יומי בבית המשפט

כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט"

 פטיש דין

חברה טובה שלי נקלעה לקשיים כלכליים. טוב, קצת קשה לי לקרוא לה "חברה טובה" אחרי התנהלותנו בשנים שחלפו, אך זה מה שהיא היתה לי ואני מקוה שתמשיך להיות כזו. אני מגדירה את הסובבות אותי לפי קרבתן אלי ולפי איך שאנו מתנהלות זו עם זו. לא כל אחת היא חברה ולא כל אחת יכולה להחשב כמי שמכירה אותי היטב. אני מתימרת להכיר היטב את מי שאני מחשיבה לחברה, אך לפעמים החיים מראים לנו אחרת ולא תמיד תואמת ההגדרה את המציאות.

אנחנו חברות כבר זמן רב. אנחנו אוהבות ומוקירות זו את זו. נהגנו לשתף זו את זו בכל מוצאותינו, אם כי לא בקצב מספיק, לא ביומיום, עד שזה נעלם. החיים חלפו לנו ולא שמנו לב. פעם, לא עבר יום בלי שהיינו מתקשרות זו אל זו, לפעמים כמה פעמים במהלכו, שלא לדבר על נפגשות זו עם זו על בסיס יומיומי. אחר-כך היא מצאה בן זוג, נולדה הבת והשיחות שלנו הלכו והתרחקו זו מזו. עדיין, הקפדנו להתקשר זו אל זו לפני כל חג ומשום שאי אפשר היה לשוחח שעות – ויתרנו על העדכונים הארוכים והעברנו זו לזו את הגרסאות המקוצרות. אחר-כך נקלעתי למדינות שמעבר לים ולא טרחנו להפעיל את הסקייפ. לבת מצוה של הבת כבר לא הוזמנתי.

ישנן א/נשים בחיינו, שגם אם נחדש איתן קשר רק מדי פעם, אנחנו ממשיכות מהנקודה בה הפסקנו ומחליקות חזרה אל חברותנו, כאילו ולא נפער פער של התנסויות שונות. לא מעט אני שומעת את המשפט: "אוי, איך שלא השתנית!" לא במראה, כמובן, כי הגיל המתקדם הרי עושה את שלו, אבל במהות. אני עדיין אומרת את אותם דברים שנהגתי לומר פעם וחוזרת עליהם שוב ושוב, כי זו אני, המשננת ללא הרף באוזני הסובבות אותי. לדוגמא: יש את המשפט אותו נהגתי לומר אין ספור פעמים כדי לבטא שלאף אחד אין אמת אבסולוטית וכי לכל אחת מאיתנו האמת שלה: "כל אדם ודעתו הוא". אז היום זה הפך להיות: "כל אשה ודעתה היא", ברוח הפמיניזם שפעם היתה ניצן בראשית היווצרותו ולימים הפך אצלי ליער עד. בכל פעם שאני נפגשת עם ידידה ותיקה – עולה אזכור של זה.

אצלי יש הבדל משמעותי בין המושג "ידידה" לבין "חברה". הראשונה אמנם מלוה אותי לאורך חיי, אם כי במינון נמוך ותקופתי, אך עדיין אנו מספרות זו לזו אי-אילו דברים עמוקים ואינטימיים משום שנוח לנו זו עם זו ואנחנו יודעות שסודותינו יישמרו. חברה היא משהו הרבה יותר אינטימי ועמוק ובעיקר – תכוף. לאו דוקא יומיומי, אך בהחלט אי אפשר שיעבור שבוע בלי שנֶעֱרה זו אל תוך אוזנה של זו את מהותנו הכי אינטימית ונתיעץ זו עם זו בכל שעובר עלינו.

מכרה – זה סיפור אחר ואין צורך להרחיב, מעצם היות המושג הזה מוכר וידוע ואין הוא עומד באותו מקום בו עומדות ידידות וחברות גמורות.

Béatrice_court

החברה דנן, שבעצם הפכה להיות ידידה, הספיקה להתגרש במהלך השנים, דבר שלא הייתי שותפה לו ולא הוכנסתי בסודו; היא השיאה את בתה בשעה טובה וגם הפכה לסבתא בלי שאשתתף בכל אלה. אין לי בעיה עם בחירה של מאן דהיא לגבי מהות ותכיפות הקשר עם ידידותיה, חברותיה ומכריה. זכותה של כל אשה לממש את מה שהיא מעונינת בו.

אני גם מאמינה, שאנחנו פוגשות את מי שאנו פוגשות לא בכדי וכי יש לכך מטרה, בעיקר כדי ללמוד על עצמנו, הן אם זו בת זוג או חברה וכו'. האינטראקציה ביניכן נועדה כדי לתת לך שיעור כלשהו, גם אם אין את מבינה מהו. אני ידועה באי הבנתי את לקחי, ואם יש מאן דהיא האחראית על המשלוח הבלתי נדלה של כל הלסביות המטורללות שנקרו אל חיי עד הופעתה המבורכת של ביאטריס – הרי שזו יודעת היטב עד כמה התחננתי בפניה להפסיק עם זה, כי זו ברכה (או בעצם קללה…) לבטלה, משום שאין לי מושג מה אני אמורה ללמוד. אם יש משהו שההיא רוצה ללמדני – תתכבד הלה ותסביר לי מפורשות, במקום לשלוח לי עוד ועוד ועוד ועוד. מזל שהחלק הזה נפסק ואני מסודרת.

אתמול, אני יושבת ושוקדת על עבודתי, המוזיקה כמובן נמסכת לי ישר לתוך האוזניים באמצעות האוזניות. מבעד לצלילים הנפלאים, אני שומעת צלצול טלפון. שבע בבוקר, זה לא הטלפון של העבודה, אלא הפרטי, ועל הקו קול שלא שמעתי לפחות עשר שנים. למרות הזמן שנפער בינינו, אי אפשר היה לטעות בקול היחודי הזה וישר קפצתי משמחה לשמוע את ידידתי האהובה. שמחה מוקדמת, כי הבשורות שהיו בפיה לא היו מרנינות כלל וכלל.

"שרון, זו ____ מה שלומך?"

"או, ____! איך שאני שמחה לשמוע אותך!"

"אני שמחה שאת בארץ", היא אומרת לי ומספרת שהיא עוקבת אחרי בבלוגי ומברכת אותי על ביאטריס. אני מודה לה, אך לפני שאני פורצת בשטף של שבחים והודיה על האשה בחיי וקושרת לה כתרים על המזל הטוב שפקד אותי למצוא אותה, אומרת לי הידידה בקול נכאים שיש לה משהו לבקש ממני, "אבל אם לא תוכלי, אני אבין", היא מכינה עצמה לאכזבה.

Scales of Justice

מתברר, שהגירושין הותירו אותה חסרת כל וּבְמאבק מתמשך עם תלאות הקיום, ועכשו הגיעו מים עד נפש והיא עומדת בפני נושים ושאר מרעין בישין המתדפקים על דלתה חדשות לבקרים וממררים את חייה כדי לגבות את החובות הכבדים שהיא חייבת להם. היום היה עליה להופיע בבית המשפט כדי להתגונן בפני הבנק שקם עליה לחסלה משום שמשיכת-היתר שלה הרקיעה שחקים עם כל הריביות שצברה ואין ידה משגת להחזיר.

אני יושבת מעברו השני של הקו ומקשיבה בעצב רב לתלאובות אותן היא חוותה וחווה ולבי ירא יחד איתה ביראתה מפני הבאות. "מה את צריכה שאעשה?" אני שואלת והיא מבקשת שאבוא איתה למחרת לבית המשפט (קרי: היום) כדי להחזיק את ידה, כי אין לה אף אחד שיכול לסייע. "עורכת דין יש לך?" אני שואלת מעשית. "לא", היא עונה, "מאיפה שיהיה לי כסף לשלם לה?"

זה סוף העולם מבחינתי. מי שהיה לה מקצוע מבוקש למדי, שהתפרנסה כגרפיקאית כשרונית ביותר, עומדת עכשו על סף פי תהום ואין לה מושיע. מסתבר, שהשמוק לו היתה נשואה, הפעיל עליה במשך שנים (הרי אין מתגרשין ביום אחד וחבל!) את כל הטריקים שבעולם כדי לנשלה מכל רכוש, יחד עם עורך דינו הממולח וחסר הלב, עד שמאסה בכל וחתמה להם רק כדי להפטר מהם. הלואי ושניהם יגיעו לאותו מקום אליו הגיעה היא ואולי נתנחם בנקמה מתוקה זו… מעבר לכך, היא אולי יכולה היתה להתאושש, לולא פוטרה שנה לאחר מכן ממקום עבודתה במסגרת קיצוצים ואף שעשתה מאמצים עילאיים במטרה להשתלב מחדש ולמצוא מקום עבודה חדש – לא צלח הדבר בידה, עד שהרימה ידיים וניסתה לעבוד כעצמאית, מה שגם לא הצליח והחובות נערמו והתגבהו והיא הגיעה עד הלום, לכדי יאוש.

מזלי שאני מכירה אי אילו א/נשים טובים, כך שהשגתי לה מיד ממאגר ידידותי עורכת דין מעולה שבמעולות בחינם כדי שזו תנסה להוציאה מן הבוץ אליו נקלעה. אמי זצ"ל נהגה לומר שא-לוהים אינו מכה בשתי מקלות ולפעמים זה גם נכון, משום שבמקרה הזה, התקשרה אלי ידידתי בתחילת היום, כך שהיה לנו מספיק זמן למצוא עורכת דין פנויה והלה אף הצליחה להשתלט על חלק מהחומר שנערם נגד הלקוחה ולהופיע בבית המשפט כדי להגן עליה ולהשיג צו זמני לעיכוב הליכים עד שעורכת הדין תלמד את המקרה שלה לעומק. קיבלנו ארכה של שלושה חודשים. גם טוב. בינתיים, נראה איך נצליח להתארגן ולגייס את הממון הדרוש לכיסוי חובותיה ובד בבד למצוא לה לקוחות כדי שהיא תוכל להתפרנס ממקצועה, אף שזה הולך ונעלם ממאגר המקצועות ורבים הגרפיקאים הנפלטים לתהום האבדון, בעיקר אלה שבגילנו.

 lady justice

במלה אחת: חזרנו הביתה עייפות, אך מרוצות זמנית ומלאכה רבה עוד לפנינו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On 5 בנובמבר 2013 at 6:28

    פוסט מרגש ביותר. היטבת לתאר את מערכות היחסים לסוגיהן השונים. מאחלת לחברתך שתצא מהבוץ ומתפעלת מהתושייה והנכונות שלך לעמוד לצידה בעת צרה. תבורכי!

    • שרון הר פז  On 5 בנובמבר 2013 at 11:53

      בשביל זה יש לנו אחוות נשים – לסייע זו לזו כמיטב יכולתנו והלואי ולא נצטרך יותר!

  • יסמין  On 5 בנובמבר 2013 at 12:31

    מדהים! נסתרות דרכי החיים. גם לי ישנן חברות שהפכו לידידות ברבות הימים וההתרחקות זו מזו בגלל מטלות היום-יום. הרשומה שלך העלתה לי את הדחף להתקשר אליהן ולשאול לשלומן, בתקוה שהכל בסדר אצלן. תודה על ההשראה ותבורכי על היוזמה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: