Monthly Archives: מרץ 2014

הכניסו את היד לכיס

אתן מוזמנות להתעלם מהשטויות הדתיות ולהתרכז במסר של להיות בני אדם

 

פסח קָרֵב בצעדי ענק. הזמן עף לנו בין הידיים ונראה שהנקיונות אינם נגמרים. מישהי אמרה לי, שלמרות המצב הקשה השורר במחוזותינו, היא חוזה תנועת קונים ערה לקראת הפסח, משום שבני ישראל לא יוותרו על הסדר כזלילתו. על "כהלכתו" היא לא היתה מוכנה לחתום לי. מיד חשתי וגם נחפזתי (פתאום הייתי מסוגלת לבצע שני דברים בעת ובעונה אחת, מדהים!) לצנן את התלהבותה והתרעתי בפניה שאם לא יקרו נסים, הריני בספק אם יוכלו בני ישראל לממן את הסדר השתא. איך אפשר לקנות דבר, כשאין למאן דהוא פרוטה לפורטה בכיסו או בארנקו?

הלה עמדה על שלה, אני על שלי ולא נותר לנו אלא להשמט זו מעם זו ולהמשיך הלאה בדרכים נפרדות. אמנם אני מעדיפה נשים אופטימיות, אך בשום אופן וגלגל לא שוטות. כשהיד אינה משגת גם לקניית כרטיס הפיס, איך יוכלו השם ומלאכיו לסייע? זוכרות את הבדיחה על בן העדה המסוימת ההיא, ששיטח את תחינתו הנואשת לפני הכותל? גם אם כן – אני מספרת, כי תמיד יש כאלה שלא שמעו. אז החסכן התפלל בכל לבו, שָׂם השכם והערב פתקים בחריצי האבנים העתיקות וזעק לישועה מידי הכל יכול ופמלייתו. שמעו השרפים את התחינה של המסכן ופנו לכס הכבוד לסיוע בהא לישנא:

"אדון עולם, חוס נא על אותו אדם והתר לנו לפתוח אליו את היד ולכבוד חג הפסח לשמח אותו ואת משפחתו בדי ממון שיאפשר להם לערוך סדר מכובד כהלכתו."

השיב להם היושב במרומים: "מה אתם רוצים ממני? אני מוכן להשפיע עליו שפע, אין לי בעיה עם זה, רק שיקנה את הכרטיס!"

אני מניחה שהחנון והרחום עסוק מכדי לשים לב שישנם כה רבים שאין להם איך לממן את הכרטיס…

 

Heaven?

Heaven?

♀♀

The sky is the limit

Early in Heaven

♀♀

Still have time for heaven

Still have time for heaven

♀♀

בתמצית:

כל כך פשוט להיות טובים זה לזה ולהיטיב עם הזולת עד כמה שאנו יכולות. ממש כיף לעשות מעשים טובים, כיף לתת ופחות כיף לקחת. מאחלת לכולנו להיות בצד הנותן (אמן ואמן!), משום שהצד השני אינו נעים כלל וכלל!

 

שישים זה הארבעים החדש

שישים זה הארבעים החדש

שישים זה הארבעים החדש

הדור של ההורים הגלותיים שלנו היה זקן. אינני בטוחה שהם נולדו ככה, אבל לא קל לגדול בנכר בסביבה מתנכרת ולספוג שנאה בשל מה שאת, בשל מוצאך. זה לא משהו ששומר אותך צעירה. ואז השואה. אין פלא שהם הזדקנו כל כך מהר.

אומרים שכל עוד הורייך בחיים – את עדיין ילדה, כי יש לך אצל מי להתפנק, שלא לדבר על את מי להאשים בחי. כאשר אלה הולכים לעולמם, ההרגשה היא שעכשו תורך, כי אין אף אחד לפנייך להגן עלייך.

אנחנו, מרגע שנולדנו נהיינו צעירות יותר ויותר, שלא לדבר על שהיינו ה-ר-בה יותר חכמות מהורינו, דור של מהגרים עקורי שורשים מהשואה. מה הם הבינו? אפילו עברית בקושי דיברו. כמה לעגנו להם, כמה התנשאנו מעליהם. כמה טפשים היינו.

ופתאום גם אנחנו מגיעים לגילאים שלהם. פתאום גם אנחנו כבר לא צעירים. פתאום, אפשר להבין אותם, איך בגיל מסוים היה להם קשה לעלות במדרגות אל הקומה הרביעית, בטרם פרצו המעליות לחיינו; שהיו צריכים יותר זמן להשלים פעילות מסוימת שאנחנו דילגנו אותה בצ'יק. והנה, גם אנחנו צריכים לנוח יותר בין המטלות; צעידה שפעם צעדנו ברגל בוטחת ובקצב צבאי למהדרין, נעשית מתונה יותר ויותר; הכושר הגופני שלנו, אף שהוא הרבה יותר טוב ממה שהיה להם, הולך ונגרע מאיתנו עם הזמן שעובר ומתקדם הלאה.

אנחנו מביטים בראי והפרצוף שניבט אלינו הוא זה של הורינו. "כמה שאת דומה לסבתא", חוזרים ואומרים לי הילדים. אם היו מכירים את סבא, שלא זכה ונפטר בטרם נולדו, היו ודאי משתאים עד כמה אני דומה גם לו.

"את נראית מצוין", אמרו לי כלותי המתוקות כשבֵּרכוני לרגל יום ההולדת העגול ובכך קנו להן נתח נכבד בצוואתי.

"שישים זה הארבעים החדש", הסכימו איתן הבנים, שגם חלקם לא יגרע, כמובן.

♀♀

ואחרי שהחגיגה הסתימה, הוכיחה לי ביאטריס שגילה, המאוחר יותר משלי, הוא בגדר הארבעים וחמש החדש.

הללויה!

סרטוני יומולדת משעשעים

פאריז-פאריז

Malcolm McLaren & Catherine Deneuve – Paris Paris

נסתרות דרכי האהבה. אין זו השפה שלי, גם לא הנוף וּוַדאי לא מזג האויר, אך העיר הזו מושכת אותי אליה כבמטה קסם שוב ושוב. בשנה וחצי האחרונות זה בעיקר בשל ביאטריס המקסימה, אבל גם לפניה נמשכתי אל מכמניה ואל אותם רבעים מעוררי דמיון בשל הסיפורים עליהם ועל האנשים שפעלו בהם וכמובן השפה, שפרט לשפת האם שלי, אין יפה ממנה.

שיראל ביתן – אם תלך (La fille)

הדור שלי ודאי זוכר את היחסים החמים שהיו לנו בשנות ה-50 וה-60 עם צרפת, מה שהתבטא בהשמעת המוזיקה הקלה שלהם ברדיו הישראלי והטמעתה אצל הדור הגדל בציון. היום לא תשמענה כזו, למעט מִדֵי פעם בתוכניות נוסטלגיה. האמת, לפני שיוסי בנאי שר בראסאנס, לא אהבתי לשמוע את הצרפתי ההוא, משום שלא הבנתי את המלים ואילו המוזיקה שלו לא היתה לטעמי ועדיין אינה משהו מבחינתי. גם השפה בפיו של בראסאנס ושל בני דורו היתה קשה. הפעם הראשונה בה התחברתי, היתה בסרט המקסים "גבר ואשה" (הו, אנוק איימה!!!); הפעם הראשונה בה שמעתי צרפתית רכה, מתנגנת, רומנטית. התאהבתי.

Un Homme Et Une Femme – La dernier scène

חזו לנו c140 להיום. הקור מקפיא לי את לשד העצמות וההרגשה היא שזה פחות ממה שהבטיחו. בכל אופן, אני פסולה לעדות במקרה הזה, כי מה שמתחת ל- c280 הרי לא נחשב אצלי. ביאטריס התעקשה לחגוג איתי את תחילת האביב דוקא בכפור ואני הרי ידועה בצייתנותי, אז באתי. שוב ראיתי ושוב נכבשתי. אין כמו העיר הזו.

גם כשהיא משנה את צביונה, זו עדיין העיר האהובה עלי. סיפרו לי על יופין של ערים ברחבי העולם. אני מאמינה לדוברות ולדברי ההלל והשבח שלהן, אך שום עיר אינה עושה לי דבר בלב כמו העיר הזו. שום עיר אחרת אינה קוראת לי לבוא אליה.

Ella Fitzgerald – I Love Paris

בתמצית:

נסתרות דרכי האהבה.

צחוק, צהלה ושמחה

וגם משלוח מנות

מסכות, צהלה ושמחה

מסכות, צהלה ושמחה

החיים יפים, מתוקים כמו דבש, בעיקר בפורים. כמו בקרנבל בברזיל, אנחנו יוצאים לרחובות בתהלוכות תחפושות ושוכחים מההווה המעיק ומהמחר הלא פשוט, שיבוא מיד כשהקרנבל יגמר.

Paul Evans – Happy Go Lucky Me

 ♀♀

אינני יודעת למה אני חושבת על זה, אולי משום שבשבוע שעבר ציינו חמש שנים לפטירתה של אמי ונזכרתי שהיא לא סיפרה לי הרבה על ילדותה, בעיקר לא על איך חגגו את החגים בעיירה. מעולם לא סיפרה אם התחפשה בפורים וּלְמָה. על תמונות אין מה לדבר, כי אם היו – הן אבדו בשואה. אינך נוהגת לקחת איתך את אלבום התמונות כשאת נמלטת על נפשך מפני הצורר המבקש להשמידך; זה הדבר האחרון שיש לך בראש.

קשה לי לדמיין מה עובר על ילדה שגרה בעיירה קטנה, שגדלה בידיעה שהיא שונה מהסביבה, גם אם ישנן עוד כמה ילדות וילדים כמוה. בכל זאת, היא מהמגזר של המיעוט. איך זה לאפות אוזני המן (אמהּ, היא סבתי, היתה האופה של העיירה) ולחַלֵק את משלוח המנות רק לחֵלֶק מהאוכלוסיה, זה שנמנה עם בני ברית.

חשבתי על משלוח המנות בגולה עת הכנתי כמה כדי להביא לשכנות שלי. הצעירים החופשיים (הלא דתיים) של ימינו כבר אינם טורחים במנהג הזה. אלה שיש להם ילדים בגנים או בבתי הספר עדיין מכינים בלית ברירה, אך לא עבור החברים והשכנים. חבל. מנהג יפה הוא משלוח המנות.

רונית אופיר – משלוח מנות

אני נזכרת בארוע הזוי שארע לפני שנים. אחת מחברותי החופשיות גרה אז ב-upstate ניו יורק. ערב פורים, סיפרתי עליה לחברה אחרת, חרדית מברוקלין (תמיד היתה לי חולשה לדתיות וקשר די הדוק עימן…). זו התעקשה שאמסור לה את כתובתה המדויקת של החופשיה ולא אבתה לגלות מדוע. עם כל הידע שלי על החג, לא תארתי לעצמי שהמצוה כה חשובה עד כי תבעיר אש בעצמותיה של החרדית וזו תעשה את כל הדרך הלא קצרה עד ביתה של החופשיה רק כדי למסור לה דרישת שלום ממני באמצעות משלוח מנות.

מה רבה היתה הפתעתי לקבל שיחת טלפון מחברתי החופשית, בה סיפרה שהיתה קרובה להתקף לב עת ענתה לצלצול בדלת כששמעה שמעברה השני הזדהתה מאן דהיא כ"חברה של שרון", ולכן לא היססה ופתחה. לבה החסיר כמה וכמה פעימות לַמראה ההזוי: על סף ביתה ניצבה אשה, אמנם נחמדה ומסבירת פנים, אך עטויה שמאטע (כך כינתה חברתי את השביס) לראשה. מה יכולה אשה מן הישוב לחשוב על הופעה כזו? עלי להזכיר לקוראות שהלה הרי חופשיה, בסביבתה לא גרו יהודים ולכן לא התענתה יום לפני בתענית אסתר, כך שהיא שכחה מחג הפורים. היא חשבה שקרה לי אסון ודתיה באה לבשר לה עליו. בשביל זה בראו לנו את הדתיות, לא ככה?

בטרם עמד לבה מלכת באופן סופי, שמעה החברה את האשה מברכת אותה בפורים שמח ותוקעת לידיה המופתעות שקית ארוזה בצלופן צבעוני מרשרש. בעוד הזרה מחייכת אליה משן אל שן, מחכה להזמנה להכנס פנימה כדי לנוח מתלאות הדרך (זה המידע שקיבלתי מהצד של הדתית), עמדה לה חברתי ההמומה, בוהה בתופעה שלפניה, אינה מסוגלת להוציא הגה במשך דקות ארוכות.

הדתית סיפרה לי שכשהבינה שאין תקוה להצעה להכנס, היא חזרה על ברכת ה"פורים שמח", סבה על עקביה וחזרה לברוקלין. לא שהיתה לה כוונה לבקש דבר, גם לא כוס מים, כי מהדרת שבמהדרין שכמוה לעולם לא תטעם וגם לא תשתה חלילה וחס דבר בבית זר, על אחת כמה וכמה בזה של חילוניה, רק לנוח ביקשו רגליה אחרי שכיתתה אותן ברחבי העיר כשהיא מסתייעת ברכבת התחתית ובאוטובוס.

החברה החופשיה לא הצליחה להתגבר על האלם שקפץ עליה וכל מה שהיתה מסוגלת לעשות, זה להביט אחר גבה המתרחק של הדתית ולאחר שזה נעלם מעיניה, לסגור את הדלת ולמהר להתישב משום שרגליה לא היו יציבות כל כך. בכל זאת, הפתעה שכזו, של ד"ש וברכת חג שמח ממני…

רחוב סומסום – משלוחי מנות

בתמצית:

הפתעות יש להפתיע בצורה מושכלת, גם אם הן נעימות. כדאי לקחת בחשבון שלא כל אחת יכולה לעמוד בהן.

פורים באנימציה

חג פורים שמח ומבדח

חג פורים

חג פורים שמח לילדים תשע"ד 2014

ובישוב קציר צהלה ושמחה. בית לולה, הוא בית העם שלנו, אם היינו קיבוץ, מלא מפה לפה ברוקדות ורוקדים, צוהלות וצוהלים, המניפים רגליים אל על, מגרונם בוקעים שירי פורים עליזים, שירי עם ובוקרים כיד הדי-ג'י הקלה על הצלילים. והיין, כמובן, נשפך כמים, נערה אל קרבנו עוד ועוד ועוד.

יום ששי, שתיים אחרי חצות. בית לולה מתחיל להתרוקן. תהלוכה רבת שיכורים משוטטת באמצע הלילה ושרה ושרה ושרה… עד דלא ידע. ביאטריס ואני עם החוגגות, גם אנחנו לא ממש יציבות על רגלינו ומתנודדות כמו השאר. קרררררררר, האף קופא לנו, אבל בתוך תוכנו חם מכמויות היין האדירות שצרכנו. אינני זוכרת מתי שתיתי כל כך הרבה. הראש מסתובב לי ואני רואה את העולם מבעד לעיגולים זזים, בלי להצליח למקד את העיניים. הכל נראה כפול. אני עוצמת עין אחת והרחוב מסתדר לי. פוקחת אותה והכל שב להיות זוגי וישנם כמה עצמים שמתעצמים גם לכדי שלישיה ורביעיה.

אין לי מושג איך ולמה זה קרה, אך ביאטריס סיפרה לי שפתאום נעמדתי באמצע הכיכר, מסביבי אנשים שמחים, והתחלתי לדקלם בשפה זרה לה:

קוּקעריקו, די מאמע איז נישט דא

וי איז זי גיפארן?

קיין מלאבעס.

וואס וועט זי ברענגען?

א טופ מיט קאבע.

וי וועט זי דאס שטעלן?

אינטע די טיר.

ווער וועט דאס טרינקען?

איך מי דיר.

ביאטריס טענה שהחבורה מחאה לי כפיים בהתלהבות ודרשה לשמוע שוב ולדקלם יחד איתי עוד ועוד. לדבריה, עשינו את זה לפחות 10 פעמים ואפילו היא כבר למדה לדקלם את זה בעל פה. אני פותחת לה עיניים בגודל של צלחות כשהיא מדגימה לי איך עמדתי ודיקלמתי, מתעלמת מהקור ומהעובדה שדחקה בי כל הזמן למהר הביתה. אני נמסה למשמע מבטאה הצרפתי באידיש. אי אפשר לחשוד בביאטריס שזו תדע את שפת אמי, קל וחומר דקלום שלימדה אותי הורתי בילדותי, כך שאני מאמינה לה שכך קרה, למרות שאינני זוכרת דבר מכל זה.

חג פורים שמח לילדים ולמבוגרים תשעד 2014

חג פורים שמח לילדים ולמבוגרים תשעד 2014

ובעברית:

קוקוריקו, אמא איננה

לאן נסעה היא?

למלאבס (היא פתח תקוה של פעם)

מה היא תביא

סיר עם קפה

היכן היא תשים?

מאחורי הדלת,

מי ישתה זאת?

את ואני.

♀♀

לכבוד פורים, כמה חיוכים 😉

ניר וגלי – אין דברים כאלה

הערוץ של ניר וגלי

טרומפלדור גיבור

איה טרומפלדורה?

לא רק טרומפלדור: סיפור חצר תל חי

עם השנים התעוררנו למציאות של הדרת נשים והעלמת סיפורן (Herstory), גם אם תרמו אלה את מיטבן למען העם והמדינה, לא פחות מן הגברים. פה ושם עלו סיפורים של נשים, אך אלה הושתקו ונמוגו, בעוד סיפורי הגברים זוכים לתהילת העם.

אנחנו מנסות לתקן, לא בהצלחה סוחפת אמנם, אך לאט ובנחישות. אני מאמינה שבסופו של דבר, אחרי שננבור מספיק, נמצא שלל לא מועט של לוחמות שהתעקשו לתת כתף ללחימה על הארץ שלנו ולא לשמש קישוט גרידא או להסתפק בביצוע המטלות המסורתיות שהוטלו על הנשים.

ואלה שמות הנופלות והנופלים בי"א באדר תר"פ:

שניאור שפושניק

אהרון שֶר

דבורה דראכלר

בנימין מונטר

זאב שַרף

שרה צ'יז'יק

יעקב טוקר

יוסף טרומפלדור

יהא זכרם ברוך!

עפרה חזה – בגליל בתל חי

חפירות:

♀    מאורעות תל חי ויקיפדיה

♀    מניה שוחט ויקיפדיה

♀    רחל ינאית בן-צבי ויקיפדיה

♀    ישנן עוד ואני סומכת עליכן שתדענה לחפור בעצמכן ולמצוא אותן 🙂

מה השתנה גם השתא?

ליום האשה הבינלאומי 2014

נשים שולטות

נו? אז מה השתנה גם השתא? שוב קינה על מצבן של הנשים, שוב סקרים מראים את הפער בין המינים, שוב כל דאלים גבר והאשה עדיין אינה שווה להוד מעלתו השמוק, אלא תקועה מתחת במרחק ניכר מאוד. במקום שזה יהיה יום משמח וחגיגי, זה עדיין יום עצוב של קינה ונהי. במקום לחגוג, אנחנו לומדות שוב עד כמה עגום מצבנו, הנשים.

ישנם נושאים שאינם משתנים, ישנן מסורות שאי אפשר לעקור מהשורש, גם אם אנחנו חושבות שאנו נמצאות בעידן מודרני. בהשוואה למה, המודרני הזה, אם מצבן של הנשים לא השתנה ממש? אמנם אנו מגיעות רחוק יותר מאשר אִמותינו, אך אי אפשר לקרוא לנו שוות בכל. נשים בעצמן מפקפקות ביכולותיהן, נשים אינן מאמינות בצורך של העדפה מתקנת, נשים בעמדות מפתח אינן חושבות שעליהן לקדם נשים אחרות כדי להניח את היסודות לשוויון אמיתי, גם אם זה לוקח זמן ולא יקרה בן-לילה. לתת שוב את הדוגמא העצובה של מנחות ברדיו ובטלויזיה שמדירות נשים? איזו תמורה בעד האגרה יש לנו, המחצית היותר משמעותית של האוכלוסיה?

You Don't Own Me – Bette Midler, Goldie Hawn & Diane Keaton

תקצר היריעה מלפרט מה אפשר לעשות כדי למגר כאן ועכשו את הרע וכמה אפשר לעשות הרבה מאוד למען שוויון לכולנו, ללא הבדל מגדר, גזע או דת. העיקר והחשוב הוא שדברים אכן יֵעָשו והאפליה תעלם כלא היתה. אולי אינכן מתפלאות או שמא כן, אך אינני מגלה כאן משהו טמיר: עדיין בימינו רווח התירוץ המטומטם של להעדיף שמוק משום שהוא "המפרנס הראשי במשפחה" ולא משנה שהלה חי עם גבר או שהוא גרוש וחי בגפו.

מקרה מעניין אותו חויתי, מעיד על הקורה אצלנו: בת של חברה קודמה בדרגה בכל שנה במקום בו עבדה וקיבלה בונוס נאה על ביצועיה, שלא לדבר על המשכורת שגדלה. זאת, בעוד עמיתתה, שהתקבלה יחד איתה לאותו מקום ועושה בדיוק את אותה עבודה – זכתה לקידום רק אחרי שלוש שנים של עבודה. אני מדגישה: אותו תפקיד, אותה אחריות, אותו ותק. מה ההבדל? לבת של החברה קוראים נועם. בדיקה פשוטה העלתה שהיא רשומה בטופס העובד כזכר. מה אתן אומרות על זה?

מה אפשר לעשות? לשים דאודורנט ולהרים ידיים? זהו שאסור – אפשר לשים דאודורנט, אבל צריך להמשיך להלחם בתופעות הבזויות הללו, כי אם נכנע, אף אחד לא ילחם עבורנו.

פוליטי ונכון!

Lesley Gore – You Don't Own Me

♀♀

ובקול ישראל הטמטום כמו תמיד – "השבוע שלי" היא לרוב שבוע של גברים. איך, ביום האשה הבינלאומי, לא השכילו העורכים להביא אשה שתספר על השבוע שלה? שמה דאודורנט, אך ממש לא מרימה ידיים!

קישורים:

♀    הרבה פרופ' דליה מרקס – לחודש מארס: שתי פניו של יאנוס (לקראת יום האשה הבינלאומי). אתר התנועה ליהדות מתקדמת

♀    קיצור תולדות הפמיניזם (למה לא צוין שם הכותבת/המלקטת? וזה אתר של נשים!!!) אתר נעמת

♀    מבוא ל… פמיניזם פרק 10 (זה הפרק הכי מוקדם שמצאתי, השאר כנראה אינם קיימים. מי יודעת אם בכלל הועלו, כולה פמיניזם) יוטיוב

♀   מפסיקות לציית מרב מיכאלי, אתר דה מרקר

♀   עתונאיות חרדיות נגד הדרת נשים, אתר אונלייף

Katie Melua & Eva Cassidy – What A Wonderful World

אני זוכרת אותך I Remember You

עשרים שנים אחרי, עדיין…

Twenty years after, still…

Civil TwilightUntold  [להתעלם מהפרסומת ולהקשיב למוזיקה]

[Ignore the ad and listen to the music] Civil TwilightUntold

I remember you said, "Some things are better kept untold"

Seeing you all night brought me to life

I saw the future, I saw it in your eyes

It's a bright light like a thousand suns rise

This is what you are…

המלים האחרונות שלה היו: "שמרי אל עצמך". היא עמדה על הכביש ליד דלת מכוניתה, זו חוצצת בינינו, אני בצדה האחר, על המדרכה, מחבקת בזרועותי את מתנת הפרידה שהותירה לי. אני לא חשבתי על פרידה. לא היתה לי מתנה עבורה.

Her last words were: "Look after yourself". She stood on the road aside her car door which parted between us. I was on the other side, on the sidewalk, hugging in my arms the farewell gift she left me. I didn't think of parting. I didn't have any gift for her.

רן אלירן – אל נא אל תלכי

Ran Eliran – Please don't Go

חיוכה הכובש, זה שמשך אותי אליה בפעם הראשונה עת ראיתיה, נח בוטח על שפתיה הנפלאות. היא ידעה מה היא הולכת לחולל בי, אך זה לא עצר בעדה. היתה בה נחישות של החלטה מיושבת, קרה, בהחלט לא נמהרת. אני מניחה שבטרם גמרה אומר, ודאי שקלה את הנושא וההכרעה לא נפלה בלהט הרגע. היא לא שיתפה אותי בהתלבטויותיה וההודעה שלה היתה בלתי צפויה. מה את יכולה לעשות נגד החלטה של מאן דהיא, קרובה ככל שתהיה, אם זו נחושה כל כך?

אני פונה לדרכי ואיני סבה לאחור.

Her attractive smile, which drew me to her the first time I laid my eyes on her, rested confidently on her marvellous lips. She knew what she was about to do to me, but that didn't stop her. She had in her the determination of a reasonable, cold decision, certainly not a hasty one. I assumed that before she made up her mind, she must have thought deeply about the matter and her decision didn’t come in the heat of the moment. She didn't share with me her considerations, so her announcement was unexpected. What can you do against somebody's decision, as close as she is to you, if it is so determined?

I turned away and without looking back.

רן אלירן – הבתים שנגמרו ליד הים

Ran Eliran – The Houses that Ended Near the Sea

ישנם זכרונות שאינם מרפים, מראות שאינם נמוגים, אלא עולים וצפים בך כל הזמן. מלה הנאמרת על ידי מאן דהוא מציפה את הזכרון, משום שזו נאמרה בפיה, אליו את מתגעגעת כל כך מעבר לזמן שעבר, מעבר לשנים. המקומות שביליתן יחד… את מצפה לפגוש אותה שם שוב, גם אם את יודעת שאינה גרה כבר יותר באותה העיר.

Some memories don't let go, scenes that don't fade away, but they rise and float in you all the time. A word said by somebody floods the memory, because she said it with her mouth, to which you long so much beyond the passing time, beyond the years. The places you used to hangout… You expect to meet her there again, even if you know that she doesn't leave in that city anymore.

Elvis Presley – I'll Remember You

היא אמרה לי פעם שלעולם אינה מפתחת יחסים רומנטיים עם מי שעובדת איתה או במקום סמוך, משום שכאשר זה נגמר (והיא הדגישה: זה בדרך כלל נגמר!) – קשה להתגבר כשאת רואה את מי שאהבת על בסיס יומי. זה כמו לחפור שוב ושוב בפצע ואינך מניחה לזה להגליד. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שזו מלכתחילה רואה שחורות, שהיא רואה את הסוף ולא את ה"והן חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה", כפי שאני מדמיינת עם כל הכרות חדשה. בטפשותי, לא שעיתי לנורת האזהרה.

She told me once that she never develops any romantic relationships with her co-workers or with somebody who works nearby, because when it ends (and she emphasised: it usually does end!) – it's hard to see on a daily basis the one you once loved. It's like digging over and over again in a wound without letting it heal. The first thing that came to my mind was that she is pessimistic from the beginning, that she sees the end and not the "and they lived happily ever after until this very day", as I imagine every new acquaintance. Foolish as I was, I didn't see the warning light.

Tamar Eisenman & Assaf Avidan – Hey Woman

שנים על גבי שנים חשבתי על איך זה יהיה אם נפגש שוב. איך אגיב, מה אעשה, מה היא תעשה… סצנות שלמות חלפו לי בראש. לא חלמתי שזה ממש יקרה, כי לא היה לי רצון לראותה שוב. מה הטעם בלפתוח פצע ישן? למה לבחון אם זה הגליד?

For years and years I was thinking how it would be if we met again. How I would react, what will I do, what will she do… Whole scenes went through my head. I didn't dream that it would really happen, since I didn't have any wish to see her again. What's the point of opening an old wound? Why test to see if it healed?

אגי משעול – פגישה

חדרה. צהרי יום ששי שטוף שמש. אני יושבת בגינה הציבורית, משגיחה על הנכדים הפעלתנים, נחת בעצמותי.

"סבתא, בואי תתפסי אותי!" קוראת לי כלנית.

אני מתקנת אותה: "אומרים 'תפסי', לא תתפסי, כלניתי."

"נו, סבתא, בואי!" דעתה של הפספוסה אינה נתונה לשיעור בלשון העברית.

אני באה. אין סיכוי שאתפסנה, הרי זו זריזת רגליים ואילו ריצה זה לא השטח שלי, שלא להזכיר את גילי, אתן יודעות… אני גוררת את אברי בהליכה הכי מהירה שאני מסוגלת לה, אך עם כל צעד שלי לעברה של האלופה, היא מתרחקת בשלושה משלה. אני קצרת נשימה, אבל ממשיכה. נרקיסי בא לעזרי ושועט לתפוס את אחותו. זו מנסה להתחמק ממנו, ריאותיה משמיעות נוכחות מרשימה. היא אמנם אלופה עלי, אבל הוא גדול ממנה.

Hadera. Sunny Friday afternoon. I'm sitting in the public park, watching my energetic active grandchildren running around, all my bones in my body sing in pleasure.

"Grandma, come and grab me!" Calanit calls me.

I correct her: "You should say catch me, not grab, Calaniti."

"Nu, Grandma, come!" The toddler's mind is not into language lessons at the moment.

I'm coming. There is no chance for me to catch her, since she's very fast, and running is not one of my many skills, not to mention my age, you know… I drag my organs with the fastest walk I am capable of, but with each step I make towards her, she moves away with three steps of her own. I'm breathless, but keep going. Narkisi comes to help me and lopes to catch his sister. The latter tries to escape him, her lugs sound loudly. She is faster than me, but he is bigger than her.

Carmel – I'm not afraid of you

תם חלקי ואני פונה להשיב את רוחי על הספסל. זו היא או רוח רפאים בדמותה הזכורה לי כל כך? האם מתעתעות בי עיני? היא עוברת בשביל המקביל ופונה ממני והלאה. אין לי מושג אם השגיחה בי קודם ומיהרה להתחמק ממני או שמא לא ראתה אותי. רגלי נטועות באדמה, מסרבות לזוז. שְׁמָהּ, המתגלגל בתוך לבי, אינו מגיע לשפתי. עיני הקמות מביטות אחר גבה המתרחק, לבי הולם בקצב שלא ידעתי זה עידן ועידנים.

My part is over and I turn to the bench hoping to catch my breath. Is this her to a ghost in her image I remember so well? Do my eyes trick me? She passes in the parallel path and turns away from me. I have no idea if she noticed me before and hurried to avoid meeting me, or maybe she didn't see me at all. My feet are rooted in the ground, refusing to move. Her name which rolls in my heart, doesn't get to my lips. My fixated eyes gaze at her back drawing away, my heart pounds in a rhythm I haven't known for ages.

Frank Ifield – I Remember You

נרקיסי תופס את ידי ונוטע בתוכה את ידה של כלנית המתפתלת בנסיון להמלט. לשוא. "הנה, סבתא", הוא מריע משולהב, "הבאתי לך את השבויה!"

Narkisi pulls my hand and plants Calanit's hand in it. She is twisting in attempt to escape. In vain. "Here, grandma", he shouts in excitement, "I brought you the prisoner!"

Wildboyz ft. Ameerah – The Sound of Missing You

בתמצית:

כבר נאמר כי "שלושה באים בהסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צ"ז, א); אולי צריך להוסיף הסח דעת רביעי – של פגישה באקראי?

In essence:

It's a saying that "three come inadvertently: the messiah, a finding and a scorpion" (Sanhedrin, 97, 1); perhaps we should add a forth inadvertent – coincidentally meeting?

משנכנס אדר מרבין בשמחה

וגם בששון…

אני אוהבת את החודש הזה. קודם כל, יש את הפריחה העדינה של עצי ההדר ואת החמימות הנעימה של שלהי החורף ותחילת האביב. הנפש המכונסת בחורף, יוצאת את האור ומתרחבת בשמחה. יש חשק גדול לרקוד ולשיר. בעיקר מוזיקה ברזילאית 😉

Jorge Ben Jor – Filho Maravilha

על Fio Maravilha בויקיפדיה

השתא, לא היה לנו מי-יודעת-מה חורף ורוב הזמן היה חמים ונעים, מלבד אותה סופה עם השלג המדהים בירושלים וסביבותיה. אולי א-לוקימה ריחמה על אלה שידם לא היתה משגת לחמם ובעיקר על חסרי הבית המתגוללים ברחוב ומנעה מהם ברוב חסדה את פגעי מזג האויר.

Aguas de Março – Tom Jobim & Miucha


אביב זה כיף! מעולם לא הבנתי (וכנראה גם לא אבין הלאה) את אלה המעדיפים את החורף, את הקור ואת הגשם, הברקים והרעמים. אני מניחה שזה ענין של טעם, אך תמיד חיפשתי אשה עם נפש אביבית, האוהבת את החום והאור.

Astrud Gilberto – Canto de Ossanha

ואחרי האביב, יגיע הקיץ הנפלא. יש למה לצפות!

Matt Bianco – Summer Samba

קצת בוסה-נובה נעימה בשביל הכיף

שלום שרון, מה שלומך?

יוסי בנאי ורבקה מיכאלי – הטלפון 1973

כולנו צריכות להתפרנס, אני מניחה שעל זה אין ויכוח, השאלה היא איך. כבר נאמר: "גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה" (נדרים מ"ט ע"ב). אי אפשר שלא לתהות מה גדולה יש במלאכה שהעוסקים בה מציקים לכל מאן דבעי, בעיקר באמצעות הטלפון, בעיקר לי.

אתמול היה יום כזה, שלפני שהספקתי להתמקם מול המחשב ולהתחיל לעבוד, הגיעו הטלפונים מכל עבר. נראה שנציגי המכירות השתעממו או שקיבלו פקודה להציק או השד יודע מה. מאז יצא החוק נגד ההצקות בטלפון, מתחכמים נציגי החברות ומצלצלים ממספר בלתי מזוהה. לכאלה אינני עונה, שיצלצלו עד מחר; אמנם הרעש מפריע לי, אך תמיד אפשר להרים את השפופרת ולסגור מיד, גם בנייד. הבעיה היה שכאשר את (אני) עוסקת במקצוע שמצריך ריכוז וחשיבה, כמו כתיבה וכו', הצלצול בהחלט מעצבן ומזיז אותך (אותי) מקו המחשבה. גם לזה יש לי פתרון: כשעלי להתרכז מאוד – אני פשוט סוגרת טלפונים. מי שצריכה אותי – יכולה להשאיר הודעה אם הלה רוצה שאחזור אליה.

כנגד מספרים מזוהים אין תרופה, משום שהצלצול יכול להיות מלקוחה פוטנציאלית והרי אינני רוצה להפסידה, אז אני מרימה בלית ברירה. לכל נציגי/ות המכירה יש את אותה התבנית, כך שתחילת השיחה מתנהלת דלהלן:

"שלום שרון, מה שלומך." אפילו אין סימן שאלה, רק לצאת ידי חובה, כמצוות אנשים מלומדה. הכל אפשר ללמוד בימינו… נימת הקול אישית, כאילו אני החברה הכי טובה שלה. אני מפשפשת בזכרוני, מתאמצת בכל מאודי, אך אינני מצליחה לזהות. "מי זו?" אני שואלת עם סימן שאלה תמֵה ביותר ואז…  שטף של קשקושים שממש אינם מעניינים אותי.

להלן היבול של אתמול.

שיחה א': "שלום שרון, מה שלומך."

אני: "מי זו?"

המטרידה: "מדברת…" ענבל? סיגל? אביטל? בחיי, שכחתי את שמה של המציקה. לא רשמתי וגם לא חשוב, נכון? "מחברת …" כאן בא שמה של חברת סלולר ידועה לשמצה שגם אם היא תהיה היחידה בעולם – לעולם לא אשתמש בשרותיה.

"אמרי לי", אני מפסיקה את קשקושה, "לא רשום אצלכם שהצהרתי שלעולם לא אחזור אליכם, שהיה לי מספיק מהטמטום של הנציגים שלכם? שלא לדבר על החברות שלי, שהעברתי מכם."

"מה…" היא מתחילה לגמגם ואני מבהירה לה: "רשמי לפנייך למחוק את שמי מרשימתכם ולא להתקשר אלי לעולם. את יודעת שזו עבירה על החוק להטריד אנשים בטלפון כמו שאת עושה עכשו?"

אני שומעת את נשימתה החטופה מבעד לשפופרת ולפני שהיא תתעשת, אני ממשיכה: "אני מיעצת לך להעביר לממונים עלייך שהזהרתי לבל תתקשרו אלי שוב."

אני שומעת אותה מנתקת במהירות. אפילו לא טרחה לומר שלום. אז לא. אני מקוה שלא אשמע מהם לעולם.

שיחה ב': הפתיח כנ"ל. הפעם זה מחברת סלולר אחרת, פלפון, שאמנם מעולם לא הייתי לקוחה שלהם, אך לפי התנהגות הנציגים שלהם, גם אין סיכוי שאהיה אי פעם – גם פה, אפילו אם זו תהיה חברת התקשורת היחידה ביקום.

אחרי שהיא מדקלמת לי את שמה (שוב לא שיננתי…) ומאין היא, היא אינה משאירה לי מקום לענות וממשיכה לתקוף: "באיזו חברה את היום?" חוצפנית! למה שאגלה לה?

אם זה היה בחור, הייתי עונה לו מיד בחוצפה משלי ואומרת לו שאין זה עניינו וסוגרת לו בפרצוף, אך משום שאני בענין של העצמת נשים ואני מרחמת עליה על שעליה לעסוק בעיסוק הבזוי הזה של להטריד אנשים בטלפון, אני מושלת ברוחי ומגייסת קצת נימוס: "מה זה משנה? נגיד שאני בגולן טלקום. אתם לא יכולים להציע לי את שהם מציעים, נכון?" כבר בדקתי את זה לפני כשנתיים, כשגולן טלקום נכנסו לשוק והציעו את החבילה של ה-10 ₪ (טוב, 9.99 ₪) עבור 60 דקות שיחה ו-60 סמסים, שהתאימה לי בדיוק. החוכמה שלהם היתה לפשט את התוכניות שלהם ולהציע מה שמתאים ללקוחה ולא לדחוף לה מוצרים שאין לה שום צורך בהם, שלא לדבר על הפשטות בחישוב. להזכיר שאחרי שנה הם הגדילו עשות והעניקו לנו סמסים ללא הגבלה? מבחינתי, זו תמורה הולמת בעד המחיר. כשחודש אחרי שהצטרפתי לגולן טלקום, התקשרה אלי נציגה מהחברה המעצבנת שנציגתה הטרידה אותי גם אתמול ולעגה לי (כן, בפירוש) על שאני משתמשת בחבילה המוזלת הזו. אפשר לחשוב שאני חייבת לה משהו!

הנציגה של אתמול, לשמע המידע שסיפקתי לה, משמיעה לי נחירת בוז (כן!!!) באוזן ואני חשה איך הדם עולה לי – היא נחרה לי באוזן ללא בושה, החזירה!!! יש לי כבר הטפת מוסר מוכנה על הלשון, אך לפני שאני מספיקה לפתוח את הפה ולנבוח עליה כדי ללמדה לקח, היא אומרת: "איך את יכולה להסתפק בחברה שנותנת לך אינטרנט עלוב?"

אני מקוה שכל הגבות של הקוראות הנבונות מתרוממות בזה הרגע בסלידה ובהבנת הטמטום. כנראה שבפלפון בוחרים אותם אחד-אחד לפי מנת הטפשות. מאין לה לדעת מה הצרכים שלי? מה היא דוחפת לי מה שאינני צריכה? אני מבינה שזה מה שהנחו אותה ומשום שהיא צריכה את העבודה, היא עושה מה שאומרים לה. מסכנה. הכעס עובר לי בן רגע, היה כלא היה ושוב גלי רחמים אופפים אותי עליה. אני מסתפקת באמירה שלוה של: "אני מבקשת בכל לשון של בקשה וכדי שלא אתלונן עליכם, נא מחקו אותי מרשימותיכם ואל תטרידו אותי יותר, כי לעולם לא אעבור אליכם, בסדר?"

וסוגרת.

היא לא התקשרה בתירוץ ש"השיחה התנתקה ורציתי לדעת מה אמרת", כפי שעושים נציגים אחרים.

שיחה ג': אתן כבר מכירות את הפתיח. הפעם זה היה מבנק. פעם ראשונה שאני מקבלת שיחה מבנק שאינני לקוחה שלו.

אני: "מה הביא את כבודו להתקשר אלי?"

הנציג: "קראתי בבלוג שלך שאינך מרוצה מהבנק שלך וחשבתי להציע לך לעבור אלינו, יכול להיות שנוכל לתת לך תנאים טובים יותר."

אני בשוק! מישהו קורא את הבלוג שלי?! בחיי שבא לי לרקוד סמבה!

Stacey Kent and Pierre Barouh – Samba Saravah

מתוך הסרט האלמותי "גבר ואשה"

כדי לקצר ולא להלאותכן בפרטי השיחה המלבבת בת השעה (הלה חובב ספרות נלהב), ארגיע אתכן שלא עברתי בנק, גם אם אינני מרוצה מהתנהלות הבנק ההיברידי שלי. כולם אותו הדבר, אז בשביל מה לטרוח? יש לי חברות שנמצאות שם והן חוות את אותן חוויות, כמוני. הבה נתכנס יחדו בתפילה זכה ונפלל שיקום בנק הוגן, במהרה בימינו, אמן!

אתמול היו חמש שיחות (היום רק שתיים, איזה מזל!), אבל אני סומכת עליכן שהבנתן את הפרינציפ ואין צורך שארחיב גם עליהן, נכון?

Un homme et une femme la scene de la samba