Monthly Archives: אפריל 2014

הדור הקטוע

טלאי צהוב

טלאי צהוב

 

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

 

לכל איש יש שם / חוה אלברשטיין

 

בגיל 4 גיליתי שיש דבר כזה – סבא וסבתא. כשהייתי בת 3 עברנו מהדר יוסף לגבעתים. הזכרון שלי מגיל 3 הוא שביום שעברנו, אמי הלבישה אותי בחצאית פליסה שחורה אותה שנאתי מאוד ובחולצה לבנה, שהיתה פחות בעייתית מבחינתי.

השכונה, בה גרנו בהדר יוסף שבתל אביב, אוכלסה רובה ככולה באודים העשנים שנותרו לפליטה מהגהנום הנאצי. גברים ונשים ממשפחות קטועות חברו זה לזה והקימו בתים בישראל. חלק עוד עשו זאת "שם" והגיעו ארצה עם ילד/ה. המשפחות בשכונה שלנו היו קטנות, לרובן היה ילד אחד ואם היה להן ילד נוסף, הוא נולד בהפרש שנים די גדול – 5 שנים ומעלה מהבכור. אנשים נזהרו מאוד לא להסחף. שמחה לא שכנה ממש במעונם, גם הולדת צאצא לא הצליח להפעים בהם ששון, לפחות לא במלואו. תמיד היה הצל הזה מרחף מעליהם, שהחיים אינם כפי שהם נראים ובכל רגע עלול לעלות עליהם הצורר ולקחת מהם שוב את היקר להם מכל.

מגיל 4 זכור לי חיבוק. הפעם הראשונה שהבנתי שישנם הורים שמחבקים את ילדיהם. בבנין בו גרנו, ברחוב גנסין 40 בגבעתים (אז זה היה פינת ויצמן), שכנו 10 משפחות. בשש היו ההורים ניצולי שואה, שלוש ילידי הארץ והיתה דירת מרתף שהושכרה לרווקים ולזוגות צעירים. מעולם לא ידעתי מי היו הבעלים ובקושי ראיתי את הדיירים.

ניצולי השואה חברו לאלה שהיו "שם" והבילוי המשותף שלהם היה משחק הקלפים המסורתי בימי ששי, בכל פעם בדירה אחרת לפי תורנות, מן הסתם. אנחנו, הילדים, חברנו לבני גילנו ללא הבדל גזע, דת או מין, העיקר שיהיה עם מי לשחק בקלאס ובסטנגה. העדפתי סטנגה. אין לי מושג למה, אבל תמיד העדפתי משחקים שאפשר היה לשחק גם עם הבנים ונמנעתי מן הקלאס, כמו גם ממשחק הגומי. אולי היה לזה שם אחר (הזכרון שלי מלא חורים ככברה כבר מזמן), אבל אני זוכרת איך לא הסתדרתי עם הקפיצות הללו, כפי שלא הסתדרתי בגיל מאוחר יותר עם ריקודי העם המסובכים לי והעדפתי ריקודים סלוניים שהיו פשוטים יותר לביצוע.

הזכרון החמקמק אינו מאפשר לי את הסיטואציה, אך אני זוכרת אותי עומדת משתאה לנוכח אבא של השכן שלי, חברי למשחקים בן גילי, הנושא אותו על כפיו, מחבק, "אוכל" לו את הלחי, מרכיב אותו על כתפיו ודוהר איתו ברחבי הדירה כשהוא משמיע נעירות חמור והילד מדרבן אותו ב"דיו-דיו". מעולם לפני כן לא ראיתי את הדבר הזה אצל השכנים הקודמים בהדר יוסף. מי שחזר מן התופת, שילדותו נגזלה, לא ידע איך לשחק עם ילדיו. מי שהוריו נלקחו ממנו ונרצחו, לא יכול היה למצוא בעצמו את היכולת לשחק, לעלוז, להיות מאושר. אני חושבת שהפחד שלהם מלחוש רגשות חמים ואוהבים, פן מושאי הרגשות הללו יגָזלו מהם שוב, מנע מהם להביע כלפינו אהבה.

זכרון מגיל 6. לחברי השכן, צביקה, שהוריו צברים, יש יום הולדת. סבתו וסבו מגיעים עם המתנות ואני מתבוננת בתמהון באנשים הללו שדומים כל כך לבנם, הוא אביו של שכני. גם מצד אמו מגיע זוג סבים נוסף. אני מבולבלת מאוד ולא ברור לי איך יש לילד סבא וסבתא ועוד שניים מכל סוג. להורי אין תשובות לתת לי. הם לא דיברו על מה שקרה "שם".

אנחנו דור קטוע. דור שענפי המשפחה שלו נגדעו ממנו. אנחנו דור שלא ידע טעם של חיבוק, של לחוש נאהב, של לגדול בצורה משפחתית. לא היו לנו סבא וסבתא אליהם יכולנו לבוא לקונן על מה שההורים עושים לנו ולהתנחם בחיבוקם. לנו לא היו דודים, לא בני דודים, ואם היו – הם פוזרו בכל קצווי הארץ.

חוה, אחותה של אמי היתה כלואה מאחורי מסך הברזל במשך שנים רבות ורק ב-1962 זכינו לראותה ולהכיר את משפחתה כשעלתה ארצה: בעל (שמו היה פִישְׁל, אך היא תמיד קראה לו "דוּרַאק") וילד (צביקה). אנחנו גרנו בגבעתים, הם שולחו לבאר שבע, שם קיבלו דירת סוכנות ובעלה, "דוּרַאק", נשלח לעבוד בסולל-בונה. אחיו, אִיצֶ'ה (יצחק), גר בחיפה עם אשתו רוּחָלֶה ושלושת ילדיהם: צבי, אסתר ויענקלה כמו הורי, גם הם עלו ארצה ב-1951, משום ששהו אחרי המלחמה על אדמת פולין ולא ברוסיה, כך שעליהם מסך הברזל לא נסגר.

היו כמה בני דודים של ההורים. בחיפה גרה בת דודה של אבי, רוזה, עם משפחתה משפחתה – הבעל אלפרד ושני ילדיהם: הבכור יורם והצעיר פנחס נהרג במלחמת יום כיפור; בשבדיה גר טוּלֶק, בן דוד של אבי, עם 2 ילדיו מאשתו הראשונה. השניה היתה שבדית מדהימה, אך איתה לא היו לו ילדים. וזהו. מהצד של אבי לא היו קרובים נוספים. לפחות לא כאלה שהתגלו בפנינו, למרות שהורי טרחו רבות, כמו שאר בני דורם, למצוא אודים נוספים בעזרת הסוכנות היהודית. מי זוכרת את ת. ד. 92?

אמי היתה "עשירה" יותר: בת דודה אחת, באשע (ובעברית: בתיה) ובעלה יוסף וילדיהם שמואליק ורבקה, שגרו בירושלים; בת דודה נוספת, שגם שמה היה באשע (בתיה), עם בעלה חנן ובת בשם מאשה, שגרו בנשר שליד חיפה; לידם גר בן של דודה אחרת שאת דמותו ודמות אשתו אני רואה מול עיני, אך אינני יכולה להזכר בשמותיהם; בת דודה נוספת היתה שרה-הינדה (מבטאים את זה: סוּרֶע-הינדֶע, כי זה באידיש), ולה בעל בשם שמשון ושני ילדים: צבי וחיים. הם גרו בחדרה. אכן, היתה לי דודה בחדרה, רק שזו נפטרה לא לפני יומיים, אלא לפני ימים רבים ולצער כולנו, לא היה לה רכוש רב כמו בשיר, הדור הזה הרי לא היה משופע אז.

אלה דברי ימי בנות הדוד/ה. להלן בני הדוד/ה:

בן דוד בשם מַאיֶר, שעלה ארצה בשנות ה-50 והיה שכן של הורי בהדר-יוסף. אינני זוכרת את שם אשתו, אבל את שמה של בתו – הינדה (שם שגור במשפחתנו, כמו זה של הדודה מחדרה) ושל אחד משני בניו – יענקל, אני כן זוכרת. חמש שנים בארץ הספיקו לו ולמשפחתו להבין מי בעד מי ולמה כדאי להם להגר לקנדה. באיזשהו מקום בבוידעם ישנה קופסת קרטון עם חליפת המכתבים מהתקופה ההיא, כשהמעטפות נעדרות בולים משום שאחי ואני אספנו ואיגדנו לאלבום. התחביב הזה היה מקובל בימים ההם של ילדותי.

בן דוד נוסף, לִיבֶּר, שאיתו לא היה לנו קשר קרוב, אבל אני זוכרת אותו, אם כי לא את זוגתו או ילדיו, גר בתל אביב ושכנה אחת, שיינדל, מן העיירה שלה (וישקוב) שגרה אף היא בתל אביב עם בעלה החייט חיים ושני בניהם, ישראל ויחזקאל. שיינדל היתה עדת ראיה לרציחתם של שני אחיה של אמי בידי הנאצים, יחד עם שאר היהודים הגברים והילדים, בטרם נמלטה עם הנשים והילדות היהודיות, אותן הפיצו הארורים לכל רוח. שכנה נוספת מוישקוב, לוֹטִי, שהצליחה להגיע לסין וכך להנצל, גרה בתל אביב. היא היתה ערירית וגלמודה.

בשנות הששים חרשנו בשבתות את כבישי הארץ. שבת אחת שמנו פעמינו לחיפה ובשבת אחרת לבאר שבע. לפעמים היינו נוסעים לסוף שבוע, כלומר ביום ששי והיינו לנים אצל איצ'ה ורוחלה. זה איפשר לנו לבקר את הקרובים האחרים ולהתעדכן במוצאות אותם.

מדי כמה חודשים, היו החיפאים והבאר-שבעים מתקבצים אצלנו, כי גרנו הרי "באמצע", לאיחוד משפחות. היתה תועלת רבה באירוח האיחוד הזה, משום ששני האחים – אִיצֶ'ה (של רוחלה) ופישל (של דודתי חוה, היא אחות אמי) – הפגינו על דירתנו את כישוריהם הברוכים, זה כטייח (הטובים לטַיִיח…) ואחיו כסייד. שניהם היו מדופלמים ומעולים ודירתנו בת 2 וחצי החדרים נראתה תמיד כחדשה. לאחי היה חדר משלו, לי נתנו חצי חדר וההורים ישנו בסלון. כשהמשפחה היתה מגיעה, לנו המבוגרים בסלון והילדים פוזרו בחדר של אחי ובחצי החדר שלי. היה שמח.

אף אחד מכל אלה שמניתי אינו בין החיים היום. בני אותו דור הלכו לעולמם וצאצאיהם אינם בקשר זה עם זה. דור קטוע.

קישורים:

♀    לכל איש יש שם ויקיפדיה

♀    מצעד החיים ויקיפדיה

אני נושא עימי – עידן עמדי (שירה) ועדי רון (ליווי ועיבוד מוזיקלי)

 

 

 

תרבחו ותסעדו

מימונה מסורתית

מימונה מסורתית

בכל ששים שנות חיי לא יצא לי לטעום מופלטה כלשהי. שום ביס שהוא, על אחת כמה וכמה – מופלטה שלמה. גדלתי בגבעתים, שם לא שמענו על המימונה במהלך כל שנות ילדותנו והתבגרותנו. הפעם הראשונה בה התוודעתי שיש חגיגות כאלה, היתה לפני כעשרים שנים (אם זכרוני עדיין משרתני), כשהראו בטלויזיה איך מנהיגינו התחרו זה בזה לבקר כמה שיותר מגישֵי מופלטות. איך אמרה לי חברה: "היו לך חיים מוגנים".

שיהיה.

נינה

בפסח, המפעל סגור מטעמי חשש לחמץ. נוח לי שיש להם חופשה מרוכזת. ככה הם חוזרים רגועים אחרי המימונה ובכוחות מחודשים. נכון שיש כאלה שמתלוננים, אך אין מה לעשות – הרי אי אפשר לרצות את הכל. תמיד יהיה כאלה שמשהו לא ימצא חן בעיניהם. לא ממש מזיז לי. המפעל הרי שלי, לא שלהם.

אני זוכרת את החגיגות בבית אמא, איך המונים היו באים אל הבית הפתוח כדי לטעום ממעשי ידיה הטעימים להתפאר. ההכנות החלו בערב החג השני. את הרוב ארגנה אמא באותו יום קצר, חוץ מאשר את החמץ, אותו היתה מכינה רק עם צאת החג. אף פעם לא אהבתי לבשל או לאפות וגם לא לטגן, המטבח לא היה מקום אליו נהגתי להכנס מרצוני, אך כשאמא הטילה עלי את מה שהטילה – לא היתה לי אפשרות לסרב. כשאמא מצוה – אין להמרות את פיה. ככה חונכנו – על מילוי עשרת הדברות בכלל ועל הדיבר החמישי בפרט. נראה שמה שעושים בחוסר חשק, נטבע בך ומותיר בך את חותמו. לי יש פיליפינית.

לאכול אני בהחלט אוהבת. רואים עלי היטב שאיני בוחלת להפגיש את ידי ואת סכו"מי עם רוב הצלחות הנקרות בפני 😉 בהחלט חגגתי בסעודות השבת והחג. כשטעים, אז טעים. כמה מלחמות היו לי עם אמא שניסתה למנוע ממני לבלוס. חברות אשכנזיות היו מספרות לי בחרדה טראומטית איך אמותיהן דולקות אחריהן עם הבננה. אצלנו זה לא היה. טוב, מעולם לא הייתי שדופה כמותן, כך שלא היתה הצדקה לרדיפה הזו.

המימונה היתה אחת ההזדמנויות בהן ניתן לי פה חופשי. אמא היתה טרודה במטבח ובארוח ולא היה לה פנאי להשגיח עלי. איך יכולתי לעמוד בפני הפיתוי של השולחן הערוך לתפארת? כל השפע והטוב שהוצגו עליו, עם הצבעים והריחות והקישוטים לא השאירו לי שום ברירה, אלא לטרוף מכל הבא לפה. עד היום אני נושאת את הקלוריות ההם יחד עם חדשות שהתווספו עם השנים.

תרבחו ותסעדו, אמן!

שפתיים – חגיגה מרוקאית

ג'ינה

אנחנו אמנם ממוצא אשכנזי, אך הרבא משתדלת לחגוג את החגים של כל העדות כדי לא להפלות בין קניידל למופלטה ובין מצה ללייקעכל, העיקר והחשוב הוא שלא ישכון חמץ בסביבתנו. אף שליל הסדר נחשב לחג משפחתי, מעדיפים רבים מחברות וחברי הקהילה לחגוג יחדו. חלק מהם בודדים או זוגות שצאצאיהם התפזרו בין המחותנים ובמקום להסב אל שולחנם של אחרים כגלגל מיותר, הרבה יותר נעים להם לקחת חלק בסדר שעורכת הרבא בבית הכנסת. גם בעלי משפחות נוהגין להגיע על טפם ושאר צאצאיהם כדי לחוש את רוח הקהילה ובעיקר לא לטרוח בביתם הפרטי.

בעוד ליל הסדר נחגג אצלנו ברוב עם, נחגגת המימונה ברוב מובהק של עדה מובחרת אחת, כשהשאר באים למלא את מצוַות בדיקת המופלטות. מקסים לראות איך השולחנות מקושטים ומעדנים נערמים עליהם. הרעיון של בית הכנסת שלנו הוא לקרב לבבות הכל ולשמש מרכז רוחני לכל מנהגי בני ישראל ללא העדפה לעדה מסוימת. זו המשמעות של ליברליות – רוחניות ללא כפיה ולכל מי שחפץ בה.

מינה

יש אנשים שיש להם חיים, אני תקועה איתה. אנחנו בקושי מכירות שבוע וכבר היא מנסה להשתלט על חיי. לא מתאים לי.

הכרנו למחרת הסדר באתר הכרויות. בגילנו, אין לנו זמן וסבלנות ליותר מדי גינונים ואחרי שיחה של שעה בטלפון, בה קוננו על בדידותנו, הבנו שעדיף להפגש מאשר לשזור מלים באמצעות חוטים. בדרך כלל אני מעדיפה קודם "להפגש" בסקייפ ולחזות בזיו פניה של המועמדת כדי לא להתאכזב בפגישה פנים אל פנים. היו דברים מעולם. כבר חויתי איך הן מספרות לי על עצמן נסים ונפלאות וכגודל הציפיה – כן גודל האכזבה. הפעם, לא הקפדתי לבדוק לעומק. כנראה שהבדידות קשה לי יותר ממה שאני מוכנה להודות ועושה בי שמות. רשמתי לפני להיות זהירה בפעם הבאה. זאת אומרת אחרי שאצליח לנער אותה ממני. זה לא יהיה קל. היא נאחזת בי בכל כוחה כאילו הייתי קרנות המזבח. מאז ילדותי, בה נרדפתי בידי אמי מחומשת הבננה, לא חשתי ככה.

גם אם אני לבד, אני משתדלת לצאת מדי פעם, בעיקר בחגים כשמתאפשר לי. בכל שנה יש לי מימונה להכין אצל חברת ילדות שממשיכה את מסורת בית אמהּ ומאירה את פניה לכל הבאים בשעריו. אני אוהבת לעזור לה עם המתכונים ששמרתי מבית אמי. גם השנה לא התכוונתי לשבור את המסורת. המכרה החדשה שלי לא אבתה להסכים עם העובדה שאני עסוקה ולא איתה. העמדת הפנים שהיא הצליחה לקיים במשך יומיים וחצי הסתלקה באחת וגילתה את אופיה האמיתי. אם יש משהו שאינני מסוגלת להכיל, זה הגבלת החופש שלי. זוגיות אין פירושה שליטה מלאה זו על זו, אלא חופש לבחור בכל פעם את דרכך.

היא איימה להפרד ממני. הצחיקה. עוד לא נדבקנו, ממה/ממי יש להפרד? שלחתי בה מבט תמה ושתקתי. שתסיק בעצמה את המסקנה המתבקשת. היא לא עשתה כן. לבוא איתי לא רצתה. לא טרחתי לבדוק למה. שלחתי אותה מעל פני לבלי שוב. כך חשבתי.

הבוקר, לפני שהספקתי לפקוח את עיני, צלצול בדלת באמצע חלום. השעה שעת אשמורת שאינה מקובלת עלי. לא זזתי. מי שמוצאת לנכון להטריד אותי בשעות כאלה, אינה ראויה לתגובה מצדי. שעתיים לאחר מכן, כשחיברתי את הטלפון, מצאתי מספר הודעות במשיבון. כולן ממנה. שעה לאחר מכן, היא מצלצלת שוב. אין לי כוח אליה. סיננתי. איך נפטרת מקרציה? צריכה הרבה מזל.

מופלטה כהלכה

מופלטה כהלכה

נאדיה

היה שקט אתמול. כל החג היה שקט. אנחנו מתהלכות בתוך בית האבות כמי שעוד מעט תהפוכנה לרוחות. זה בלתי נמנע. בערב החג ביקרו אצלנו מתנדבים מהשכונה. הם באים מדי פעם כדי לבדוק אם אנחנו חיים עדיין. בין ביקור לביקור, חלק מאיתנו נוטש, אך אחרים ממלאים עד מהרה את החדרים המתרוקנים. כמו גלגל שאינו פוסק מסיבובו.

ישבתי בגינה קוראת בספר. אני אוהבת לשקוע בספרים, זה משכיח ממני את כאבי הגיל והזכרונות. האותיות מרצדות לי לפני העיניים ומצטרפות לכדי תמונה מעניינת בדרך כלל, אם כי ישנם ספרים משעממים טיכו שגם הם נקלעים לידי. אינני מכריחה את עצמי להמשיך לקרוא בהם ולסיימם. אני מעדיפה למלא את שפע זמני בדברים מעניינים.

מישהי התישבה לידי ושאלה מה אני קוראת. היא מחייכת אלי בפנים מאירות ונראית לי בחורה נחמדה אם טרחה ובאה בחג כדי להפיג את בדידותם של אנשים ישישים בהרבה ממנה. אני מראה לה את הכריכה והיא מחייכת שוב, מנידה בראש ומאשרת שקראה. אנחנו מחליפות דעות והיא משתדלת, לבקשתי, לא לגלות לי את הסוף. הספר לא הכי מעניין, אבל בכל זאת אני מעדיפה לא לדעת את סופו בטרם עת. זה הרי יגיע בכל מקרה, לא ככה?

שירֵי מימונה מחרוזת מרוקאית – שרון לביא, מרקש, פנחס

בתמצית:

החיים יפים, תרבחו ותסעדו!

קישורים:

♀    מימונה – תרבחו ותסעדו האתר של פסקל פרץ-רובין

♀    מתכונים למימונה אתר רוטב

♀    מימונה ויקיפדיה

ילדים זה שמחה

ועדיף יְלָדוֹת

Cats in the Cradle

 

סיפור שמסתובב ברשת, קראנה ואמצנה. זה לא המקור, משום שלא יכולתי להשאיר את העברית הקלוקלת והעילגת בעינה וגם לא יכולתי כמובן להמנע מלהוסיף את הערותי המתבקשות, אך שמרתי על רוח הדברים ועל הסיפור. במקור, הסיפור הוא על איש ובנו, אין אשה-אם ואין בת-אחות, כי הרי אין אנו קיימות בעולם בכלל. להלן…

איש אחד חזר כהרגלו מאוחר מאוד הביתה מהעבודה, כשהוא תשוש מאוד. יום קשה עבר על כוחותינו, כמו אתמול ושלשום והתחזית אינה מבשרת טובות – גם מחר ומחרתיים והלאה יהיה קשה בגלל הממשלה הארורה הנוגשת בעם: עבודה בפרך ושכר מזערי שאינו הולם כלל את כישוריו ויכולותיו, אבל הוא מוכרח לפרנס את משפחתו ואינו יכול להרשות לעצמו לברור. גם אשתו אינה מלקקת דבש ומנת המרור שלה גדולה אף יותר משלו. גם היא עובדת בפרך לא פחות ממנו, אבל משתכרת עוד פחות. אי אפשר לגמור את החודש עם שתי המשכורות והחובות מעיקים שזה נורא.

השעה ממש מאוחרת, אך להפתעתו הוא מצא את בנו בן החמש מחכה לו בפתח הבית כשהוא לבוש בפיג'מה. "מה אתה עושה ער בשעה כזו? אחותך ודאי כבר ישנה מזמן!" שאל האיש והרים את הילד לחיבוקי.

הילד הביט אל אביו מלמעלה והיקשה בקולו הדקיק: "אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?"

"ודאי, מה הענין, בני המתוק?" ענה האיש בנועם ונשא את ילדו אל חדרו. הוא כיסה את הפעוט (סיפור הרי לא בא בחשבון בשעה כזו), התישב לצדו והמתין לשאלתו.

הילד התישב במיטתו ושאל: "אבא, כמה כסף אתה מרויח בשעה?"

חמתו של האיש ניצתה מיד, כאילו היתה נפט שגפרור הושלך אליה: "זה לא העסק שלך! למה בכלל אתה שואל שאלה כזאת?" השיב בכעס.

הפספוס נרתע  מהחימה השפוכה, אך בכל זאת המשיך להפציר: "אני צריך לדעת. בבקשה, ענה לי. כמה כסף אתה מרויח בשעה?"

"אם אתה ממש רוצה לדעת, אז אני מרויח 100 שקלים בשעה!" הטיח האיש וקם.

"אה", אמר הפצפון בקול רפה. הוא הרהר במשך מספר דקות בראש מורכן ואחר כך נשא את עיניו אל אביו בתחינה. "אבא, אתה יכול בבקשה להלוות לי 50 שקלים?"

האב רתח והרים את קולו על בנו: "אם הסיבה היחידה בגללה שאלת את השאלה הזאת, היא כדי לקבל ממני כסף בשביל לקנות לעצמך צעצוע מטופש או איזו שטות אחרת, אז זה ממש מיותר! אני מציע לך לחשוב היטב למה אתה מתנהג בכזאת אנוכיות. כל יום אני עובד שעות רבות וקשות כל כך ואין לי כוח להתנהגות כזו!" הוא כיבה את האור ויצא מן החדר בכעס.

הילד הקטן הרכין את ראשו בכאב, התכסה בשמיכה והתכווץ תחתיה.

האיש התישב אל השולחן, אינו מסוגל להשתחרר מכעסו על השאלה של בנו. 'איך הוא מעז לשאול אותי כמה אני מרויח רק כדי לקבל ממני כסף? חצוף קטן שכמותו!' קונן בזעם באוזני הכותל, היא אשתו. זו הביטה בו באלם, מגישה לו את ארוחת הערב כשפחה חרופה. גם היא היתה אחרי יום עבודה מתיש, אך כידוע, מלאכתה של אשה לעולם אינה נגמרת. אם היא לא תגיש לו, איך יאכל?

אחרי שעה, כשהוא שבע ואפילו הספיק להתקלח, שככה במקצת חמתו של האיש. הרהור של חרטה עבר בו על שנהג בבנו בכזו קשיחות. אולי יש משהו שהוא באמת צריך לקנות עם 50 השקלים האלה? והאמת היא, שהוא לא מבקש כסף לעתים קרובות…

האיש ניגש אל חדר בנו ופתח לאט את הדלת: "אתה ישן, בן?" שאל חרש.

"לא אבא, אני ער", ענה בנו בקול חנוק שהדמעות הדהדו בו היטב.

"חשבתי שאולי הייתי קצת קשוח איתך קודם", אמר האב בהתנצלות, "היה לי יום ארוך והוצאתי את הכעס שלי עליך, אני מצטער. הנה לך 50 שקלים."

הבן הקטן התיישב במיטה בשמחה וחיוכו היה כשמש המגיחה מבעד לענני גשם. "תודה, אבא!" קרא בהתרגשות. הוא הושיט את ידו אל מתחת לכרית, הוציא משם מספר שטרות מקומטים, צרף אליהם את השטר של אביו והחל לספור את הכסף.

כשראה האב את בנו הסופר, חש את הרוגז עולה בו שוב."למה אתה צריך עוד כסף, אם כבר יש לך?" רטן, מנסה לרסן את עצמו.

הבן הרים את עיניו אל אביו וענה: "לא היה לי מספיק ועכשו כן. אבא, יש לי עכשיו 100 שקלים!" קרא באושר, עיניו נוצצות. הוא החליק ידו על השטרות, יישר אותם והגיש אותם לאביו.

"אבל למה ביקשת ממני כסף, אם אתה מחזיר לי אותו ועוד מוסיף עליו?" תמה האב.

"אמרת שאתה מרויח 100 שקלים לשעה, אז חשבתי שאולי אני יכול לשלם לך כדי שתבלה איתנו שעה. אולי אתה יכול לבוא מחר שעה מוקדם הביתה ונאכל ארוחת ערב ביחד, עם אמא וניצה?"

האב ההמום פרס ידיו, חיבק את בנו הקטן והתנצל ושב והתנצל, דמעות חמות בעיניו.

וכאן, כמובן, בא מוסר ההשכל הבלתי נמנע: זכרו! הדברים החשובים והיקרים ביותר, הם אלה שלא נמדדים בכסף. אהבה וזמן אומנם אי אפשר לקנות, אבל אפשר להשקיע אותם מכל הלב באנשים שאנחנו אוהבים. זו המתנה היקרה ביותר שאי פעם תוכלו להעניק לילדים שלכם. זכרו: כדי להיות בזכרונות של ילדיכם מחר, עליכם להיות בחייהם היום.

העיקר הבריאות…

 

ריטה – ילדים זה שמחה

 

מוקדש להורים המתלוננים על שאין להם זמן לצאצאיהם ושוברים את הראש היכן לשים אותם, משום שאינם יכולים להרשות לעצמם לצאת איתם לחופש.

קמחא דפסחא

בטחון כלכלי

 

הימים ימי ערב חג. תכונה רבה נראית בקניונים, אם כי זו בעיקר שיטוט ושטיפת העיניים בחלונות הראוה, בבחינת window shopping, מאשר קונים בפועל. אני מעדיפה את המרכולית השכונתית, זו עם היחס האישי כלפי ציבור הבאות בשעריה, גם אם אין בעליה מסוגלים להתמודד עם המחירים בסוּפֵּרִים של הטייקונים. אז חבילת המצות עולה יותר, אבל אני חשה חובה נעימה לפרנס את העוסק הקטן מאשר את אלה שגוזרים עלינו קופון בצורה של תספורות הפנסיה שלנו.

השתא, הסדר אצלי. טַפִּי, על בנות זוגן וטפם, יבואו אלי, כך שיש הרבה לסדר, לנקות, לבשל, להכין והכל בכיף. בשנה הבאה אצל החותנים, אכי"ר (אמן, כן יהי רצון).

ערב פסח תשע"ד

נחת בערב פסח תשע"ד

 

נינה

הועד במפעל שלי ארגן מבצע לפסח. יפה מאוד מצד החברים. אספו כל מיני דברים לנזקקים ובאו אלי למשרד לבקש שאתרום להם את תרומתי. אמי לימדה אותי מינקות שיש לתת קמחא דפסחא, גם אם לא היה תמיד מספיק בבית אצלנו, משום שישנם עניים מאיתנו. ברוך השם שהפרנסה מיטיבה עימנו, אז תרמתי חי ₪ים כפול מספר העובדים במפעל. יש לי 100, אז יצא אלף שמונה מאות ₪. לא ממש נורא, זה מנוכה ממס וגם עשיתי מצוה, מה רע?

כמו בכל שנה, הסדר אצלי. עם השנים, הבינו החותנים שאין מה להתווכח על הנושא ובעיקר, חבל לפצל את המשפחה לכל מיני סדרים. אין לי בעיה שיחגגו את החג השני במקום אחר. את המופלטות כבר אין לי סבלנות לארגן. אמא שלי היתה אלופה בזה. עכשו גם הפיליפינית למדה את המתכון וזה יוצא לה לא רע, אבל רק בני המשפחה נהנים מזה, כי אינני פותחת את הבית לזרים. הסדר, עם כל ההמולה שלו, מספיק לי ודי. העיקר שאנו בני חורין ואין אנו נזקקים לקמחא מהזולת.

עוגיות טעימות, אך רעילות

עוגיות טעימות, אך רעילות

ג'ינה

אני אוהבת איך שאנו חוגגות את החגים בבית הכנסת. תמיד מלא מפה לפה. הרבא, היא אִשָׁתִי, הורתה לגבאית לא להשיב את פני אף אחד ריקם, גם אם אין ידו משגת לשלם עבור המקום. הגבאית משכילה כבר לאסוף תרומות מתאימות מן האמידים יותר שבקהילה כדי שכל דכפין ייתי וייכול וכל דצריך ייתי ויפסח. יחד עם זאת, יש לנו בעיה, משום שהקהל רב והמקום מצומצם. אך הרי בנות ישראל מתוחכמות המה ונמצא הפתרון. אחת האדריכליות בקהילתנו הציעה לתרום לנו צריף מתועש, כזה שאפשר לבנות בזמן קצר, בתוך כשעה, ולפרק אף מהר יותר משל היה זה לגו. ברוכה השמה על שהיא משפיעה עלינו מחסדיה המופלאים ונותנת בינה בלב המאמינות.

כדי לקיים את מצוַות "להסב", נהוג אצלנו להזמין קייטרינג, לאות ולסמל שאנו בנות חורין ואיננו עובדות ומגישות, אלא מגישים לנו. אחת הנערות, חריפת-שכל שכמותה, העלתה סוגיה מעניינת, לפיה אמנם אנו בנות חורין להסב בנחת, אך מה עם המגישים לנו ועובדין בשרותנו? צודקת, נכון? צדיק מהקהילה השיב למַקשה שעובדי שרות ההסעדה גויים המה, כך שפטרנו את הבעיה, כמו שנוהגין במקרה של גוי של שבת.

יכול להיות שהתיק הזה נסגר, אבל אי אפשר שלא לתהות איך אנו נוהגין איפה ואיפה בבני אדם ומי שאינו מאנ"ש (אנשי שלומנו) נוהגין בו בצורה שונה ולא הכי מיטיבה עימו. לפחות אנחנו רפורמיות וליברליות, כך שמותר לנו לעשות בשבת וחג כמה דברים בכוחות עצמנו בלי להטריח מאן דהוא שאינו מבני ברית.

למותר לציין שאת המאכלים מכינים בנוסח כשר וחף מחמץ, נכון? אמנם ליברלים אנו ויש כאלו שאינם מקפידים הרבה, אבל את הסדר נוהגין אנו לערוך כהלכתו.

מינה

לפני 8 שנים בדיוק, יום לפני ליל הסדר, ב-11.4.2006 (י"ג בניסן ה'תשס"ו), יצאתי מבית המשפט המומה ומאושרת. המומה – על שזה נגמר סוף-סוף. לא ציפיתי שזה יקרה, חשבתי שעוד דיון יעבור בלי תוצאות ושוב נישָׁלח להתפשר לשוא ולבזבז עוד זמן. איך אפשר לגרום לאפס להתפשר? בלתי אפשרי!

מאושרת – על שהאפס הורחק מחיי סופית, גם אם זה היה בכוח (היה לו קשה להפרד מהשליטה שלו בי) ובעיקר הודות לנחישות של השופטת ששמה לה למטרה לשחרר אותי מעולו של זה.

אחרי 34 שנות נישואין לאפס שבאפסים ונסיונות עילאיים להשתחרר, יצאתי לחופשי בברכת הרבנים ובברכת השופטת, שלקחו על עצמם משימה קשה ומאתגרת מאוד – לשחרר אשה מעולו של שמוק, שכל קיומו התמצה בשליטה שלו בה מתוקף היותו הגבר נותן הגט. אפילו עורך הדין שלו (השביעי מאז תחילת המאבק ארוך השנים שלו בי) איים עליו שאם הוא לא יסיים את הענין בו ביום – גם הוא יתפטר מייצוגו כמו אלה שהיו לפניו. אפס מאופס, כבר כתבתי?

יצאתי מבנין בית המשפט אל תוך אחר צהרים אביבי ולא היה לי למי לבשר את החדשה הנפלאה. ילדים אין לי וגם לא בת זוג. עד היום לא הצלחתי למצוא את שאהבה נפשי, אבל אני מאמינה שזה עוד יקרה. כרגע, זה קצת קשה, משום שעדיין לא התאוששתי כלכלית וכדי להכיר, צריכה לצאת ולהגיע לאותם מקומות בילוי של נשים. פסק הדין הורה אמנם להשאיר לי את הדירה, אבל לא נוח וגם לא יעיל לאכול את הקירות, כך שצריכה להתפרנס. מהמשכורת המזערית אותה אני מרויחה בזעת אפי כקופאית בסופר של אחד הטייקונים ימח שמם, לא נשאר הרבה והרי צריכה גם לחסוך לימים בהם לא יהיה לי כבר כוח לעבוד. לא קל. והממשלה הארורה הזו אינה מסייעת, אלא מוסיפה חטא על פשע והכל מתיקר ומתיקר בלי הרף. עמך כבר לא עומד במקום ומסובב את הדוושות בניוטרל כדי לפחות להחזיק מעמד, אלא נראה כי אנחנו נסוגים לאחור כל הזמן, גם אם אנחנו מניעים את הפדלים בכל כוחנו הדל ממילא, ההולך ותש.

איפה הכסף? איפה התקוה? לא יודעת איזה טעם יש לנו להמשיך ככה. כמה זמן עוד נחזיק מעמד בטרם נכנע לבלתי נמנע?

גם מאלה יש להתרחק אם שומרת נפשך את

גם מאלה יש להתרחק אם שומרת נפשך את

נאדיה

הסדר היה נחמד. כמה שיכול להיות נחמד עם קומץ אנשים עריריים שאין להם לאן ללכת בחג. גם אם יש כאלה עם משפחה, זו אינה שמה לכיוונם. אני כבר לא יודעת מה יותר טוב – אם כמוני, שיודעת שאין לי אף אחד, כך שאין לי למה לצפות ולהתאכזב שאין באים לבקר או כשיש משפחה, אך אף אחד לא בא לבדוק אם אנחנו חיים; ואם יש שבאים, זה קורה לעתים כל כך נדירות, שהציפיה שזה יקרה קשה ומכבידה, עד שבא היאוש ומכסה עליהם.

לפחות מקפידים על הכשרות ולא יהיה חמץ בפסח. מי שאינו מסוגל לאכול מצה או שאסור לו – אוכל דברים אחרים, אבל לא חמץ חס ושלום. תמיד יש מבחר אצלנו, כי ידנו משגת ואנו משלמים במיטב כספנו תמורת השהות פה. מהטלויזיה אני יודעת שבמקומות אחרים אין מבחר, כי כבר בישרו לעם שהשנה, התרומות פחתו ואלה שהתקבלו – הצטמקו אף יותר מבשנים קודמות. בכל שנה זה הולך ופוחת. אני לא מסוגלת להבין למה שרי הממשלה ככה, למה לבם גס בעם; למה, לעת זקנה, משליכים את הקשישים ככלי אין חפץ בו. ארור זה אשר אינו מגלה רחמים כלפי אחיו ומקשיח את לבו בפניהם. ארור זה המחוקק חוקים לרעת העם וגורם לנו לכזה סבל. אפשר לחשוב כמה אנחנו אוכלים וצורכים. את המעט הזה קשה לתת? הלואי שיגיעו למצב שלנו ואולי יבינו כמה זה נורא לחיות בחוסר האונים הזה, תלויים בחסדי אחרים, במקום לחיות בצורה מכובדת והוגנת. איפה הפנסיה שצברנו בזעת אפנו כל חיינו?

תהייה:

מי מכן יכולה להסביר לי למה, אחרי שאנחנו מכירות את כל המרעין בישין ששמים לנו במאכלים, עדיין יש חברות כמו גדרון בע"מ מחולון, שמוסיפות למוצריהן (עוגיות בוטנים ועוגיות קסטה קוקוס במילוי וקישוט בטעם שוקולד) רעל כמו E-220 Sulphur Dioxide, שמרע לנו מאוד: זה עלול לגרום כאבי ראש, מעי רגיז, אי סדירות עורית, הורס מאגרי ויטמין B12 שאין לנו יותר מדי ממנו ועוד ועוד, למה???

שימנה לב לתוית

שימנה לב לתוית והשמרנה לנפשותיכן מפני עוגיות אלה!

ואיפה מוכרין? נחשנה… כן, בסופרים של הטייקונים. בשום אופן לא לקנות את זה!

קִמְחָא דְפִסְחָא ויקיפדיה

רשימת חומרי מאכל וחומרים משמרים – השמרנה לנפשותיכם!

 

שימנה לב לתוית והשמרנה לנפשותיכן מפני עוגיות אלה!

שימנה לב לתוית והשמרנה לנפשותיכן מפני עוגיות אלה!

כתיבה עסקית

עצות מהאינטרנט

כך כתבנו פעם - הדפסנו על מכונת הכתיבה

כך כתבנו פעם – הדפסנו על מכונת הכתיבה

ב-1996, כשהתחלתי את העסק שלי, נ.ב. נשים בדפוס, לא היה האינטרנט כמו היום, לא יכולנו לתקשר זו עם זו כפי שאנחנו יכולות היום והעולם לא היה פתוח ומקושר אל שפע של ידע כמו היום. לא היו רשתות חברתיות בהן יכולות הנמנות עליהן לשתף זו את זו בכל מה שבא להן.

היום אנחנו חוות שפע של מידע, שפע של קשרים, שפע של שיתופי פעולה ואפשרויות בלתי מוגבלות כמעט להתקדמות. אם פעם היתה רשת הקשרים של מאן דהיא מורכבת מהחברים שצברה במהלך חייה הפיזיים, קרי: גן, בית ספר, צבא, עבודה ופגישות פנים אל פנים, הרי שהיום יש לנו את העולם הוירטואלי בו אנו פוגשות מלא א/נשים מרחבי העולם.

בקבוצת הכותבות והכותבים בה אני חברה בלינקדאין, אני מוצאת עושר של תובנות ועצות שמסייעות לי (ואני בטוחה שגם לאחרות) ללמוד ולהתקדם בעסקי. פעם, היינו מוגבלות לפגישות של ממש, עם כל הסרבול שבדבר והצורך לצאת מהבית כדי להשתתף בכנסים ובארועים. היום, בקליקים של מקשי המקלדת את מחוברת מיד אל מקורות הידע. מדהים, לא?

הנה דוגמא לנפלאות הרשת: את המאמר המאלף של Lindsay McLoughlin על 10 טיפים לכתיבה עסקית קראתי בלינקדאין וחשבתי שכדאי לתרגמו לעברית ולהעביר את הידע גם לקוראי הבלוג שלי. ביקשתי רשות וזו ניתנה בשמחה והריהו לפניכן.

10 טיפים לכתיבה עסקית:

לפני שנים, קיבלה המנהלת שלי מהבוס שלה הנחיות בנות שורה אחת כדלהלן: 'נמקי לי את הסיבות לגלישה מהתקציב עד להיום בצהרים'; 'תני לי סטטיסטיקות המתיחסות לתחלופת עובדים בחוזר'; 'דברי עם סימון על המורל הנמוך של הצוות'.

התקשורת העסקית הגלויה הזו – או ה'הנעה לפעולה' – היו שליליים בטון שלהם ומעולם לא לוּוּ בנימוס כלשהו. המסרים הפוקדים של הכותב השאירו את הקוראים אותם בתחושת תסכול וכעס וללא סבירות לישם את ההנעה לפעולה בהתלהבות כלשהי.

במקרה הזה, ההנעה לפעולה של הכותב היתה ברורה לגמרי, אך התקשורת עוררה רגשות שהיו בניגוד לשיתוף פעולה פורה. סגנון הכתיבה העסקית של הבוס בלטה מכל הסיבות הלא נכונות.

זו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי על כתיבה עסקית ואיך זו יכולה להיות מתועלת לעורר רגשות מסוימים אצל המקבל. מדובר באיך הקורא מרגיש. אם הכותב רוצה שהקורא יגיב להנעה לפעולה, עליו לקחת בחשבון את הרגשות שהוא מעונין לעורר ואיך לתעל את הרגשות האלה בצורה הכי טובה כדי לעורר את הרצון או את הצורך לישם את הפעולה הנדרשת.

שלושה שיקולים

להלן שלושה שיקולים מהירים שכדאי שיהיו בראש מעיינייך בטרם תעלי את הדברים על הכתב:

  1. למי את כותבת?
  2. איך את רוצה שהיא תרגיש?
  3. מה את רוצה שהיא תעשה?

הבה נדמיין שאת רואת-חשבון ויעד השוק שלך היא בעלות ובעלי עסקים העסוקות מכדי לעסוק בהעלאת נתוני הוצאות העסק אל התוכנה העסקית. את מחליטה לפנות אל יעד השוק הזה כדי לידע אותם באיך יכול העסק שלך לפתור את בעייתם. מטרתך היא לעורר רגשות של כמה כיף יהיה להם בהעברת תהליך עיבוד המידע לידייך; כל מה שעליהם לעשות זה לצלצל אלייך לשיחה לא מחייבת.

  1. חשבי על הלך הרוח של אדם אחד מתוך יעד קבוצת השוק. זוהי דמות הלקוח שלך. מהן נקודות הכאב שלו? מה מדיר שינה מעיניו?
  2. השתמשי בלשון ישירה. המנעי ממינוח מסובך שעלול להרחיקו או להסיח את דעתו מהמסר שלך.
  3. השתמשי בטון בטוח, ידעני והחלטי.
  4. כתבי בצורה דיבורית, תוך שימוש מלים שיהדהדו אצלו. דמייני שהוא יושב מולך, מעבר לשולחן. מה תאמרי לו?
  5. הוסיפי משקל למסר העסקי שלך באמצעות סטטיקה משכנעת או עדויות עוצמתיות ממי שהלקוח מעריך.
  6. פני אל רגשותיו כשאת מדברת על התועלות שהוא יוכל להפיק. תני לו להבין שיהיה לו הרבה יותר זמן להתמקד בניהול העסק שלו.
  7. דברי במונחים של 'אתה' ו'שלך'. המנעי לגמרי מ 'אני' ו'אותי'. השתמשי ב"על ידי העסקת מנהלת חשבונות לניהול הוצאותייך, יהיה לך יותר זמן להתמקד בלקוחותייך".
  8. היי ברורה בהנעה לפעולה. אמרי לו שהוא יכול פשוט 'להרים את הטלפון ולצלצל אלייך לשיחה בלתי מחייבת'.
  9. נהגי בחביבות, מקצועיות ובנימוס לאורך המסר.
  10. תני למכתבך לנוח. חזרי לזה למחרת. ערכי, הדפיסי והגיהי (קראי את זה לעצמך בקול רם). היי בטוחה לגמרי שאין בזה טעויות.

לסיכום:

אחרי שהסכמת עם שלושת השיקולים, הצמדי לעשרת הטיפים העיקריים שלי בכתיבה עסקית מנצחת. אם תיישמי את המדריך הזה, תבלוט הכתיבה העסקית שלך מכל הסיבות הנכונות.

מהם הטיפים שלך לכתיבה עסקית יעילה? נא כתבי לי אותם בתגובות למטה.

[המאמר פורסם לראשונה ב- Sage CRM Blog והריני מודה על הרשות לתרגמו ולהעלותו לבלוגי]

 ♀♀

Lindsay McLoughlin מנהלת עסק של שרות כתיבה לבלוג, קופייטינג (כתיבה רעיונית) ועריכה/הגהה ב- www.proofedbylinds.co.uk גב' Lindsay McLoughlin כותבת בבלוג שלה 'דיבור עסקי' (Business Talk) על עסקים, רישות ומדיה חברתית. בהצבעה הפתוחה לקהל, נבחרה Lindsay McLoughlin כמועמדת לשני פרסים על הבלוג שלה 'דיבור עסקי' (Business Talk) בפרסי הבלוגים הבריטיים 2014 (UK Blog Awards 2014). באותו חודש, נבחר העסק של Lindsay McLoughlin כ'עסק הכי אהוב ב-2014' ב- Henley on Thames והגיעה שניה בתחרות הארצית של 'הקופירייטר הכי טוב 2014' (UK’s ‘Best Loved Copywriter 2014’ Award).

אתן מוזמנות לשים עין על הבלוג שלה ולהתחבר אליה באמצעות המדיה החברתית.

♀♀

בתמצית:

מנפלאות הרשת!

נא הצטרפנה לעמוד שלנו בפייסבוק ושימו איזה לייק נחמד, תודה מראש!

מתנות לפסח

הגדה לפתח בעברית ובאנגלית
הגדה לפסח בעברית ובאנגלית © אמני הציור בפה וברגל

כמי שמאותגרת בכל הקשור לציור, שאינה מסוגלת אף לשרטט קו אחד ישר בלי סרגל (וגם זה לא יוצא ממש ישר), הריני מלאת התפעלות בכל פעם שאני נתקלת באמנים ברוכי כשרון, קל וחומר בכאלה שגוברים על האתגרים שהחיים הציבו בפניהם.

קשה להתפרנס מאמנות. מי שעיניו בראשו, נוכח לדעת שבצוק העתים, כשעמך מוכרח לרכז את כל מעייניו ומרצו ב"מאין יבוא הכסף", שלא לדבר על "מאין תבוא הפרנסה", הדבר האחרון שמעניין אותנו זה מה שאי אפשר להתקיים ממנו, קרי – אוכל.

מנהג סיני/יפני (איני זוכרת בדיוק) יפה זה להוציא כסף על אוכל – שיהיה כדי לקיים את הגוף, ולא לשכוח גם לקנות פרח – כדי שגם הנפש תהנה. מי שמוותר על אמנות, משול למי שעובר את החיים בלי לתת לנפשו לפרוח. ובלי להזין את הנפש למה שוה האדם? לקליפת השום.

פסח זה חג המשפחה. רובנו נפגשים זה עם זה בסדר, בחול המועד או בסיומו עם המופלטות. למה שלא נחרוג ממנהגנו השבלוני להביא צלחות וכלים למיניהם? למה שלא נביא למארחינו אמנות?

חג שמח וכשר לכולנו.

הגדה לפסח בעברית © אמני הציור בפה או ברגל
הגדה לפסח בעברית © אמני הציור בפה או ברגל

קישורים:

הגדות לפסח בעברית באתר אמני הציור בפה או ברגל

הגדות לפסח עברית-אנגלית באתר אמני הציור בפה או ברגל

מבחר מתנות לפסח באתר אמני הציור בפה או ברגל

כתיבת פרוזה עברית

כתיבת פרוזה עברית

כתיבת פרוזה עברית

 

הדור שלי התחנך על המלה הכתובה, על אהבת הקריאה, על תרבות – כשהמלה לא היתה לגנאי ולא צרפו לה נספחים שאינם הולמים, כגון: תרבות הספורט, תרבות האוכל וכיו"ב מרעין בישין שתקצר היריעה מלפרט וגם חבל על הזמן לבזבז על שכמותם.

