איפה השכל?

קציר

יום שגרתי, הולכת למכולת לחדש את מלאי המזון. חמים, נעים. גשם אינו נראה באופק ואולי טוב שכך. אני מכירה אנשים רבים שאינם מברכים על הקור המאיים לבוא ולכלותם. בלילות כבר קריר אצלנו וישנם מקומות שגם קר ממש. עדיין לא כפור, אבל למי שאין ידו משגת להדליק תנור, לא נעים לו כלל.

השמש מאירה פנים, מחממת את העצמות. ביאטריס העדיפה לא להצטרף לצעידה, אלא לעבוד בגינה ולנכש כמה עשבים שצצו לא קרואים. בגילנו, גם זו פעילות גופנית. העיקר הפעילות.

אני מתיצבת בתור כדי לשלם. לפני, פרצוף מוכר משכבר הימים. פעם, הוא היה שרת בבית הספר בו למדו ילדי, היום הוא עובד עם אשתו במזנון שפתח במתחם שליד הבריכה. אנחנו מחליפות מידע קצר. הוא לא ממש זוכר אותי, אך אין זה מפריע לו להיות ידידותי. ידידותי מדי.

הוא מחכה עד שאסיים לשלם, שם את טלפו השעירה על כתפי ואומר בפנים מאירות: "בואי, אקח אותך".

"אתה מגיע לצד השני?" אני חוקרת, מתלבטת בין האפשרות לחזור מהר אל ביאטריס לבין הכיף לצעוד בשמש הנעימה ולאסוף אלי עוד ויטמין D שאף פעם אין לנו יותר מדי מזה. שתי ברירות נעימות, מה עושה?

עוד אני מתלבטת, הוא מושך אותי אחריו אל מכוניתו, מספר לי בדרך בחופשיות איך ולמה הוליד את עשרת ילדיו. אני מקשיבה, למה לא? ההתחלה מעניינת, איך נשא בגיל 18 את אשתו בת ה-16, איך היה תמים ובתול ולא ידע מכלום. עד כאן לא נורא. עוד סיפור חיים של אדם המשתייך למגזר שאינני נמנית עליו וכידוע, אני מתעניינת בכאלה. בסיפורים – לא בשמוקים שמלהגים אותם.

אנחנו עדיין ברחבת החניה של המכולת. הוא מתניע את המכונית, אך אינו ממהר להסיע אותה. ברדיו מברברים ב"הכל קשקושים" על השמוק המפורסם, זה שבעל קטינות, ששמו הותר לפרסום באופן רשמי. כאילו שיש בכך רבותא, הרי ידענו משכבר על מעלליו. חבל שאף אחד לא קם ולא צפצף עד כה למחות על זה. שרוטים מאוד השמוקים הללו, שמתחנכים בצורה כל-כך דפוקה ושבטוחים שמותר להם הכל. כל-כך מעוות לדחוף את עצמך לכל מקום ולחשוב שזה יתקבל בברכה. עוד סיבה חשובה להעצים נשים כדי שלא תצטרכנה להיות למרמס תחת הבזויים הללו.

מישהו (שמוק, כמובן, כי אשה לא היתה מקשקשת את זה) מעלה טיעון מטומטם שתמיד היתה "תרבות" (בחיי שהוא קרה לזה תרבות!) כזו ומפורסמים תמיד השתרללו ללא חשבון ותמיד סלחו להם על "משובותיהם", כי הם אחרים מאיתנו, בני האדם "הרגילים". בת שיחו שעל הקו השני, מתקוממת ומסבירה שלמרות שכך היה, הגיע הזמן שנשנה את זה. המנחָה מצטרפת אליה וקוראת לחֶברָה לנהל שיח רציני בנושא. אני מנסה להבין מה היא רוצה. היא עיתונאית, אז היא זו שצריכה לנהל את השיח הזה ולקרוא לקהל להצטרף אליה במקום להפריח דברים סתמיים באויר. נחוצה כאן פעולה חריפה כדי לבער את החרפה הזו.

♀♀

צלצול טלפון. המזנונאי מכבה את המכונית ועונה לאשתו שתוהה היכן הוא ולמה אינו חוזר כבר.

"איזה אידיוט מגעיל!" אני מביעה את דעתי אחרי שהשיחה מסתיימת. "אף פעם לא אהבתי את המוזיקה המגעילה שלו, לא מבינה איך הדוחה הזה נהיה כזה פופולרי. איחס!!!"

המזנונאי מכבה את הרדיו וממשיך לקשקש לי על חייו. אני עדיין בהרהורים קשים על מה ששמעו אוזני בפרשה הזו בימים האחרונים, מכינה לי בראש את הרשומה הבאה. דבריו של המזנונאי מזדמזמים ברקע ואינני שמה לב אליהם. הוא מתלהב מן ה"הקשבה שלי" ומתחיל לתאר בצורה גרפית את ליל כלולותיו, הלילה הראשון שלהם. כשהוא מלוה את דבריו בתנועות מזרחיות מפורשות, אני מקיצה משרעפי.

"אתה לא מתכוון לזוז?" אני מפסיקה את שטף הגסויות שפיו פולט.

"עוד רגע", הוא אומר ומתכונן להמשיך לקשקש.

אני שמה ידי על ידית הדלת ומנסה לפתוח אותה. "זה נעול", אני מידעת אותו, "אתה יכול לפתוח, בבקשה?"

"לא צריך!" הוא קובע, "תשמעי את זה…"

"אני ממש לא רוצה!" אני מכריזה בפסקנות. "תן לי לצאת!"

"למה? אני אקח אותך הביתה!" הוא שוב קובע לי.

אני מטלטלת בכוח את הידית, מנסה בנחישות להמלט.

"היי, אל תשברי לי את זה!" הוא מרים עלי את קולו בגסות.

"אז תפתח כבר!" אני צורחת עליו בחזרה. הוא ממשיך ללהג וללהג כאילו אינני קיימת. הדלת נשארת נעולה.

אני מביטה בפניו הסמוקות, מנסה לחשוב מה יש לי בתיק שיכול לנפץ לו את זכוכית החלון, אולי כך הוא יבין ואוכל להשתחרר. פותחת את התיק ועוברת על תכולתו. ארנק (לא יעיל), מצלמה (חבל עליה), פנקס, עפרון, מחק, שפתון, תעודת זהות… הלואי שהיה לי אקדח. פתאום אני חשה איך זה עולה לי, מטפס למעלה-למעלה, בלתי ניתן לעצירה. אין לי שליטה על זה ואני נכנעת.

בעל המזנון יכול היה להבחין היטב ממה היתה מורכבת ארוחת הבוקר שלי שנפרשה עליו בשטף, גולשת אל השטיחים אותם שטף אך לפני שעה קלה.

♀♀

הגרסא המצונזרת: כשה… בהיכון, אתן יודעות היכן השכל – ב-… הוא איננו בנמצא.

בנימין לוי זוג בקופסאת סרדינים

בנימין לוי זוג בקופסאת סרדינים
הפסל הוצג בעין הוד שלפני השריפה.
מעניין אם זה שם עדיין או ש…

חומר למחשבה על מה שקורה לחברה שלנו:

תרבות הרייטינג

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Jazmin Or  On 23 בנובמבר 2013 at 17:45

    מזעזע! איך אלה מרשים לעצמם! אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה במצב כזה. מקוה שאת בסדר.
    בנוגע לזמר המפורסם ושאר השוטים הארורים, אוכל לומר שלא כל מפורסם הוא כזה, זה ענין של אופי וחינוך. אלה הגדלים בבתים מהוגנים, לא יתנהגו כך. קחי לדוגמא את משפחת בנאי, לא שמענו וגם לא נשמע כזאת מאיתם

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: