מרצדס ליד הבית Mercedes Nearby

ספלי קפה עם לב

פעם, לפני הקניונים, היו בתי קפה קטנים, על פניהן הייתי חולפת בדרכי מנקודה אחת לאחרת, אך אף פעם לא עלה על דעתי לשבת באחד מהם. המדרכות היו עמוסות בשולחנות ובכסאות עליהם ישבו אנשים שזמנם בידם, משוחחים זה עם זה, מתבודדים עם ספר, שקועים בעיתון, ספל קפה מתקרר לפניהם או סתם בוהים בעוברים והשבים. אף אחד לא שוחח בשום טלפון נייד, כי לא היו כאלה.

Once upon a time, before the shopping malls, there were little cafés, that I used to pass by on my way from one place to another, but it never occurred to me to sit in any of them. The sidewalks were loaded with tables and chairs on which people with time on their hands sat. They were talking to each other, secluding themselves by reading books, immersed in the paper, a cup of coffee cools in front of them, or just staring at the passers-by. No one was talking on any cellular since there were not any.

אני כבר לא אוהבת בתי קפה. פעם אהבתי. פעם זה היה אחרת. לפני הפעם שאהבתי, לא יצא לי לבלות בבית קפה. זה לא היה המנהג עליו גדלתי. כשהפרוטה בבית אינה מצויה בשפע, אלא במשורה, אין נוהגין לבזבז בחוץ על דברים שאפשר להכין בבית. בזמנים ההם, של ילדותי ונעורי, בסביבה בה גדלתי, נחשב בית קפה למותרות, מקום המיועד להולכי בטל ובעיקר משמש למפגש של הבוהמיינים ומזדנביהם. במשפחה שלי לא נמנו כאלה.

I don't like cafés anymore. I did once. Once it was different. Before the time when I loved cafés, I didn't have the chance to sit in a café. It wasn't the habit I grew up on. When the penny doesn't exist much in your family, but sparingly, people don't use to spend outside on things they can make at home. In those times, in my childhood and adolescence, cafés were considered as luxury, a place designated for idlers, and mainly is used for the bohemians and their followers. In my family there were not such people.

מאג עם לב© איריס זוהר

♀♀

אני זוכרת את חוויית בית הקפה הראשונה שלי. אחרי לילה ראשון של עדנה, לקחה אותי האשה לטעום טירמיסו בקניון שליד ביתה. מאז ומתמיד אהבתי עוגות שוקולד וגבינה ולזו היה טעם מיוחד, ראשוני. מרימה את המזלג את שפתי, אני מסניפה את הארומה העדינה של העוגה, איך היא משתלבת בזו העולה מאצבעותי. תענוג שלא ידעתי לפני כן.

I remember my first café experience. After a first night of pleasure, the woman took me to taste tiramisu at the shopping mall near her home. I always loved chocolate and cheese cakes, but this one had a special taste, primal. I'm lifting the fork up to my lips, sniffing the tender aroma of the cake, how it combines with the fragrance that comes from my fingers. A pleasure I didn't experience before.

Béatricec

המבטים שלנו זו בעיני זו, עיניה הנחות עלי במין תמיהה עלינו, סודנו שמור עימנו… אני חשה צורך עז לרקוד לעיני כל העולם ופמלייתו ולהכריז שמצאתי אהבה, אך התאפקתי, כיבדתי את צניעותה, על אף שזו הפרידה בינינו. דמותה הנלבבת, מגע ידיה, גופה החמים… אלה עדיין מצמררים אותי בגעגועים עד עצם היום הזה.

Our gazes in each other's eyes, her eyes that rest on me with a kind of wonder about us, our secret is kept between us… I have a strong need to dance in front of the entire world and its entourage, and declare that I found love, but had to restrain myself. I respected her modesty, even if it separated us. Her lovely image, the touch of her hands, her warm body… These are still causing me to shiver with craving until this very day.

♀♀

אני מעדיפה פגישות בבית, כמו פעם, אך התרבות השתנתה והיום זה קורה לעתים מאוד נדירות. רובן מעדיפות להפגש קודם במקום פומבי, ניטרלי ו"אחר-כך נראה". בית קפה הוא מקום כזה. האמת, אפילו שנעים שמכינים ומגישים לך, אני לא ממש אוהבת שידיים זרות נוגעות לי באוכל, כי מי יודעת היכן היו הללו, שלא לדבר על אם ואיך נרחצו בטרם ניגשו לטפל במזון… לכי ותסבירי את זה בטלפון למישהי זרה. אם חֲפֵצַת פגישה את, הרי שאין לך ברירה אחרת, מלבד לזרום. אז אני זורמת.

I prefer meetings at home, like in the old days, but culture had changed and it happens very rarely these days. Most of them prefer to meet first in a neutral, public place, and "we'll see later how it goes". A café is such a place. to be honest, even if it's nice that the food is prepared and served by others, I don't really like when strangers' hands touch my food, because who knows where these people were, not to mention if and how did they wash before approaching to prepare the food… How can I explain this on the phone to a stranger? If I wish to have dates, I have no other choice but to go with the stream. So I flow.

Jazmin1ce

אני נכנסת למתחם ומבחינה בה מיד. במציאות היא נראית הרבה יותר טוב מאשר בסקייפ. אני מנופפת לעברה ובחיוך רחב פוסעת אליה בין השולחנות השוממים. המצב הכלכלי לא משהו, אפשר לראות את זה גם בבתי הקפה. לאנשים אין כסף להוציא על מקומות בילוי.

I enter the site and spot her immediately. In real life she looks much better that on Skype. I wave to her and walk towards her with a broad smile. The tables are abandoned. The economy isn't well, and it shows also in the coffee shops. People don't have the money to spend on entertainment places.

היא קמה ומושיטה לי את ידה. אני נרעדת. נחמד שבגילי יש עדיין כאלה שיכולות לרגש אותי. היה יבש עד עכשו ואני מקוה לאושר ועושר איתה. חנוכה מתקרב ונסים יכולים לקרות. גם לי.

"איך את חוזרת?" היא שואלת אחרי שסיפרנו זו לזו על עצמנו את הדברים המחמיאים, כמובן.

"באוטובוס, למה?" אני יהודיה כשרה ולכן אינני מחמיצה הזדמנות לענות בשאלה.

אני קולטת את גבתה המורמת להרף עין. "רוצה שאקח אותך?" היא מציעה בנימוס, פניה חתומות.

לבי מנתר. אני הרי אשה אופטימית ביסודי. מראות פרועים עוברים לי בראש ומתבלים את שאריות הכריך שאת פירוריו אני מקפידה לאמץ ולהערות אל קִרבי.

She stands up and holds out her hand. I shiver inside. It's nice that at my age there are still women who can excite me. It was dry until now and I hope to live happily ever after with her. Hanukkah is coming soon and miracles can happen. For me too.

"How do you go back?" She asks after we told each other things about ourselves, the flattering things of course.

"By the bus, why?" I am a kosher Jew; therefore, I don't miss the chance to answer with a question.

I notice her eyebrow lifting for an eyewink. "Would you like me to take you?" She suggests politely, her face sealed.

My heart jumps. I'm basically optimistic. Wild images go through my head and spice the remains of the sandwich that its crumbs I strictly adopt and swallow quickly.

Peter Sarstedt – Where Do You Go To My Lovely

♀♀

הג'י-פי-אס המובנה מוביל אותנו אל השכונה שלי. לא יודעת למה, אבל כל הזמן מתנגן לי פיטר סארסטד בראש בשיר שאני הכי-הכי אוהבת. אני לא מעיזה אפילו לזמזם בדממה שהיא מובילה בינינו. כנראה שדיברנו מספיק בבית הקפה.

The built-in GPS leads us my neighbourhood. I have no idea why, but Peter Sarstedt plays in my head the whole time with the song that I love most. I don't dare to even hum in this silence she conducts between us. It seems that we talked enough at the café.

היא עוצרת היכן שהמכשיר הורה לה. השיכונים סביב לנו סוגרים בדממה את מגרש החניה השכונתי, מלבן המלא מכל טוב בתי השכנים, דברים הגולשים מפחי האשפה המלאים עד גדותם. פתאום אני תופשת את הניגוד שבין המכונית המפוארת שלה לבין החניה בה ניצבים גלגליה. העיריה אינה מדקדקת עם נקיון השכונה שלנו. ערמות הזבל הגולשות מתוך הצפרדעים אינם מחזה נעים, גם לא לאורם הקלוש של הפנסים הבודדים. אך זה הבית שלי ואין לי אחר כרגע. אני מביטה בה ותוהה מה היא חושבת.

She stops where the instrument instructed her. The housing complex around us closes silently on the neighbourhood parking lot, a rectangle filled with all the goods from the neighbours' apartments, things that spread out of the bursting garbage bins. Suddenly, I realize the contradiction between her fancy car and the parking lot where its wheels stand. The council doesn't pay much attention to keep our neighbourhood clean. The piles of garbage thinning out of the big bins (we call them frogs) are not a pleasant scene, not even in the gleam of the few street lights.

מרצדסe

"רוצה לעלות אלי?" אני מעיזה, אשה אמיצה שכמותי.

היא מביטה בי בפניה שאינם מגלים לי אילו מחשבות זורמות לה בראש. לא חיוך, לא כלום. היא מפנה את מבטה ממני, ממקדת את עיניה בנקודה עלומה אותה אינני יכולה לראות. היא אמנם אינה עושה זאת, אך איני יכולה שלא לדמיין את אצבעותיה חסרות הסבלנות מתופפות על ההגה, מבקשות שאעלם.

אני פותחת את הדלת. "אז מה, זהו?" אני מנסה לגרום לה להביט בי.

עיניה עדיין רחוקות ממני. ת"ק פרסה מפרידות בין העולמות שלנו. "אני לא רואה שיש לך מרצדס ליד הבית", היא מואילה לשתף אותי בדעתה הנחרצת וחותמת את פגישתנו.

נו, טוב, גם ככה אני לא אוהבת בתי קפה…

"Wanna come up?" I dare, such a brave woman that I am.

She looks at me with a face that doesn't reveal what thoughts stream in her head. Not a smile, nothing. She shifts her gaze away from me, focusing her eyes in a hidden spot that I can't see. She doesn't do this, but I can't stop myself from imagining her impatient fingers tapping on the steering wheel, wishing for me to disappear.

I open the door. "So what, that's it?" I try to make her to look at me.

Her eyes are still far away from me. A million miles separate between our worlds. "I don't see that you have a Mercedes nearby", she kindly agrees to share her determined decision with me and seals our date.

Well, nu, I don't like cafés anyway…

Janis Joplin – Mercedes Benz

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: