ארכיון חודשי: אפריל 2014

הדור הקטוע The Amputated Generation

טלאי צהוב

טלאי צהוב  Yellow badge

 

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

Every Man Has A Name / Zelda

 

חוה אלברשטייןלכל איש יש שם

Chava Alberstein – Every Man Has A Name

 

בגיל 4 גיליתי שיש דבר כזה – סבא וסבתא. כשהייתי בת 3 עברנו מהדר יוסף לגבעתים. הזכרון שלי מגיל 3 הוא שביום שעברנו, אמי הלבישה אותי בחצאית פליסה שחורה אותה שנאתי מאוד ובחולצה לבנה, שהיתה פחות בעייתית מבחינתי.

At age 4, I discovered that there was such a thing – grandparents. When I was 3, we moved from Hadar Yosef to Givatayim. My memory from age 3 is that the day we moved, my mother dressed me in a black pleated skirt I hated very much and a white shirt, which was less problematic for me.

השכונה בה גרנו בהדר יוסף שבתל אביב, אוכלסה רובה ככולה באודים העשנים שנותרו לפליטה מהגהנום הנאצי. גברים ונשים ממשפחות קטועות חברו זה לזה והקימו בתים בישראל. חלק עוד עשו זאת "שם" והגיעו ארצה עם ילד/ה. המשפחות בשכונה שלנו היו קטנות, לרובן היה ילד אחד ואם היה להן ילד נוסף, הוא נולד בהפרש שנים די גדול – 5 שנים ומעלה מהבכור. אנשים נזהרו מאוד לא להסחף. שמחה לא שכנה ממש במעונם, גם הולדת צאצא לא הצליח להפעים בהם ששון, לפחות לא במלואו. תמיד היה הצל הזה מרחף מעליהם, שהחיים אינם כפי שהם נראים ובכל רגע עלול לעלות עליהם הצורר ולקחת מהם שוב את היקר להם מכל.

The neighborhood where we lived in Hadar Yosef in Tel Aviv, was largely populated by the smoky odes left for the Nazi hellfire. Men and women from amputated families joined each other and set up homes in Israel. Some did it "there" (i.e. the diaspora) and came to Israel already with a child. The families in our neighbourhood were small, most of them had one child and if they had another child, he/she was born at a quite large age – 5 years apart from the older child. People were very careful not to get carried away. Joy was not really dwelling in their homes, but the birth of a descendant also failed to impress joy, at least not fully. There was always this shadow hovering over them, that life was not as it seemed, and at any moment the bitter enemy might rise up upon them and take the most precious of them again.

מגיל 4 זכור לי חיבוק. הפעם הראשונה שהבנתי שישנם הורים שמחבקים את ילדיהם. בבנין בו גרנו, ברחוב גנסין 40 בגבעתים (אז זה היה פינת ויצמן), שכנו 10 משפחות. בשש דירות בבנין גרו  משפחות שההורים היו ניצולי שואה. בשלוש דירות גרו ילידי הארץ והיתה דירת מרתף שהושכרה לרווקים ולזוגות צעירים. מעולם לא ידעתי מי היו הבעלים של דירת המרתף ובקושי ראיתי את הדיירים שם. לעומת זאת, כל המשפחות האחרות בבנין הכירו זו את זו והיו מיודדות.

From the age of 4 I remember a hug. The first time I realized that there were parents who hugged their children. In the building we lived then, 40 Gnessin Street in Givatayim (then it was the Weizmann corner), we housed 10 families. Six apartments in the building housed families whose parents were Holocaust survivors. People who were born in Israel lived in three apartments, and there was a basement apartment rented to single people and young couples. I never knew who owned this basement and barely saw the tenants there. In contrast, all other families in the building knew each other and were friends.

ניצולי השואה חברו לאלה שהיו "שם" והבילוי המשותף שלהם היה משחק הקלפים המסורתי בימי ששי, בכל פעם בדירה אחרת לפי תורנות, מן הסתם. אנחנו, הילדים, חברנו לבני גילנו ללא הבדל גזע, דת או מין, העיקר שיהיה עם מי לשחק בקלאס ובסטנגה. העדפתי סטנגה. אין לי מושג למה, אבל תמיד העדפתי משחקים שאפשר היה לשחק גם עם הבנים ונמנעתי מן הקלאס, כמו גם ממשחק הגומי עם הקפיצות. אולי היה לזה שם אחר (הזכרון שלי מלא חורים ככברה כבר מזמן), אבל אני זוכרת איך לא הסתדרתי עם הקפיצות הללו, כפי שלא הסתדרתי בגיל מאוחר יותר עם ריקודי העם שהיו לי מסובכים והעדפתי ריקודים סלוניים שהיו פשוטים יותר לביצוע.

The Holocaust survivors joined those who were "there" and their joint pastime was the traditional card game on Fridays, each time in a different apartment by turn, presumably. We, the children, have joined our peers regardless of race, religion or gender, the main thing we were concerned about was that we would have with whom to play in Hopscotch (Klass in Hebrew) and Stanga. I preferred Stanga. I have no idea why, but I always preferred games that could be played with the boys as well and avoided the Hopscotch as well as the Chinese jump rope. It might have had another name (my memory is full of holes from a long time ago), but I remember how I didn't get along with those jumps, as I didn't do later on with the folk dances that were complicated for me and preferred ballroom dances that were simpler to perform.

הזכרון החמקמק אינו מאפשר לי את הסיטואציה, אך אני זוכרת אותי עומדת משתאה לנוכח אבא של השכן שלי, חברי למשחקים בן גילי, הנושא אותו על כפיו, מחבק, "אוכל" לו את הלחי, מרכיב אותו על כתפיו ודוהר איתו ברחבי הדירה כשהוא משמיע נעירות חמור והילד מדרבן אותו ב"דיו-דיו". מעולם לפני כן לא ראיתי את הדבר הזה אצל השכנים הקודמים בהדר יוסף. מי שחזר מן התופת, שילדותו נגזלה, לא ידע איך לשחק עם ילדיו. מי שהוריו נלקחו ממנו ונרצחו, לא יכול היה למצוא בעצמו את היכולת לשחק, לעלוז, להיות מאושר. אני חושבת שהפחד שלהם מלחוש רגשות חמים ואוהבים, פן מושאי הרגשות הללו יגָזלו מהם שוב, מנע מהם להביע כלפינו אהבה.

The elusive memory doesn't allow me the situation, but I remember standing amazed by my neighbour's dad, my age-old playmate, carrying him on his hands, hugging, "eating" his cheek, putting him on his shoulders and galloping around with him throughout the apartment making donkey braying and the boy spurs him with "dio-dio." I had never seen this thing before with my previous neighbours in Hadar Yosef. Anyone who returned from the inferno, whose childhood was stolen, did not know how to play with their children. Those whose parents were taken away and murdered could not find the ability to play, rejoice, be happy. I think their fear of feeling warm and loving feelings, lest these feelings' object would be robbed from them again, prevented them from expressing love towards us.

זכרון מגיל 6. לחברי השכן, צביקה, שהוריו צברים, יש יום הולדת. סבתו וסבו מגיעים עם המתנות ואני מתבוננת בתמהון באנשים הללו שדומים כל כך לבנם, הוא אביו של שכני. גם מצד אמו מגיע זוג סבים נוסף. אני מבולבלת מאוד ולא ברור לי איך יש לילד סבא וסבתא ועוד שניים מכל סוג. להורי אין תשובות לתת לי. הם לא דיברו על מה שקרה "שם".

A memory from the age of 6. My friend and neighbour, Tzvika, whose parents are Sabras, has a birthday. His grandmother and grandfather come with the presents and I look with amazement at these people who are so similar to their son, my neighbour's father. On his mother's side too comes another pair of grandparents. I am very confused and it is unclear to me how the child has grandparents, let alone two of each kind. My parents have no answers to give me. They did not talk about what happened "there".

אנחנו דור קטוע. דור שענפי המשפחה שלו נגדעו ממנו. אנחנו דור שלא ידע טעם של חיבוק, של לחוש נאהב, של לגדול בצורה משפחתית. לא היו לנו סבא וסבתא אליהם יכולנו לבוא לקונן על מה שההורים עושים לנו ולהתנחם בחיבוקם. לנו לא היו דודים, לא בני דודים, ואם היו – הם פוזרו בכל קצווי הארץ.

We are an amputated generation. A generation whose family branches have been cut off. We are a generation that did not know the taste of embrace, of loving feeling, of growing up in a form of a family. We had no grandparents to come to lament about what our parents did to us and take comfort in their embrace. We had no aunts and uncles, no cousins, and if they were – they were scattered all over the country.

חוה, אחותה של אמי היתה כלואה מאחורי מסך הברזל במשך שנים רבות ורק ב-1962 זכינו לראותה ולהכיר את משפחתה כשעלתה ארצה: בעל (שמו היה פִישְׁל, אך היא תמיד קראה לו "דוּרַאק") וילד (צביקה). אנחנו גרנו בגבעתים, הם שולחו לבאר שבע, שם קיבלו דירת סוכנות ובעלה, ה"דוּרַאק", נשלח לעבוד בסולל בונה. אחיו, אִיצֶ'ה (יצחק), גר בחיפה עם אשתו רוּחָלֶה ושלושת ילדיהם: צבי, אסתר ויענקלה כמו הורי, גם הם עלו ארצה ב-1951, משום ששהו אחרי המלחמה על אדמת פולין ולא ברוסיה, כך שעליהם מסך הברזל לא נסגר.

Hava, my mother's sister, was trapped behind the Iron Curtain for many years and it was only in 1962 that we got to see her and get to know her family when she immigrated to Israel: a husband (his name was Fischel, but she always called him "Durak") and a boy (Tzvika). We lived in Givatayim, they were sent to Be'er Sheva, where they got an apartment from the Jewish Agency, and her husband, the "Durak", was sent to work at Solel Boneh. His brother, Itche (Isaac), lives in Haifa with his wife Rochala and their three children: Zvi, Esther and Yankela. Like my parents, they too immigrated to Israel in 1951, because he stayed after the war on Polish land and not in Russia, so the Iron Curtain was not closed on them.

היו כמה בני דודים של ההורים. בחיפה גרה בת דודה של אבי, רוזה, עם משפחתה משפחתה – הבעל אלפרד ושני ילדיהם: הבכור יורם והצעיר פנחס נהרג במלחמת יום כיפור; בשבדיה גר טוּלֶק, בן דוד של אבי, עם 2 ילדיו מאשתו הראשונה. השניה היתה שבדית מדהימה, אך איתה לא היו לו ילדים. וזהו. מהצד של אבי לא היו קרובים נוספים. לפחות לא כאלה שהתגלו בפנינו, למרות שהורי טרחו רבות, כמו שאר בני דורם, למצוא אודים נוספים בעזרת הסוכנות היהודית. מי זוכרת את ת. ד. 92?

My parents had several cousins. In Haifa, my father's cousin, Rosa, lives with her family – her husband Alfred and their two children: the eldest Yoram and the youngest Pinchas who was killed in the Yom Kippur War; in Sweden, Tulek, my father's cousin, lives with his 2 children from his first wife. The other was an amazing Swedish, but with her he had no children. And that's it. There were no other relatives on my father's side. At least not those who revealed to us, even though my parents, like the rest of their contemporaries, made a lot of efforts to find more firebrands with the help of the Jewish Agency. Who remembers P.O.B. 92?

אמי היתה "עשירה" יותר: בת דודה אחת, באשע (ובעברית: בתיה) ובעלה יוסף וילדיהם שמואליק ורבקה, שגרו בירושלים; בת דודה נוספת, שגם שמה היה באשע (בתיה), עם בעלה חנן ובת בשם מאשה, שגרו בנשר שליד חיפה; לידם גר בן של דודה אחרת, פנחס ואשתו גיטל; בת דודה נוספת היתה שרה-הינדה (מבטאים את זה סוּרֶע-הינדֶע, כי זה באידיש), ולה בעל בשם שמשון ושני ילדים: צבי וחיים. הם גרו בחדרה. אכן, היתה לי דודה בחדרה, רק שזו נפטרה לא לפני יומיים, אלא לפני ימים רבים ולצער כולנו, לא היה לה רכוש רב כמו בשיר, הדור הזה הרי לא היה משופע אז.

My mother was "richer": one cousin, Bashe (and in Hebrew: Batya) and her husband Yosef and their children Shmuelik and Rivka, who lived in Jerusalem; another cousin, whose name was also Bashe (Batya), with her husband Hanan and their daughter Masha, who lived in Nesher near Haifa; next to them lived another aunt's son Pinchas with his wife Gittle; another cousin was Sara-Hinde (pronounced Sure-Hinde, because it is in Yiddish), who had a husband named Shimshon and two children: Tzvi and Haim. They lived in Hadera. Indeed, I had an aunt in Hadera, only that she passed away not two days ago, but many days ago and sadly for all of us, she did not have as much property as in the song, since this generation was not abundant then.

אלה דברי ימי בנות הדוד/ה. להלן בני הדוד/ה:

בן דוד בשם מַאיֶר, שעלה ארצה בשנות ה-50 והיה שכן של הורי בהדר-יוסף. אינני זוכרת את שם אשתו, אבל את שמה של בתו – הינדה (שם שגור במשפחתנו, כמו זה של הדודה מחדרה) ושל אחד משני בניו – יענקל, אני כן זוכרת. חמש שנים בארץ הספיקו לו ולמשפחתו להבין מי בעד מי ולמה כדאי להם להגר לקנדה. באיזשהו מקום בבוידעם ישנה קופסת קרטון עם חליפת המכתבים מהתקופה ההיא, כשהמעטפות נעדרות בולים משום שאחי ואני אספנו ואיגדנו לאלבום. התחביב הזה היה מקובל בימים ההם של ילדותי.

This is the history of the cousins. The cousins ​​are as follows:

A cousin named Mayer, who came to Israel in the 1950s and was a neighbour of my parents in Hadar Yosef. I don't remember his wife's name, but his daughter's name – Hinda (a common name in our family, like the aunt from Hadera) and one of his two sons – Yankel, I do remember. Five years in the Israel, he and his family had time to figure out who was for whom and why they should immigrate to Canada. Somewhere in the boydem (attic in Yiddish) there is a cardboard box with that correspondence from that period, with the envelopes missing stamps because my brother and I collected them and placed in an album. This hobby was common in my childhood.

בן דוד נוסף, לִיבֶּר, שאיתו לא היה לנו קשר קרוב, אבל אני זוכרת אותו, אם כי לא את זוגתו או ילדיו, שגר בתל אביב. היתה לאמי שכנה אחת, שיינדל, מן העיירה שלה (וישקוב), שגרה אף היא בתל אביב עם בעלה החייט חיים ושני בניהם, ישראל ויחזקאל. שיינדל היתה עדת ראיה לרציחתם של שני אחיה של אמי בידי הנאצים, יחד עם שאר היהודים הגברים והילדים, בטרם נמלטה עם הנשים והילדות היהודיות, אותן הפיצו הארורים לכל רוח. שכנה נוספת מוישקוב, לוֹטִי, שהצליחה להגיע לסין וכך להנצל, גרה בתל אביב. היא היתה ערירית וגלמודה.

A cousin named Liber Vigoda, with whom we had no close relationship, but I remember him, though not his wife and children, who lives in Tel Aviv. My mother had one neighbour, Sheindl, from her town (Vishkov), who also lived in Tel Aviv with her husband Haim the tailor and their two sons, Israel and Yechezkel. Sheindl was a witness to the murder of my mother's two brothers by the Nazis, along with the other Jewish men and boys, before fleeing with Jewish women and girls, which the damned scattered all over. Another neighbour from Vishkov, Loti, who managed to get to China and thus survived, lives in Tel Aviv. She had no children and lived alone.

בשנות הששים חרשנו בשבתות את כבישי הארץ. שבת אחת שמנו פעמינו לחיפה ובשבת אחרת לבאר שבע. לפעמים היינו נוסעים לסוף שבוע, כלומר ביום ששי והיינו לנים אצל איצ'ה ורוחלה. זה איפשר לנו לבקר את הקרובים האחרים ולהתעדכן במוצאות אותם.

In the 1960s, we covered the country's roads on Saturdays. One Saturday we went to Haifa and another to Beer Sheva. Sometimes we would go for a weekend, i.e. on a Friday and spend the night at Itche's and Rochale's. This allowed us to visit the other relatives and keep up to date with them.

מדי כמה חודשים, היו החיפאים והבאר-שבעים מתקבצים אצלנו, כי גרנו הרי "באמצע", לאיחוד משפחות. היתה תועלת רבה באירוח האיחוד הזה, משום ששני האחים – אִיצֶ'ה (של רוחלה) ופישל (של דודתי חוה, היא אחות אמי) – הפגינו על דירתנו את כישוריהם הברוכים, זה כטייח (הטובים לטַיִיח…) ואחיו כסייד. שניהם היו מדופלמים ומעולים ודירתנו בת 2 וחצי החדרים נראתה תמיד כחדשה. לאחי היה חדר משלו, לי נתנו חצי חדר וההורים ישנו בסלון. כשהמשפחה היתה מגיעה, לנו המבוגרים בסלון והילדים פוזרו בחדר של אחי ובחצי החדר שלי. היה שמח.

Every few months, the Haifa and the Be'er Sheva people would gather at our apartment, because we lived in the middle, for family reunion. There was great benefit in hosting this union, because both brothers – Itiche (Ruchale's husband) and Fischel (my aunt Hava's husband, my mother's sister) – demonstrated their blessed skills on our apartment, one as a plasterer (the good for plastering…) and his brother as a whitewasher. Both were qualified and excellent and our 2 and a half room apartment always looked new. My brother had his own room, I had a half room on my own, and my parents slept in the living room. When the family arrived, the adults slept in the living room and the children were scattered in my brother's room and my half room. It was joyful.

אף אחד מכל אלה שמניתי, בני דור השואה, אינו בין החיים היום. בני אותו דור הלכו לעולמם וצאצאיהם אינם בקשר זה עם זה. דור קטוע.

None of those I counted, of the Holocaust generation, are not among the living today. The members of that generation have passed away and their descendants are not in touch with each other. An amputated generation.

עידן עמדי (שירה) ועדי רון (ליווי ועיבוד מוזיקלי) – אני נושא עימי

Idan Amedi (singing) and Adi Ron (Accompaniment and musical processing) – I Carry with Me

 

קישורים:

♀    לכל איש יש שם ויקיפדיה

♀    מצעד החיים ויקיפדיה

Zelda (poet) Wikipedia

March of the Living Wikipedia

 

 

תרבחו ותסעדו Tirbachu ve tis'adu

מימונה מסורתית

מימונה מסורתית  Traditional Mimouna

בכל ששים שנות חיי לא יצא לי לטעום מופלטה כלשהי. שום ביס שהוא, על אחת כמה וכמה – מופלטה שלמה. גדלתי בגבעתים, שם לא שמענו על המימונה במהלך כל שנות ילדותנו והתבגרותנו. הפעם הראשונה בה התוודעתי שיש חגיגות כאלה, היתה לפני כעשרים שנים (אם זכרוני עדיין משרתני), כשהראו בטלויזיה איך מנהיגינו התחרו זה בזה לבקר כמה שיותר מגישֵי מופלטות. איך אמרה לי חברה: "היו לך חיים מוגנים".

שיהיה.

In all the sixty years of my life, I have not had the taste of any mufleta (Moroccan-Jewish pastry). Not a bite, let alone a complete mufleta. I grew up in Giv'atayim, where we never heard about the Mimouna during all our childhood and adolescence. The first time I got to know that there were such celebrations, was about twenty years ago (if my memory still serves me), when they showed on television how our leaders competed with each other to visit as many as possible mufletas feeders. How did a friend say to me: "You had a protected life."

Whatever.

 

נינה

בפסח, המפעל סגור מטעמי חשש לחמץ. נוח לי שיש להם חופשה מרוכזת. ככה הם חוזרים רגועים אחרי המימונה ובכוחות מחודשים. נכון שיש כאלה שמתלוננים, אך אין מה לעשות – הרי אי אפשר לרצות את הכל. תמיד יהיה כאלה שמשהו לא ימצא חן בעיניהם. לא ממש מזיז לי. המפעל הרי שלי, לא שלהם.

אני זוכרת את החגיגות בבית אמא, איך המונים היו באים אל הבית הפתוח כדי לטעום ממעשי ידיה הטעימים להתפאר. ההכנות החלו בערב החג השני. את הרוב ארגנה אמא באותו יום קצר, חוץ מאשר את החמץ, אותו היתה מכינה רק עם צאת החג. אף פעם לא אהבתי לבשל או לאפות וגם לא לטגן, המטבח לא היה מקום אליו נהגתי להכנס מרצוני, אך כשאמא הטילה עלי את מה שהטילה – לא היתה לי אפשרות לסרב. כשאמא מצוה – אין להמרות את פיה. ככה חונכנו – על מילוי עשרת הדברות בכלל ועל הדיבר החמישי בפרט. נראה שמה שעושים בחוסר חשק, נטבע בך ומותיר בך את חותמו. לי יש פיליפינית.

לאכול אני בהחלט אוהבת. רואים עלי היטב שאיני בוחלת להפגיש את ידי ואת סכו"מי עם רוב הצלחות הנקרות בפני 😉 בהחלט חגגתי בסעודות השבת והחג. כשטעים, אז טעים. כמה מלחמות היו לי עם אמא שניסתה למנוע ממני לבלוס. חברות אשכנזיות היו מספרות לי בחרדה טראומטית איך אמותיהן דולקות אחריהן עם הבננה. אצלנו זה לא היה. טוב, מעולם לא הייתי שדופה כמותן, כך שלא היתה הצדקה לרדיפה הזו.

המימונה היתה אחת ההזדמנויות בהן ניתן לי פה חופשי. אמא היתה טרודה במטבח ובארוח ולא היה לה פנאי להשגיח עלי. איך יכולתי לעמוד בפני הפיתוי של השולחן הערוך לתפארת? כל השפע והטוב שהוצגו עליו, עם הצבעים והריחות והקישוטים לא השאירו לי שום ברירה, אלא לטרוף מכל הבא לפה. עד היום אני נושאת את הקלוריות ההם יחד עם חדשות שהתווספו עם השנים.

תרבחו ותסעדו, אמן!

שפתיים – חגיגה מרוקאית

Sfatayim – Moroccan Celebration

ג'ינה

אנחנו אמנם ממוצא אשכנזי, אך הרבא משתדלת לחגוג את החגים של כל העדות כדי לא להפלות בין קניידל למופלטה ובין מצה ללייקעכל, העיקר והחשוב הוא שלא ישכון חמץ בסביבתנו. אף שליל הסדר נחשב לחג משפחתי, מעדיפים רבים מחברות וחברי הקהילה לחגוג יחדו. חלק מהם בודדים או זוגות שצאצאיהם התפזרו בין המחותנים ובמקום להסב אל שולחנם של אחרים כגלגל מיותר, הרבה יותר נעים להם לקחת חלק בסדר שעורכת הרבא בבית הכנסת. גם בעלי משפחות נוהגין להגיע על טפם ושאר צאצאיהם כדי לחוש את רוח הקהילה ובעיקר לא לטרוח בביתם הפרטי.

בעוד ליל הסדר נחגג אצלנו ברוב עם, נחגגת המימונה ברוב מובהק של עדה מובחרת אחת, כשהשאר באים למלא את מצוַות בדיקת המופלטות. מקסים לראות איך השולחנות מקושטים ומעדנים נערמים עליהם. הרעיון של בית הכנסת שלנו הוא לקרב לבבות הכל ולשמש מרכז רוחני לכל מנהגי בני ישראל ללא העדפה לעדה מסוימת. זו המשמעות של ליברליות – רוחניות ללא כפיה ולכל מי שחפץ בה.

מינה

יש אנשים שיש להם חיים, אני תקועה איתה. אנחנו בקושי מכירות שבוע וכבר היא מנסה להשתלט על חיי. לא מתאים לי.

הכרנו למחרת הסדר באתר הכרויות. בגילנו, אין לנו זמן וסבלנות ליותר מדי גינונים ואחרי שיחה של שעה בטלפון, בה קוננו על בדידותנו, הבנו שעדיף להפגש מאשר לשזור מלים באמצעות חוטים. בדרך כלל אני מעדיפה קודם "להפגש" בסקייפ ולחזות בזיו פניה של המועמדת כדי לא להתאכזב בפגישה פנים אל פנים. היו דברים מעולם. כבר חויתי איך הן מספרות לי על עצמן נסים ונפלאות וכגודל הציפיה – כן גודל האכזבה. הפעם, לא הקפדתי לבדוק לעומק. כנראה שהבדידות קשה לי יותר ממה שאני מוכנה להודות ועושה בי שמות. רשמתי לפני להיות זהירה בפעם הבאה. זאת אומרת אחרי שאצליח לנער אותה ממני. זה לא יהיה קל. היא נאחזת בי בכל כוחה כאילו הייתי קרנות המזבח. מאז ילדותי, בה נרדפתי בידי אמי מחומשת הבננה, לא חשתי ככה.

גם אם אני לבד, אני משתדלת לצאת מדי פעם, בעיקר בחגים כשמתאפשר לי. בכל שנה יש לי מימונה להכין אצל חברת ילדות שממשיכה את מסורת בית אמהּ ומאירה את פניה לכל הבאים בשעריו. אני אוהבת לעזור לה עם המתכונים ששמרתי מבית אמי. גם השנה לא התכוונתי לשבור את המסורת. המכרה החדשה שלי לא אבתה להסכים עם העובדה שאני עסוקה ולא איתה. העמדת הפנים שהיא הצליחה לקיים במשך יומיים וחצי הסתלקה באחת וגילתה את אופיה האמיתי. אם יש משהו שאינני מסוגלת להכיל, זה הגבלת החופש שלי. זוגיות אין פירושה שליטה מלאה זו על זו, אלא חופש לבחור בכל פעם את דרכך.

היא איימה להפרד ממני. הצחיקה. עוד לא נדבקנו, ממה/ממי יש להפרד? שלחתי בה מבט תמה ושתקתי. שתסיק בעצמה את המסקנה המתבקשת. היא לא עשתה כן. לבוא איתי לא רצתה. לא טרחתי לבדוק למה. שלחתי אותה מעל פני לבלי שוב. כך חשבתי.

הבוקר, לפני שהספקתי לפקוח את עיני, צלצול בדלת באמצע חלום. השעה שעת אשמורת שאינה מקובלת עלי. לא זזתי. מי שמוצאת לנכון להטריד אותי בשעות כאלה, אינה ראויה לתגובה מצדי. שעתיים לאחר מכן, כשחיברתי את הטלפון, מצאתי מספר הודעות במשיבון. כולן ממנה. שעה לאחר מכן, היא מצלצלת שוב. אין לי כוח אליה. סיננתי. איך נפטרת מקרציה? צריכה הרבה מזל.

מופלטה כהלכה

מופלטה כהלכה   A properly mufleta

נאדיה

היה שקט אתמול. כל החג היה שקט. אנחנו מתהלכות בתוך בית האבות כמי שעוד מעט תהפוכנה לרוחות. זה בלתי נמנע. בערב החג ביקרו אצלנו מתנדבים מהשכונה. הם באים מדי פעם כדי לבדוק אם אנחנו חיים עדיין. בין ביקור לביקור, חלק מאיתנו נוטש, אך אחרים ממלאים עד מהרה את החדרים המתרוקנים. כמו גלגל שאינו פוסק מסיבובו.

ישבתי בגינה קוראת בספר. אני אוהבת לשקוע בספרים, זה משכיח ממני את כאבי הגיל והזכרונות. האותיות מרצדות לי לפני העיניים ומצטרפות לכדי תמונה מעניינת בדרך כלל, אם כי ישנם ספרים משעממים טיכו שגם הם נקלעים לידי. אינני מכריחה את עצמי להמשיך לקרוא בהם ולסיימם. אני מעדיפה למלא את שפע זמני בדברים מעניינים.

מישהי התישבה לידי ושאלה מה אני קוראת. היא מחייכת אלי בפנים מאירות ונראית לי בחורה נחמדה אם טרחה ובאה בחג כדי להפיג את בדידותם של אנשים ישישים בהרבה ממנה. אני מראה לה את הכריכה והיא מחייכת שוב, מנידה בראש ומאשרת שקראה. אנחנו מחליפות דעות והיא משתדלת, לבקשתי, לא לגלות לי את הסוף. הספר לא הכי מעניין, אבל בכל זאת אני מעדיפה לא לדעת את סופו בטרם עת. זה הרי יגיע בכל מקרה, לא ככה?

שירֵי מימונה (מחרוזת מרוקאית) – שרון לביא, מרקש, פנחס

Sharon Lavie – Mimouna Songs (A Moroccan string)

בתמצית:

החיים יפים, תרבחו ותסעדו!

קישורים:

♀    מימונה – תרבחו ותסעדו האתר של פסקל פרץ-רובין

♀    מתכונים למימונה אתר רוטב

♀    מימונה ויקיפדיה

ילדים זה שמחה

ועדיף יְלָדוֹת

Cats in the Cradle

 

סיפור שמסתובב ברשת, קראנה ואמצנה. זה לא המקור, משום שלא יכולתי להשאיר את העברית הקלוקלת והעילגת בעינה וגם לא יכולתי כמובן להמנע מלהוסיף את הערותי המתבקשות, אך שמרתי על רוח הדברים ועל הסיפור. במקור, הסיפור הוא על איש ובנו, אין אשה-אם ואין בת-אחות, כי הרי אין אנו קיימות בעולם בכלל. להלן…

איש אחד חזר כהרגלו מאוחר מאוד הביתה מהעבודה, כשהוא תשוש מאוד. יום קשה עבר על כוחותינו, כמו אתמול ושלשום והתחזית אינה מבשרת טובות – גם מחר ומחרתיים והלאה יהיה קשה בגלל הממשלה הארורה הנוגשת בעם: עבודה בפרך ושכר מזערי שאינו הולם כלל את כישוריו ויכולותיו, אבל הוא מוכרח לפרנס את משפחתו ואינו יכול להרשות לעצמו לברור. גם אשתו אינה מלקקת דבש ומנת המרור שלה גדולה אף יותר משלו. גם היא עובדת בפרך לא פחות ממנו, אבל משתכרת עוד פחות. אי אפשר לגמור את החודש עם שתי המשכורות והחובות מעיקים שזה נורא.

השעה ממש מאוחרת, אך להפתעתו הוא מצא את בנו בן החמש מחכה לו בפתח הבית כשהוא לבוש בפיג'מה. "מה אתה עושה ער בשעה כזו? אחותך ודאי כבר ישנה מזמן!" שאל האיש והרים את הילד לחיבוקי.

הילד הביט אל אביו מלמעלה והיקשה בקולו הדקיק: "אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?"

"ודאי, מה הענין, בני המתוק?" ענה האיש בנועם ונשא את ילדו אל חדרו. הוא כיסה את הפעוט (סיפור הרי לא בא בחשבון בשעה כזו), התישב לצדו והמתין לשאלתו.

הילד התישב במיטתו ושאל: "אבא, כמה כסף אתה מרויח בשעה?"

חמתו של האיש ניצתה מיד, כאילו היתה נפט שגפרור הושלך אליה: "זה לא העסק שלך! למה בכלל אתה שואל שאלה כזאת?" השיב בכעס.

הפספוס נרתע  מהחימה השפוכה, אך בכל זאת המשיך להפציר: "אני צריך לדעת. בבקשה, ענה לי. כמה כסף אתה מרויח בשעה?"

"אם אתה ממש רוצה לדעת, אז אני מרויח 100 שקלים בשעה!" הטיח האיש וקם.

"אה", אמר הפצפון בקול רפה. הוא הרהר במשך מספר דקות בראש מורכן ואחר כך נשא את עיניו אל אביו בתחינה. "אבא, אתה יכול בבקשה להלוות לי 50 שקלים?"

האב רתח והרים את קולו על בנו: "אם הסיבה היחידה בגללה שאלת את השאלה הזאת, היא כדי לקבל ממני כסף בשביל לקנות לעצמך צעצוע מטופש או איזו שטות אחרת, אז זה ממש מיותר! אני מציע לך לחשוב היטב למה אתה מתנהג בכזאת אנוכיות. כל יום אני עובד שעות רבות וקשות כל כך ואין לי כוח להתנהגות כזו!" הוא כיבה את האור ויצא מן החדר בכעס.

הילד הקטן הרכין את ראשו בכאב, התכסה בשמיכה והתכווץ תחתיה.

האיש התישב אל השולחן, אינו מסוגל להשתחרר מכעסו על השאלה של בנו. 'איך הוא מעז לשאול אותי כמה אני מרויח רק כדי לקבל ממני כסף? חצוף קטן שכמותו!' קונן בזעם באוזני הכותל, היא אשתו. זו הביטה בו באלם, מגישה לו את ארוחת הערב כשפחה חרופה. גם היא היתה אחרי יום עבודה מתיש, אך כידוע, מלאכתה של אשה לעולם אינה נגמרת. אם היא לא תגיש לו, איך יאכל?

אחרי שעה, כשהוא שבע ואפילו הספיק להתקלח, שככה במקצת חמתו של האיש. הרהור של חרטה עבר בו על שנהג בבנו בכזו קשיחות. אולי יש משהו שהוא באמת צריך לקנות עם 50 השקלים האלה? והאמת היא, שהוא לא מבקש כסף לעתים קרובות…

האיש ניגש אל חדר בנו ופתח לאט את הדלת: "אתה ישן, בן?" שאל חרש.

"לא אבא, אני ער", ענה בנו בקול חנוק שהדמעות הדהדו בו היטב.

"חשבתי שאולי הייתי קצת קשוח איתך קודם", אמר האב בהתנצלות, "היה לי יום ארוך והוצאתי את הכעס שלי עליך, אני מצטער. הנה לך 50 שקלים."

הבן הקטן התיישב במיטה בשמחה וחיוכו היה כשמש המגיחה מבעד לענני גשם. "תודה, אבא!" קרא בהתרגשות. הוא הושיט את ידו אל מתחת לכרית, הוציא משם מספר שטרות מקומטים, צרף אליהם את השטר של אביו והחל לספור את הכסף.

כשראה האב את בנו הסופר, חש את הרוגז עולה בו שוב."למה אתה צריך עוד כסף, אם כבר יש לך?" רטן, מנסה לרסן את עצמו.

הבן הרים את עיניו אל אביו וענה: "לא היה לי מספיק ועכשו כן. אבא, יש לי עכשיו 100 שקלים!" קרא באושר, עיניו נוצצות. הוא החליק ידו על השטרות, יישר אותם והגיש אותם לאביו.

"אבל למה ביקשת ממני כסף, אם אתה מחזיר לי אותו ועוד מוסיף עליו?" תמה האב.

"אמרת שאתה מרויח 100 שקלים לשעה, אז חשבתי שאולי אני יכול לשלם לך כדי שתבלה איתנו שעה. אולי אתה יכול לבוא מחר שעה מוקדם הביתה ונאכל ארוחת ערב ביחד, עם אמא וניצה?"

האב ההמום פרס ידיו, חיבק את בנו הקטן והתנצל ושב והתנצל, דמעות חמות בעיניו.

וכאן, כמובן, בא מוסר ההשכל הבלתי נמנע: זכרו! הדברים החשובים והיקרים ביותר, הם אלה שלא נמדדים בכסף. אהבה וזמן אומנם אי אפשר לקנות, אבל אפשר להשקיע אותם מכל הלב באנשים שאנחנו אוהבים. זו המתנה היקרה ביותר שאי פעם תוכלו להעניק לילדים שלכם. זכרו: כדי להיות בזכרונות של ילדיכם מחר, עליכם להיות בחייהם היום.

העיקר הבריאות…

 

ריטה – ילדים זה שמחה

 

מוקדש להורים המתלוננים על שאין להם זמן לצאצאיהם ושוברים את הראש היכן לשים אותם, משום שאינם יכולים להרשות לעצמם לצאת איתם לחופש.

קמחא דפסחא

בטחון כלכלי

 

הימים ימי ערב חג. תכונה רבה נראית בקניונים, אם כי זו בעיקר שיטוט ושטיפת העיניים בחלונות הראוה, בבחינת window shopping, מאשר קונים בפועל. אני מעדיפה את המרכולית השכונתית, זו עם היחס האישי כלפי ציבור הבאות בשעריה, גם אם אין בעליה מסוגלים להתמודד עם המחירים בסוּפֵּרִים של הטייקונים. אז חבילת המצות עולה יותר, אבל אני חשה חובה נעימה לפרנס את העוסק הקטן מאשר את אלה שגוזרים עלינו קופון בצורה של תספורות הפנסיה שלנו.

השתא, הסדר אצלי. טַפִּי, על בנות זוגן וטפם, יבואו אלי, כך שיש הרבה לסדר, לנקות, לבשל, להכין והכל בכיף. בשנה הבאה אצל החותנים, אכי"ר (אמן, כן יהי רצון).

ערב פסח תשע"ד

נחת בערב פסח תשע"ד

 

נינה

הועד במפעל שלי ארגן מבצע לפסח. יפה מאוד מצד החברים. אספו כל מיני דברים לנזקקים ובאו אלי למשרד לבקש שאתרום להם את תרומתי. אמי לימדה אותי מינקות שיש לתת קמחא דפסחא, גם אם לא היה תמיד מספיק בבית אצלנו, משום שישנם עניים מאיתנו. ברוך השם שהפרנסה מיטיבה עימנו, אז תרמתי חי ₪ים כפול מספר העובדים במפעל. יש לי 100, אז יצא אלף שמונה מאות ₪. לא ממש נורא, זה מנוכה ממס וגם עשיתי מצוה, מה רע?

כמו בכל שנה, הסדר אצלי. עם השנים, הבינו החותנים שאין מה להתווכח על הנושא ובעיקר, חבל לפצל את המשפחה לכל מיני סדרים. אין לי בעיה שיחגגו את החג השני במקום אחר. את המופלטות כבר אין לי סבלנות לארגן. אמא שלי היתה אלופה בזה. עכשו גם הפיליפינית למדה את המתכון וזה יוצא לה לא רע, אבל רק בני המשפחה נהנים מזה, כי אינני פותחת את הבית לזרים. הסדר, עם כל ההמולה שלו, מספיק לי ודי. העיקר שאנו בני חורין ואין אנו נזקקים לקמחא מהזולת.

עוגיות טעימות, אך רעילות

עוגיות טעימות, אך רעילות

ג'ינה

אני אוהבת איך שאנו חוגגות את החגים בבית הכנסת. תמיד מלא מפה לפה. הרבא, היא אִשָׁתִי, הורתה לגבאית לא להשיב את פני אף אחד ריקם, גם אם אין ידו משגת לשלם עבור המקום. הגבאית משכילה כבר לאסוף תרומות מתאימות מן האמידים יותר שבקהילה כדי שכל דכפין ייתי וייכול וכל דצריך ייתי ויפסח. יחד עם זאת, יש לנו בעיה, משום שהקהל רב והמקום מצומצם. אך הרי בנות ישראל מתוחכמות המה ונמצא הפתרון. אחת האדריכליות בקהילתנו הציעה לתרום לנו צריף מתועש, כזה שאפשר לבנות בזמן קצר, בתוך כשעה, ולפרק אף מהר יותר משל היה זה לגו. ברוכה השמה על שהיא משפיעה עלינו מחסדיה המופלאים ונותנת בינה בלב המאמינות.

כדי לקיים את מצוַות "להסב", נהוג אצלנו להזמין קייטרינג, לאות ולסמל שאנו בנות חורין ואיננו עובדות ומגישות, אלא מגישים לנו. אחת הנערות, חריפת-שכל שכמותה, העלתה סוגיה מעניינת, לפיה אמנם אנו בנות חורין להסב בנחת, אך מה עם המגישים לנו ועובדין בשרותנו? צודקת, נכון? צדיק מהקהילה השיב למַקשה שעובדי שרות ההסעדה גויים המה, כך שפטרנו את הבעיה, כמו שנוהגין במקרה של גוי של שבת.

יכול להיות שהתיק הזה נסגר, אבל אי אפשר שלא לתהות איך אנו נוהגין איפה ואיפה בבני אדם ומי שאינו מאנ"ש (אנשי שלומנו) נוהגין בו בצורה שונה ולא הכי מיטיבה עימו. לפחות אנחנו רפורמיות וליברליות, כך שמותר לנו לעשות בשבת וחג כמה דברים בכוחות עצמנו בלי להטריח מאן דהוא שאינו מבני ברית.

למותר לציין שאת המאכלים מכינים בנוסח כשר וחף מחמץ, נכון? אמנם ליברלים אנו ויש כאלו שאינם מקפידים הרבה, אבל את הסדר נוהגין אנו לערוך כהלכתו.

מינה

לפני 8 שנים בדיוק, יום לפני ליל הסדר, ב-11.4.2006 (י"ג בניסן ה'תשס"ו), יצאתי מבית המשפט המומה ומאושרת. המומה – על שזה נגמר סוף-סוף. לא ציפיתי שזה יקרה, חשבתי שעוד דיון יעבור בלי תוצאות ושוב נישָׁלח להתפשר לשוא ולבזבז עוד זמן. איך אפשר לגרום לאפס להתפשר? בלתי אפשרי!

מאושרת – על שהאפס הורחק מחיי סופית, גם אם זה היה בכוח (היה לו קשה להפרד מהשליטה שלו בי) ובעיקר הודות לנחישות של השופטת ששמה לה למטרה לשחרר אותי מעולו של זה.

אחרי 34 שנות נישואין לאפס שבאפסים ונסיונות עילאיים להשתחרר, יצאתי לחופשי בברכת הרבנים ובברכת השופטת, שלקחו על עצמם משימה קשה ומאתגרת מאוד – לשחרר אשה מעולו של שמוק, שכל קיומו התמצה בשליטה שלו בה מתוקף היותו הגבר נותן הגט. אפילו עורך הדין שלו (השביעי מאז תחילת המאבק ארוך השנים שלו בי) איים עליו שאם הוא לא יסיים את הענין בו ביום – גם הוא יתפטר מייצוגו כמו אלה שהיו לפניו. אפס מאופס, כבר כתבתי?

יצאתי מבנין בית המשפט אל תוך אחר צהרים אביבי ולא היה לי למי לבשר את החדשה הנפלאה. ילדים אין לי וגם לא בת זוג. עד היום לא הצלחתי למצוא את שאהבה נפשי, אבל אני מאמינה שזה עוד יקרה. כרגע, זה קצת קשה, משום שעדיין לא התאוששתי כלכלית וכדי להכיר, צריכה לצאת ולהגיע לאותם מקומות בילוי של נשים. פסק הדין הורה אמנם להשאיר לי את הדירה, אבל לא נוח וגם לא יעיל לאכול את הקירות, כך שצריכה להתפרנס. מהמשכורת המזערית אותה אני מרויחה בזעת אפי כקופאית בסופר של אחד הטייקונים ימח שמם, לא נשאר הרבה והרי צריכה גם לחסוך לימים בהם לא יהיה לי כבר כוח לעבוד. לא קל. והממשלה הארורה הזו אינה מסייעת, אלא מוסיפה חטא על פשע והכל מתיקר ומתיקר בלי הרף. עמך כבר לא עומד במקום ומסובב את הדוושות בניוטרל כדי לפחות להחזיק מעמד, אלא נראה כי אנחנו נסוגים לאחור כל הזמן, גם אם אנחנו מניעים את הפדלים בכל כוחנו הדל ממילא, ההולך ותש.

איפה הכסף? איפה התקוה? לא יודעת איזה טעם יש לנו להמשיך ככה. כמה זמן עוד נחזיק מעמד בטרם נכנע לבלתי נמנע?

גם מאלה יש להתרחק אם שומרת נפשך את

גם מאלה יש להתרחק אם שומרת נפשך את

נאדיה

הסדר היה נחמד. כמה שיכול להיות נחמד עם קומץ אנשים עריריים שאין להם לאן ללכת בחג. גם אם יש כאלה עם משפחה, זו אינה שמה לכיוונם. אני כבר לא יודעת מה יותר טוב – אם כמוני, שיודעת שאין לי אף אחד, כך שאין לי למה לצפות ולהתאכזב שאין באים לבקר או כשיש משפחה, אך אף אחד לא בא לבדוק אם אנחנו חיים; ואם יש שבאים, זה קורה לעתים כל כך נדירות, שהציפיה שזה יקרה קשה ומכבידה, עד שבא היאוש ומכסה עליהם.

לפחות מקפידים על הכשרות ולא יהיה חמץ בפסח. מי שאינו מסוגל לאכול מצה או שאסור לו – אוכל דברים אחרים, אבל לא חמץ חס ושלום. תמיד יש מבחר אצלנו, כי ידנו משגת ואנו משלמים במיטב כספנו תמורת השהות פה. מהטלויזיה אני יודעת שבמקומות אחרים אין מבחר, כי כבר בישרו לעם שהשנה, התרומות פחתו ואלה שהתקבלו – הצטמקו אף יותר מבשנים קודמות. בכל שנה זה הולך ופוחת. אני לא מסוגלת להבין למה שרי הממשלה ככה, למה לבם גס בעם; למה, לעת זקנה, משליכים את הקשישים ככלי אין חפץ בו. ארור זה אשר אינו מגלה רחמים כלפי אחיו ומקשיח את לבו בפניהם. ארור זה המחוקק חוקים לרעת העם וגורם לנו לכזה סבל. אפשר לחשוב כמה אנחנו אוכלים וצורכים. את המעט הזה קשה לתת? הלואי שיגיעו למצב שלנו ואולי יבינו כמה זה נורא לחיות בחוסר האונים הזה, תלויים בחסדי אחרים, במקום לחיות בצורה מכובדת והוגנת. איפה הפנסיה שצברנו בזעת אפנו כל חיינו?

תהייה:

מי מכן יכולה להסביר לי למה, אחרי שאנחנו מכירות את כל המרעין בישין ששמים לנו במאכלים, עדיין יש חברות כמו גדרון בע"מ מחולון, שמוסיפות למוצריהן (עוגיות בוטנים ועוגיות קסטה קוקוס במילוי וקישוט בטעם שוקולד) רעל כמו E-220 Sulphur Dioxide, שמרע לנו מאוד: זה עלול לגרום כאבי ראש, מעי רגיז, אי סדירות עורית, הורס מאגרי ויטמין B12 שאין לנו יותר מדי ממנו ועוד ועוד, למה???

שימנה לב לתוית

שימנה לב לתוית והשמרנה לנפשותיכן מפני עוגיות אלה!

ואיפה מוכרין? נחשנה… כן, בסופרים של הטייקונים. בשום אופן לא לקנות את זה!

קִמְחָא דְפִסְחָא ויקיפדיה

רשימת חומרי מאכל וחומרים משמרים – השמרנה לנפשותיכם!

 

שימנה לב לתוית והשמרנה לנפשותיכן מפני עוגיות אלה!

שימנה לב לתוית והשמרנה לנפשותיכן מפני עוגיות אלה!

כתיבה עסקית

עצות מהאינטרנט

כך כתבנו פעם - הדפסנו על מכונת הכתיבה

כך כתבנו פעם – הדפסנו על מכונת הכתיבה

ב-1996, כשהתחלתי את העסק שלי, נ.ב. נשים בדפוס, לא היה האינטרנט כמו היום, לא יכולנו לתקשר זו עם זו כפי שאנחנו יכולות היום והעולם לא היה פתוח ומקושר אל שפע של ידע כמו היום. לא היו רשתות חברתיות בהן יכולות הנמנות עליהן לשתף זו את זו בכל מה שבא להן.

היום אנחנו חוות שפע של מידע, שפע של קשרים, שפע של שיתופי פעולה ואפשרויות בלתי מוגבלות כמעט להתקדמות. אם פעם היתה רשת הקשרים של מאן דהיא מורכבת מהחברים שצברה במהלך חייה הפיזיים, קרי: גן, בית ספר, צבא, עבודה ופגישות פנים אל פנים, הרי שהיום יש לנו את העולם הוירטואלי בו אנו פוגשות מלא א/נשים מרחבי העולם.

בקבוצת הכותבות והכותבים בה אני חברה בלינקדאין, אני מוצאת עושר של תובנות ועצות שמסייעות לי (ואני בטוחה שגם לאחרות) ללמוד ולהתקדם בעסקי. פעם, היינו מוגבלות לפגישות של ממש, עם כל הסרבול שבדבר והצורך לצאת מהבית כדי להשתתף בכנסים ובארועים. היום, בקליקים של מקשי המקלדת את מחוברת מיד אל מקורות הידע. מדהים, לא?

הנה דוגמא לנפלאות הרשת: את המאמר המאלף של Lindsay McLoughlin על 10 טיפים לכתיבה עסקית קראתי בלינקדאין וחשבתי שכדאי לתרגמו לעברית ולהעביר את הידע גם לקוראי הבלוג שלי. ביקשתי רשות וזו ניתנה בשמחה והריהו לפניכן.

10 טיפים לכתיבה עסקית:

לפני שנים, קיבלה המנהלת שלי מהבוס שלה הנחיות בנות שורה אחת כדלהלן: 'נמקי לי את הסיבות לגלישה מהתקציב עד להיום בצהרים'; 'תני לי סטטיסטיקות המתיחסות לתחלופת עובדים בחוזר'; 'דברי עם סימון על המורל הנמוך של הצוות'.

התקשורת העסקית הגלויה הזו – או ה'הנעה לפעולה' – היו שליליים בטון שלהם ומעולם לא לוּוּ בנימוס כלשהו. המסרים הפוקדים של הכותב השאירו את הקוראים אותם בתחושת תסכול וכעס וללא סבירות לישם את ההנעה לפעולה בהתלהבות כלשהי.

במקרה הזה, ההנעה לפעולה של הכותב היתה ברורה לגמרי, אך התקשורת עוררה רגשות שהיו בניגוד לשיתוף פעולה פורה. סגנון הכתיבה העסקית של הבוס בלטה מכל הסיבות הלא נכונות.

זו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי על כתיבה עסקית ואיך זו יכולה להיות מתועלת לעורר רגשות מסוימים אצל המקבל. מדובר באיך הקורא מרגיש. אם הכותב רוצה שהקורא יגיב להנעה לפעולה, עליו לקחת בחשבון את הרגשות שהוא מעונין לעורר ואיך לתעל את הרגשות האלה בצורה הכי טובה כדי לעורר את הרצון או את הצורך לישם את הפעולה הנדרשת.

שלושה שיקולים

להלן שלושה שיקולים מהירים שכדאי שיהיו בראש מעיינייך בטרם תעלי את הדברים על הכתב:

  1. למי את כותבת?
  2. איך את רוצה שהיא תרגיש?
  3. מה את רוצה שהיא תעשה?

הבה נדמיין שאת רואת-חשבון ויעד השוק שלך היא בעלות ובעלי עסקים העסוקות מכדי לעסוק בהעלאת נתוני הוצאות העסק אל התוכנה העסקית. את מחליטה לפנות אל יעד השוק הזה כדי לידע אותם באיך יכול העסק שלך לפתור את בעייתם. מטרתך היא לעורר רגשות של כמה כיף יהיה להם בהעברת תהליך עיבוד המידע לידייך; כל מה שעליהם לעשות זה לצלצל אלייך לשיחה לא מחייבת.

  1. חשבי על הלך הרוח של אדם אחד מתוך יעד קבוצת השוק. זוהי דמות הלקוח שלך. מהן נקודות הכאב שלו? מה מדיר שינה מעיניו?
  2. השתמשי בלשון ישירה. המנעי ממינוח מסובך שעלול להרחיקו או להסיח את דעתו מהמסר שלך.
  3. השתמשי בטון בטוח, ידעני והחלטי.
  4. כתבי בצורה דיבורית, תוך שימוש מלים שיהדהדו אצלו. דמייני שהוא יושב מולך, מעבר לשולחן. מה תאמרי לו?
  5. הוסיפי משקל למסר העסקי שלך באמצעות סטטיקה משכנעת או עדויות עוצמתיות ממי שהלקוח מעריך.
  6. פני אל רגשותיו כשאת מדברת על התועלות שהוא יוכל להפיק. תני לו להבין שיהיה לו הרבה יותר זמן להתמקד בניהול העסק שלו.
  7. דברי במונחים של 'אתה' ו'שלך'. המנעי לגמרי מ 'אני' ו'אותי'. השתמשי ב"על ידי העסקת מנהלת חשבונות לניהול הוצאותייך, יהיה לך יותר זמן להתמקד בלקוחותייך".
  8. היי ברורה בהנעה לפעולה. אמרי לו שהוא יכול פשוט 'להרים את הטלפון ולצלצל אלייך לשיחה בלתי מחייבת'.
  9. נהגי בחביבות, מקצועיות ובנימוס לאורך המסר.
  10. תני למכתבך לנוח. חזרי לזה למחרת. ערכי, הדפיסי והגיהי (קראי את זה לעצמך בקול רם). היי בטוחה לגמרי שאין בזה טעויות.

לסיכום:

אחרי שהסכמת עם שלושת השיקולים, הצמדי לעשרת הטיפים העיקריים שלי בכתיבה עסקית מנצחת. אם תיישמי את המדריך הזה, תבלוט הכתיבה העסקית שלך מכל הסיבות הנכונות.

מהם הטיפים שלך לכתיבה עסקית יעילה? נא כתבי לי אותם בתגובות למטה.

[המאמר פורסם לראשונה ב- Sage CRM Blog והריני מודה על הרשות לתרגמו ולהעלותו לבלוגי]

 ♀♀

Lindsay McLoughlin מנהלת עסק של שרות כתיבה לבלוג, קופייטינג (כתיבה רעיונית) ועריכה/הגהה ב- www.proofedbylinds.co.uk גב' Lindsay McLoughlin כותבת בבלוג שלה 'דיבור עסקי' (Business Talk) על עסקים, רישות ומדיה חברתית. בהצבעה הפתוחה לקהל, נבחרה Lindsay McLoughlin כמועמדת לשני פרסים על הבלוג שלה 'דיבור עסקי' (Business Talk) בפרסי הבלוגים הבריטיים 2014 (UK Blog Awards 2014). באותו חודש, נבחר העסק של Lindsay McLoughlin כ'עסק הכי אהוב ב-2014' ב- Henley on Thames והגיעה שניה בתחרות הארצית של 'הקופירייטר הכי טוב 2014' (UK’s ‘Best Loved Copywriter 2014’ Award).

אתן מוזמנות לשים עין על הבלוג שלה ולהתחבר אליה באמצעות המדיה החברתית.

♀♀

בתמצית:

מנפלאות הרשת!

נא הצטרפנה לעמוד שלנו בפייסבוק ושימו איזה לייק נחמד, תודה מראש!

מתנות לפסח

הגדה לפתח בעברית ובאנגלית
הגדה לפסח בעברית ובאנגלית © אמני הציור בפה וברגל

כמי שמאותגרת בכל הקשור לציור, שאינה מסוגלת אף לשרטט קו אחד ישר בלי סרגל (וגם זה לא יוצא ממש ישר), הריני מלאת התפעלות בכל פעם שאני נתקלת באמנים ברוכי כשרון, קל וחומר בכאלה שגוברים על האתגרים שהחיים הציבו בפניהם.

קשה להתפרנס מאמנות. מי שעיניו בראשו, נוכח לדעת שבצוק העתים, כשעמך מוכרח לרכז את כל מעייניו ומרצו ב"מאין יבוא הכסף", שלא לדבר על "מאין תבוא הפרנסה", הדבר האחרון שמעניין אותנו זה מה שאי אפשר להתקיים ממנו, קרי – אוכל.

מנהג סיני/יפני (איני זוכרת בדיוק) יפה זה להוציא כסף על אוכל – שיהיה כדי לקיים את הגוף, ולא לשכוח גם לקנות פרח – כדי שגם הנפש תהנה. מי שמוותר על אמנות, משול למי שעובר את החיים בלי לתת לנפשו לפרוח. ובלי להזין את הנפש למה שוה האדם? לקליפת השום.

פסח זה חג המשפחה. רובנו נפגשים זה עם זה בסדר, בחול המועד או בסיומו עם המופלטות. למה שלא נחרוג ממנהגנו השבלוני להביא צלחות וכלים למיניהם? למה שלא נביא למארחינו אמנות?

חג שמח וכשר לכולנו.

הגדה לפסח בעברית © אמני הציור בפה או ברגל
הגדה לפסח בעברית © אמני הציור בפה או ברגל

קישורים:

הגדות לפסח בעברית באתר אמני הציור בפה או ברגל

הגדות לפסח עברית-אנגלית באתר אמני הציור בפה או ברגל

מבחר מתנות לפסח באתר אמני הציור בפה או ברגל

כתיבת פרוזה עברית

כתיבת פרוזה עברית

כתיבת פרוזה עברית

 

הדור שלי התחנך על המלה הכתובה, על אהבת הקריאה, על תרבות – כשהמלה לא היתה לגנאי ולא צרפו לה נספחים שאינם הולמים, כגון: תרבות הספורט, תרבות האוכל וכיו"ב מרעין בישין שתקצר היריעה מלפרט וגם חבל על הזמן לבזבז על שכמותם.

היינו תולעות (ידוע לי היטב ונהיר כשמש בצהרי יום שרב, שהמלה היא תולעים, אבל בלשון נקבה עוסקות אנו בבלוג הזה) ספרים מובהקות. היתה ספריה ציבורית, לפני שאלו נכנסו לבתי הספר, והיינו מחליפות ספרים בתדירות המקסימלית שהמינוי איפשר. לא היה זה חזון נפרץ לראות תולעות המתהלכות להן ברחובותיה של עיר או בסמטאותיה ועיניהן שקועות בתוך הספר הפתוח לפניהן כשפסע בינן לבין התנגשות בנקרה בדרכן. היום, תקועות עיני הילדים ובני התשחורת בתוך הסמרטפונים שלהם ולא במטרה לקרוא ספרות יפה.

נזכרתי בזה במהלך לימודי בקורס אותו אני משננת בימים נחמדים אלו, כשקראתי את הקטע הבא, שנכתב בידי המרצה הנכבד שלנו, Prof. Greg Downey. תרגמתי מהמקור באנגלית; נא להפנים, לשנן ולהפעיל את התאים האפורים:

לפני מספר שנים, הבחנתי שמה שלמעשה עשיתי היה neuroanthropology, בחינת הקשר בין מוח לתרבות. אין זה רק איך שמוחנו מעוצב בידי תרבותנו, אלא גם העובדה שיש לנו מוח מאפשרת לאנושות שתהיה לה תרבות. לדוגמא: להיוולד אל תוך תרבות הדוברת שפה מסוימת, פירושה שמוחך, גם אוזנייך, מתכווננים להסתגל לשמוע את אותה השפה. כשתגיעי לגיל שנה, לא תוכלי לשמוע צלילים ששפות אחרות יוצרות. לא מדובר רק בשפה. תחביבייך, פעולותייך, הדברים שמלמדים אותך בבית הספר – כל אלה מעצבים את מוחך ואת מערכת העצבים שלך. במובן מסוים, מציידת אותנו תרבותנו לקראת יכולות שונות. ללמוד לקרוא או לכתוב, לעמוד על הראש בלי ליפול, להלחם במערה או אפילו לצוד אוכל בערבות, פירושו לסגל את מערכת העצבים לטובת תרבות מסוימת. כל הפעילויות הללו, כל ההתנהגויות מבוססות התרבות הללו, מסתכמות בהשארת עקבות על מוחנו וגופנו. הן משפיעות על החולָיִים הנדבקים אלינו, סוג הלחצים אותם אנו חווים, אפילו מה קולטים חושינו.

♀♀

עד כאן דבר הפרופסור. התהיה העולה היא, לְמה מכינה אותנו "תרבות" הסמרטפונים, המאלצת אותנו לקצר לכדי מינימום את מה שאנו רוצות לבטא, בבחינת דיקטטורה של ההתבטאות.

אהבה ברמזים – שלישיית גשר הירקון

♀♀

אודה על האמת, למרות האופטימיות הטבועה בי (זה מלידה, לא מהיום), אני רואה בצער רב ובקדרות את תרבותנו ההולכת ומתמעטת, את הביטויים בשפה זרה הנכנסים לשפתנו והורסים אותה, את שאר הרוח המצטמקת בפינתה, גם אם זו אינה פולניה ואת מה שקורה לנו כחֶבְרָה.

לחושך כל זאת, די מפליא שמתקיימת עדיין פעילות תרבותית, שא/נשים הצעירים מבנות דורי עוסקים בה. קבוצות מצוינות ומעניינות נפתחות בפייסבוק ורובן ככולן עוסקות בשפה העברית ובכתיבה עברית יוצרת ופורה. אחת הקבוצות הללו היא כתיבת פרוזה עברית, שמציעה שפע של פעילויות, קריאה ועיון מרתקים בנושא הכתיבה. מחמם את הלב שאתר כזה עלה לרשת כדי לסייע לשגשוג התרבות העברית.

לפי בעליו, אוֹרי שרון, התחיל אצלו הרעיון מהתנסותו האישית בכתיבה, מה שגרם לו לחפש חומרים על תורת הכתיבה. אורי, שהתקשה למצוא חומרים בעברית, גילה לשמחתו שיש רבים כאלה באנגלית והוא התחיל לקרוא על הנושא ולחקור אותו באופן עצמאי. כשהצטבר די ידע, חש אורי צורך לחלוק אותו, ומזה בא הרעיון לאתר ואחר כך גם הביקוש לסדנאות כתיבה אותן הוא מנחה ולשירותי עריכה (אותם אנו מספקות), כן ירבו, אמן!

באתר תוכלנה למצוא שפע של מאמרים ומדריכים מאלפים (אותם היה לי העונג לערוך) על כתיבה, עריכה לשונית, הוצאה לאור ועוד ועוד – שפע שבשפע. יש באתר הרבה מה ללמוד למי שמתעניינת בתחום וגם למי שהשפה העברית יקרה ללִבה. להלן חלק מהנושאים הרבים שבאתר:

המדריך לכתיבת פרוזה:

מדריך מקיף מאוד, המכיל 25 פרקים והמפרט בהרחבה הבטים מעניינים בתורת הכתיבה. במדריך תוכלנה לקבל כלים שימושיים לכתיבה, כגון: תכנון עלילה, אפיון דמויות, העברת נושא ומסר, בניית סצנה ועוד נושאים רבים אחרים, המציידים את הכותבת המתחילה וגם המנוסה בתובנות מעשיות על מלאכת הכתיבה.

המדריך לסגנון כתיבה:

גם המדריך הזה מקיף ביותר ומאיר הבטים מעניינים וחשובים לגבי סגנונות כתיבה. הוא מסביר מהו סגנון, להבדיל מדקדוק: הסגנון איננו עוסק בדיוק הלשוני של השפה, אלא באופן בו משתמשים בשפה כדי להשיג את מטרות הכתיבה וכדי לענג את הקוראת. מי שמעוניינת לשפר את סגנון כתיבתה, תמצא את המדריך הזה לעזר רב בכל סוג של כתיבה: פרוזה, עיון, בלוג וכד'.

סדנאות כתיבה:

באמצעות האתר אפשר להרשם לסדנאות כתיבה מגוונות וביניהן סדנא ללימוד תורת הכתיבה וסדנא לכתיבה גאה. אני בטוחה שמשתיהן תצאנה יצירות מופת ומקוה שזו האחרונה תעשיר את המדף הורוד והסגול לטובת קהילתנו. ממליצה מאוד להרשם!

שרותים ספרותיים:

כל אחד זקוק למישהו שיעריך את כתב היד שלו, בבחינת אין הנחתום מעיד על עיסתו. באתר מציעים שרותי עריכה ספרותית ולשונית, הַכְוונה להוצאה לאור ועוד.

בתמצית:

כיף לראות שעדיין לא נס ליחה של התרבות העברית ויש כאלה שזו קרובה ללבם והם עושים למענה.

קישורים:

אתר כתיבת פרוזה עברית (שימנה לב מי ערכה לשונית את התכנים ושכורנה את שרותיה)

כתיבת פרוזה עברית
ללמוד לכתוב פרוזה עברית