Monthly Archives: פברואר 2014

נשים בדפוס

מכונת כתיבה, כך היה פעם

מכונת כתיבה, כך היה פעם

מישהי פרסמה אתמול מודעה בה הציעה סדנא לכתיבה שיווקית והדגישה במפורש: "הסדנא מיועדת למי שרוצה להתמחות בכתיבה שמוֹכֶרֶת באינטרנט ולא לעורכי לשון/תוכן ו/או לאלה העוסקים במקצועות שאין בהם כסף".

היש צורך להסביר את זה?

חשבתי על כך, שעד שרכשנו מיומנויות חשיבה ולשון, יכולות דיבור והתבטאות, באה הטכנולוגיה והופכת אותנו לרובוטים לא ממש משוכללים. טכנולוגיה היא דבר חיובי ומצוין, אך לא כשהיא מורידה את יכולותינו האינטלקטואליות, עוצרת את התפתחותנו ומפחיתה את תרבותנו.

במקום עושר לשוני, התבטאויות נרחבות ושימוש במלים נרדפות ובפתגמים, עלינו לסבול קיצורים בלתי מוצדקים ושלא במקומם, הברות בודדות ונהמות בלתי ברורות. קריינים מטיסים את המלים מפיהם כאילו היו מטוסי קונקורד, אינם מתחשבים בעובדה שאם יש מאן דהוא המעונין להבין אותם, הרי שאין אוזנו מסוגלת לקלוט את קשקושם. מצד שני, אף אחד אינו ממש סבלני להאזין לזולתו, כך שבעצם אין זה משנה מה אומר פלוני וזורה את דבריו לכל רוח.

לאורך השנים ועם התקדמות הטכנולוגיה, הלכו מקצועות ופסו מן העולם. כנראה שגם העריכה הלשונית היא אחת מהם. אני עדיין זוכרת איך התחלתי לכתוב – בעפרון על דפי נייר. אחר כך התקדמתי למכונת הכתיבה הידנית (מי זוכרת את ריבועי התיקון ואח"כ הטיפקס הנוזלי?), וממש לפני שחשבתי לרכוש מכונת כתיבה חשמלית – הגיע האטארי ומאז רק התקדמתי ובמהירות, יחד עם השכלולים. זמני הביצוע התקצרו משמעותית ואיפשרו לקבל עוד ועוד עבודות, כי היה ביקוש. לכל אדם ו/או מוסד שכיבדו את עצמם היה חשוב להוציא תכנים בלשון נכונה ובלי שגיאות, משום שהיה מי שידע לבקר אותם. כמה מהדור הצעיר יודעים עברית נכונה? אז מה חשוב מה הם כותבים? מי ידע להבחין בשגיאותיהם?

אני גולשת באתרים ברשת והעיניים נחשכות לי ממה שאני רואה. כשאני מעירה לבעליהם בתקוה לפרנסה, התשובה האחידה שאני מקבלת היא שאין להם ענין בלהשקיע בתיקון התכנים, כי "גם ככה האתר מוֹכֵר". זה מה שחשוב – שהאתר מניב ולמה לבזבז כסף על עברית נכונה.

כמה ספרים שיצאו לאחרונה לאור קראתם והבחנתם בבעייתיות שלהם? הדור הצעיר לא ממש קורא, אז מה משנות השגיאות הנוראיות בשפה; והדור שלי – קורא, מתקן בלב ושותק. מי תטרח לכתוב להוצאה כדי להצביע על השגיאות? מי יקשיב שם? אני טרחתי (בשביל הפרנסה, כמובן) והתקשרתי להוצאה מסוימת כדי להציע את שרותי. התשובה שקיבלתי מורכבת (לשון עדינה ל"בעייתית"):

א. יש להם את העורכים שלהם ואין להם צורך בנוספים. העובדה שהעורכים הנוכחיים לא עשו את מלאכתם נאמנה, אינה משנה להם מן הסתם.

ב. יש להם תעריף אחיד, כך שהתשלום מעליב את מי שמיומנת במשלח ידה, אז מה יש פה להתפלא על התרשלותם של אלה שמוכנים לעבוד במחירים העלובים הללו? מי שמשלם בזול, שלא יצפה לקבל מוצר טוב. אני מניחה שאין מצפים.

ג. העבודה נעשתה ונחתמה ואין הם מתכוונים לערוך מחדש ולתקן את השגיאות. הספר נמכר יפה גם ככה, אז למה להתעסק איתו?

מישהו אמר לי פעם, אחרי שהערתי לו על השגיאות הגסות בספרו, שהספר עבר עריכה (ואכן, שֵׁם העורך צוין שָׁם), אם כי הוא מעולם לא קיבל שום הערה לתיקון. אחרי שהראיתי לו שחור על גבי לבן שיש הרבה לתקן, הוא לא ידע מה לענות על העובדה שעבודה רצינית לא נעשתה בספרו. כמו בספרים אחרים ובטקסטים שאנשים מפרסמים בלי להתיחס לעריכה הלשונית.

הבוקר, קראתי כמה עצות מעוד מומחית לכתיבה שיווקית ברשת. אחת מהן היתה: "תכתבו [להעיר שצריך לכתוב "כתבו"?] למכנה הכי נמוך. אל תתחכמו ואל תשתמשו במלים מפוארות ומסובכות. השתמשו בלשון פשוטה ובמשפטים קצרים. ככל שהמסר יהיה פשוט יותר – כך הוא יהיה מכירתי יותר".

ומה עם עברית נכונה? ומה עם עושר לשוני? מה עם תרבות?

מה דעתכן על האתר החדש שלנו שבבניה?

המוזאון לתולדות המחשב האישי בישראל

בנק היברידי, למה זה טוב?

מלבד לחלק בונוסים שמנים לשמנה וסולטה ולמנהליו, וגם בונוסים רזים יותר לעובדיו, מה עושה הבנק ההיברידי לטובת לקוחותיו? מוציא פרסומות מטופשות על חסכונות ופירות באושים? כמה ריבית זה משלם לחוסכים אצלו? לא שבבנקים אחרים טוב יותר – הכל עמלים שם לחלוב את כבשת הרש של עמך העמל בזעת אפיו כדי להביא לחם לביתו.

יושבים בכנסת אנשים שהגיעו לשם על גל המחאה החברתית ומסובבים אותנו בכחש. במקום לקיים את אשר הבטיחו לבוחריהם, הם ממשיכים את שהיה ואינם נוקפים אצבע למען העם. עולם כמנהגו נוהג ושום דבר לא השתנה – העשיר מתעשר עוד יותר והעני הולך ומתדרדר. בעוד המחוברים דואגים לצ'פר זה את זה, מפוטר העני מעבודתו ונגרעות ממנו מעט הפרוטות שהשתכר בעבודה קשה, בחומר ובלבנים.

אי אפשר שלא לתהות על מה מקבל מאן דהוא סכום עצום כזה. על עיון בניירות כלשהם מפעם לפעם? כי על העברת הניירות מצד אחד של השולחן לצדו האחר ממונה המזכירה (ולא אזכיר את משכורתה). במקום להיות הוגנים ולהפחית את העמלות ללקוחות, חוגגים על גבם ומחלקים כספים למי שממש לא זקוקים להם. עד כמה יכולה החזירות להגיע? איך זה שאי אפשר להמנע מלעשוק את עמך הלקוחות (כי שמנה וסולטה הלקוחות הם סיפור אחר לחלוטין!)? למה אין מישהו מרים את הכפפה ומקים בנק חברתי לטובת כולנו?

עד כמה עבה עור הפיל של ראשי הבנק והמדינה המנותקים מאיתנו? עד מתי יתקיים כאן הקשר הבלתי מנותק הזה בין הון ושלטון? והכי מעניין (אותי): איך אין כל העם יוצאין לרחובות להפגין נגד זה?

מה אני יכולה להגיד לידידה שלי, שאתרע מזלה ונקלעה לקשיים, אך הבנק ההיברידי שלה מסרב להלוות לה עשרים אלף ₪ כדי שיהיה לה קצת חמצן למספר חודשים, עד שהיא תתאושש, ובמקום זאת החזיר לה את חיובי כרטיסי האשראי.

שימנה לב לפרופורציה: עשרים אלף ₪ כהלוואה (עם נשך, כמובן) – לעומת בונוס של 615,000 ₪.

ואידך זיל וגמור!

חפירות:

  1. השר יעקב פרי יקבל בונוס של 615 אלף שקל מבנק מזרחי צבי זרחיה וסיון איסקו, אתר דה מרקר
  2. אחי העבדים, עובדים עליכם. קחו דוגמא מיעקב פרי משגב לעם, אתר הארץ
  3. בנק מזרחי מחק 65% מיתרת חוב אתר מ.א. בקרה וניהול בע"מ
  4. עוד דיווחים על מחיקת חובות של חברות ועשירים אתר daro
  5. דנקנר חי כמו מלך והבנקים מתכננים לוותר לו על חובות של חצי מיליארד שקל מיכאל רוכוורגר ועמי גינזבורג, אתר דה מרקר

שייקה אופיר ורבקה מיכאלי – מנצח המקהלה (בוקר-בוקר, בוקר-בוקר-בוקר)

כמה שירי אהבה

לכבוד יום האהבה, להלן כמה שירי אהבה עכשויים (יחסית) שעושים נעים בלב (את הישנים הכי-הכי שלי העליתי כאן).

Ellie Goulding – How Long Will I Love You

זוכת פרס המבקרים ב-2010 Brit Awards. מה שיפה בעיני, שגם בעידן הדיגיטלי, עדיין אפשר לצפות בהופעות אקוסטיות, עם כלי נגינה אמיתיים ולא מסונתזים. השיר עצמו – הן המלים והן הלחן – די נדוש, אך הביצוע מרגש. לפי מה ששמעתי ממנה עד כה, היא לא אדל, אולי יותר כמו Tony Braxton, זמרת של להיט אחד שגרתי או כמו הזמרת הבאה:

Kelly Clarkson – Because of you

♀♀

שָאדֵי, היא אחת הזמרות האהובות עלי, האיכותיות, שמהרגע שפרצו ידעת שהן כשרון גדול. לא בכדי זכתה בפרס הגראמי ב-1986.

Sade – By Your Side

♀♀

זמרת נוספת בסגנון הזה, שגם היא עושה מוזיקה מצוינת היה נורה ג'ונס.

Norah Jones – Come away with me

♀♀

אחד השירים הכי-הכי של הזמן האחרון, שאני מוצאת את עצמי צופה בו שוב ושוב:

The XX – You Got the Love (feat. Florence Welch)

♀♀

הנה איך אותה פלורנס עושה את זה בסגנונה היא (שימנה לבכן לאשה המנצחת על התזמורת!):

Florence + The Machine – You've Got The Love

♀♀

להלן שני להיטים יפים של זמרות שיש להן קולות יחודיים ומצוינים, אך אינני מתחברת ל"שטיקים" שלהן. אבל זה חג האהבה, אז הבה נצפה בהן ונאזין למה שיש להן לשיר:

Alicia Keys – Fallin'

♀♀

Shakira – Underneath Your Clothes

♀♀

גם גברים יודעים לשיר על אהבה…

James Blunt – You're Beautiful

♀♀

Bryan Adams – Have you ever really loved a woman

♀♀

Savage Garden – Truly Madly Deeply

♀♀

גם זה סוג של אהבה: Sting – Practical Arrangement

שיר על אהבה מעשית, על נושא שעדיין לא אבד עליו הכלח, לצערי, וגברים עדיין מעיזים להציע הצעות מגונות כאלה לנשים, בבחינת "מה זה חשוב מה את מרגישה ומה את רוצה; את הרי לא אשה בפני עצמה בלי גבר. בואי איתי ואפרנס אותך, כי מה את בסך הכל אם לא כלי למילוי תשוקותי? את גם יכולה ללמוד לאהוב אותי עם הזמן…"

♀♀

בלוגר מעניין העלה רשומה על הסרטים הכי רומנטיים שהוא אוהב. אף שאני חובבת מאוד קולנוע, לא יצא לי לראות את אלה שהעלה ברשימתו ומה שעלה לי בראש היו שניים: סיפור אהבה והגשרים של מחוז מדיסון. אחרי מספר ימים (יש לי הצתה מאוחרת…) נזכרתי בסרט מקסים נוסף: Once. הנה שיר הנושא מתוכו שזכה באוסקר ב-2007 (שימנה לב איך אין נותנין לאשה לדבר, אבל בסופו של דבר מתקן המנחה את המעוות ונותן לה פתחון פה. יפה):

Glen Hansard and Marketa Irglova – Falling Slowly

העולם קם

valentine 2014

One Billion Rising for Justice 2014

נחמד לדעת שאפשר להתאחד במשהו בעולם המסוכסך שלנו, כשהכל אוחזין בגרון זולתם ומבקשין לכלות את אלה שאינם רואים איתם עין בעין, גם אם הללו בשר מבשרם. לא די בלקרוע קריעה על אלו שאינם חולקים איתם את הדרך, הם מעדיפים השמדה טוטלית. מה קרה ל"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"?

תמיד עדיף לחגוג אהבה על פני שנאה, חיוב על פני שלילה ו… אתן מבינות את הכיוון. יחד עם זאת, מה שהיה פעם צנוע יותר – הפך עם השנים לממוסחר, כמו רוב הנושאים והערכים בחברה המערבית אותם אנחנו, הישראלים מאמצים בקלות, בלי להקדיש שמץ של מחשבה למה זה עושה לנו. לא שאני מעדיפה את הנחשלות של המזרח והיחס המחפיר לנשים, חס ושלום!

גלית פלורנץ – התקוה שלי

בילדותי, לא היה דבר כזה ואני מבטיחה לכן שבנושא הזה אין זכרוני מטעני. בשכונה בה גדלתי גם לא חגגנו את ט"ו באב, אבל זה ענין אחר. המנהגים הלועזיים הזרים כל כך לתרבותנו לא משלו אז בכיפה כמו שקורה היום. חַיִינו את חֲיֵינו בצנעה, מתקדמים בתקוה לעתיד. היינו תמימים. היום אין לנו תקוה וגם לא עתיד.

תשורות ליום האהבה

תשורות ליום האהבה

רק כשהכרתי מאן דהיא שעלתה מן המערב, נחשפתי למנהגים חדשים. עם השנים, הפכו מנהגים אלו גם לנחלת היושבים בציון. מילא המנהגים, אבל למה לאמץ גם את המסחור שבה איתם? בסופרמרקט בפרדס חנה (שאינה תל אביב ה"קוסמופוליטית", להזכירכן) מציגים לראוה דובים ממיסי לב שמבטם המתחנחן מתחנן לקהל לקנותם. שוקולדים בצורות של לב, כרוכים בפתילים אדומים בוהקים קורצים מכל פינה וליד הקופות דליים עמוסי ורדים מלאכותיים שנראים מאוד אמיתיים גם לעין הבוחנת אותם בקפידה. מלאכת מחשבת של ממש.

פרחים ליום האהבה

פרחים ליום האהבה

אינני יכולה שלא לתהות כמה מן העומדים בתור יכולים להוציא את כספם הספור על מוצרים כאלה, גם אם הם עושים נעים ונחמד ללב המקבלת. אני מניחה שהשנה תצטרך תשומת הלב לאהובתך להתבטא בדרכים יצירתיות אחרות.

גלית פלורנץ – בואי אלי

♀♀

מהשנה שעברה נחשפנו ליוזמה חדשה וברוכה של איב אנסלר: במקום שנבזבז זמן ואנרגיה על מה שצפוי ולעוס, היא קראה לכל העולם לקום ולמחות נגד אלימות בנשים. יוזמה בהחלט מבורכת שמיליוני אנשים התחברו אליה. השאלה היא אם זו משפיעה מעבר לאנרגיות החיוביות והשמחות שעולות מתוך הפעילות המשחררת הזו והעולם אינו חוזר למנהגו הנלוז לנהוג בנו כבשק החבטות שלו ולהדיר אותנו מן העשיה הציבורית.

 רק האהבה תנצח!

בציר טוב – כשבאתי לקחת אותה מהעננים

למה לא אמרת?

אל תשליכנו לעת זקנה!

אל תשליכנו לעת זקנה!

מכירות את הטון הזה עם הפליאה והצביעות כשמישהו אומר לך אחרי שנפלת: "למה לא אמרת?" כאילו שזו אשמתך שלא העזת לבקש עזרה משום שידעת מראש שהלה לא יעזור לך. איך אומרין במקומותינו? פתטי זה כבר לא יהיה, כי זה כבר פתטי.

איילה:

כמה זמן לא נכנסתי לבנק, מיליון שנה בערך? אין לי צורך – הכל מתנהל לי שם באופן אוטומטי: הוראות קבע בכרטיסי אשראי, המשכנתא יורדת ישירות מהחשבון, מזומן אני מוציאה בבנקט. שנים היתה לי הכנסה קבועה והכל התנהל כשורה. הדיירים שלי שילמו בזמן והעסק עבד יפה. זה עסק זעיר, כך שלא מי-יודעת-מה הכנסות, אך מספיק כדי לסגור את החודש, לממן את הוצאותי ולהותיר כדי חסכון. בבלטות, לא בבנק, כי הריבית המסכנה שהם נותנים לך לא שוה את הטרחה ותמיד טוב שיש מזומן. אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרכי לשלם לבעלי מקצוע כדי לתקן דברים. בכל זאת, הבית שלי לא חדש.

צרות באות תמיד בצרורות, אף פעם לא בבודדת. לפני שנה עזבו הדיירים ובמקומם לא באו אחרים. חודש לאחר מכן, החליט הדוד שהגיע זמנו אחרי 23 שנים של שרות נאמן והחל דולף. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאיזה רעף זז ממקומו ומאפשר לגשם לחדור. הוצאתי מהמאגר סכום נכבד והעברתי לידיו המסוקסות של הגגן כדי שזה יתקין מרזבים. חודשיים נוספים עברו והכתמים החומים בתקרה השחירו והיא התחילה לדלוף, מה שהצביע על בעיה חמורה אחרת. מזל שיש ביטוח נזקי מים. בא השרברב וגילה שהדוד-שמש אשם בדבר ופסק שיש להחליפו. הביטוח אינו מכסה את הנזק, כמובן, משום שזה לא מפיצוץ בצנרת.

מאין אקח? שלושה חודשים של אין הכנסה ואין לי כסף מיותר. חשבתי שכדאי לקחת משכנתא נוספת – לא סכום גדול, 50,000 ₪ יספיקו לשיפוץ (כולל החלפת הדוד) כדי לשווק את הבית במטרה למשוך דיירים פוטנציאליים. מי שראו את הבית, נמלטו במהירות כשהרימו את מבטם למעלה, לתקרה וראו את הנזק.

מלאת תקוה שמתי פעמי אל הסניף שלי ו… אבלה וחפוית ראש שבתי לביתי. הסבירו לו שמאחר ואין לי הכנסות קבועות – זה בלתי אפשרי, מה גם שיש לי כבר משכנתא אחת. הפקידה סיכמה את הפגישה במשפט קצר: "אני תוהה מאין יהיה לך לשלם את המשכנתא הנוכחית".

שנה עברה מאז. מזל שיש חברות. הן ערכו ביניהן מגבית ובמאמץ משותף גייסו את הסכום. עכשו אני מחזירה להן את החוב טיפין-טיפין משכר הדירה של הדיירים החדשים, עד שאמכור את הבית. אז, אחזיר להן את הכל בבת-אחת.

לבד, לבד, איפה אוכל?

לבד, לבד, איפה אוכל?

גילה:

לפני שנתיים, בגיל 55, הייתי בטוחה שהחיים מחייכים אלי: היה לי עסק שעבד יפה, היו לי עובדים, היו הכנסות יפות שהפקדתי בבנק, תזרים המזומנים היה מצוין ואיפשר לי לחסוך – הייתי על הסוס.

יום אחד הסוס התעייף ממני והפיל אותי למחלה קשה. נלחמתי על חיי ולא יכולתי לנהל את העסק. כשאת לבד, את בצרות. אחד העובדים לקח יוזמה והשתלט על העניינים. לפני שנכנסתי לניתוח, העברתי לו את הניהול ואיפשרתי לו לחתום בשמי, כי סמכתי עליו שישמור לי על הפרנסה. מסתבר, שאסור לסמוך על אף אחד. לפני שהספקתי להתאושש, התחילו להגיע אלי טלפונים מהבנק על הגרעונות והבעיות.

כשהצלחתי לעמוד על הרגליים, ניגשתי לסניף כדי לברר מה קורה. הסתבר, שהעובד "הנאמן" גילח את כל מה שהיה לי והשאיר אותי בחובות מפה ועד להודעה חדשה. ביקשתי הלוואה כדי לכסות את הבור וכדי להעמיד את העסק שוב על הרגליים. שנים של חסכונות בבנק לא סייעו בידי כדי לקבל את מה שביקשתי. המנהל "הלך לקראתי" ואישר לי הלוואה רק כדי לכסות את החוב, אך לא מעבר לזה. איך הוא חושב שאחזיר? מעסק שאינו עובד יותר? לא היתה לי ברירה, לקחתי את מה שאושר וסגרתי את העסק. לפחות לא תהיינה הוצאות ממנו. ופרנסה? אין לי מושג מה אעשה עכשו. קצבת הנכות שאושרה לי מהביטוח הלאומי תספיק לי למחיה במשורה ולהחזר החוב בלבד.

טוב, זה רק כסף. הבריאות חשובה יותר.

יש אוכל!

יש אוכל!

מרים:

כשאנחנו צעירות, איננו חושבות על העתיד, כי אנחנו בריאות ונאות ומצליחות וזה הרי אף פעם לא ישתנה, נכון?

שנים חסכתי בבנק הזה. שנים. תמיד אמרו שקופת גמל זה דבר טוב, שאפשר לסמוך על זה לעתיד, כשלא נהיה יותר צעירות ולא נוכל לעבוד לפרנסתנו. כעצמאית, התחלתי לחסוך כשהעסק התחיל לעמוד על הרגליים. מנהל החשבונות המליץ על חסכון בחברת ביטוח. "כך את תופסת שתי ציפורים במכה אחד: גם מבטחת את עצמך למקרה של מחלה או נכות וגם חוסכת". הוא לא דיבר על מוות, כי הייתי רווקה ולא היה לי למי להוריש.

גם כיום אני עדיין רווקה, אבל כבר אין לי מה להוריש. שר אוצר אטום שהגיע למשרה, החליט להתעלק לנו על החסכונות ועשה רפורמה בשוק הביטוח. החרס השבור שהותיר בידי החוסכים לעתידם יהיה עליו, בתקוה שיגיע למצבנו ואולי יבין את השבר הגדול שגרם לנו, כשהשמיט את עתידנו מתחת לרגלינו והציגנו ככלים ריקים.  לקחתי את הנותר ושמתי בבנק, כדי שיהווה בטחונות לעסק.

מכרתי את העסק שלי כשהורי הציעו להעביר לניהולי את המפעל שלהם, שהיה אז בשיא פריחתו ויצאו לפנסיה. שלא כמו בעסק שלי, את המפעל שירשתי מהורי, לא יכולתי לשמר. כשקיבלתי אותו לידי, הוא היה איתן והשוק היה שוק, אך זה הלך והתדרדר עם השנים. ישנם מקצועות שהולכים ונעלמים מן העולם, כך גם המקצוע שלי. עם הזמן, נפתח העולם למקומות חדשים שהציעו כוח אדם זול (יחד עם זילזול בכוח האדם) וכתוצאה מכך, מוצרים זולים מאוד. לא יכולתי לעמוד מול התחרות ונאלצתי לסגור ולפרוש.

יש גיל שבו אינך יכולה למצוא עבודה כשכירה. מחפשים צעירים, גם אם יש לך את הנסיון והכישורים הכי-הכי. מה את יכולה לעשות? כלום. הכסף הלך ואזל, החובות החלו להערם. הבנק החזיר את החיובים שהגיעו לחשבון. נקראתי לסניף כדי שיעשו לי טובה ויתנו לי הלוואה לכיסוי החובה. לא משהו קריטי – כולה 5,000 ₪. ביקשתי יותר, כדי שיהיה לי קצת חמצן עד שאשכיר את החדר הנוסף בדירה שלי.

"עכשו חורף ואנשים לא מחפשים כל-כך, אני צריכה אויר לכמה חודשים עד שיגיע האביב", אני מתחננת בפני הפקידה מולה אני יושבת.

"החשבון אינו מאפשר זאת", היא עונה לי בלי להניד עפעף ומחוה בידה ללקוח הבא.

גע-גע-גע, הנה ארוחה!

גע-גע-גע, הנה ארוחה!

בתמצית:

למי שתהה למה לא אמרתי, אז הנה – אמרתי. זה עוזר לי? למאן דהוא? הצלתי איזו נפש? האם הבנקים (כולל ההיברידי שלי) ישנו את התנהלותם?

שוויון? נטל?

פטריוטיות לומדים בבית

פטריוטיות לומדים בבית

במדינה נורמלית ומתוקנת, אין מפלין בין אזרח לאזרח. כשיש מלך וכשהחוק מושל בכיפה, מתקנים תקנות ומחוקקים חוקים כדי שישרתו את הכל ובעיקר – לטובת האזרחים כולם.

הכרתי פעם דתית, שהתגאתה באוזני על שעשתה שירות לאומי. מחיתי לה כפיים בכל לבי ועניתי לה שחבל שלא כולן כמוה ולא כולן מוצאות לנכון לשרת את מדינתן בהתאם ליכולתן.

במדינה נורמלית ומתוקנת, מחוקקים חוקים ישרים ושוים, שאינם מבלבלים את הציבור וזה יכול לעמוד בגזרות המושתות עליו.

אין מסיתים ציבור במשנהו, אלא מותחים קו על אי השוויון – ויפה דקה אחת קודם – ומכילים את החוק על הכל, ללא הבדל דת, גזע ומגדר.

אם העומדים בראשנו טרם שמו לב, הרי שאף שכולנו נבראנו בצלם, הרי שלא כל בני האדם נולדו שוים. לכן, מלבד "חנוך לנער על פי דרכו", יש גם להתיחס לכל אחד ואחת מאיתנו על פי דרכנו בהגיענו לפרק של תרומתנו למען המדינה, שאני קוראת לו "שרות לאומי". אמנם קשה מאוד (אפילו יותר מקריעת ים סוף, אני יודעת, הייתי שם) לשנות הרגלים ובעיקר להוציא עצלן מרבצו ולכוונו לדאוג לעצמו במקום לחיות על חשבון אחרים כטפיל זה, אחרי שזה החינוך שהלה קיבל עוד ברחם אמו. אומרים שהעובר ברחם שומע את סביבתו ומפנים.

לכל דבר יש פתרון, אם רק רוצים לפתור באמת. צריך רק רצון מצד הליימכים העומדים בראשנו.

והכל מתחיל ומסתיים, כפי שאני נוהגת להטיף, בחינוך. כשינוקא סופג עם חלב אמו את השנאה לאלו שאינם מוצאים לנכון לומר בכל בוקר "מודה אני" ובעיקר למדינה בה הם חיים וגדלים להיות טפילים על חשבון זולתם בתירוץ של "לימוד התורה למען שמירת עם ישראל", איך אפשר להתפלא על שזה אינו מוכן להיות אזרח שוה-זכויות כשהוא גדל?

הדודאים – מה למדת בגן היום

אני מברכת אותך מעומק לבי

us9

שוב דוא"ל שיסמין החליטה לשתף אותי בו, כנראה לכבוד יום האהבה של הגויים הקרב ובא אלינו לטובה, בתקוה שרק אהבה תשכון במעון כולנו, אמן!

אישית, אין לי חיבור כלשהו לכל הדברים הללו, גם אם חלקם נחמדים וברוח של אחוה כלל-עולמית, כגון המחשבה המעניינת שכולנו אחד, כלומר: אלוקינו אחד הוא, אך לא יחיד. מסתבר, שלא רק ישראל ערֵבים זה לזה, אלא כך גם היקום כולו. נו, שוין. אשרי המאמין.

בניגוד להבלים הרגילים, היתה בדוא"ל הזה ברכה מעומק הלב. מי אינה מוכנה לקבל ברכה כזו?

הנה זו (ליתר בטחון, מומלץ לשים כיפה על הראש):

אני מברכת אותך מעומק לבי:

בבריאות ושמחת חיים,

הגשמה ומימוש,

חיבור עמוק למהות הפנימית,

מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות,

זוגיות מעצימה ומספקת,

כסף שזורם בשפע,

זמן פנאי מעשיר,

הצלחה בקריירה,

למידה וצמיחה מתמדת,

והכי חשוב – זרימה אינסופית של אהבה

היי ברוכה, ושיהיה לך היום יום כייפי ושמח במיוחד!!!

ואני מוסיפה לכל קוראות הבלוג שלי: מי יתן והברכות הללו תתממשנה וכולנו נזכה רק לטוב ולשפע בחיינו, אמן כן יהי רצון!

מסכים

גיא ואני

מָסָכִים בכל מקום. בכל מקום מסכים. מסכים. מסכים. לכל מלוא העין מסכים. כבר אי אפשר לנהל שיחה נורמלית זו עם זו בלי תיווך של מסך – שלה, שלך. את יושבת מולה, היא יושבת מולך ואתן מביטות במסכים שלפניכן במקום זו בעיני זו. אינכן מנהלות שיחה יותר, רק משתפות במסכים.

עשרה קבין של שיחה נגרעו מן העולם ובמקומם ירדו מסכים אל חיינו. הלואי והיינו קוראים ספרים במקום זאת, לפחות בכמות הזמן בה אנחנו דבוקים למסכים. קשה לזכור איך היה לפני כן. היתרון של הגיל שלי הוא שיש דברים שאנחנו בכל זאת זוכרות. לא תמיד את מה שאנחנו באמת רוצות, אבל זה ענין אחר.

לפני כשנתיים, ישבנו מספר חברות בבית קפה וניהלנו שיחה ערה על עניינים שברומו של עולם. מאן דהיא אמרה הא ורעותה השיבה לה דא, כשהשלישית מחוה דעה משלה. הקפה היה טעים, העוגה נימוחה בחך.  אחר כך הוצאנו ארנקינו כדי לשלם עבור התענוג, כל אחת את חלקה היא. תוך הטלת השטרות על מגש הכסף החוּם, העברנו במעגל את האלבום הקטן שהילדים קנו לנו במיוחד, אותו נשאנו עימנו בכל אשר פנינו ובו תמונות הנכדים המתוקים שלנו, משוש חיינו, מקור קיומנו. "ילדים זה שמחה", נהגה אמי זצ"ל לומר, "אך הנכדים הם הריבית הנפלאה". צדקה, הצדיקה. ילדים, עם כל האהבה שלנו אליהם, הם בכל זאת בגדר עול. מהרגע שהם מגיעים לחייך, את מחויבת להם, אין אפשרות להחזיר לבית החולים. נכדים הם חגיגה. תמיד אפשר להחזיר אותם להוריהם כשאנו מתעייפות.

 גיא

♀♀

הזמן עובר גם אם נהנות וגם אם לא. אחרי תיאומים והשתדלויות, הצלחנו לבסוף והתכנסנו שוב לפני מספר ימים. עוד לפני שהקפה הגיע, מצאנו את עצמנו דבוקות למסכים לא שלנו, מעבירות בינינו את הסמרטפונים, מראות זו לזו את אלבומי התמונות שיצרנו. הטכנולוגיה עזרה לנו להרחיב את השלל לא רק לתמונות הנכדים, אלא לכל מה שצילמנו – החל מהטיול לחו"ל, עבור דרך תעוד שמירת הכושר של כמה מאיתנו בחדר הכושר (מוכרחה להודות – תמונות קשות ומביכות מאוד! בגילנו, לבוש קצר אינו הולם את כולן ועדיף לכסות כמה שיותר טפחיים מאשר לגלות פיסה כלשהי) והיד הלוחצת על כפתור הצילום עוד נטויה מפה עד להודעה חדשה. הטכנולוגיה הולכת ומתקדמת, אם כי לא בהכרח מקדמת אותנו בכיוון הנכון.

אנחנו רכונות על המסכים, מרפרפות בשטחיות חפוזה על הצילומים ומעבירות הלאה בלי להתעכב יותר מדי. זו בעיקר מחוה נימוסית מאשר סקרנות אמיתית, כי חוץ ממני למי יש סבלנות לאלבומים? מולי, נערמים שבעת הסמרטפונים בזה אחר זה ואני עוד בראשון. אני משערת שכל הערב היה עובר עלי בנבירה, לולא החלו הללו לצלצל ובעלותיהן נטלו אותם כדי לענות ואחר כך לעדכן סטטוסים בפייסבוק ולהעלות את תצלומינו מבלות בנעימים בבהיה במסכים.

לי לא היה מה להראות, מלבד להוציא שוב את האלבומון עם התמונות המודפסות של הנכדים שגדלו ושל זה שנוסף לנו לפני מספר חודשים. אני מצלמת אותם ללא הרף במצלמה הדיגיטלית (ומודה לטכנולוגיה שהביאה אותה לעולמנו) ולא בסמרטפון שאין לי. את הילדים נהגתי לצלם בפילם, להדפיס את התמונות ולהדביקם באלבומים. עם הנכדים זה קל יותר. אני מסדרת באלבומים (קרי: תיקיות תמונות) במחשב, מגבה בכל אמצעי אפשרי ומדפיסה במדפסת את אלה שאני רוצה לצרף לאלבומון. בניגוד לספרים הדיגיטליים, אותם אני מעדיפה על אלה מנייר, אני עדיין אוהבת לדפדף באלבום המיושן. מן הסתם, בעוד כמה שנים אֶתרגל אחרת. יכול להיות שגם לי יהיה סמרטפון.

שיחת רֵעוֹת לא היתה בינינו הפעם. היום כבר אין אנו משוחחות זו עם זו על הא וגם לא עד דא. את שיש לנו לומר, אנחנו מעלות לעמוד שלנו בפייסבוק. לא ממש חשוב לנו מי קוראת ומתעדכנת, כי גם לנו אין ענין רב להיות מעורות בחייהן של האיילות האחרות. חברות זה לא מה שהיה פעם. היום יש מסכים.

גיא והמסך

חפירה מעניינת באנגלית על העולם הטכנולוגי שלנו

דרך ארץ

anonymous1e

פייסבוק. שתי שיחות, שני עולמות, שתי תגובות שונות בתכלית.

מסקנה? יש הבדל משמעותי (שלא לומר עצום) בין מי שמקפיד על לקיחת תרופותיו בזמן ובין מי שמזלזל בנושא.

♀♀

למאן דהוא, מכר שלי, יש אתר בפייסבוק המקדם דו-קיום בין שני עמים. מאן דהיא (לא אני…) התלהבה מזה מאוד, הצטרפה לקבוצה ונהגה להעלות בכל ששי, לקראת שבת, תמונה ובה סמלים יהודיים בצרוף ברכה חמה לעם היהודי (אלה אנחנו) באשר אנו. מה לא בסדר בזה? במה זה מפריע לאתר? למה שזה יפריע למאן דהוא, גם אם הוא בעל האתר?

שבועות על גבי שבועות עלו הברכות וקיבלו תגובות חמות. יכול להיות שבעל האתר לא הבחין? קשה לי להאמין, אך כשאין נוטלין התרופות בזמן, מתרופפים הברגים והתוצאה הבלתי נמנעת היא מה שבחר מאן דהוא להעיר על מעשיה. הוא הגיב לה דלהלן: די כבר לעשות העתק הדבק כל שבוע למודעה חסרת כל אופי אישי, זה משעמם.

בתקוה שהיא לא ראתה את זה, אני פונה אליו בפרטי: למה בחרת להעליב את ___? מה היא עשתה לך? מה רע שהיא מעלה בכל שבוע ברכה לשבת? מה קורה לך? אני ממש לא מכירה את חוסר הנימוס הזה מצדך. מציעה לך להוריד את התגובה המפגרת שלך. היא קצת יותר מבוגרת ממך וזה ממש מגעיל איך שכתבת לה שההודעה שלה משעממת. חוצמזה, היא מעלה בכל פעם תמונה שונה. ____, תתעשת!!!

תשובת הזכר המצוי: שרון, אם כבר מדברים על סגנון, אז תרגעי את עם סגנון הדיבור שלך. הברכות שלה מעיקות עלי בקבוצה שלי וזכותי להביע דעה בעניין. לא חייבת לאהוב אבל תקפידי על שפה נאותה.

תשובתי (אחרי שבאמת לקחתי את תרופותי ובזמן, בחיי!): אתה יודע מה? אין לי מה לומר לך יותר. אתה כותב לאשה מבוגרת ממך שיכולה להיות סבתך בסגנון בוטה ואינך מתבייש? לא לקחת כדורים היום או מה? אם זה מעיק עליך, אתה יכול לכתוב לה את זה בצורה פרטית ולא לבייש אותה בפומבי. אני ממש מזועזעת ממך! אם אתה חושב שאני זו שלא בסדר, תמיד אתה יכול להסיר אותי מרשימותיך. לי נמאס מיחס כזה ממך. משהו ממש לא בסדר איתך!

מאן דהוא בשלו: זה לא מעליב להגיד שלעשות העתק הדבק למודעה חסרת כל אופי אישי זה משעמם.

לא טרחתי לענות, חבל להשחית מלים לריק. מתי היו הזכרים המצויים קשובים לזולתם? העדפתי לדללו מרשימתי.

♀♀

לידידה שלי יש יותר מזל בבחירת חבריה בפייס. היא אוהבת להגיב והרבה לכל מיני סטטוסים של הנמנים על רשימתה. יש בינינו כאלה שזמנם בידם… נפשו של אחד מחבריה קצה מן ההומור הדי מוגזם שלה (אני עדה, קראתי את החומר), אך משום שהוא אדם אחראי, הוא מקפיד על נטילת תרופותיו בזמן ובעיקר – על דרך ארץ. באדיבותה, היא שלחה לי את ההתכתבות ביניהם בפרטי.

מְנוּמָסִי: היי חומד, אני חייב לומר לך שההודעות שלך לאחרונה משעשעות וגוררות כל מיני תגובות. אנשים קצת שואלים, מי זו האישה הזאת… והאמת שקצת לא נוח לי כל פעם מחדש להסביר את הקשר בינינו… אולי כדאי שנירגע קצת? מתומרת? מחקתי את התגובה לבינתיים… זה רק מביך אותי, סורי… אוי.. מקוה שאת לא כועסת…

המגיבה הסדרתית: חס ושלום לכעוס, חשבתי שזה משעשע. לא אעשה את זה יותר. סליחה! 🙂

מְנוּמָסִי: ידעתי שתביני אותי 🙂

המגיבה הסדרתית: אני תמיד מבינה, לא לדאוג, חביבי. תמיד עדיף להסביר לי דברים כאלה במפורש מאשר לבלוע ולסבול לשוא. תודה על ההערה וההארה. בשמחה ובששון וברוח טובה

מְנוּמָסִי: נשיקות חמדתי הנאווה

♀♀

ואידך זיל וגמור!

 anonymous7ee

אגב, מרקורי התחיל את נסיגתו אתמול, ה-6 בפברואר, במזל דגים ויסיים ב-28 לפב' 2014. נקוה כולנו שאין צפויות לנו תקלות נוספות מעין אלה בתקשורת בין מאן דהוא עצבני לחברתו התמימה. כמו כן, כדי לנצל את ההזדמנות לנקות את האורוות מגורמים לא רצויים. עכשו זה הזמן לסיים קשרים לא חשובים. בהצלחה!

הפוסל במומו

כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל

[אדם הרי קרוב אצל עצמו… כל מי שפוסל אחרים, פוסל אותם בגלל מומו שלו, אותו רואה אצל אחרים]

מה בין יוצר ליצירתו?

תשובה: ה-מ-ו-ן!

תרתי משמע: הן במובן של צמידות או פער עצום (תלוי באישיות הנדונה) והן במובן של הקהל הנוהה (או לא) אחריו.

שלא כהרגלי, אני כותבת כאן בלשון זכר, משום שמנסיוני המר, יש הבדל עצום בין יוצרות ליוצרים, כתוצאה מהחינוך והחברות השונים של המגדרים השונים ועובדה היא שהשמוקים תמיד פועלים להרע במקום להיטיב, גם אם פעילותם פוגעת בהם עצמם. פגשתי בחיי מספר נשים יוצרות שמצאו לנכון להתנהג כַּשמוקים המצויים, אבל הן בבחינת המיעוט המעיד על הכלל: ביסודנו, יש לנו אמפתיה גדולה יותר לזולת ואנחנו משתדלות ככל יכולתנו להמנע מלדרוך על גוויות (על גויות זה כבר ענין אחר…).

אחינועם ניני – בלול התרנגולות (אני מתה על השיר הזה!)

מבחינתי, מבחינת השקפת עולמי האישית והצרה (מה אני בס"ה, כולה נמלה), אני רואה ביוצר אחראי, משום היותו משפיע על הזולת. יש אחריות גדולה בהיותך נערץ ועדה של חסידים נוהה אחריך. אני חושבת שעליך לשמש דוגמא ומופת. נכון, כולנו בני אדם ולכל אחד מאיתנו החולשות שלו, אך אם אתה עוסק בעיסוק פומבי ואתה חשוף לעין הציבור – עליך להמנע ממנהגים פסולים. זה כולל גם (ואולי בעיקר!) התעסקות עם קטינות!

כבן אדם, ודאי יש לך דעות על נושאים שונים ואם אתה חש צורך – עליך בהחלט להשמיען בפומבי ולא לשמור אותן לעצמך. יחד עם זאת, כשאתה הופך עורְך ומחליט לאמץ אורח חיים חשוך, אין זה אומר שעליך להשמיץ את מי שהשארת מאחור. אולי מבחינתך ראית את האור, אולי זה מתאים לך, אך עליך להבין שמה שאתה רואה כנגה זוהר – אחרים רואים כחשכה, בערות וטמטום. אני מניחה, שאם בחרת לסגת כאדם ולחיות כבהמה המצויה, שאסור לה לסטות ממה שנכתב על ידי איזשהו קדום נבער מדעת, ודאי לא נחנת ביותר מדי שכל כשחיית כחילוני.

ושנאת לרעך

אין לי בעיה עם דעותיך המטומטמות, יש לי בעיה עם איך שאתה מיישם אותם. אם אתה הומוסקסואל ולכן יוצא נגד הומואים במסוה דתי, הרי שבמומך אתה פוסל. יש לי בעיה עם הבחירה שלך לנהוג בבערות, בשנאה לזולתך כדי לכסות על מערומיך שלך. כשאדם נורמלי (לא אתה, אריאל זילבר המגעיל!) מביע את דעותיו, גם אם הן מנוגדות לשלי, אין זה אמור לפגוע בפרנסתו, כל דעותיו מוגבלות לעצמו בלבד ואינן נוגעות לחיטוט אצל הזולת ומה צריך הזולת צריך לעשות, לטעמו. כאשר אדם חשוך מנסה להכתיב לי את אורח חיי – אני משיבה מלחמה השערה ועושה את שצריך ואני מקוה שכמוני נוהגים גם אלה שאינם נמנים עם קהילתנו. כבר שנים, מאז הנעירה הראשונה של המטומטם על בני הקהילה, אנחנו נמנעים מלצרוך את יצירותיו, כי מה היא כבר יכולה להיות שוה אם היוצר אינו מכבד כל אדם ואינו מקיים את המצוה הכי חשובה – "ואהבת לרעך כמוך"? האמת היא שאינני צריכה/מחפשת שיאהבו אותנו, אסתפק בכיבוד הדדי. את מכבדי אני מכבדת ועל המזלזלים בי אני יורקת בפה מלא ישר בפרצופם הנאלח. לאף אחד אסור לקבוע לזולתו את אורח חייו! בהחלט לגיטימי ואף מומלץ להחרים את מי שמחרים אותך בטמטומו ובבערותו.

צריך אומץ לעמוד על שלך ועוד יותר – יושרה לא להתקפל בפני המאיימים על מטה לחמך. בעולם, שבו הכסף שולט בכיפה וכל הגיג שלך עלול לעלות לך ביוקר אם אתה תלוי לפרנסתך בציבור ובעיני מאן דהוא הוא יהיה לצנינים, קשה לצאת כנגד העדר ולדבוק בדעותיך, קל וחומר כשמדובר באשה.

באשר לאחינועם ניני, אחת היוצרות החשובות שלנו, אני חושבת שהיא טעתה שלא קיבלה את הפרס המגיע לה. מדובר באקו"ם ואין לערבב פוליטיקה בענין. יפה שהיא בחרה למחות נגד החשוך ההוא, אבל זו אינה הדרך. אם ועדה כלשהי החליטה שמאן דהוא ראוי לקבל פרס – מן הסתם היו לחבריה שיקולים מתאימים. אין לי בעיה שהחשוך הנוכחי מקבל פרס על יצירתו, הרי אין מדובר כאן בפרס על דעותיו. אישית, אינני חושבת שהוא ראוי, כי המוזיקה שלו לא מי-יודעת-מה; לטעמי, זו בינונית ומטה, אבל אנשים אוהבים גם מוזיקת פיגולים ים תיכונית וגם יוצריה מקבלים פרסים, האפשר להתוכח עם זה? על טעם ועל ריח…

אני מקוה בכל לבי שזה היה האקורד האחרון מהחשוך הלזה ושנזכה (אמן ואמן!) לא לשמוע ממנו יותר ויפה שעה אחת קודם. אני גם מקוה שאף אחד לא הולך לחשוב לתת להלה את פרס ישראל חס ושלום, כפיצוי על שלא קיבל פרס חיים מאקו"ם, שהשתן של הימנים בכנסת לא יעלה להם לראש. או אז, מובטח לנו שהמשכיל, בעת ההיא, לא יחריש, הרי יש גבול לכל תעלול!