ארכיון חודשי: מרץ 2014

הכניסו את היד לכיס

אתן מוזמנות להתעלם מהשטויות הדתיות ולהתרכז במסר של להיות בני אדם

 

פסח קָרֵב בצעדי ענק. הזמן עף לנו בין הידיים ונראה שהנקיונות אינם נגמרים. מישהי אמרה לי, שלמרות המצב הקשה השורר במחוזותינו, היא חוזה תנועת קונים ערה לקראת הפסח, משום שבני ישראל לא יוותרו על הסדר כזלילתו. על "כהלכתו" היא לא היתה מוכנה לחתום לי. מיד חשתי וגם נחפזתי (פתאום הייתי מסוגלת לבצע שני דברים בעת ובעונה אחת, מדהים!) לצנן את התלהבותה והתרעתי בפניה שאם לא יקרו נסים, הריני בספק אם יוכלו בני ישראל לממן את הסדר השתא. איך אפשר לקנות דבר, כשאין למאן דהוא פרוטה לפורטה בכיסו או בארנקו?

הלה עמדה על שלה, אני על שלי ולא נותר לנו אלא להשמט זו מעם זו ולהמשיך הלאה בדרכים נפרדות. אמנם אני מעדיפה נשים אופטימיות, אך בשום אופן וגלגל לא שוטות. כשהיד אינה משגת גם לקניית כרטיס הפיס, איך יוכלו השם ומלאכיו לסייע? זוכרות את הבדיחה על בן העדה המסוימת ההיא, ששיטח את תחינתו הנואשת לפני הכותל? גם אם כן – אני מספרת, כי תמיד יש כאלה שלא שמעו. אז החסכן התפלל בכל לבו, שָׂם השכם והערב פתקים בחריצי האבנים העתיקות וזעק לישועה מידי הכל יכול ופמלייתו. שמעו השרפים את התחינה של המסכן ופנו לכס הכבוד לסיוע בהא לישנא:

"אדון עולם, חוס נא על אותו אדם והתר לנו לפתוח אליו את היד ולכבוד חג הפסח לשמח אותו ואת משפחתו בדי ממון שיאפשר להם לערוך סדר מכובד כהלכתו."

השיב להם היושב במרומים: "מה אתם רוצים ממני? אני מוכן להשפיע עליו שפע, אין לי בעיה עם זה, רק שיקנה את הכרטיס!"

אני מניחה שהחנון והרחום עסוק מכדי לשים לב שישנם כה רבים שאין להם איך לממן את הכרטיס…

 

Heaven?

Heaven?

♀♀

The sky is the limit

Early in Heaven

♀♀

Still have time for heaven

Still have time for heaven

♀♀

בתמצית:

כל כך פשוט להיות טובים זה לזה ולהיטיב עם הזולת עד כמה שאנו יכולות. ממש כיף לעשות מעשים טובים, כיף לתת ופחות כיף לקחת. מאחלת לכולנו להיות בצד הנותן (אמן ואמן!), משום שהצד השני אינו נעים כלל וכלל!

 

שישים זה הארבעים החדש Sixty is the New Forty

שישים זה הארבעים החדש

שישים זה הארבעים החדש  Sixty is the New Forty

הדור של ההורים הגלותיים שלנו היה זקן. אינני בטוחה שהם נולדו ככה, אבל לא קל לגדול בנכר בסביבה מתנכרת ולספוג שנאה בשל מה שאת, בשל מוצאך. זה לא משהו ששומר אותך צעירה. ואז השואה. אין פלא שהם הזדקנו כל כך מהר.

The generation of our Diaspora parents was old. I'm not sure they were born like that, but it's not easy to grow up in a foreign country surrounded by an alienated environment, fronting hateful for what you are, because of your origins. It's not something that keeps you young. And then the Holocaust. No wonder they grew old so quickly.

אומרים שכל עוד הורייך בחיים – את עדיין ילדה, כי יש לך אצל מי להתפנק, שלא לדבר על את מי להאשים… כאשר אלה הולכים לעולמם, ההרגשה היא שעכשו תורך, כי אין אף אחד לפנייך להגן עלייך.

They say that as long as your parents are alive – you are still a child, because you have somebody who pampers you, not to mention that you have whom to blame… When they are gone, the feeling is that it is your turn now, because there is no one in front of you to protect you.

אנחנו, מרגע שנולדנו נהיינו צעירות יותר ויותר, שלא לדבר על שהיינו ה-ר-בה יותר חכמות מהורינו, דור של מהגרים עקורי שורשים מהשואה. מה הם הבינו? אפילו עברית בקושי דיברו. כמה לעגנו להם, כמה התנשאנו מעליהם. כמה טפשים היינו!

We, from the moment we were born, became younger and younger, not to mention that we were much cleverer than our parents, a generation of immigrants uprooted due to the Holocaust. What did they understand? They barely could speak Hebrew. How we mocked them, how arrogant we were over them, being sure we knew everything, certainly more than they did. How stupid we were!

ופתאום גם אנחנו מגיעים לגילאים שלהם. פתאום גם אנחנו כבר לא צעירים. פתאום, אפשר להבין אותם, איך בגיל מסוים היה להם קשה לעלות במדרגות אל הקומה הרביעית, בטרם פרצו המעליות לחיינו; שהם היו צריכים יותר זמן להשלים פעילות מסוימת שאנחנו דילגנו אותה בצ'יק. והנה, גם אנחנו צריכים לנוח יותר בין המטלות; צעידה שפעם צעדנו ברגל בוטחת ובקצב צבאי למהדרין, נעשית עכשו מתונה יותר ויותר; הכושר הגופני שלנו, אף שהוא הרבה יותר טוב ממה שהיה להם, הולך ונגרע מאיתנו עם הזמן שעובר ומתקדם הלאה.

And suddenly we too reach their age. Suddenly we are not young either. Suddenly, it's possible to understand them, how at a certain age it was hard for them to climb the stairs to the fourth floor, before the elevators broke into our lives; that they needed more time to complete a certain activity which we could do in no time. And here, we too need to rest more between tasks; a march that we once strode on confidently and at a strictly military pace becomes now more and more moderate; our physical fitness, even though it is much better than what it was, is gradually being taken away from us as time goes by and progresses on.

אנחנו מביטות בראי והפרצוף שניבט אלינו הוא זה של הורינו. "כמה שאת דומה לסבתא", חוזרים ואומרים לי הילדים. אם היו מכירים את סבא, שלא זכה ונפטר בטרם נולדו, היו ודאי משתאים עד כמה אני דומה גם לו.

We look in the mirror and the visage that looks at us back is that of our parents. "How alike you are to grandma," my children keep saying to me. If they had known grandpa, who was not kucky and died before they were born, they would have been amazed at how much I resembled him as well.

Happy Birthday – funny animated sheep cartoon

"את נראית מצוין", אמרו לי כלותי המתוקות כשבֵּרכוני לרגל יום ההולדת העגול ובכך קנו להן נתח נכבד בצוואתי.

"שישים זה הארבעים החדש", הסכימו איתן הבנים, שגם חלקם לא יגרע, כמובן.

"You look great," said my sweet daughters-in-law when greeting me for my round birthday, and thus bought them a big chunk in my will.

"Sixty is the new forty," my boys agreeing with them, whose share, of course, won't be diminished either.

♀♀

ואחרי שהחגיגה הסתימה, הוכיחה לי ביאטריס שגילה, המאוחר יותר משלי, הוא בגדר הארבעים וחמש החדש.

And after the celebration was over, Béatrice, whose age is later than mine, proved to me that she is in her new forty-five.

 

הללויה! כרטיס ברכה משעשע

סרטוני יומולדת משעשעים

Hallelujah! A funny greeting card

Funny birthday videos

 

פאריז-פאריז Paris-Paris

מלקולם מקלארן וקתרין דנבפאריז-פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis-Paris

נסתרות דרכי האהבה. אין זו השפה שלי, גם לא הנוף וּוַדאי לא מזג האויר, אך העיר הזו מושכת אותי אליה כבמטה קסם שוב ושוב. בשנה וחצי האחרונות זה בעיקר בשל ביאטריס המקסימה, אבל גם לפניה נמשכתי אל מכמניה ואל אותם רבעים מעוררי דמיון בשל הסיפורים עליהם ועל האנשים שפעלו בהם וכמובן השפה, שפרט לשפת האם שלי, אין יפה ממנה.

Hidden are the ways of love. It is not my language, nor is the landscape and certainly not the weather, but this city draws me to it like magic over and over again. For the past year and a half it has been mainly due to lovely Béatrice, but even before her I was attracted to its concealed things and to the imaginative quarters due to the stories about them and the fascinating people who operated at them and of course the language, which apart from my native language, is most beautiful.

שיראל ביתן – אם תלך (La Fille)

Shirel – Im Telech (If You Go)

הדור שלי ודאי זוכר את היחסים החמים שהיו לנו בשנות ה-50 וה-60 עם צרפת, מה שהתבטא בהשמעת המוזיקה הקלה שלהם ברדיו הישראלי והטמעתה אצל הדור הגדל בציון. היום לא תשמענה כזו, למעט מִדֵי פעם בתוכניות נוסטלגיה. האמת, לפני שיוסי בנאי שר בראסאנס, לא אהבתי לשמוע את הצרפתי ההוא, משום שלא הבנתי את המלים ואילו המוזיקה שלו לא היתה לטעמי ועדיין אינה משהו מבחינתי. גם השפה בפיו של בראסאנס ושל בני דורו היתה קשה. הפעם הראשונה בה התחברתי, היתה בסרט המקסים "גבר ואשה" (הו, אנוק איימה!!!). היתה זו הפעם הראשונה בה שמעתי צרפתית רכה, מתנגנת, רומנטית. התאהבתי.

My generation probably remembers the warm relationship we had with France in the 50s and 60s, which was reflected with playing their light music on the Israeli radio and its assimilation in the growing generation in Zion. Today you will not hear such, except once in a while on nostalgic programmes. The truth is, before Yossi Banai sang Brassens, I did not like to hear that French because I did not understand the words and his music was not to my taste and still doesn't do it to me. Also, Brassens' language as his contemporaries as well, was also harsh. The first time I hooked up was in the adorable movie "Man and Woman" (Oh, Anouk Aimée!!!). it was the first time I heard a soft, melodic, romantic French. I fell in love.

Un Homme Et Une Femme – La dernier scène

חזו לנו c140 להיום. הקור מקפיא לי את לשד העצמות וההרגשה היא שזה פחות ממה שהבטיחו. בכל אופן, אני פסולה לעדות במקרה הזה, כי מה שמתחת ל- c280 הרי לא נחשב אצלי. ביאטריס התעקשה לחגוג איתי את תחילת האביב דוקא בכפור ואני הרי ידועה בצייתנותי, אז באתי. שוב ראיתי ושוב נכבשתי. אין כמו העיר הזו.

The forecast for today was 140c. The cold freezes my bones and it feels like it's less than they promised. Anyway, I am disqualified from testimony in this case, because anything under 280c doesn't count for me. Béatrice insisted on celebrating the beginning of spring with frost and I am well-known for my obedience, so I came. I saw again and again was conquered. There is nothing like this city.

גם כשהיא משנה את צביונה, זו עדיין העיר האהובה עלי. סיפרו לי על יופין של ערים ברחבי העולם. אני מאמינה לדוברות ולדברי ההלל והשבח שלהן, אך שום עיר אינה עושה לי דבר בלב כמו העיר הזו. שום עיר אחרת אינה קוראת לי לבוא אליה.

Even when it changes its character, it's still my favourite city. I was told about the beauty of cities around the world. I believe the speaker and their words of praise and glorification, but no city does anything to my heart like this city. No other city calls me to come to it.

אלה פיצג'רלד – אני אוהבת את פאריז

Ella Fitzgerald – I Love Paris

בתמצית:

נסתרות דרכי האהבה.

In essence:

Hidden are the ways of love.

אסטרוד ז'ילברטו – האהבה חזקה מאיתנו

Astrud Gilberto – Love Is Stronger Far Than We

 

צחוק, צהלה ושמחה

וגם משלוח מנות

מסכות, צהלה ושמחה

מסכות, צהלה ושמחה

החיים יפים, מתוקים כמו דבש, בעיקר בפורים. כמו בקרנבל בברזיל, אנחנו יוצאים לרחובות בתהלוכות תחפושות ושוכחים מההווה המעיק ומהמחר הלא פשוט, שיבוא מיד כשהקרנבל יגמר.

Paul Evans – Happy Go Lucky Me

 ♀♀

אינני יודעת למה אני חושבת על זה, אולי משום שבשבוע שעבר ציינו חמש שנים לפטירתה של אמי ונזכרתי שהיא לא סיפרה לי הרבה על ילדותה, בעיקר לא על איך חגגו את החגים בעיירה. מעולם לא סיפרה אם התחפשה בפורים וּלְמָה. על תמונות אין מה לדבר, כי אם היו – הן אבדו בשואה. אינך נוהגת לקחת איתך את אלבום התמונות כשאת נמלטת על נפשך מפני הצורר המבקש להשמידך; זה הדבר האחרון שיש לך בראש.

קשה לי לדמיין מה עובר על ילדה שגרה בעיירה קטנה, שגדלה בידיעה שהיא שונה מהסביבה, גם אם ישנן עוד כמה ילדות וילדים כמוה. בכל זאת, היא מהמגזר של המיעוט. איך זה לאפות אוזני המן (אמהּ, היא סבתי, היתה האופה של העיירה) ולחַלֵק את משלוח המנות רק לחֵלֶק מהאוכלוסיה, זה שנמנה עם בני ברית.

חשבתי על משלוח המנות בגולה עת הכנתי כמה כדי להביא לשכנות שלי. הצעירים החופשיים (הלא דתיים) של ימינו כבר אינם טורחים במנהג הזה. אלה שיש להם ילדים בגנים או בבתי הספר עדיין מכינים בלית ברירה, אך לא עבור החברים והשכנים. חבל. מנהג יפה הוא משלוח המנות.

רונית אופיר – משלוח מנות

אני נזכרת בארוע הזוי שארע לפני שנים. אחת מחברותי החופשיות גרה אז ב-upstate ניו יורק. ערב פורים, סיפרתי עליה לחברה אחרת, חרדית מברוקלין (תמיד היתה לי חולשה לדתיות וקשר די הדוק עימן…). זו התעקשה שאמסור לה את כתובתה המדויקת של החופשיה ולא אבתה לגלות מדוע. עם כל הידע שלי על החג, לא תארתי לעצמי שהמצוה כה חשובה עד כי תבעיר אש בעצמותיה של החרדית וזו תעשה את כל הדרך הלא קצרה עד ביתה של החופשיה רק כדי למסור לה דרישת שלום ממני באמצעות משלוח מנות.

מה רבה היתה הפתעתי לקבל שיחת טלפון מחברתי החופשית, בה סיפרה שהיתה קרובה להתקף לב עת ענתה לצלצול בדלת כששמעה שמעברה השני הזדהתה מאן דהיא כ"חברה של שרון", ולכן לא היססה ופתחה. לבה החסיר כמה וכמה פעימות לַמראה ההזוי: על סף ביתה ניצבה אשה, אמנם נחמדה ומסבירת פנים, אך עטויה שמאטע (כך כינתה חברתי את השביס) לראשה. מה יכולה אשה מן הישוב לחשוב על הופעה כזו? עלי להזכיר לקוראות שהלה הרי חופשיה, בסביבתה לא גרו יהודים ולכן לא התענתה יום לפני בתענית אסתר, כך שהיא שכחה מחג הפורים. היא חשבה שקרה לי אסון ודתיה באה לבשר לה עליו. בשביל זה בראו לנו את הדתיות, לא ככה?

בטרם עמד לבה מלכת באופן סופי, שמעה החברה את האשה מברכת אותה בפורים שמח ותוקעת לידיה המופתעות שקית ארוזה בצלופן צבעוני מרשרש. בעוד הזרה מחייכת אליה משן אל שן, מחכה להזמנה להכנס פנימה כדי לנוח מתלאות הדרך (זה המידע שקיבלתי מהצד של הדתית), עמדה לה חברתי ההמומה, בוהה בתופעה שלפניה, אינה מסוגלת להוציא הגה במשך דקות ארוכות.

הדתית סיפרה לי שכשהבינה שאין תקוה להצעה להכנס, היא חזרה על ברכת ה"פורים שמח", סבה על עקביה וחזרה לברוקלין. לא שהיתה לה כוונה לבקש דבר, גם לא כוס מים, כי מהדרת שבמהדרין שכמוה לעולם לא תטעם וגם לא תשתה חלילה וחס דבר בבית זר, על אחת כמה וכמה בזה של חילוניה, רק לנוח ביקשו רגליה אחרי שכיתתה אותן ברחבי העיר כשהיא מסתייעת ברכבת התחתית ובאוטובוס.

החברה החופשיה לא הצליחה להתגבר על האלם שקפץ עליה וכל מה שהיתה מסוגלת לעשות, זה להביט אחר גבה המתרחק של הדתית ולאחר שזה נעלם מעיניה, לסגור את הדלת ולמהר להתישב משום שרגליה לא היו יציבות כל כך. בכל זאת, הפתעה שכזו, של ד"ש וברכת חג שמח ממני…

רחוב סומסום – משלוחי מנות

בתמצית:

הפתעות יש להפתיע בצורה מושכלת, גם אם הן נעימות. כדאי לקחת בחשבון שלא כל אחת יכולה לעמוד בהן.

פורים באנימציה

חג פורים שמח ומבדח Happy and Funny Purim

חג פורים

חג פורים שמח לילדים ה'תשע"ד 2014  Happy Purim for the children

ובישוב קציר צהלה ושמחה. בית לולה, הוא בית העם שלנו, אם היינו קיבוץ, מלא מפה לפה ברוקדות ורוקדים, צוהלות וצוהלים, המניפים רגליים אל על, מגרונם בוקעים שירי פורים עליזים, שירי עם ובוקרים כיד הדי-ג'י הקלה על הצלילים. והיין, כמובן, נשפך כמים, נערה אל קרבנו עוד ועוד ועוד.

The settlement of Katzir cheered and rejoiced. Beit Lula, our assembly hall, if we were a kibbutz, is full of people dancing, joyous and cheerful, waving their feet up, jubilant Purim songs bursting from their throats, folk and cowboys' songs as the hands of the DJ relieved the sounds. And the wine, of course, spilled like water, poured into us more and more and more.

יום ששי, שתיים אחרי חצות. בית לולה מתחיל להתרוקן. תהלוכה רבת שיכורים משוטטת באמצע הלילה ושרה ושרה ושרה… עד דלא ידע. ביאטריס ואני עם החוגגות, גם אנחנו לא ממש יציבות על רגלינו ומתנודדות כמו השאר. קרררררררר, האף קופא לנו, אבל בתוך תוכנו חם מכמויות היין האדירות שצרכנו. אינני זוכרת מתי שתיתי כל כך הרבה. הראש מסתובב לי ואני רואה את העולם מבעד לעיגולים זזים, בלי להצליח למקד את העיניים. הכל נראה כפול. אני עוצמת עין אחת והרחוב מסתדר לי. פוקחת אותה והכל שב להיות זוגי וישנם כמה עצמים שמתעצמים גם לכדי שלישיה ורביעיה.

Friday, two after midnight. Beit Lola begins to empty. A very drunken procession roamed in the middle of the night and sings and sings and sings… Unaware of what's happening. Béatrice and I are with the celebrations, we are not quite steady on our feet ourselves, and we are swaying like the rest. It's colllllld, our nose freezes, but inside our body it's warm due to the huge quantities of wine we consumed. I don't remember when I ever drank so much. My head is spinning and I see the world through moving circles, unable to focus my eyes. Everything looks double. I close one eye and the street gets organized. I open it and everything becomes double again, and there are some objects that grow into a trio and a fourth.

אין לי מושג איך ולמה זה קרה, אך ביאטריס סיפרה לי שפתאום נעמדתי באמצע הכיכר, מסביבי אנשים שמחים, והתחלתי לדקלם בשפה זרה לה:

קוּקעריקו, די מאמע איז נישט דא

וי איז זי גיפארן?

קיין מלאבעס.

וואס וועט זי ברענגען?

א טופ מיט קאבע.

וי וועט זי דאס שטעלן?

אינטע די טיר.

ווער וועט דאס טרינקען?

איך מי דיר.

I have no idea how and why it happened, but Béatrice told me that suddenly I stood in the middle of the square, around me happy people, and began to recite in a foreign language she didn't know:

Kukeriku, di mame is nisgt du.

Vi is zi gifurn?

Kein Melaves.

Vus vet zi brengen?

A top mit kave.

Vi vet zi dus shteln?

Inte di tir.

Ver vet dus trinken?

Ich mit dir.

ביאטריס טענה שהחבורה מחאה לי כפיים בהתלהבות ודרשה לשמוע שוב ולדקלם יחד איתי עוד ועוד. לדבריה, עשינו את זה לפחות 10 פעמים ואפילו היא כבר למדה לדקלם את זה בעל פה. אני פותחת לה עיניים בגודל של צלחות כשהיא מדגימה לי איך עמדתי ודיקלמתי, מתעלמת מהקור ומהעובדה שדחקה בי כל הזמן למהר הביתה. אני נמסה למשמע מבטאה הצרפתי באידיש. אי אפשר לחשוד בביאטריס שזו תדע את שפת אמי, קל וחומר דקלום שלימדה אותי הורתי בילדותי, כך שאני מאמינה לה שכך קרה, למרות שאינני זוכרת דבר מכל זה.

Béatrice claimed that the group applauded me enthusiastically and demanded to hear again and recite along with me more and more. According to her, we did it at least 10 times and even she has learned to recite it by heart. I open to her eyes the size of plates as she demonstrates how I stood and recited, ignoring the cold and the fact that she kept pushing me all the time to go home. I'm melting at the sound of her French accent in Yiddish. You can't suspect Béatrice to know my mother tongue, let alone a recital that my mother taught me as a child, so I believe her that it happened, even though I don't remember any of it.

במשפט אחד:

איני צריכה לזכור או להזכר – הכל מצולם ומתועד בוידאו אצלה בטלפון הנייד.

 

In One sentence:

I don't have to remember or be reminded – everything is filmed and documented on her cell phone.

חג פורים שמח לילדים ולמבוגרים תשעד 2014

חג פורים שמח לילדים ולמבוגרים ה'תשע"ד 2014  Happy Purim for the children

ובעברית:

קוקוריקו, אמא איננה.

לאן נסעה היא?

למלאבס (היא פתח תקוה של פעם).

מה היא תביא?

סיר עם קפה.

היכן היא תשים?

מאחורי הדלת.

מי ישתה זאת?

את ואני.

In English:

Cock-a-doodle-doo, mother is gone

Where did she go?

To Melabes (the name of Petah Tikva in the past)

What would she bring?

A pot with coffee.

Where would she put it?

behind the door.

Who would drink it?

you and me.

♀♀

לכבוד פורים, כמה חיוכים 😉

ניר וגלי – אין דברים כאלה

הערוץ של ניר וגלי

טרומפלדור גיבור Trumpeldor is a Hero

איה טרומפלדורה?

Where is Trumpeldora?

 

לא רק טרומפלדור: סיפור חצר תל חי

Not only Trumpeldor: The story of Tel Hai

הדור שלי גדל על המיתוס של תל חי ופסל האריה השואג מילא את דמיוננו על מה שקרה שם. העלינו על נס את גבורת יוסף טרומפלדור ולוחמיו, בלי ממש לשנן את שמותיהם, בעיקר לא את אלה של הנשים. בבית ספרי, ע"ש ברל כצנלסון בגבעתים, ציינו בי"א באדר את יום נפילתו של טרומפלדור (השאר נשכחו), בפעילות ספורטיבית. אז לא חשבנו על כך, זה נראה לנו כעוד יום, אך היום אני די תמהה על זה. לא היה טקס, לא פעילות הקשורה לנושא הגבורה בתל חי, אלא תחרויות ספורט. היום זה נראה לי מוזר.

My generation grew up on the myth of Tel Hai, and the roaring lion statue filled our imagination with what happened there. We praised the heroism of Joseph Trumpeldor and his fighters, without actually memorizing their names, especially not the women's. At my school, named after Berl Katznelson in Giv'atayim, on the 11th of Adar, the day of Trumpeldor's fall was noted (the rest were forgotten), with sports activities. We did not think about it then, it seemed like another day, but today I'm quite surprised at it. There was no ceremony, no activity related to the issue of heroism at Tel Hai, but sports competitions. Today it seems odd to me.

עם השנים התעוררנו למציאות של הדרת נשים והעלמת סיפורן (Herstory), גם אם תרמו אלה את מיטבן למען העם והמדינה, לא פחות מן הגברים. פה ושם עלו סיפורים של נשים, אך אלה הושתקו ונמוגו, בעוד סיפורי הגברים זוכים לתהילת העם.

Over the years we have awakened to the reality of the exclusion of women and the disappearance of their story (Herstory), even if they contributed their best for the nation and the country no less than men. Here and there women's stories came up, but these were silenced and faded away, while the stories of the men gained the glory of the people.

אנחנו מנסות לתקן, לא בהצלחה סוחפת אמנם, אך לאט ובנחישות. אני מאמינה שבסופו של דבר, אחרי שננבור מספיק, נמצא שלל לא מועט של לוחמות שהתעקשו לתת כתף ללחימה על הארץ שלנו ולא לשמש קישוט גרידא או להסתפק בביצוע המטלות המסורתיות שהוטלו על הנשים.

We try to correct; indeed, not with sweeping success, but slowly and with determination. I believe that in the end, after enough digging, we will find a large number of women fighters who have insisted on giving a hand to fighting on our country and not to be merely decorative or to be satisfied with the traditional tasks imposed on women.

ואלה שמות הנופלות והנופלים בי"א באדר ה'תר"פ:

שניאור שפושניק

אהרון שֶר

דבורה דראכלר

בנימין מונטר

זאב שַרף

שרה צ'יז'יק

יעקב טוקר

יוסף טרומפלדור

יהא זכרם ברוך!

And here are the names of the fallen women and men on the 11th of Adar 1920:

Shneor Shaposhnik

A'haron Sher

Dvora Drachler

Binyamin Monter

Ze'ev (William) Sharf

Sara Chizik

Ya'akov (Jake) Toker

Yosef Trumpeldor

May their memory be blessed!

 

שלישיית שריד – בגליל בתל חי

The Sarid Trio – In the Galilee in Tel Hai

חפירות:

♀    מאורעות תל חי ויקיפדיה

♀    מניה שוחט ויקיפדיה

♀    רחל ינאית בן-צבי ויקיפדיה

♀    ישנן עוד ואני סומכת עליכן שתדענה לחפור בעצמכן ולמצוא אותן 🙂

מה השתנה גם השתא ? What has Changed this Year Too

ליום האשה הבינלאומי 2014

International Women's Day 2014

נשים שולטות

נו? אז מה השתנה גם השתא? שוב קינה על מצבן של הנשים, שוב סקרים מראים את הפער בין המינים, שוב כל דאלים גבר והאשה עדיין אינה שוה להוד מעלתו השמוק, אלא תקועה מתחת במרחק ניכר מאוד. במקום שזה יהיה יום משמח וחגיגי, זה עדיין יום עצוב של קינה ונהי. במקום לחגוג, אנחנו לומדות שוב עד כמה עגום מצבנו, הנשים.

Well? So, what has changed this year too? Again, lamenting about the condition of women, surveys again show the gap between the sexes, once again the strong man dominates and the woman is still not equal to his highness the schmuck, but stuck far below. Instead of being a joyous and festive day, it is still a sad day of lamentation. Instead of celebrating, we learn again how bleak our situation is as women.

ישנם נושאים שאינם משתנים, ישנן מסורות שאי אפשר לעקור מהשורש, גם אם אנחנו חושבות שאנו נמצאות בעידן מודרני. בהשוואה למה, המודרני הזה, אם מצבן של הנשים לא השתנה ממש? אמנם אנו מגיעות רחוק יותר מאשר אִמותינו, אך אי אפשר לקרוא לנו שוות בכל. נשים בעצמן מפקפקות ביכולותיהן, נשים אינן מאמינות בצורך של העדפה מתקנת, נשים בעמדות מפתח אינן חושבות שעליהן לקדם נשים אחרות כדי להניח את היסודות לשוויון אמיתי, גם אם זה לוקח זמן ולא יקרה בן-לילה. לתת שוב את הדוגמא העצובה של מנחות ברדיו ובטלויזיה שמדירות נשים? איזו תמורה בעד האגרה יש לנו, המחצית היותר משמעותית של האוכלוסיה?

There are issues that don't change, there are traditions that can't be uprooted, even if we think we are in a modern age. Compared to what, this modern, if the situation of women has not really changed? Indeed, we go farther than our mothers, but you can't call us equal in everything. Women themselves doubt their abilities, women don't believe in the need for affirmative action, women in key positions don't think they should promote other women in order to lay the foundations for true equality, even if it takes time and does not happen overnight. Should I again give the sad example of radio and television female presenters who exclude other women? What kind of value do we get for the radio and TV licence we pay, the more significant half of the population?

Bette Midler, Goldie Hawn & Diane Keaton – You Don't Own Me

תקצר היריעה מלפרט מה אפשר לעשות כדי למגר כאן ועכשו את הרע וכמה אפשר לעשות הרבה מאוד למען שוויון לכולנו, ללא הבדל מגדר, גזע או דת. העיקר והחשוב הוא שדברים אכן יֵעָשו והאפליה תעלם כלא היתה. אולי אינכן מתפלאות או שמא כן, אך אינני מגלה כאן משהו טמיר: עדיין בימינו רווח התירוץ המטומטם של להעדיף שמוק משום שהוא "המפרנס הראשי במשפחה" ולא משנה שהלה חי עם גבר או שהוא גרוש וחי בגפו (ולא בחושך!).

There is not enough time or space to describe what can be done to eradicate here and now the evil and how much can be done for equality for all of us, regardless of gender, race or religion. The main and important thing is that actions should be taken and discrimination will disappear as if it had never been. You may not be surprised or perhaps you would be, but I am not revealing anything hidden here: in our days, the stupid excuse of preferring a shmuck is still accepted and common, because he is "the main breadwinner in the family", and it doesn't matter that he lives with a man or is divorced and lives alone (and not in ze dark!).

 

מקרה מעניין אותו חויתי, מעיד על הקורה אצלנו: בת של חברה קודמה בדרגה בכל שנה במקום בו עבדה וקיבלה בונוס נאה על ביצועיה, שלא לדבר על המשכורת שגדלה. זאת, בעוד עמיתתה, שהתקבלה יחד איתה לאותו מקום ועושה בדיוק את אותה עבודה – זכתה לקידום רק אחרי שלוש שנים של עבודה. אני מדגישה: אותו תפקיד, אותה אחריות, אותו ותק. מה ההבדל? לבת של החברה קוראים נועם. בדיקה פשוטה העלתה שהיא רשומה בטופס העובד כזכר. מה אתן אומרות על זה?

An interesting case that I experienced, attests to what is going on here: my friend's daughter was promoted every year where she worked and received a handsome bonus for her performance, not to mention that her salary was raised. This, while her colleague, who was hired at the same time as she (and in the same place!), and was doing exactly the same toil, was promoted only after three years of work. I'm emphasizing: the same role, the same responsibility, the same seniority. What is the difference? my friend's daughter's name is Noam. A simple examination revealed that she was listed on her employee form as a male. What do you say about that?

מה אפשר לעשות? לשים דאודורנט ולהרים ידיים? זהו שאסור – אפשר לשים דאודורנט, אבל צריך להמשיך להלחם בתופעות הבזויות הללו, כי אם נכנע, אף אחד לא ילחם עבורנו.

What can we do? Should we put ze deodorant and lift our hands up? Not at a chance! We can put the deodorant, but we have to continue fighting against these despicable phenomena, because if we surrender, no one will fight for us.

פוליטי ונכון!

Political and right!

Lesley Gore – You Don't Own Me

♀♀

ובקול ישראל הטמטום כמו תמיד – "השבוע שלי" היא לרוב שבוע של גברים. איך, ביום האשה הבינלאומי, לא השכילו העורכים להביא אשה שתספר על השבוע שלה? שמה דאודורנט, אך ממש לא מרימה ידיים!

And in Kol Yisrael (the Voice of Israel) stupidity as usual – the radio programs, "My Week", is usually the week of men. How, on International Women's Day, did the editors fail to bring a woman to tell about her week? I'm putting on the deodorant, but no way that I'm giving up!

קישורים:

♀    הרבה פרופ' דליה מרקס – לחודש מארס: שתי פניו של יאנוס (לקראת יום האשה הבינלאומי). אתר התנועה ליהדות מתקדמת

♀    קיצור תולדות הפמיניזם (למה לא צוין שם הכותבת/המלקטת? וזה אתר של נשים!!!) אתר נעמת

♀    מבוא ל… פמיניזם פרק 10 (זה הפרק הכי מוקדם שמצאתי, השאר כנראה אינם קיימים. מי יודעת אם בכלל הועלו, כולה פמיניזם) יוטיוב

♀   מפסיקות לציית מרב מיכאלי, אתר דה מרקר

♀   עתונאיות חרדיות נגד הדרת נשים, אתר אונלייף

Katie Melua & Eva Cassidy – What A Wonderful World

אני זוכרת אותך I Remember You

עשרים שנים אחרי, עדיין…

Twenty years after, still…

Civil TwilightUntold  [להתעלם מהפרסומת ולהקשיב למוזיקה]

[Ignore the ad and listen to the music] Civil TwilightUntold

I remember you said, "Some things are better kept untold"

Seeing you all night brought me to life

I saw the future, I saw it in your eyes

It's a bright light like a thousand suns rise

This is what you are…

המלים האחרונות שלה היו: "שמרי אל עצמך". היא עמדה על הכביש ליד דלת מכוניתה, זו חוצצת בינינו, אני בצדה האחר, על המדרכה, מחבקת בזרועותי את מתנת הפרידה שהותירה לי. אני לא חשבתי על פרידה. לא היתה לי מתנה עבורה.

Her last words were: "Look after yourself". She stood on the road aside her car door which parted between us. I was on the other side, on the sidewalk, hugging in my arms the farewell gift she left me. I didn't think of parting. I didn't have any gift for her.

רן אלירן – אל נא אל תלכי

Ran Eliran – Please don't Go

חיוכה הכובש, זה שמשך אותי אליה בפעם הראשונה עת ראיתיה, נח בוטח על שפתיה הנפלאות. היא ידעה מה היא הולכת לחולל בי, אך זה לא עצר בעדה. היתה בה נחישות של החלטה מיושבת, קרה, בהחלט לא נמהרת. אני מניחה שבטרם גמרה אומר, ודאי שקלה את הנושא וההכרעה לא נפלה בלהט הרגע. היא לא שיתפה אותי בהתלבטויותיה וההודעה שלה היתה בלתי צפויה. מה את יכולה לעשות נגד החלטה של מאן דהיא, קרובה ככל שתהיה, אם זו נחושה כל כך?

אני פונה לדרכי ואיני סבה לאחור.

Her attractive smile, which drew me to her the first time I laid my eyes on her, rested confidently on her marvellous lips. She knew what she was about to do to me, but that didn't stop her. She had in her the determination of a reasonable, cold decision, certainly not a hasty one. I assumed that before she made up her mind, she must have thought deeply about the matter and her decision didn’t come in the heat of the moment. She didn't share with me her considerations, so her announcement was unexpected. What can you do against somebody's decision, as close as she is to you, if it is so determined?

I turned away and without looking back.

רן אלירן – הבתים שנגמרו ליד הים

Ran Eliran – The Houses that Ended Near the Sea

ישנם זכרונות שאינם מרפים, מראות שאינם נמוגים, אלא עולים וצפים בך כל הזמן. מלה הנאמרת על ידי מאן דהוא מציפה את הזכרון, משום שזו נאמרה בפיה, אליו את מתגעגעת כל כך מעבר לזמן שעבר, מעבר לשנים. המקומות שביליתן יחד… את מצפה לפגוש אותה שם שוב, גם אם את יודעת שאינה גרה כבר יותר באותה העיר.

Some memories don't let go, scenes that don't fade away, but they rise and float in you all the time. A word said by somebody floods the memory, because she said it with her mouth, to which you long so much beyond the passing time, beyond the years. The places you used to hangout… You expect to meet her there again, even if you know that she doesn't leave in that city anymore.

Elvis Presley – I'll Remember You

היא אמרה לי פעם שלעולם אינה מפתחת יחסים רומנטיים עם מי שעובדת איתה או במקום סמוך, משום שכאשר זה נגמר (והיא הדגישה: זה בדרך כלל נגמר!) – קשה להתגבר כשאת רואה את מי שאהבת על בסיס יומי. זה כמו לחפור שוב ושוב בפצע ואינך מניחה לזה להגליד. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שזו מלכתחילה רואה שחורות, שהיא רואה את הסוף ולא את ה"והן חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה", כפי שאני מדמיינת עם כל הכרות חדשה. בטפשותי, לא שעיתי לנורת האזהרה.

She told me once that she never develops any romantic relationships with her co-workers or with somebody who works nearby, because when it ends (and she emphasised: it usually does end!) – it's hard to see on a daily basis the one you once loved. It's like digging over and over again in a wound without letting it heal. The first thing that came to my mind was that she is pessimistic from the beginning, that she sees the end and not the "and they lived happily ever after until this very day", as I imagine every new acquaintance. Foolish as I was, I didn't see the warning light.

תמר אייזנמן ואסף אבידן – הי אישה

Tamar Eisenman & Asaf Avidan – Hey Woman

שנים על גבי שנים חשבתי על איך זה יהיה אם נפגש שוב. איך אגיב, מה אעשה, מה היא תעשה… סצנות שלמות חלפו לי בראש. לא חלמתי שזה ממש יקרה, כי לא היה לי רצון לראותה שוב. מה הטעם בלפתוח פצע ישן? למה לבחון אם זה הגליד?

For years and years I was thinking how it would be if we met again. How I would react, what will I do, what will she do… Whole scenes went through my head. I didn't dream that it would really happen, since I didn't have any wish to see her again. What's the point of opening an old wound? Why test to see if it healed?

אגי משעול – פגישה

Agi Mishol – Meeting

חדרה. צהרי יום ששי שטוף שמש. אני יושבת בגינה הציבורית, משגיחה על הנכדים הפעלתנים, נחת בעצמותי.

"סבתא, בואי תתפסי אותי!" קוראת לי כלנית.

אני מתקנת אותה: "אומרים 'תפסי', לא תתפסי, כלניתי."

"נו, סבתא, בואי!" דעתה של הפספוסה אינה נתונה לשיעור בלשון העברית.

אני באה. אין סיכוי שאתפסנה, הרי זו זריזת רגליים ואילו ריצה זה לא השטח שלי, שלא להזכיר את גילי, אתן יודעות… אני גוררת את אברי בהליכה הכי מהירה שאני מסוגלת לה, אך עם כל צעד שלי לעברה של האלופה, היא מתרחקת בשלושה משלה. אני קצרת נשימה, אבל ממשיכה. נרקיסי בא לעזרי ושועט לתפוס את אחותו. זו מנסה להתחמק ממנו, ריאותיה משמיעות נוכחות מרשימה. היא אמנם אלופה עלי, אבל הוא גדול ממנה.

Hadera. Sunny Friday afternoon. I'm sitting in the public park, watching my energetic active grandchildren running around, all my bones in my body sing in pleasure.

"Grandma, come and grab me!" Calanit calls me.

I correct her: "You should say catch me, not grab, Calaniti."

"Nu, Grandma, come!" The toddler's mind is not into language lessons at the moment.

I'm coming. There is no chance for me to catch her, since she's very fast, and running is not one of my many skills, not to mention my age, you know… I drag my organs with the fastest walk I am capable of, but with each step I make towards her, she moves away with three steps of her own. I'm breathless, but keep going. Narkisi comes to help me and lopes to catch his sister. The latter tries to escape him, her lugs sound loudly. She is faster than me, but he is bigger than her.

Carmel – I'm not afraid of you

תם חלקי ואני פונה להשיב את רוחי על הספסל. זו היא או רוח רפאים בדמותה הזכורה לי כל כך? האם מתעתעות בי עיני? היא עוברת בשביל המקביל ופונה ממני והלאה. אין לי מושג אם השגיחה בי קודם ומיהרה להתחמק ממני או שמא לא ראתה אותי. רגלי נטועות באדמה, מסרבות לזוז. שְׁמָהּ, המתגלגל בתוך לבי, אינו מגיע לשפתי. עיני הקמות מביטות אחר גבה המתרחק, לבי הולם בקצב שלא ידעתי זה עידן ועידנים.

My part is over and I turn to the bench hoping to catch my breath. Is this her to a ghost in her image I remember so well? Do my eyes trick me? She passes in the parallel path and turns away from me. I have no idea if she noticed me before and hurried to avoid meeting me, or maybe she didn't see me at all. My feet are rooted in the ground, refusing to move. Her name which rolls in my heart, doesn't get to my lips. My fixated eyes gaze at her back drawing away, my heart pounds in a rhythm I haven't known for ages.

Frank Ifield – I Remember You

נרקיסי תופס את ידי ונוטע בתוכה את ידה של כלנית המתפתלת בנסיון להמלט. לשוא. "הנה, סבתא", הוא מריע משולהב, "הבאתי לך את השבויה!"

Narkisi pulls my hand and plants Calanit's hand in it. She is twisting in attempt to escape. In vain. "Here, grandma", he shouts in excitement, "I brought you the prisoner!"

Wildboyz ft. AmeerahThe Sound of Missing You

בתמצית:

כבר נאמר כי "שלושה באים בהסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צ"ז, א); אולי צריך להוסיף הסח דעת רביעי – של פגישה באקראי?

In essence:

It's a saying that "three come inadvertently: the messiah, a finding and a scorpion" (Sanhedrin, 97, 1); perhaps we should add a forth inadvertent – coincidentally meeting?

משנכנס אדר מרבין בשמחה When Adar Derives Joy Increase

וגם בששון…

And Bliss Too…

 

אני אוהבת את החודש הזה. קודם כל, יש את הפריחה העדינה של עצי ההדר ואת החמימות הנעימה של שלהי החורף ותחילת האביב. הנפש המכונסת בחורף, יוצאת אל האור ומתרחבת בשמחה. יש חשק גדול לרקוד ולשיר. בעיקר מוזיקה ברזילאית 😉

I love this month. First of all, there is this delicate flowering of citrus trees and the pleasant warmth of the end of winter and the beginning of spring. The soul gathered in the winter, exits to the light and expands happily. There is a great desire to dance and sing. Mainly Brazilian music 😉

ז'ורז'י בן ז'ורפילו מאראוילה

Jorge Ben Jor – Filho Maravilha

השתא, לא היה לנו מי-יודעת-מה חורף ורוב הזמן היה חמים ונעים, מלבד אותה סופה עם השלג המדהים בירושלים וסביבותיה. אולי א-לוקימה ריחמה על אלה שידם לא היתה משגת לחמם ובעיקר על חסרי הבית המתגוללים ברחוב ומנעה מהם ברוב חסדה את פגעי מזג האויר.

This year, we did not have much of a winter and most of the time it was warm and pleasant, except for that storm with the amazing snow in and around Jerusalem. Perhaps the G-ddest had mercy on those who could not afford to heat, and especially the homeless who were roaming the street, and with her graceful attitude prevented them from the strikes of the weather.

טום ג'ובים ומילצ'ה – המים של מארס

Tom Jobim & Miúcha – Aguas de Março (Waters of March)


אביב זה כיף! מעולם לא הבנתי (וכנראה גם לא אבין הלאה) את אלה המעדיפים את החורף, את הקור ואת הגשם, הברקים והרעמים. אני מניחה שזה ענין של טעם, אך תמיד חיפשתי אשה עם נפש אביבית, האוהבת את החום והאור.

Spring is fun! I never understood (and probably will not understand in the further on) thosewho prefer winter, the cold and the rain, the lightning and thunder. I suppose it's a matter of taste, but I've always been looking for a woman with a springlike soul who loves the heat and the light.

אסטרוד ז'ילברטוcanto de ossanha

Astrud Gilbertocanto de ossanha

ואחרי האביב, יגיע הקיץ הנפלא. יש למה לצפות!

And after spring, the wonderful summer will come. There's something to look forward to!

Matt BiancoSummer Samba

קצת בוסה-נובה נעימה בשביל הכיף

Fio Maravilha Wikipedia

שלום שרון, מה שלומך?

יוסי בנאי ורבקה מיכאלי – הטלפון 1973

כולנו צריכות להתפרנס, אני מניחה שעל זה אין ויכוח, השאלה היא איך. כבר נאמר: "גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה" (נדרים מ"ט ע"ב). אי אפשר שלא לתהות מה גדולה יש במלאכה שהעוסקים בה מציקים לכל מאן דבעי, בעיקר באמצעות הטלפון, בעיקר לי.

אתמול היה יום כזה, שלפני שהספקתי להתמקם מול המחשב ולהתחיל לעבוד, הגיעו הטלפונים מכל עבר. נראה שנציגי המכירות השתעממו או שקיבלו פקודה להציק או השד יודע מה. מאז יצא החוק נגד ההצקות בטלפון, מתחכמים נציגי החברות ומצלצלים ממספר בלתי מזוהה. לכאלה אינני עונה, שיצלצלו עד מחר; אמנם הרעש מפריע לי, אך תמיד אפשר להרים את השפופרת ולסגור מיד, גם בנייד. הבעיה היה שכאשר את (אני) עוסקת במקצוע שמצריך ריכוז וחשיבה, כמו כתיבה וכו', הצלצול בהחלט מעצבן ומזיז אותך (אותי) מקו המחשבה. גם לזה יש לי פתרון: כשעלי להתרכז מאוד – אני פשוט סוגרת טלפונים. מי שצריכה אותי – יכולה להשאיר הודעה אם הלה רוצה שאחזור אליה.

כנגד מספרים מזוהים אין תרופה, משום שהצלצול יכול להיות מלקוחה פוטנציאלית והרי אינני רוצה להפסידה, אז אני מרימה בלית ברירה. לכל נציגי/ות המכירה יש את אותה התבנית, כך שתחילת השיחה מתנהלת דלהלן:

"שלום שרון, מה שלומך." אפילו אין סימן שאלה, רק לצאת ידי חובה, כמצוות אנשים מלומדה. הכל אפשר ללמוד בימינו… נימת הקול אישית, כאילו אני החברה הכי טובה שלה. אני מפשפשת בזכרוני, מתאמצת בכל מאודי, אך אינני מצליחה לזהות. "מי זו?" אני שואלת עם סימן שאלה תמֵה ביותר ואז…  שטף של קשקושים שממש אינם מעניינים אותי.

להלן היבול של אתמול.

שיחה א': "שלום שרון, מה שלומך."

אני: "מי זו?"

המטרידה: "מדברת…" ענבל? סיגל? אביטל? בחיי, שכחתי את שמה של המציקה. לא רשמתי וגם לא חשוב, נכון? "מחברת …" כאן בא שמה של חברת סלולר ידועה לשמצה שגם אם היא תהיה היחידה בעולם – לעולם לא אשתמש בשרותיה.

"אמרי לי", אני מפסיקה את קשקושה, "לא רשום אצלכם שהצהרתי שלעולם לא אחזור אליכם, שהיה לי מספיק מהטמטום של הנציגים שלכם? שלא לדבר על החברות שלי, שהעברתי מכם."

"מה…" היא מתחילה לגמגם ואני מבהירה לה: "רשמי לפנייך למחוק את שמי מרשימתכם ולא להתקשר אלי לעולם. את יודעת שזו עבירה על החוק להטריד אנשים בטלפון כמו שאת עושה עכשו?"

אני שומעת את נשימתה החטופה מבעד לשפופרת ולפני שהיא תתעשת, אני ממשיכה: "אני מיעצת לך להעביר לממונים עלייך שהזהרתי לבל תתקשרו אלי שוב."

אני שומעת אותה מנתקת במהירות. אפילו לא טרחה לומר שלום. אז לא. אני מקוה שלא אשמע מהם לעולם.

שיחה ב': הפתיח כנ"ל. הפעם זה מחברת סלולר אחרת, פלפון, שאמנם מעולם לא הייתי לקוחה שלהם, אך לפי התנהגות הנציגים שלהם, גם אין סיכוי שאהיה אי פעם – גם פה, אפילו אם זו תהיה חברת התקשורת היחידה ביקום.

אחרי שהיא מדקלמת לי את שמה (שוב לא שיננתי…) ומאין היא, היא אינה משאירה לי מקום לענות וממשיכה לתקוף: "באיזו חברה את היום?" חוצפנית! למה שאגלה לה?

אם זה היה בחור, הייתי עונה לו מיד בחוצפה משלי ואומרת לו שאין זה עניינו וסוגרת לו בפרצוף, אך משום שאני בענין של העצמת נשים ואני מרחמת עליה על שעליה לעסוק בעיסוק הבזוי הזה של להטריד אנשים בטלפון, אני מושלת ברוחי ומגייסת קצת נימוס: "מה זה משנה? נגיד שאני בגולן טלקום. אתם לא יכולים להציע לי את שהם מציעים, נכון?" כבר בדקתי את זה לפני כשנתיים, כשגולן טלקום נכנסו לשוק והציעו את החבילה של ה-10 ₪ (טוב, 9.99 ₪) עבור 60 דקות שיחה ו-60 סמסים, שהתאימה לי בדיוק. החוכמה שלהם היתה לפשט את התוכניות שלהם ולהציע מה שמתאים ללקוחה ולא לדחוף לה מוצרים שאין לה שום צורך בהם, שלא לדבר על הפשטות בחישוב. להזכיר שאחרי שנה הם הגדילו עשות והעניקו לנו סמסים ללא הגבלה? מבחינתי, זו תמורה הולמת בעד המחיר. כשחודש אחרי שהצטרפתי לגולן טלקום, התקשרה אלי נציגה מהחברה המעצבנת שנציגתה הטרידה אותי גם אתמול ולעגה לי (כן, בפירוש) על שאני משתמשת בחבילה המוזלת הזו. אפשר לחשוב שאני חייבת לה משהו!

הנציגה של אתמול, לשמע המידע שסיפקתי לה, משמיעה לי נחירת בוז (כן!!!) באוזן ואני חשה איך הדם עולה לי – היא נחרה לי באוזן ללא בושה, החזירה!!! יש לי כבר הטפת מוסר מוכנה על הלשון, אך לפני שאני מספיקה לפתוח את הפה ולנבוח עליה כדי ללמדה לקח, היא אומרת: "איך את יכולה להסתפק בחברה שנותנת לך אינטרנט עלוב?"

אני מקוה שכל הגבות של הקוראות הנבונות מתרוממות בזה הרגע בסלידה ובהבנת הטמטום. כנראה שבפלפון בוחרים אותם אחד-אחד לפי מנת הטפשות. מאין לה לדעת מה הצרכים שלי? מה היא דוחפת לי מה שאינני צריכה? אני מבינה שזה מה שהנחו אותה ומשום שהיא צריכה את העבודה, היא עושה מה שאומרים לה. מסכנה. הכעס עובר לי בן רגע, היה כלא היה ושוב גלי רחמים אופפים אותי עליה. אני מסתפקת באמירה שלוה של: "אני מבקשת בכל לשון של בקשה וכדי שלא אתלונן עליכם, נא מחקו אותי מרשימותיכם ואל תטרידו אותי יותר, כי לעולם לא אעבור אליכם, בסדר?"

וסוגרת.

היא לא התקשרה בתירוץ ש"השיחה התנתקה ורציתי לדעת מה אמרת", כפי שעושים נציגים אחרים.

שיחה ג': אתן כבר מכירות את הפתיח. הפעם זה היה מבנק. פעם ראשונה שאני מקבלת שיחה מבנק שאינני לקוחה שלו.

אני: "מה הביא את כבודו להתקשר אלי?"

הנציג: "קראתי בבלוג שלך שאינך מרוצה מהבנק שלך וחשבתי להציע לך לעבור אלינו, יכול להיות שנוכל לתת לך תנאים טובים יותר."

אני בשוק! מישהו קורא את הבלוג שלי?! בחיי שבא לי לרקוד סמבה!

Stacey Kent and Pierre Barouh – Samba Saravah

מתוך הסרט האלמותי "גבר ואשה"

כדי לקצר ולא להלאותכן בפרטי השיחה המלבבת בת השעה (הלה חובב ספרות נלהב), ארגיע אתכן שלא עברתי בנק, גם אם אינני מרוצה מהתנהלות הבנק ההיברידי שלי. כולם אותו הדבר, אז בשביל מה לטרוח? יש לי חברות שנמצאות שם והן חוות את אותן חוויות, כמוני. הבה נתכנס יחדו בתפילה זכה ונפלל שיקום בנק הוגן, במהרה בימינו, אמן!

אתמול היו חמש שיחות (היום רק שתיים, איזה מזל!), אבל אני סומכת עליכן שהבנתן את הפרינציפ ואין צורך שארחיב גם עליהן, נכון?

Un homme et une femme la scene de la samba