הנרות הללו שאנו מדליקין These Candles that We Light

חנוכה 2013

בתודעה הלאומית שלנו, כיהודים וישראלים, מתקשרת פעולת "הדלקת נרות" בראש ובראשונה להדלקת נרות השבת, אחר-כך להדלקת נרות נשמה ולבסוף – הדלקת נרות חג, כשהעיקרי בהם הוא, כמובן, חנוכה.

In our national perception as Jews and Israelis, the act of lighting candles is associated first and foremost with lighting the Shabbat candles, then with Yahrzeit candles, and finally – with lighting holidays' candles and the main is Hanukkah, of course.

השבוע, עם הדלקת הנר הראשון, יום לאחר שאחד המאורות התרבותיים שלנו כבה, הדליקו אלפים נרות נשמה לזכרו של מי שבלכתו לעולמו, כיבה לנו תקופה. בפרישתו מאיתנו הזכיר לנו את קיומו הצנוע ועורר חשבון נפש רגעי על השממה התרבותית השוררת במקומותינו. על אף היותי אופטימית מיסודי, בענין הזה אני ממש פסימית, כי תמימות אי אפשר להחזיר. כשדור שלם מתחנך על ברכי גורנישט, כפי שאמי נהגה לכנות את האפסיות של אנשים לא ראויים, איך אפשר לתקן? איך אפשר להחדיר צניעות לדור שגדל על רעש וצעקות וראוותנות, שבטוח שאם אינך מציג את עצמך בפרהסיה – אתה משול לקליפת שום? איך משנים את התודעה לדור החושב שעדיף נאד נפוח, מאשר להחבא בין הכלים ולנהל אורח חיים הגון וישר?

This week, with lighting the first Hanukkah candle, a day after one of our great lights' candle went out (meaning: he died), many people lit a candle to the memory of a person who extinguished an era when he passed away. With his departure, he reminded us his humble existence and stimulated a temporary self-examination about the cultural emptiness which ruins us. Despite of me being optimistic by nature, in this matter I am totally pessimistic, since it's impossible to bring back naïveté. When an entire generation is being brought up upon gurnisht, as my mother used to name the nothingness of unworthy people, how can it be fixed? How is it possible to insert or implant modesty into a generation who grew up on noise and shouting and extravagant, who is certain that if one doesn't display himself in public – that person is nothing and has no value. How can we change the consciousness of a generation who thinks that better somebody who is full of himself, than a humble person who leads a decent and honest life?

 חנוכה 2013 1

♀♀

אחרי הדלקת הנרות והשירים, אני מספרת לנכדים שבילדותי (מושג שקשה להם להבין…), היה חג החנוכה מקושר תמיד לחורף כהלכתו – רוח, גשם, קור. נהגנו להציב את החנוכיה על אדן החלון ולהתבונן בנרות הצבעוניים, איך שלהבותיהן נרעדות עם פרצי הרוח המסתננת מבעד לחרכים. אז עוד לא ידעו לאטום כהלכה את הפתחים.

אני מתארת באוזניהם איך קידמנו בברכה את טיפות הגשם המתדפק על החלון, שאהבנו לראות איך הן זולגות בפלגים זעירים, אנכיים, תואמות את השעוה הדומעת, הנמסה, של הנרות והמצטברת סביב הקנים.

בחוץ, הרוח מיללת ושורקת, מנידה את התריסים ובפנים חמים בזכות תנור הנפט (פרידמן) הדולק בפינה. אנחנו שרים שירי חנוכה שמחים, סופגניות טעימות שאמי הכינה והלביבות, הו, הלביבות הנימוחות בפה המתמוגג בפנים המרוחות בשמן ואבקת סוכר, בדיוק כמו הפנים המחייכות שלהם עכשו מולי.

הנכדים מביטים בי בפה פעור ואני רואה בעיניהם איך הם מנסים לדמיין אותי כילדה ואינני בטוחה עד כמה הם מצליחים. זה הזמן לשלוף את אלבומי התמונות של ילדותי ולהציג בפניהם את סבתא כילדה. כלנית מתבוננת בתמונות בעיון רב ומנידה את ראשה מצד אל צד. "אבל, סבתא, אין לי שמלה כזו!" היא קוראת בקול נדהם. היא עדיין אינה מתיחסת לעובדה שהצילומים הם בשחור-לבן.

"ודאי שאין לך", אני משיבה. "זו השמלה שלי, שלבשתי כשהייתי ילדה." לא זה המקום להסביר לילדה עד כמה שנאתי ללבוש שמלות ועד כמה היו הפעמים הללו נדירות. אולי טוב שהונצחתי בהן, כי אחרת איך הייתי זוכרת? ברוב התמונות שלי אני הרי לובשת מכנסיים.

הפספוסה מרימה גבה ואני מתמלאת בנחת לראות איך היא מסוגלת להפריד ביניהן, מה שנבצר ממני לחלוטין. "אבל זו אני בתמונה!" היא מכריזה בנחישות. נרקיסי מקרב את ראשו כדי לאתר את עצמו.

"לא, חמודה שלי, זו אני, כשהייתי בגילך. את דומה לי."

שני הפרחים המתוקים מתבוננים בי ובתמונה חליפות ועושים השוואה בין מה שאני היום לבין מה שנראה ככלנית בשמלה לא שלה.

"אה", אומר נרקיסי, "זה מסביר למה אין כאן תמונות שלי."

כדי לא לערבב שמחה בעצב, אני נמנעת לעת עתה מלהראות לו תמונות של דודו ולהשוות עד כמה הוא דומה לו. מן הסתם תהיה גם לזה הזדמנות מתאימה.

 turkey7

♀♀

חומר למחשבה

בארה"ב מכנים את הימים הללו Thankgivukkah. בדרך כלל זה הרי שילוב של חנוכה וחג המולד (The Hanukkah Tree) ופעם בשנים נדירות נפגשים שני הללו.

turkey1

חשבתי עד כמה דומים החגים הללו להם ולנו. בשבילנו, לחנוכה היתה משמעות הסטורית וקשר אל הארץ הזו. להם, גם ל- Thanksgiving היתה משמעות הסטורית – הודיה על יבולי הסתו והכרת תודה בכלל על כל מה שנתן להם האל ברוב חסדו. עם חלוף הזמן, הפך אצלנו הפן הרוחני של האור, הנרות הדולקים, המטעמים ושמחת הילדים על דמי החנוכה, לפסטיבלים להעסקתם. אצל האמריקאים, הפך הפן הרוחני לסגידה למולך הממון עם כל הטרוף הזה של הקניות. אני מניחה שההודיה היא על ההנחות המשמעותיות.

turkey

איך התדרדרנו וחבל שאנו נושאים עינינו למקורות זרים, במקום לדבוק בערכים ובחגים היפים שלנו, עם היופי, הרוחניות והמשמעות של המסורת. במה נבדלנו משאר העמים? איזו סגולה יש בנו עכשו?

turkey3

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Jazmin Or  On 30 בנובמבר 2013 at 18:29

    הרבה מאוד חומר למחשבה. השאלה מי חושב בימים שטחיים אלה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: