למה לא אמרת?

אל תשליכנו לעת זקנה!

אל תשליכנו לעת זקנה!

מכירות את הטון הזה עם הפליאה והצביעות כשמישהו אומר לך אחרי שנפלת: "למה לא אמרת?" כאילו שזו אשמתך שלא העזת לבקש עזרה משום שידעת מראש שהלה לא יעזור לך. איך אומרין במקומותינו? פתטי זה כבר לא יהיה, כי זה כבר פתטי.

איילה:

כמה זמן לא נכנסתי לבנק, מיליון שנה בערך? אין לי צורך – הכל מתנהל לי שם באופן אוטומטי: הוראות קבע בכרטיסי אשראי, המשכנתא יורדת ישירות מהחשבון, מזומן אני מוציאה בבנקט. שנים היתה לי הכנסה קבועה והכל התנהל כשורה. הדיירים שלי שילמו בזמן והעסק עבד יפה. זה עסק זעיר, כך שלא מי-יודעת-מה הכנסות, אך מספיק כדי לסגור את החודש, לממן את הוצאותי ולהותיר כדי חסכון. בבלטות, לא בבנק, כי הריבית המסכנה שהם נותנים לך לא שוה את הטרחה ותמיד טוב שיש מזומן. אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרכי לשלם לבעלי מקצוע כדי לתקן דברים. בכל זאת, הבית שלי לא חדש.

צרות באות תמיד בצרורות, אף פעם לא בבודדת. לפני שנה עזבו הדיירים ובמקומם לא באו אחרים. חודש לאחר מכן, החליט הדוד שהגיע זמנו אחרי 23 שנים של שרות נאמן והחל דולף. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאיזה רעף זז ממקומו ומאפשר לגשם לחדור. הוצאתי מהמאגר סכום נכבד והעברתי לידיו המסוקסות של הגגן כדי שזה יתקין מרזבים. חודשיים נוספים עברו והכתמים החומים בתקרה השחירו והיא התחילה לדלוף, מה שהצביע על בעיה חמורה אחרת. מזל שיש ביטוח נזקי מים. בא השרברב וגילה שהדוד-שמש אשם בדבר ופסק שיש להחליפו. הביטוח אינו מכסה את הנזק, כמובן, משום שזה לא מפיצוץ בצנרת.

מאין אקח? שלושה חודשים של אין הכנסה ואין לי כסף מיותר. חשבתי שכדאי לקחת משכנתא נוספת – לא סכום גדול, 50,000 ₪ יספיקו לשיפוץ (כולל החלפת הדוד) כדי לשווק את הבית במטרה למשוך דיירים פוטנציאליים. מי שראו את הבית, נמלטו במהירות כשהרימו את מבטם למעלה, לתקרה וראו את הנזק.

מלאת תקוה שמתי פעמי אל הסניף שלי ו… אבלה וחפוית ראש שבתי לביתי. הסבירו לו שמאחר ואין לי הכנסות קבועות – זה בלתי אפשרי, מה גם שיש לי כבר משכנתא אחת. הפקידה סיכמה את הפגישה במשפט קצר: "אני תוהה מאין יהיה לך לשלם את המשכנתא הנוכחית".

שנה עברה מאז. מזל שיש חברות. הן ערכו ביניהן מגבית ובמאמץ משותף גייסו את הסכום. עכשו אני מחזירה להן את החוב טיפין-טיפין משכר הדירה של הדיירים החדשים, עד שאמכור את הבית. אז, אחזיר להן את הכל בבת-אחת.

לבד, לבד, איפה אוכל?

לבד, לבד, איפה אוכל?

גילה:

לפני שנתיים, בגיל 55, הייתי בטוחה שהחיים מחייכים אלי: היה לי עסק שעבד יפה, היו לי עובדים, היו הכנסות יפות שהפקדתי בבנק, תזרים המזומנים היה מצוין ואיפשר לי לחסוך – הייתי על הסוס.

יום אחד הסוס התעייף ממני והפיל אותי למחלה קשה. נלחמתי על חיי ולא יכולתי לנהל את העסק. כשאת לבד, את בצרות. אחד העובדים לקח יוזמה והשתלט על העניינים. לפני שנכנסתי לניתוח, העברתי לו את הניהול ואיפשרתי לו לחתום בשמי, כי סמכתי עליו שישמור לי על הפרנסה. מסתבר, שאסור לסמוך על אף אחד. לפני שהספקתי להתאושש, התחילו להגיע אלי טלפונים מהבנק על הגרעונות והבעיות.

כשהצלחתי לעמוד על הרגליים, ניגשתי לסניף כדי לברר מה קורה. הסתבר, שהעובד "הנאמן" גילח את כל מה שהיה לי והשאיר אותי בחובות מפה ועד להודעה חדשה. ביקשתי הלוואה כדי לכסות את הבור וכדי להעמיד את העסק שוב על הרגליים. שנים של חסכונות בבנק לא סייעו בידי כדי לקבל את מה שביקשתי. המנהל "הלך לקראתי" ואישר לי הלוואה רק כדי לכסות את החוב, אך לא מעבר לזה. איך הוא חושב שאחזיר? מעסק שאינו עובד יותר? לא היתה לי ברירה, לקחתי את מה שאושר וסגרתי את העסק. לפחות לא תהיינה הוצאות ממנו. ופרנסה? אין לי מושג מה אעשה עכשו. קצבת הנכות שאושרה לי מהביטוח הלאומי תספיק לי למחיה במשורה ולהחזר החוב בלבד.

טוב, זה רק כסף. הבריאות חשובה יותר.

יש אוכל!

יש אוכל!

מרים:

כשאנחנו צעירות, איננו חושבות על העתיד, כי אנחנו בריאות ונאות ומצליחות וזה הרי אף פעם לא ישתנה, נכון?

שנים חסכתי בבנק הזה. שנים. תמיד אמרו שקופת גמל זה דבר טוב, שאפשר לסמוך על זה לעתיד, כשלא נהיה יותר צעירות ולא נוכל לעבוד לפרנסתנו. כעצמאית, התחלתי לחסוך כשהעסק התחיל לעמוד על הרגליים. מנהל החשבונות המליץ על חסכון בחברת ביטוח. "כך את תופסת שתי ציפורים במכה אחד: גם מבטחת את עצמך למקרה של מחלה או נכות וגם חוסכת". הוא לא דיבר על מוות, כי הייתי רווקה ולא היה לי למי להוריש.

גם כיום אני עדיין רווקה, אבל כבר אין לי מה להוריש. שר אוצר אטום שהגיע למשרה, החליט להתעלק לנו על החסכונות ועשה רפורמה בשוק הביטוח. החרס השבור שהותיר בידי החוסכים לעתידם יהיה עליו, בתקוה שיגיע למצבנו ואולי יבין את השבר הגדול שגרם לנו, כשהשמיט את עתידנו מתחת לרגלינו והציגנו ככלים ריקים.  לקחתי את הנותר ושמתי בבנק, כדי שיהווה בטחונות לעסק.

מכרתי את העסק שלי כשהורי הציעו להעביר לניהולי את המפעל שלהם, שהיה אז בשיא פריחתו ויצאו לפנסיה. שלא כמו בעסק שלי, את המפעל שירשתי מהורי, לא יכולתי לשמר. כשקיבלתי אותו לידי, הוא היה איתן והשוק היה שוק, אך זה הלך והתדרדר עם השנים. ישנם מקצועות שהולכים ונעלמים מן העולם, כך גם המקצוע שלי. עם הזמן, נפתח העולם למקומות חדשים שהציעו כוח אדם זול (יחד עם זילזול בכוח האדם) וכתוצאה מכך, מוצרים זולים מאוד. לא יכולתי לעמוד מול התחרות ונאלצתי לסגור ולפרוש.

יש גיל שבו אינך יכולה למצוא עבודה כשכירה. מחפשים צעירים, גם אם יש לך את הנסיון והכישורים הכי-הכי. מה את יכולה לעשות? כלום. הכסף הלך ואזל, החובות החלו להערם. הבנק החזיר את החיובים שהגיעו לחשבון. נקראתי לסניף כדי שיעשו לי טובה ויתנו לי הלוואה לכיסוי החובה. לא משהו קריטי – כולה 5,000 ₪. ביקשתי יותר, כדי שיהיה לי קצת חמצן עד שאשכיר את החדר הנוסף בדירה שלי.

"עכשו חורף ואנשים לא מחפשים כל-כך, אני צריכה אויר לכמה חודשים עד שיגיע האביב", אני מתחננת בפני הפקידה מולה אני יושבת.

"החשבון אינו מאפשר זאת", היא עונה לי בלי להניד עפעף ומחוה בידה ללקוח הבא.

גע-גע-גע, הנה ארוחה!

גע-גע-גע, הנה ארוחה!

בתמצית:

למי שתהה למה לא אמרתי, אז הנה – אמרתי. זה עוזר לי? למאן דהוא? הצלתי איזו נפש? האם הבנקים (כולל ההיברידי שלי) ישנו את התנהלותם?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

  • […] מה אני יכולה להגיד לידידה שלי, שאתרע מזלה ונקלעה לקשיים, אך הבנק ההיברידי שלה מסרב להלוות לה עשרים אלף ₪ כדי שיהיה לה קצת חמצן למספר חודשים, עד שהיא תתאושש, ובמקום זאת החזיר לה את חיובי כרטיסי האשראי. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: