אתן רק נתקלות בהן פה ושם. קבלנה אותן, הארנה להן פנים, העצמנה, עזורנה, תננה מעצמכן. כל המסייעת לנפש דוויה אחת – הצל תציל עולם ומלואו.

♀♀

בתמצית:

צריך לשים גבול להשתוללות ולהתחיל לפעול כדי למגר את הרעה החולה. מה שיש לנו כיום, אלה תחבושות שאין בהן כדי לרפא את הפצע. כל האגודות, העמותות ומרכזי הסיוע למיניהן (הן למען נשים והן לילדים) ודומיהן, כולל מקלטי הנשים – אינם פתרון, אלא ראי למצוקה הנוראה הקיימת בקרבנו. גם אם עושות הן עבודת קודש, אין זה מסייע למיגור הבעיה.

הלואי, אמן, יבוא היום במהרה בימינו ולא נצטרך ימי זכרון שכאלה.

פרסומות

הרהורים לא מחמיאים על תרבות הרייטינג הריקנית

 טלויזיה!!!

הכל רוצים למכור את מרכולתם. הכל רוצים לפצח את הנוסחא כדי שהמכירה תעשה במינימום מאמץ ובמקסימום רווחים. אין זה משנה מה מוכרים, העיקר שזה ימכר וימלא את הכיס בהכי פחות עמל.

מנחה בקורס "אמנות המכירה" (איזה ניגוד!) אמר פעם שאם לא נפרסם את עצמנו או את המוצר שלנו, איך נרצה שיקנו אותו? היה לו גם פתגם בסגנון: 'מי שלוחש את המוצר ולא צועק אותו מעל כל במה – שלא יתפלא אם ישאר בשממה'. זו אני, אז לא שיננתי ממש, בקושי זוכרת את רוח הדברים.

השאלה היא, איך הפכו חיינו לרעש בלתי פוסק של פרסומות נוראות, שאולי נחרתות לנו בזכרון, אבל לא בצורה לה התכוונו היוצרים אותן. או שמא כן?

ישנן פרסומות בהן מיצג השחקן את הצד השוביניסטי של האוכלוסיה וצועק על אשתו שתמלא את רצונו או שכל המשפחה מחכה למוצא פיו של הוד מעלתו, שהוא יאשר משהו, כי הרי רק הוא הפוסק ואין לו בת זוג שיש לה זכות דיבור ודעה, שלא לדבר על החלטה. זוכרות את המסע המפגר והדוחה של "להעביר את דביר"? לפחות הפסיקו עם הצעקות (האם שמעו אותי מוחה?), אם כי השוביניזם עדיין שולט שם, כמו בשאר שטחי חיינו. אין שום פרסומת בה אשה, בנקאית (יש בכלל כאלה?), מציעה ללקוח/ה מוצר בנקאי כלשהו. הרי יש רק מומחים בבנק, אין מומחיות. מי בכלל נותן את הדעת על שמחצית מהאוכלוסיה אינה מיוצגת? למי זה אכפת, שם, במגדל השן של המפרסמים? אין הם מבינים שעברנו פאזה, שהיום נתון ניהול משק הבית בידי שני בני הזוג וצריך לפנות אל שניהם במידה שוה ולא להתעלם מהחצי החשוב יותר? אינני יכולה שלא לתהות למה אין פונים אלי מהבנק הזה כדי שאנחה אותם בנושא, שלא לדבר על הפרנסה שיכלו לתת לי.

 טלויזיה ריאליטי

ישנן פרסומות שבאות לדחוף לנו מוצר גרוע, העיקר לדחוף. אי אפשר שלא לתהות: אם המוצר שלהן אינו טוב, אז למה למכור אותו? התשובה? כי מן הסתם זול מאוד ליצר אותו ותמיד ימצאו השוטים שיקנו. בעיקר מדובר במוצרי שטויות לילדים, כמו חטיפים למיניהם. למה שההורים יטרחו להכין ארוחות מזינות ומאוזנות, אם אפשר פשוט להתעצל ולדחוף לילד חטיף, העיקר שלא יהיה רעב?

לאחרונה, רצה פרסומת מקוממת, שלא רק מדיחה לצרוך מוצר רע, אלא גם עושה זאת בצורה מאוד לא חינוכית. מראים שם ילד שמתחצף ואומר שהוא יעשה כל מה שמתחשק לו, כי "אתם לא מחליטים" עליו. אז מי כן? החברה שמוכרת, כמובן, שדוחפת לו מוצר לא בריא, העיקר בשביל הרווחים שלה. איך אמר לי מורה ומחנך בישראל: "אני קורא לפתוח במתקפת נגד מול הבושה החדשה של עלית. גם ככה יש לנו בעיות חינוך וסמכות הורית במדינה, אז מפרסמים מחליטים לחתור תחתינו, ההורים/מורים? על כולנו להכריז חרם על הבמבת זבל שלהם!!!" אני איתו, כמובן ומקוה שישפיע על תלמידיו, יחד עם שאר המורים ברחבי המדינה, שלא לדבר על ההורים החכמים, שמבינים מה טוב להם ולילדיהם. כנראה שאלה שהגו את הטמטום הפרסומי הזה ובעלית, המפרסמת, חושבים שההורים טיפשים, אחרת איך אפשר להסביר את זה?

גם אי אפשר שלא לחשוב על הילד המסכן שמשחק בפרסומת. הוא אינו אשם, האומלל, אבל הוריו הדבילים והחמדניים בהחלט אשמים!!! האם חשבו על מה הוא יקח איתו אל החיים? איפה המועצה לשלום הילד שתפסיק את זה? ובכלל – צריך לפעול במרץ ובנחישות כדי להפסיק לחלוטין את השימוש בילדים בפרסומות. אם זו אינה התעללות, אז מה כן?

פני החברה, מן הסתם, כפני הפרסומות. ולא, במקרים הללו לא חכם לחשוב שהעיקר זה שמדברים עליך – כי חשוב גם מה אומרים עליך. אנשים ממש לא מטומטמים ואני מקוה שיצביעו בממונם ולא יקנו את החרא שמוכרים להם, בעיקר לא באמצעות שימוש בילדים.

סלט

♀♀

גם למכור תדמית זו מלאכה. חשבתן למה מתאמצות החברות השונות, בעיקר של הטייקונים, למכור לנו לוקשים של תדמית במקום להפנות את הכסף לאפיקים חיוביים, כגון הוזלת מחירים לצרכנים? שוב, כדי להעמיק עוד יותר את הכיסים שלהם. אין לי בעיה עם ליצור בזול ולמכור ברווח, כי זו הרי נשמת אפה של כלכלה חופשית, אך יש לי בעיה עם הניצול שלנו, עמך, הצרכנים. יוצרים בזול, תוך רמיסת העובדים שהפכו לעבדים (אולי שמעו על שכר הוגן, אך מתנגדים בכל תוקף לשלמו), בלי להתחשב בבריאות שלנו, בכדור הארץ ההולך ונחרב ולא בתוצאות האחרות של מעשיהם. ממש לא אכפת להם מה נשאיר אחרינו. גם לא מעניין אותם שרוב העם נאנק תחת המשא הכלכלי הכבד מנשוא וללא תקוה לצאת מן המעגל אליו נקלע. הרי הם במעגל אחר, הרחק למעלה בסולם.

אז יש את הפרסומות המלבבות של חברת החשמל עם תקע ושקע והולדת הצאצא. לא אכנס כאן שוב לנושא של המגדר, שהצאצא נולד באויר, מרוח הקודם מן הסתם, אבל איך אפשר לא לתהות למה אין נשים בפרסומות הללו? למה אין שוויון? האם המחצית החשובה יותר באוכלוסיה אינה משתמשת בחשמל? שוב אין מתיעצים איתי???

הפרסומות האחרונות, נחמדות ככל שתהיינה, מה הן רוצות מאיתנו? במקום להפחית את תעריפי החשמל ולהוריד את השערוריה הזו הנקרית "חשמל חינם לעובדים", מסנוורים אותנו בחבובות. האם עובדים בבנק מקבלים הלוואות בלי ריבית? נכון שאלה משלמים ריבית מופחתת מהנשך שעמך נאלץ לשלם מדמיו הזעומים, אבל עדיין לא בחינם! מה מותר עובדי חברת החשמל מאלה של הבנקים או מגזרים אחרים? אלה גם אלה משתכרים משכורות שאנחנו יכולים רק לקנא בהן, אבל אינם מקבלים דברים בגודל כזה בחינם, כמו עובדי חברת החשמל. ברור שהמפרסמים שם בטוחים שאנחנו מטומטמים, אחרת בשביל מה זה? הרי לא לבדר אותנו ביקשו, בכל זאת השקיעו סכום לא קטן בהפקת הפרסומות הללו. הם בטוחים שאם יתנו לנו שעשועים, נשכח את העובדה המרה שאין לנו לשלם להם את התעריפים השערורייתיים שלהם.

המונופול הזה שולט בכיס שלנו ולאף אחד בממשלה, שאמון על השמירה עלינו, אין את האומץ לפרק אותם לגורמים ולהפסיק את החגיגה הזו על גבינו. מישהי שאלה את עצמה איך זה שישנן מכסות כה מגוחכות לחברות שמנסות להפעיל אתרים סולריים? איך זה שעוצרים יזמים מלהקים חשמל חלופי כדי שתהיה תחרות? איך זה, שבמדינה כמו שלנו, בה זורחת השמש לפחות 8 חודשים בשנה, אין כל הארץ מכוסה בקולטים סולריים כדי להפיק חשמל בחינם? ועוד שאלה בוערת: למה עולה כל-כך הרבה להתקין את זה? ממה זה עשוי, מיהלומים?

גג סולארי

זוכרות את סרטוני התדמית של חברות הסלולר בתקופת ההילולים שלהן? אז עכשו הן הורידו פרופיל אחרי שהתעריפים שלהן נחתו ארצה בעקבות כניסת חברות נוספות לענף. וזה לא התמוטט, אלא להפך – אנשים חופשיים יותר להתקשר זה עם זה במקום לדאוג שכל מלה תעלה להם בסלעים רבים מדי.

עצה למפרסמים:

התחילו לחשוב בצורה מציאותית! אני יודעת שקשה לעשות את זה ממרומי המגדלים בהם אתם מתגוררים, משום שאין לכם מושג איך זה לחיות כעמך, אבל כדאי שתתחברו אל העם ואל מה שאנחנו רוצות, לא אל מה שאתם רוצים שנצרוך, כי זה כבר לא קורה יותר. אנשים פקחו את העיניים. היתה מחאה ולא בכדי. אמנם, היא אינה נמשכת בראש חוצות וחבל, אבל אנשים בכל זאת בודקים עכשו כל דבר בעקביות ובשבע עיניים, משוים מחירים וטיב של מוצרים וכבר אינם צורכים יותר מותגים. ימיהם של אלה חלפו מן העולם כשמדובר בעמך. עשירים, משום כיסיהם העמוקים, אינם עושים חשבון למה שהם מוציאים והם הרי חיים בעולם סגור משלהם, של להראות כמה יש להם. עמך לא יקנו בגלל השם של המוצר, אלא בשל מה שזה יעשה בשבילם – מעשית, לא נקירתית. לעמך אין את הקטע של לנקר את עיני זולתו במה שאין לו צורך בו. לכו אל אולמות השמחות ותראו את זה, כמה פחתו ההזמנות וכמה הן מחושבות היום הרבה יותר מבעבר. שמתם לב, מפרסמים, שאנשים מעדיפים לעשות בריתות מצומצמות בבית, בחוג המשפחה הקרוב ולא באולמות גדושים? לנו אין חבורת "שמור לי ואשמור לך" שעלינו להזמין בשביל הרושם. לנו אין על מי לעשות רושם.

♀♀

♀♀

קישורים:

  1. על הפרסומת של עלית, אמא יש רק אחת, הבלוג של בלה שני – הדרכת הורים, אתר סאלונה
  2. מסטיק עלמה, עוד פרסומת שבאה לטמטם אותנו במסוה של שעשוע

איפה השכל?

קציר

יום שגרתי, הולכת למכולת לחדש את מלאי המזון. חמים, נעים. גשם אינו נראה באופק ואולי טוב שכך. אני מכירה אנשים רבים שאינם מברכים על הקור המאיים לבוא ולכלותם. בלילות כבר קריר אצלנו וישנם מקומות שגם קר ממש. עדיין לא כפור, אבל למי שאין ידו משגת להדליק תנור, לא נעים לו כלל.

השמש מאירה פנים, מחממת את העצמות. ביאטריס העדיפה לא להצטרף לצעידה, אלא לעבוד בגינה ולנכש כמה עשבים שצצו לא קרואים. בגילנו, גם זו פעילות גופנית. העיקר הפעילות.

אני מתיצבת בתור כדי לשלם. לפני, פרצוף מוכר משכבר הימים. פעם, הוא היה שרת בבית הספר בו למדו ילדי, היום הוא עובד עם אשתו במזנון שפתח במתחם שליד הבריכה. אנחנו מחליפות מידע קצר. הוא לא ממש זוכר אותי, אך אין זה מפריע לו להיות ידידותי. ידידותי מדי.

הוא מחכה עד שאסיים לשלם, שם את טלפו השעירה על כתפי ואומר בפנים מאירות: "בואי, אקח אותך".

"אתה מגיע לצד השני?" אני חוקרת, מתלבטת בין האפשרות לחזור מהר אל ביאטריס לבין הכיף לצעוד בשמש הנעימה ולאסוף אלי עוד ויטמין D שאף פעם אין לנו יותר מדי מזה. שתי ברירות נעימות, מה עושה?

עוד אני מתלבטת, הוא מושך אותי אחריו אל מכוניתו, מספר לי בדרך בחופשיות איך ולמה הוליד את עשרת ילדיו. אני מקשיבה, למה לא? ההתחלה מעניינת, איך נשא בגיל 18 את אשתו בת ה-16, איך היה תמים ובתול ולא ידע מכלום. עד כאן לא נורא. עוד סיפור חיים של אדם המשתייך למגזר שאינני נמנית עליו וכידוע, אני מתעניינת בכאלה. בסיפורים – לא בשמוקים שמלהגים אותם.

אנחנו עדיין ברחבת החניה של המכולת. הוא מתניע את המכונית, אך אינו ממהר להסיע אותה. ברדיו מברברים ב"הכל קשקושים" על השמוק המפורסם, זה שבעל קטינות, ששמו הותר לפרסום באופן רשמי. כאילו שיש בכך רבותא, הרי ידענו משכבר על מעלליו. חבל שאף אחד לא קם ולא צפצף עד כה למחות על זה. שרוטים מאוד השמוקים הללו, שמתחנכים בצורה כל-כך דפוקה ושבטוחים שמותר להם הכל. כל-כך מעוות לדחוף את עצמך לכל מקום ולחשוב שזה יתקבל בברכה. עוד סיבה חשובה להעצים נשים כדי שלא תצטרכנה להיות למרמס תחת הבזויים הללו.

מישהו (שמוק, כמובן, כי אשה לא היתה מקשקשת את זה) מעלה טיעון מטומטם שתמיד היתה "תרבות" (בחיי שהוא קרה לזה תרבות!) כזו ומפורסמים תמיד השתרללו ללא חשבון ותמיד סלחו להם על "משובותיהם", כי הם אחרים מאיתנו, בני האדם "הרגילים". בת שיחו שעל הקו השני, מתקוממת ומסבירה שלמרות שכך היה, הגיע הזמן שנשנה את זה. המנחָה מצטרפת אליה וקוראת לחֶברָה לנהל שיח רציני בנושא. אני מנסה להבין מה היא רוצה. היא עיתונאית, אז היא זו שצריכה לנהל את השיח הזה ולקרוא לקהל להצטרף אליה במקום להפריח דברים סתמיים באויר. נחוצה כאן פעולה חריפה כדי לבער את החרפה הזו.

♀♀

צלצול טלפון. המזנונאי מכבה את המכונית ועונה לאשתו שתוהה היכן הוא ולמה אינו חוזר כבר.

"איזה אידיוט מגעיל!" אני מביעה את דעתי אחרי שהשיחה מסתיימת. "אף פעם לא אהבתי את המוזיקה המגעילה שלו, לא מבינה איך הדוחה הזה נהיה כזה פופולרי. איחס!!!"

המזנונאי מכבה את הרדיו וממשיך לקשקש לי על חייו. אני עדיין בהרהורים קשים על מה ששמעו אוזני בפרשה הזו בימים האחרונים, מכינה לי בראש את הרשומה הבאה. דבריו של המזנונאי מזדמזמים ברקע ואינני שמה לב אליהם. הוא מתלהב מן ה"הקשבה שלי" ומתחיל לתאר בצורה גרפית את ליל כלולותיו, הלילה הראשון שלהם. כשהוא מלוה את דבריו בתנועות מזרחיות מפורשות, אני מקיצה משרעפי.

"אתה לא מתכוון לזוז?" אני מפסיקה את שטף הגסויות שפיו פולט.

"עוד רגע", הוא אומר ומתכונן להמשיך לקשקש.

אני שמה ידי על ידית הדלת ומנסה לפתוח אותה. "זה נעול", אני מידעת אותו, "אתה יכול לפתוח, בבקשה?"

"לא צריך!" הוא קובע, "תשמעי את זה…"

"אני ממש לא רוצה!" אני מכריזה בפסקנות. "תן לי לצאת!"

"למה? אני אקח אותך הביתה!" הוא שוב קובע לי.

אני מטלטלת בכוח את הידית, מנסה בנחישות להמלט.

"היי, אל תשברי לי את זה!" הוא מרים עלי את קולו בגסות.

"אז תפתח כבר!" אני צורחת עליו בחזרה. הוא ממשיך ללהג וללהג כאילו אינני קיימת. הדלת נשארת נעולה.

אני מביטה בפניו הסמוקות, מנסה לחשוב מה יש לי בתיק שיכול לנפץ לו את זכוכית החלון, אולי כך הוא יבין ואוכל להשתחרר. פותחת את התיק ועוברת על תכולתו. ארנק (לא יעיל), מצלמה (חבל עליה), פנקס, עפרון, מחק, שפתון, תעודת זהות… הלואי שהיה לי אקדח. פתאום אני חשה איך זה עולה לי, מטפס למעלה-למעלה, בלתי ניתן לעצירה. אין לי שליטה על זה ואני נכנעת.

בעל המזנון יכול היה להבחין היטב ממה היתה מורכבת ארוחת הבוקר שלי שנפרשה עליו בשטף, גולשת אל השטיחים אותם שטף אך לפני שעה קלה.

♀♀

הגרסא המצונזרת: כשה… בהיכון, אתן יודעות היכן השכל – ב-… הוא איננו בנמצא.

בנימין לוי זוג בקופסאת סרדינים

בנימין לוי זוג בקופסאת סרדינים
הפסל הוצג בעין הוד שלפני השריפה.
מעניין אם זה שם עדיין או ש…

חומר למחשבה על מה שקורה לחברה שלנו:

תרבות הרייטינג

משנה מקום

צפרדע זבל

היא ירדה מן האוטובוס האחרון. זהו. לא יהיו יותר הלילה… מזל גדול היה לה שתפסה אותו. במקום הקודם בו גרה, היתה תחבורה בשפע, מוניות השרות והאוטובוסים הילכו בתדירות רבה והכל היה זמין כמטחווי קשת קטנה. אבל זה היה קודם, לפני הנפילה, לפני שנאלצה למכור את ביתה הנוח ולעבור למקום קטן יותר, בפרבר נידח של העיר הגדולה.

המציאות תפסה אותה בהפתעה. רגע אחד יש לך בית, אשה, פרנסה מכובדת ומכניסה ואת חשה שאת נמצאת ברומו של עולם, משל תפסת לה לא-לוקימה בציציותיה. החיים די פינקו אותה עד שהשטן קטרג והרגע הזה החליט לנדוד למקום אחר. פתאום נפל עליה אסון והכל נעלם, גז, כאילו היתה איוב בגרסתו הנשית.

בת הזוג חלתה במחלה הארורה והלכה לעולמה, מותירה אותה כואבת, עם ריקנות נוראה בלב. אחרי שלושים שנים של אהבה, זה לא פשוט. היא שקעה בדכאון, אינה מסוגלת להתמודד עם המר והנמהר הזה. בעבודה היו לצדה בהתחלה, מנסים לסייע, לשמור לה את משרתה, אך כמה אפשר להעלים עין מן הימים הרבים בהם נותרה פינתה מיותמת? כשאלו הלכו והצטברו, לא היתה ברירה, אלא לפטרה.

כשאין עבודה, כשאין הכנסה והחשבונות השוטפים אינם מוכנים להתחשב בכך, מתחילות לגעת בחסכונות, תחילה בצורה עדינה ולבסוף אין ברירה ומרוקנות אותם לגמרי. כך הולך המצב ומתדרדר, אפילו עד כדי פת לחם. ממש. המקרר עבד לשוא, אבל לפחות עבד. היא עשתה כמיטב יכולתה, אך זה לא היה מספיק. מדי פעם ניקתה בתים כשהצליחה למצוא מעסיקות שמראה פניה הקודר לא הפריע להן לשכור את שרותיה, העיקר שתנקה. פה ושם מצאה עצמה שומרת על קשישים בלילות תמורת שכר זעום, אך לפחות יכלה לקנות בבוקר, בשובה לביתה, כיכר לחם ולפעמים גם איזה ממרח גבינה במכולת השכונתית. בסופי שבוע נדירים השלימה קצת הכנסה בהשגחה על טף של זרים. לה לא היו ילדים. לא מבחירה שלה, החיים בחרו בשבילה. לפני הנפילה, זה לא הפריע לה, להפך – החופש נעם לה. בזמן האחרון זה התחיל להציק לה. לעת בלותה לא נותר לה שאר-בשר שידאג לה. רק היא והתולעים שלה. חברות אינן משפחה.

לבסוף, לא נשארה לה ברירה, אלא למכור את דירתה המרווחת, לאפסן את הזכרונות ולמצוא לעצמה מקום אחר, זול יותר. היא הצליחה לשלם את החובות עד תומם ופנתה לחפש מקום להניח בו את ראשה ואת מעט הרכוש שצברה, מקוה להפוך את הדף הקשה ולפתוח חדש, טוב יותר.

היא קנתה את הדירה הראשונה אותה הראתה לה המתווכת. אמנם רצתה ליד הים, אך ידה לא היתה משגת לזה. היא רצתה מקום שקט, אך הכסף שנותר לה לא אפשר זאת. היא רצתה… היא רצתה… שום דבר ממה שרצתה לא יכלה להגשים.

שכונת מצוקה קוראים הכל למקום הזה בו נאלצה להתגורר. לפני שנים היתה לה ידידה שגרה בסביבה, אך הקשר ביניהן נותק. לא היה טעם לבדוק, ברור שזו כבר אינה מתגוררת שם יותר לחושך מראה השכונה. מי שפויה ותשאר במקום כזה?

♀♀

היא ירדה מן האוטובוס. מעל ראשה, מתבונן בה חרמשו של הירח, נד לה בעצב. האשה עליה היתה צריכה לשמור הלילה, הובהלה לבית החולים ובנה שילח אותה לחופשי. 'לא נצטרך אותך כמה ימים', הוא אמר לה. 'לא נצטרך אותך', אמרה לעצמה כשעמדה בתחנה, מקוה לתפוס את האוטובוס האחרון. 'כמה פעמים כבר שמעתי את זה בחיים המחורבנים האלה?'

♀♀

הפתגם אומר, "משנה מקום – משנה מזל". השאלה אם לטוב או לא.

 חיטוט בזבל

מרצדס ליד הבית Mercedes Nearby

ספלי קפה עם לב

פעם, לפני הקניונים, היו בתי קפה קטנים, על פניהן הייתי חולפת בדרכי מנקודה אחת לאחרת, אך אף פעם לא עלה על דעתי לשבת באחד מהם. המדרכות היו עמוסות בשולחנות ובכסאות עליהם ישבו אנשים שזמנם בידם, משוחחים זה עם זה, מתבודדים עם ספר, שקועים בעיתון, ספל קפה מתקרר לפניהם או סתם בוהים בעוברים והשבים. אף אחד לא שוחח בשום טלפון נייד, כי לא היו כאלה.

Once upon a time, before the shopping malls, there were little cafés, that I used to pass by on my way from one place to another, but it never occurred to me to sit in any of them. The sidewalks were loaded with tables and chairs on which people with time on their hands sat. They were talking to each other, secluding themselves by reading books, immersed in the paper, a cup of coffee cools in front of them, or just staring at the passers-by. No one was talking on any cellular since there were not any.

אני כבר לא אוהבת בתי קפה. פעם אהבתי. פעם זה היה אחרת. לפני הפעם שאהבתי, לא יצא לי לבלות בבית קפה. זה לא היה המנהג עליו גדלתי. כשהפרוטה בבית אינה מצויה בשפע, אלא במשורה, אין נוהגין לבזבז בחוץ על דברים שאפשר להכין בבית. בזמנים ההם, של ילדותי ונעורי, בסביבה בה גדלתי, נחשב בית קפה למותרות, מקום המיועד להולכי בטל ובעיקר משמש למפגש של הבוהמיינים ומזדנביהם. במשפחה שלי לא נמנו כאלה.

I don't like cafés anymore. I did once. Once it was different. Before the time when I loved cafés, I didn't have the chance to sit in a café. It wasn't the habit I grew up on. When the penny doesn't exist much in your family, but sparingly, people don't use to spend outside on things they can make at home. In those times, in my childhood and adolescence, cafés were considered as luxury, a place designated for idlers, and mainly is used for the bohemians and their followers. In my family there were not such people.

מאג עם לב© איריס זוהר

♀♀

אני זוכרת את חוויית בית הקפה הראשונה שלי. אחרי לילה ראשון של עדנה, לקחה אותי האשה לטעום טירמיסו בקניון שליד ביתה. מאז ומתמיד אהבתי עוגות שוקולד וגבינה ולזו היה טעם מיוחד, ראשוני. מרימה את המזלג את שפתי, אני מסניפה את הארומה העדינה של העוגה, איך היא משתלבת בזו העולה מאצבעותי. תענוג שלא ידעתי לפני כן.

I remember my first café experience. After a first night of pleasure, the woman took me to taste tiramisu at the shopping mall near her home. I always loved chocolate and cheese cakes, but this one had a special taste, primal. I'm lifting the fork up to my lips, sniffing the tender aroma of the cake, how it combines with the fragrance that comes from my fingers. A pleasure I didn't experience before.

Béatricec

המבטים שלנו זו בעיני זו, עיניה הנחות עלי במין תמיהה עלינו, סודנו שמור עימנו… אני חשה צורך עז לרקוד לעיני כל העולם ופמלייתו ולהכריז שמצאתי אהבה, אך התאפקתי, כיבדתי את צניעותה, על אף שזו הפרידה בינינו. דמותה הנלבבת, מגע ידיה, גופה החמים… אלה עדיין מצמררים אותי בגעגועים עד עצם היום הזה.

Our gazes in each other's eyes, her eyes that rest on me with a kind of wonder about us, our secret is kept between us… I have a strong need to dance in front of the entire world and its entourage, and declare that I found love, but had to restrain myself. I respected her modesty, even if it separated us. Her lovely image, the touch of her hands, her warm body… These are still causing me to shiver with craving until this very day.

♀♀

אני מעדיפה פגישות בבית, כמו פעם, אך התרבות השתנתה והיום זה קורה לעתים מאוד נדירות. רובן מעדיפות להפגש קודם במקום פומבי, ניטרלי ו"אחר-כך נראה". בית קפה הוא מקום כזה. האמת, אפילו שנעים שמכינים ומגישים לך, אני לא ממש אוהבת שידיים זרות נוגעות לי באוכל, כי מי יודעת היכן היו הללו, שלא לדבר על אם ואיך נרחצו בטרם ניגשו לטפל במזון… לכי ותסבירי את זה בטלפון למישהי זרה. אם חֲפֵצַת פגישה את, הרי שאין לך ברירה אחרת, מלבד לזרום. אז אני זורמת.

I prefer meetings at home, like in the old days, but culture had changed and it happens very rarely these days. Most of them prefer to meet first in a neutral, public place, and "we'll see later how it goes". A café is such a place. to be honest, even if it's nice that the food is prepared and served by others, I don't really like when strangers' hands touch my food, because who knows where these people were, not to mention if and how did they wash before approaching to prepare the food… How can I explain this on the phone to a stranger? If I wish to have dates, I have no other choice but to go with the stream. So I flow.

Jazmin1ce

אני נכנסת למתחם ומבחינה בה מיד. במציאות היא נראית הרבה יותר טוב מאשר בסקייפ. אני מנופפת לעברה ובחיוך רחב פוסעת אליה בין השולחנות השוממים. המצב הכלכלי לא משהו, אפשר לראות את זה גם בבתי הקפה. לאנשים אין כסף להוציא על מקומות בילוי.

I enter the site and spot her immediately. In real life she looks much better that on Skype. I wave to her and walk towards her with a broad smile. The tables are abandoned. The economy isn't well, and it shows also in the coffee shops. People don't have the money to spend on entertainment places.

היא קמה ומושיטה לי את ידה. אני נרעדת. נחמד שבגילי יש עדיין כאלה שיכולות לרגש אותי. היה יבש עד עכשו ואני מקוה לאושר ועושר איתה. חנוכה מתקרב ונסים יכולים לקרות. גם לי.

"איך את חוזרת?" היא שואלת אחרי שסיפרנו זו לזו על עצמנו את הדברים המחמיאים, כמובן.

"באוטובוס, למה?" אני יהודיה כשרה ולכן אינני מחמיצה הזדמנות לענות בשאלה.

אני קולטת את גבתה המורמת להרף עין. "רוצה שאקח אותך?" היא מציעה בנימוס, פניה חתומות.

לבי מנתר. אני הרי אשה אופטימית ביסודי. מראות פרועים עוברים לי בראש ומתבלים את שאריות הכריך שאת פירוריו אני מקפידה לאמץ ולהערות אל קִרבי.

She stands up and holds out her hand. I shiver inside. It's nice that at my age there are still women who can excite me. It was dry until now and I hope to live happily ever after with her. Hanukkah is coming soon and miracles can happen. For me too.

"How do you go back?" She asks after we told each other things about ourselves, the flattering things of course.

"By the bus, why?" I am a kosher Jew; therefore, I don't miss the chance to answer with a question.

I notice her eyebrow lifting for an eyewink. "Would you like me to take you?" She suggests politely, her face sealed.

My heart jumps. I'm basically optimistic. Wild images go through my head and spice the remains of the sandwich that its crumbs I strictly adopt and swallow quickly.

Peter Sarstedt – Where Do You Go To My Lovely

♀♀

הג'י-פי-אס המובנה מוביל אותנו אל השכונה שלי. לא יודעת למה, אבל כל הזמן מתנגן לי פיטר סארסטד בראש בשיר שאני הכי-הכי אוהבת. אני לא מעיזה אפילו לזמזם בדממה שהיא מובילה בינינו. כנראה שדיברנו מספיק בבית הקפה.

The built-in GPS leads us my neighbourhood. I have no idea why, but Peter Sarstedt plays in my head the whole time with the song that I love most. I don't dare to even hum in this silence she conducts between us. It seems that we talked enough at the café.

היא עוצרת היכן שהמכשיר הורה לה. השיכונים סביב לנו סוגרים בדממה את מגרש החניה השכונתי, מלבן המלא מכל טוב בתי השכנים, דברים הגולשים מפחי האשפה המלאים עד גדותם. פתאום אני תופשת את הניגוד שבין המכונית המפוארת שלה לבין החניה בה ניצבים גלגליה. העיריה אינה מדקדקת עם נקיון השכונה שלנו. ערמות הזבל הגולשות מתוך הצפרדעים אינם מחזה נעים, גם לא לאורם הקלוש של הפנסים הבודדים. אך זה הבית שלי ואין לי אחר כרגע. אני מביטה בה ותוהה מה היא חושבת.

She stops where the instrument instructed her. The housing complex around us closes silently on the neighbourhood parking lot, a rectangle filled with all the goods from the neighbours' apartments, things that spread out of the bursting garbage bins. Suddenly, I realize the contradiction between her fancy car and the parking lot where its wheels stand. The council doesn't pay much attention to keep our neighbourhood clean. The piles of garbage thinning out of the big bins (we call them frogs) are not a pleasant scene, not even in the gleam of the few street lights.

מרצדסe

"רוצה לעלות אלי?" אני מעיזה, אשה אמיצה שכמותי.

היא מביטה בי בפניה שאינם מגלים לי אילו מחשבות זורמות לה בראש. לא חיוך, לא כלום. היא מפנה את מבטה ממני, ממקדת את עיניה בנקודה עלומה אותה אינני יכולה לראות. היא אמנם אינה עושה זאת, אך איני יכולה שלא לדמיין את אצבעותיה חסרות הסבלנות מתופפות על ההגה, מבקשות שאעלם.

אני פותחת את הדלת. "אז מה, זהו?" אני מנסה לגרום לה להביט בי.

עיניה עדיין רחוקות ממני. ת"ק פרסה מפרידות בין העולמות שלנו. "אני לא רואה שיש לך מרצדס ליד הבית", היא מואילה לשתף אותי בדעתה הנחרצת וחותמת את פגישתנו.

נו, טוב, גם ככה אני לא אוהבת בתי קפה…

"Wanna come up?" I dare, such a brave woman that I am.

She looks at me with a face that doesn't reveal what thoughts stream in her head. Not a smile, nothing. She shifts her gaze away from me, focusing her eyes in a hidden spot that I can't see. She doesn't do this, but I can't stop myself from imagining her impatient fingers tapping on the steering wheel, wishing for me to disappear.

I open the door. "So what, that's it?" I try to make her to look at me.

Her eyes are still far away from me. A million miles separate between our worlds. "I don't see that you have a Mercedes nearby", she kindly agrees to share her determined decision with me and seals our date.

Well, nu, I don't like cafés anyway…

Janis Joplin – Mercedes Benz

הזה הפרצוף של המדינה?

שלושת הקופים

לא שמעתי

למה אי אפשר להוכיח את הפשעים ולשים את מבצעיהם מאחורי סורג ובריח? האם זו קונספירציה חס ושלום? מה קורה פה? הכל יודעים שזה הבריון של המדינה, חלק מאוד גדול כנראה פוחד ממנו וכמה נורא שאלו האמונים על שמירת החוק, הצדק, היושר, היושרה וכל הערכים שהטובים היו רוצים לחיות לאורם – אינם מצליחים לתפוס ולשלוח את הפושעים לתהום הנשיה ולסתום עליהם את הגולל, לבל יזיקו לנו.

אי אפשר להבין את ההתנהלות המטומטמת הזו של היועץ המשפטי, הפרקליטות וכל אותם שהיו אמורים להיות שומרי הסף עבורנו! חבר'ה, מה קורה איתכם? איך אפשר למשוך תיק כזה במשך שנים רבות כל כך? מה זה הדבר הנורא הזה לגרום למאן דהוא עינוי דין כזה? ועכשו מה, הכשירו את השרץ בגלל הזמן שחלף?

שלושת הקופים

לא ראיתי

הכל יודעים שמאן דהוא אשם ושהוא עושה דברים שאסור לו לעשות, אך לאף אחד אין את האומץ לסגור איתו ענין. ריח של סרחון נורא עולה מן התיק הזה ושכמותו. ליברמן אינו היחיד שעושים ועשו לו את זה, אבל אין זה אומר שהמלך אינו עירום. הבעיה היא שאין רצון להוכיח. ולא דיברנו עוד על חקירת המשטרה הכושלת.

תיסלם – פרצופה של המדינה

אוי לכלימה! אוי לאוזניים ששמעו את המתחנפת חסרת בושה, שכל מענייניה נתונים לשאיפתה להיות נשיאת המדינה ולשם כך אין היא מהססת ללחך כל פנכה, גם הבאושה ביותר. אמור לי מי מלקקים לך ואומר לך מי אתה.

אלה נבחרינו. אני סבורה שאנחנו ראויים לטובים מהם. מה תעשה עכשו התנועה לאיכות השלטון ומה אומ"ץ בנושא כדי להגן עלינו מפגיעתו של זה ושאר חבר מרעיו?

שלושת הקופים

לא אמרתי

במשפט קצר: ובימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה.

מישהו צריך עטיפות פלסטיק של דיסקים?

פטיפון1

לפי המודעות בלוחות השונים אפשר לדעת שעברנו פאזה, שמה שפעם היה חלק מחיינו, מהמוצרים שצרכנו – נעלם לתוך תהום הנשיה ורב ביותר הסיכוי שזה לא יחזור יותר. אולי רק מתי מעט ימשיכו להשתמש בו או שזה יוצג במוזאונים בתערוכות על העבר; יתכן ויאוחסן במחסני תפאורות כדי לשחזר תקופות מסוימות בסרטים או בהצגות או סתם יהיה זרוק בבוידם של מאן דהיא שאו-טו-טו תלך לעולמה ותשאיר אחריה עבודת מיון מתישה לילדיה או פרנסה לי, כשהללו ישכרו אותי לעבודה הזו, אותה אני מוצאת כמעניינת מאוד.

פעם, היה הגרמופון והתקליטים הכבדים, שאחר-כך הפכו ליותר קלים וצברנו אותם בערימות. למי לא היה בבית מהויניל הזה? אף אחת לא קמה, נכון? כולנו זוכרות איך חלק מאיתנו סידר אותו לפי הא'-ב' וחלק סתם נתן לזה להתפזר בחדר בבלגן טבעי. שנים די רבות עברו עד שהומצאה טכניקה חדשה וצצו הקסטות, שלימים קראנו להם בעברית "קלטות". למי אין מזכרות מזה ובעיקר, מי לא חוְתה איך זה נפל מידיה, נפתח והסליל יצא לה מכלל שליטה? עד היום אפשר למצוא עדיין שרידי סלילים כאלה מתעופפים ברוח, מלפפים בחיבה שיח או עץ או סתם נדבקים לגדר כלשהי ללחוש לה מתכולתם.

התקליטור היה השריד הלפני אחרון למשהו ממשי, בטרם בא הדיסק-און-קי לסתום את הגולל על צורת הצריכה שלנו של מוזיקה ואני מאמינה גם של ספרות, כי המהפכה עדיין בעיצומה. אוספים שלמים שטרחנו לאסוף, הצבירה של כל דבר שמצא חן בעינינו… כל אלה נעלמו וכיום אנו צורכים את מוצרינו מתוך איזשהו ענן וירטואלי שהיום זה פה ומחר מי תשורנו. מישהי זוכרת את תחביב איסוף המפיות? איך אפשר לצברו בענן? כנראה שמה שאי אפשר להפוך לערטילאי – לא ישרוד.

חלק גדול מהתענוג שלי היה לפתוח את עטיפת התקליט ובזמן שמיעתו – לקרוא את המלים המצורפות, שלא לדבר על לזמר אותן. הורי אהבו אותי מאוד, משום שאף פעם לא העירו לו דבר על הצלילים שהוצאתי מפי. היום, בתרבות הפרעת הקשב, למי יש סבלנות לקרוא? מי בכלל מקשיב? המוזיקה של היום ניתנת להקשבה בכלל?

עדיין אפשר למצוא פה ושם מודעות הולכות ונכחדות על מכירת מוצרים שפג תוקפם ואני בספק עד כמה ימצאו להם קונים. אין אנו רחוקים מדממה מוחלטת בתחום הזה. בעתיד הקרוב מאוד, או-טו-טו-טו מעבר לפינה, לא יהיו הדברים הללו יותר, רק ענן וירטואלי מדומה ישא את מה שנעלה אליו. אני תוהה מה יקרה אם איזה האקר מרושע יגיע ויצליח לפגוע, ואז העננים הללו יתפרעו פתאום ויתחילו להימוג וכל החומרים שהעמסנו עליהם יפוצו לכל רוח ולא ישאר לנו שום זכר יותר ממה שאהבנו.

 הרדיו הישן

במלה אחת: מומלץ לבקר באתר נוסטלגיה כדי להזכר.

יומי בבית המשפט

כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט"

 פטיש דין

חברה טובה שלי נקלעה לקשיים כלכליים. טוב, קצת קשה לי לקרוא לה "חברה טובה" אחרי התנהלותנו בשנים שחלפו, אך זה מה שהיא היתה לי ואני מקוה שתמשיך להיות כזו. אני מגדירה את הסובבות אותי לפי קרבתן אלי ולפי איך שאנו מתנהלות זו עם זו. לא כל אחת היא חברה ולא כל אחת יכולה להחשב כמי שמכירה אותי היטב. אני מתימרת להכיר היטב את מי שאני מחשיבה לחברה, אך לפעמים החיים מראים לנו אחרת ולא תמיד תואמת ההגדרה את המציאות.

אנחנו חברות כבר זמן רב. אנחנו אוהבות ומוקירות זו את זו. נהגנו לשתף זו את זו בכל מוצאותינו, אם כי לא בקצב מספיק, לא ביומיום, עד שזה נעלם. החיים חלפו לנו ולא שמנו לב. פעם, לא עבר יום בלי שהיינו מתקשרות זו אל זו, לפעמים כמה פעמים במהלכו, שלא לדבר על נפגשות זו עם זו על בסיס יומיומי. אחר-כך היא מצאה בן זוג, נולדה הבת והשיחות שלנו הלכו והתרחקו זו מזו. עדיין, הקפדנו להתקשר זו אל זו לפני כל חג ומשום שאי אפשר היה לשוחח שעות – ויתרנו על העדכונים הארוכים והעברנו זו לזו את הגרסאות המקוצרות. אחר-כך נקלעתי למדינות שמעבר לים ולא טרחנו להפעיל את הסקייפ. לבת מצוה של הבת כבר לא הוזמנתי.

ישנן א/נשים בחיינו, שגם אם נחדש איתן קשר רק מדי פעם, אנחנו ממשיכות מהנקודה בה הפסקנו ומחליקות חזרה אל חברותנו, כאילו ולא נפער פער של התנסויות שונות. לא מעט אני שומעת את המשפט: "אוי, איך שלא השתנית!" לא במראה, כמובן, כי הגיל המתקדם הרי עושה את שלו, אבל במהות. אני עדיין אומרת את אותם דברים שנהגתי לומר פעם וחוזרת עליהם שוב ושוב, כי זו אני, המשננת ללא הרף באוזני הסובבות אותי. לדוגמא: יש את המשפט אותו נהגתי לומר אין ספור פעמים כדי לבטא שלאף אחד אין אמת אבסולוטית וכי לכל אחת מאיתנו האמת שלה: "כל אדם ודעתו הוא". אז היום זה הפך להיות: "כל אשה ודעתה היא", ברוח הפמיניזם שפעם היתה ניצן בראשית היווצרותו ולימים הפך אצלי ליער עד. בכל פעם שאני נפגשת עם ידידה ותיקה – עולה אזכור של זה.

אצלי יש הבדל משמעותי בין המושג "ידידה" לבין "חברה". הראשונה אמנם מלוה אותי לאורך חיי, אם כי במינון נמוך ותקופתי, אך עדיין אנו מספרות זו לזו אי-אילו דברים עמוקים ואינטימיים משום שנוח לנו זו עם זו ואנחנו יודעות שסודותינו יישמרו. חברה היא משהו הרבה יותר אינטימי ועמוק ובעיקר – תכוף. לאו דוקא יומיומי, אך בהחלט אי אפשר שיעבור שבוע בלי שנֶעֱרה זו אל תוך אוזנה של זו את מהותנו הכי אינטימית ונתיעץ זו עם זו בכל שעובר עלינו.

מכרה – זה סיפור אחר ואין צורך להרחיב, מעצם היות המושג הזה מוכר וידוע ואין הוא עומד באותו מקום בו עומדות ידידות וחברות גמורות.

Béatrice_court

החברה דנן, שבעצם הפכה להיות ידידה, הספיקה להתגרש במהלך השנים, דבר שלא הייתי שותפה לו ולא הוכנסתי בסודו; היא השיאה את בתה בשעה טובה וגם הפכה לסבתא בלי שאשתתף בכל אלה. אין לי בעיה עם בחירה של מאן דהיא לגבי מהות ותכיפות הקשר עם ידידותיה, חברותיה ומכריה. זכותה של כל אשה לממש את מה שהיא מעונינת בו.

אני גם מאמינה, שאנחנו פוגשות את מי שאנו פוגשות לא בכדי וכי יש לכך מטרה, בעיקר כדי ללמוד על עצמנו, הן אם זו בת זוג או חברה וכו'. האינטראקציה ביניכן נועדה כדי לתת לך שיעור כלשהו, גם אם אין את מבינה מהו. אני ידועה באי הבנתי את לקחי, ואם יש מאן דהיא האחראית על המשלוח הבלתי נדלה של כל הלסביות המטורללות שנקרו אל חיי עד הופעתה המבורכת של ביאטריס – הרי שזו יודעת היטב עד כמה התחננתי בפניה להפסיק עם זה, כי זו ברכה (או בעצם קללה…) לבטלה, משום שאין לי מושג מה אני אמורה ללמוד. אם יש משהו שההיא רוצה ללמדני – תתכבד הלה ותסביר לי מפורשות, במקום לשלוח לי עוד ועוד ועוד ועוד. מזל שהחלק הזה נפסק ואני מסודרת.

אתמול, אני יושבת ושוקדת על עבודתי, המוזיקה כמובן נמסכת לי ישר לתוך האוזניים באמצעות האוזניות. מבעד לצלילים הנפלאים, אני שומעת צלצול טלפון. שבע בבוקר, זה לא הטלפון של העבודה, אלא הפרטי, ועל הקו קול שלא שמעתי לפחות עשר שנים. למרות הזמן שנפער בינינו, אי אפשר היה לטעות בקול היחודי הזה וישר קפצתי משמחה לשמוע את ידידתי האהובה. שמחה מוקדמת, כי הבשורות שהיו בפיה לא היו מרנינות כלל וכלל.

"שרון, זו ____ מה שלומך?"

"או, ____! איך שאני שמחה לשמוע אותך!"

"אני שמחה שאת בארץ", היא אומרת לי ומספרת שהיא עוקבת אחרי בבלוגי ומברכת אותי על ביאטריס. אני מודה לה, אך לפני שאני פורצת בשטף של שבחים והודיה על האשה בחיי וקושרת לה כתרים על המזל הטוב שפקד אותי למצוא אותה, אומרת לי הידידה בקול נכאים שיש לה משהו לבקש ממני, "אבל אם לא תוכלי, אני אבין", היא מכינה עצמה לאכזבה.

Scales of Justice

מתברר, שהגירושין הותירו אותה חסרת כל וּבְמאבק מתמשך עם תלאות הקיום, ועכשו הגיעו מים עד נפש והיא עומדת בפני נושים ושאר מרעין בישין המתדפקים על דלתה חדשות לבקרים וממררים את חייה כדי לגבות את החובות הכבדים שהיא חייבת להם. היום היה עליה להופיע בבית המשפט כדי להתגונן בפני הבנק שקם עליה לחסלה משום שמשיכת-היתר שלה הרקיעה שחקים עם כל הריביות שצברה ואין ידה משגת להחזיר.

אני יושבת מעברו השני של הקו ומקשיבה בעצב רב לתלאובות אותן היא חוותה וחווה ולבי ירא יחד איתה ביראתה מפני הבאות. "מה את צריכה שאעשה?" אני שואלת והיא מבקשת שאבוא איתה למחרת לבית המשפט (קרי: היום) כדי להחזיק את ידה, כי אין לה אף אחד שיכול לסייע. "עורכת דין יש לך?" אני שואלת מעשית. "לא", היא עונה, "מאיפה שיהיה לי כסף לשלם לה?"

זה סוף העולם מבחינתי. מי שהיה לה מקצוע מבוקש למדי, שהתפרנסה כגרפיקאית כשרונית ביותר, עומדת עכשו על סף פי תהום ואין לה מושיע. מסתבר, שהשמוק לו היתה נשואה, הפעיל עליה במשך שנים (הרי אין מתגרשין ביום אחד וחבל!) את כל הטריקים שבעולם כדי לנשלה מכל רכוש, יחד עם עורך דינו הממולח וחסר הלב, עד שמאסה בכל וחתמה להם רק כדי להפטר מהם. הלואי ושניהם יגיעו לאותו מקום אליו הגיעה היא ואולי נתנחם בנקמה מתוקה זו… מעבר לכך, היא אולי יכולה היתה להתאושש, לולא פוטרה שנה לאחר מכן ממקום עבודתה במסגרת קיצוצים ואף שעשתה מאמצים עילאיים במטרה להשתלב מחדש ולמצוא מקום עבודה חדש – לא צלח הדבר בידה, עד שהרימה ידיים וניסתה לעבוד כעצמאית, מה שגם לא הצליח והחובות נערמו והתגבהו והיא הגיעה עד הלום, לכדי יאוש.

מזלי שאני מכירה אי אילו א/נשים טובים, כך שהשגתי לה מיד ממאגר ידידותי עורכת דין מעולה שבמעולות בחינם כדי שזו תנסה להוציאה מן הבוץ אליו נקלעה. אמי זצ"ל נהגה לומר שא-לוהים אינו מכה בשתי מקלות ולפעמים זה גם נכון, משום שבמקרה הזה, התקשרה אלי ידידתי בתחילת היום, כך שהיה לנו מספיק זמן למצוא עורכת דין פנויה והלה אף הצליחה להשתלט על חלק מהחומר שנערם נגד הלקוחה ולהופיע בבית המשפט כדי להגן עליה ולהשיג צו זמני לעיכוב הליכים עד שעורכת הדין תלמד את המקרה שלה לעומק. קיבלנו ארכה של שלושה חודשים. גם טוב. בינתיים, נראה איך נצליח להתארגן ולגייס את הממון הדרוש לכיסוי חובותיה ובד בבד למצוא לה לקוחות כדי שהיא תוכל להתפרנס ממקצועה, אף שזה הולך ונעלם ממאגר המקצועות ורבים הגרפיקאים הנפלטים לתהום האבדון, בעיקר אלה שבגילנו.

 lady justice

במלה אחת: חזרנו הביתה עייפות, אך מרוצות זמנית ומלאכה רבה עוד לפנינו.