היינו תולעות (ידוע לי היטב ונהיר כשמש בצהרי יום שרב, שהמלה היא תולעים, אבל בלשון נקבה עוסקות אנו בבלוג הזה) ספרים מובהקות. היתה ספריה ציבורית, לפני שאלו נכנסו לבתי הספר, והיינו מחליפות ספרים בתדירות המקסימלית שהמינוי איפשר. לא היה זה חזון נפרץ לראות תולעות המתהלכות להן ברחובותיה של עיר או בסמטאותיה ועיניהן שקועות בתוך הספר הפתוח לפניהן כשפסע בינן לבין התנגשות בנקרה בדרכן. היום, תקועות עיני הילדים ובני התשחורת בתוך הסמרטפונים שלהם ולא במטרה לקרוא ספרות יפה.

נזכרתי בזה במהלך לימודי בקורס אותו אני משננת בימים נחמדים אלו, כשקראתי את הקטע הבא, שנכתב בידי המרצה הנכבד שלנו, Prof. Greg Downey. תרגמתי מהמקור באנגלית; נא להפנים, לשנן ולהפעיל את התאים האפורים:

לפני מספר שנים, הבחנתי שמה שלמעשה עשיתי היה neuroanthropology, בחינת הקשר בין מוח לתרבות. אין זה רק איך שמוחנו מעוצב בידי תרבותנו, אלא גם העובדה שיש לנו מוח מאפשרת לאנושות שתהיה לה תרבות. לדוגמא: להיוולד אל תוך תרבות הדוברת שפה מסוימת, פירושה שמוחך, גם אוזנייך, מתכווננים להסתגל לשמוע את אותה השפה. כשתגיעי לגיל שנה, לא תוכלי לשמוע צלילים ששפות אחרות יוצרות. לא מדובר רק בשפה. תחביבייך, פעולותייך, הדברים שמלמדים אותך בבית הספר – כל אלה מעצבים את מוחך ואת מערכת העצבים שלך. במובן מסוים, מציידת אותנו תרבותנו לקראת יכולות שונות. ללמוד לקרוא או לכתוב, לעמוד על הראש בלי ליפול, להלחם במערה או אפילו לצוד אוכל בערבות, פירושו לסגל את מערכת העצבים לטובת תרבות מסוימת. כל הפעילויות הללו, כל ההתנהגויות מבוססות התרבות הללו, מסתכמות בהשארת עקבות על מוחנו וגופנו. הן משפיעות על החולָיִים הנדבקים אלינו, סוג הלחצים אותם אנו חווים, אפילו מה קולטים חושינו.

♀♀

עד כאן דבר הפרופסור. התהיה העולה היא, לְמה מכינה אותנו "תרבות" הסמרטפונים, המאלצת אותנו לקצר לכדי מינימום את מה שאנו רוצות לבטא, בבחינת דיקטטורה של ההתבטאות.

אהבה ברמזים – שלישיית גשר הירקון

♀♀

אודה על האמת, למרות האופטימיות הטבועה בי (זה מלידה, לא מהיום), אני רואה בצער רב ובקדרות את תרבותנו ההולכת ומתמעטת, את הביטויים בשפה זרה הנכנסים לשפתנו והורסים אותה, את שאר הרוח המצטמקת בפינתה, גם אם זו אינה פולניה ואת מה שקורה לנו כחֶבְרָה.

לחושך כל זאת, די מפליא שמתקיימת עדיין פעילות תרבותית, שא/נשים הצעירים מבנות דורי עוסקים בה. קבוצות מצוינות ומעניינות נפתחות בפייסבוק ורובן ככולן עוסקות בשפה העברית ובכתיבה עברית יוצרת ופורה. אחת הקבוצות הללו היא כתיבת פרוזה עברית, שמציעה שפע של פעילויות, קריאה ועיון מרתקים בנושא הכתיבה. מחמם את הלב שאתר כזה עלה לרשת כדי לסייע לשגשוג התרבות העברית.

לפי בעליו, אוֹרי שרון, התחיל אצלו הרעיון מהתנסותו האישית בכתיבה, מה שגרם לו לחפש חומרים על תורת הכתיבה. אורי, שהתקשה למצוא חומרים בעברית, גילה לשמחתו שיש רבים כאלה באנגלית והוא התחיל לקרוא על הנושא ולחקור אותו באופן עצמאי. כשהצטבר די ידע, חש אורי צורך לחלוק אותו, ומזה בא הרעיון לאתר ואחר כך גם הביקוש לסדנאות כתיבה אותן הוא מנחה ולשירותי עריכה (אותם אנו מספקות), כן ירבו, אמן!

באתר תוכלנה למצוא שפע של מאמרים ומדריכים מאלפים (אותם היה לי העונג לערוך) על כתיבה, עריכה לשונית, הוצאה לאור ועוד ועוד – שפע שבשפע. יש באתר הרבה מה ללמוד למי שמתעניינת בתחום וגם למי שהשפה העברית יקרה ללִבה. להלן חלק מהנושאים הרבים שבאתר:

המדריך לכתיבת פרוזה:

מדריך מקיף מאוד, המכיל 25 פרקים והמפרט בהרחבה הבטים מעניינים בתורת הכתיבה. במדריך תוכלנה לקבל כלים שימושיים לכתיבה, כגון: תכנון עלילה, אפיון דמויות, העברת נושא ומסר, בניית סצנה ועוד נושאים רבים אחרים, המציידים את הכותבת המתחילה וגם המנוסה בתובנות מעשיות על מלאכת הכתיבה.

המדריך לסגנון כתיבה:

גם המדריך הזה מקיף ביותר ומאיר הבטים מעניינים וחשובים לגבי סגנונות כתיבה. הוא מסביר מהו סגנון, להבדיל מדקדוק: הסגנון איננו עוסק בדיוק הלשוני של השפה, אלא באופן בו משתמשים בשפה כדי להשיג את מטרות הכתיבה וכדי לענג את הקוראת. מי שמעוניינת לשפר את סגנון כתיבתה, תמצא את המדריך הזה לעזר רב בכל סוג של כתיבה: פרוזה, עיון, בלוג וכד'.

סדנאות כתיבה:

באמצעות האתר אפשר להרשם לסדנאות כתיבה מגוונות וביניהן סדנא ללימוד תורת הכתיבה וסדנא לכתיבה גאה. אני בטוחה שמשתיהן תצאנה יצירות מופת ומקוה שזו האחרונה תעשיר את המדף הורוד והסגול לטובת קהילתנו. ממליצה מאוד להרשם!

שרותים ספרותיים:

כל אחד זקוק למישהו שיעריך את כתב היד שלו, בבחינת אין הנחתום מעיד על עיסתו. באתר מציעים שרותי עריכה ספרותית ולשונית, הַכְוונה להוצאה לאור ועוד.

בתמצית:

כיף לראות שעדיין לא נס ליחה של התרבות העברית ויש כאלה שזו קרובה ללבם והם עושים למענה.

קישורים:

אתר כתיבת פרוזה עברית (שימנה לב מי ערכה לשונית את התכנים ושכורנה את שרותיה)

כתיבת פרוזה עברית

ללמוד לכתוב פרוזה עברית