ילדים זה שמחה

ועדיף יְלָדוֹת

Cats in the Cradle

 

סיפור שמסתובב ברשת, קראנה ואמצנה. זה לא המקור, משום שלא יכולתי להשאיר את העברית הקלוקלת והעילגת בעינה וגם לא יכולתי כמובן להמנע מלהוסיף את הערותי המתבקשות, אך שמרתי על רוח הדברים ועל הסיפור. במקור, הסיפור הוא על איש ובנו, אין אשה-אם ואין בת-אחות, כי הרי אין אנו קיימות בעולם בכלל. להלן…

איש אחד חזר כהרגלו מאוחר מאוד הביתה מהעבודה, כשהוא תשוש מאוד. יום קשה עבר על כוחותינו, כמו אתמול ושלשום והתחזית אינה מבשרת טובות – גם מחר ומחרתיים והלאה יהיה קשה בגלל הממשלה הארורה הנוגשת בעם: עבודה בפרך ושכר מזערי שאינו הולם כלל את כישוריו ויכולותיו, אבל הוא מוכרח לפרנס את משפחתו ואינו יכול להרשות לעצמו לברור. גם אשתו אינה מלקקת דבש ומנת המרור שלה גדולה אף יותר משלו. גם היא עובדת בפרך לא פחות ממנו, אבל משתכרת עוד פחות. אי אפשר לגמור את החודש עם שתי המשכורות והחובות מעיקים שזה נורא.

השעה ממש מאוחרת, אך להפתעתו הוא מצא את בנו בן החמש מחכה לו בפתח הבית כשהוא לבוש בפיג'מה. "מה אתה עושה ער בשעה כזו? אחותך ודאי כבר ישנה מזמן!" שאל האיש והרים את הילד לחיבוקי.

הילד הביט אל אביו מלמעלה והיקשה בקולו הדקיק: "אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?"

"ודאי, מה הענין, בני המתוק?" ענה האיש בנועם ונשא את ילדו אל חדרו. הוא כיסה את הפעוט (סיפור הרי לא בא בחשבון בשעה כזו), התישב לצדו והמתין לשאלתו.

הילד התישב במיטתו ושאל: "אבא, כמה כסף אתה מרויח בשעה?"

חמתו של האיש ניצתה מיד, כאילו היתה נפט שגפרור הושלך אליה: "זה לא העסק שלך! למה בכלל אתה שואל שאלה כזאת?" השיב בכעס.

הפספוס נרתע  מהחימה השפוכה, אך בכל זאת המשיך להפציר: "אני צריך לדעת. בבקשה, ענה לי. כמה כסף אתה מרויח בשעה?"

"אם אתה ממש רוצה לדעת, אז אני מרויח 100 שקלים בשעה!" הטיח האיש וקם.

"אה", אמר הפצפון בקול רפה. הוא הרהר במשך מספר דקות בראש מורכן ואחר כך נשא את עיניו אל אביו בתחינה. "אבא, אתה יכול בבקשה להלוות לי 50 שקלים?"

האב רתח והרים את קולו על בנו: "אם הסיבה היחידה בגללה שאלת את השאלה הזאת, היא כדי לקבל ממני כסף בשביל לקנות לעצמך צעצוע מטופש או איזו שטות אחרת, אז זה ממש מיותר! אני מציע לך לחשוב היטב למה אתה מתנהג בכזאת אנוכיות. כל יום אני עובד שעות רבות וקשות כל כך ואין לי כוח להתנהגות כזו!" הוא כיבה את האור ויצא מן החדר בכעס.

הילד הקטן הרכין את ראשו בכאב, התכסה בשמיכה והתכווץ תחתיה.

האיש התישב אל השולחן, אינו מסוגל להשתחרר מכעסו על השאלה של בנו. 'איך הוא מעז לשאול אותי כמה אני מרויח רק כדי לקבל ממני כסף? חצוף קטן שכמותו!' קונן בזעם באוזני הכותל, היא אשתו. זו הביטה בו באלם, מגישה לו את ארוחת הערב כשפחה חרופה. גם היא היתה אחרי יום עבודה מתיש, אך כידוע, מלאכתה של אשה לעולם אינה נגמרת. אם היא לא תגיש לו, איך יאכל?

אחרי שעה, כשהוא שבע ואפילו הספיק להתקלח, שככה במקצת חמתו של האיש. הרהור של חרטה עבר בו על שנהג בבנו בכזו קשיחות. אולי יש משהו שהוא באמת צריך לקנות עם 50 השקלים האלה? והאמת היא, שהוא לא מבקש כסף לעתים קרובות…

האיש ניגש אל חדר בנו ופתח לאט את הדלת: "אתה ישן, בן?" שאל חרש.

"לא אבא, אני ער", ענה בנו בקול חנוק שהדמעות הדהדו בו היטב.

"חשבתי שאולי הייתי קצת קשוח איתך קודם", אמר האב בהתנצלות, "היה לי יום ארוך והוצאתי את הכעס שלי עליך, אני מצטער. הנה לך 50 שקלים."

הבן הקטן התיישב במיטה בשמחה וחיוכו היה כשמש המגיחה מבעד לענני גשם. "תודה, אבא!" קרא בהתרגשות. הוא הושיט את ידו אל מתחת לכרית, הוציא משם מספר שטרות מקומטים, צרף אליהם את השטר של אביו והחל לספור את הכסף.

כשראה האב את בנו הסופר, חש את הרוגז עולה בו שוב."למה אתה צריך עוד כסף, אם כבר יש לך?" רטן, מנסה לרסן את עצמו.

הבן הרים את עיניו אל אביו וענה: "לא היה לי מספיק ועכשו כן. אבא, יש לי עכשיו 100 שקלים!" קרא באושר, עיניו נוצצות. הוא החליק ידו על השטרות, יישר אותם והגיש אותם לאביו.

"אבל למה ביקשת ממני כסף, אם אתה מחזיר לי אותו ועוד מוסיף עליו?" תמה האב.

"אמרת שאתה מרויח 100 שקלים לשעה, אז חשבתי שאולי אני יכול לשלם לך כדי שתבלה איתנו שעה. אולי אתה יכול לבוא מחר שעה מוקדם הביתה ונאכל ארוחת ערב ביחד, עם אמא וניצה?"

האב ההמום פרס ידיו, חיבק את בנו הקטן והתנצל ושב והתנצל, דמעות חמות בעיניו.

וכאן, כמובן, בא מוסר ההשכל הבלתי נמנע: זכרו! הדברים החשובים והיקרים ביותר, הם אלה שלא נמדדים בכסף. אהבה וזמן אומנם אי אפשר לקנות, אבל אפשר להשקיע אותם מכל הלב באנשים שאנחנו אוהבים. זו המתנה היקרה ביותר שאי פעם תוכלו להעניק לילדים שלכם. זכרו: כדי להיות בזכרונות של ילדיכם מחר, עליכם להיות בחייהם היום.

העיקר הבריאות…

 

ריטה – ילדים זה שמחה

 

מוקדש להורים המתלוננים על שאין להם זמן לצאצאיהם ושוברים את הראש היכן לשים אותם, משום שאינם יכולים להרשות לעצמם לצאת איתם לחופש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Jazmin Or  On 18 באפריל 2014 at 11:16

    ילדים זה אכן שמחה🙂 חבל רק שמרוב עבדוּת קשה לגדל אותם כראוי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: