מסכים

גיא ואני

מָסָכִים בכל מקום. בכל מקום מסכים. מסכים. מסכים. לכל מלוא העין מסכים. כבר אי אפשר לנהל שיחה נורמלית זו עם זו בלי תיווך של מסך – שלה, שלך. את יושבת מולה, היא יושבת מולך ואתן מביטות במסכים שלפניכן במקום זו בעיני זו. אינכן מנהלות שיחה יותר, רק משתפות במסכים.

עשרה קבין של שיחה נגרעו מן העולם ובמקומם ירדו מסכים אל חיינו. הלואי והיינו קוראים ספרים במקום זאת, לפחות בכמות הזמן בה אנחנו דבוקים למסכים. קשה לזכור איך היה לפני כן. היתרון של הגיל שלי הוא שיש דברים שאנחנו בכל זאת זוכרות. לא תמיד את מה שאנחנו באמת רוצות, אבל זה ענין אחר.

לפני כשנתיים, ישבנו מספר חברות בבית קפה וניהלנו שיחה ערה על עניינים שברומו של עולם. מאן דהיא אמרה הא ורעותה השיבה לה דא, כשהשלישית מחוה דעה משלה. הקפה היה טעים, העוגה נימוחה בחך.  אחר כך הוצאנו ארנקינו כדי לשלם עבור התענוג, כל אחת את חלקה היא. תוך הטלת השטרות על מגש הכסף החוּם, העברנו במעגל את האלבום הקטן שהילדים קנו לנו במיוחד, אותו נשאנו עימנו בכל אשר פנינו ובו תמונות הנכדים המתוקים שלנו, משוש חיינו, מקור קיומנו. "ילדים זה שמחה", נהגה אמי זצ"ל לומר, "אך הנכדים הם הריבית הנפלאה". צדקה, הצדיקה. ילדים, עם כל האהבה שלנו אליהם, הם בכל זאת בגדר עול. מהרגע שהם מגיעים לחייך, את מחויבת להם, אין אפשרות להחזיר לבית החולים. נכדים הם חגיגה. תמיד אפשר להחזיר אותם להוריהם כשאנו מתעייפות.

 גיא

♀♀

הזמן עובר גם אם נהנות וגם אם לא. אחרי תיאומים והשתדלויות, הצלחנו לבסוף והתכנסנו שוב לפני מספר ימים. עוד לפני שהקפה הגיע, מצאנו את עצמנו דבוקות למסכים לא שלנו, מעבירות בינינו את הסמרטפונים, מראות זו לזו את אלבומי התמונות שיצרנו. הטכנולוגיה עזרה לנו להרחיב את השלל לא רק לתמונות הנכדים, אלא לכל מה שצילמנו – החל מהטיול לחו"ל, עבור דרך תעוד שמירת הכושר של כמה מאיתנו בחדר הכושר (מוכרחה להודות – תמונות קשות ומביכות מאוד! בגילנו, לבוש קצר אינו הולם את כולן ועדיף לכסות כמה שיותר טפחיים מאשר לגלות פיסה כלשהי) והיד הלוחצת על כפתור הצילום עוד נטויה מפה עד להודעה חדשה. הטכנולוגיה הולכת ומתקדמת, אם כי לא בהכרח מקדמת אותנו בכיוון הנכון.

אנחנו רכונות על המסכים, מרפרפות בשטחיות חפוזה על הצילומים ומעבירות הלאה בלי להתעכב יותר מדי. זו בעיקר מחוה נימוסית מאשר סקרנות אמיתית, כי חוץ ממני למי יש סבלנות לאלבומים? מולי, נערמים שבעת הסמרטפונים בזה אחר זה ואני עוד בראשון. אני משערת שכל הערב היה עובר עלי בנבירה, לולא החלו הללו לצלצל ובעלותיהן נטלו אותם כדי לענות ואחר כך לעדכן סטטוסים בפייסבוק ולהעלות את תצלומינו מבלות בנעימים בבהיה במסכים.

לי לא היה מה להראות, מלבד להוציא שוב את האלבומון עם התמונות המודפסות של הנכדים שגדלו ושל זה שנוסף לנו לפני מספר חודשים. אני מצלמת אותם ללא הרף במצלמה הדיגיטלית (ומודה לטכנולוגיה שהביאה אותה לעולמנו) ולא בסמרטפון שאין לי. את הילדים נהגתי לצלם בפילם, להדפיס את התמונות ולהדביקם באלבומים. עם הנכדים זה קל יותר. אני מסדרת באלבומים (קרי: תיקיות תמונות) במחשב, מגבה בכל אמצעי אפשרי ומדפיסה במדפסת את אלה שאני רוצה לצרף לאלבומון. בניגוד לספרים הדיגיטליים, אותם אני מעדיפה על אלה מנייר, אני עדיין אוהבת לדפדף באלבום המיושן. מן הסתם, בעוד כמה שנים אֶתרגל אחרת. יכול להיות שגם לי יהיה סמרטפון.

שיחת רֵעוֹת לא היתה בינינו הפעם. היום כבר אין אנו משוחחות זו עם זו על הא וגם לא עד דא. את שיש לנו לומר, אנחנו מעלות לעמוד שלנו בפייסבוק. לא ממש חשוב לנו מי קוראת ומתעדכנת, כי גם לנו אין ענין רב להיות מעורות בחייהן של האיילות האחרות. חברות זה לא מה שהיה פעם. היום יש מסכים.

גיא והמסך

חפירה מעניינת באנגלית על העולם הטכנולוגי שלנו

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: