הדור הקטוע The Amputated Generation

טלאי צהוב

טלאי צהוב  Yellow badge

 

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

Every Man Has A Name / Zelda

 

חוה אלברשטייןלכל איש יש שם

Chava Alberstein – Every Man Has A Name

 

בגיל 4 גיליתי שיש דבר כזה – סבא וסבתא. כשהייתי בת 3 עברנו מהדר יוסף לגבעתים. הזכרון שלי מגיל 3 הוא שביום שעברנו, אמי הלבישה אותי בחצאית פליסה שחורה אותה שנאתי מאוד ובחולצה לבנה, שהיתה פחות בעייתית מבחינתי.

At age 4, I discovered that there was such a thing – grandparents. When I was 3, we moved from Hadar Yosef to Givatayim. My memory from age 3 is that the day we moved, my mother dressed me in a black pleated skirt I hated very much and a white shirt, which was less problematic for me.

השכונה בה גרנו בהדר יוסף שבתל אביב, אוכלסה רובה ככולה באודים העשנים שנותרו לפליטה מהגהנום הנאצי. גברים ונשים ממשפחות קטועות חברו זה לזה והקימו בתים בישראל. חלק עוד עשו זאת "שם" והגיעו ארצה עם ילד/ה. המשפחות בשכונה שלנו היו קטנות, לרובן היה ילד אחד ואם היה להן ילד נוסף, הוא נולד בהפרש שנים די גדול – 5 שנים ומעלה מהבכור. אנשים נזהרו מאוד לא להסחף. שמחה לא שכנה ממש במעונם, גם הולדת צאצא לא הצליח להפעים בהם ששון, לפחות לא במלואו. תמיד היה הצל הזה מרחף מעליהם, שהחיים אינם כפי שהם נראים ובכל רגע עלול לעלות עליהם הצורר ולקחת מהם שוב את היקר להם מכל.

The neighborhood where we lived in Hadar Yosef in Tel Aviv, was largely populated by the smoky odes left for the Nazi hellfire. Men and women from amputated families joined each other and set up homes in Israel. Some did it "there" (i.e. the diaspora) and came to Israel already with a child. The families in our neighbourhood were small, most of them had one child and if they had another child, he/she was born at a quite large age – 5 years apart from the older child. People were very careful not to get carried away. Joy was not really dwelling in their homes, but the birth of a descendant also failed to impress joy, at least not fully. There was always this shadow hovering over them, that life was not as it seemed, and at any moment the bitter enemy might rise up upon them and take the most precious of them again.

מגיל 4 זכור לי חיבוק. הפעם הראשונה שהבנתי שישנם הורים שמחבקים את ילדיהם. בבנין בו גרנו, ברחוב גנסין 40 בגבעתים (אז זה היה פינת ויצמן), שכנו 10 משפחות. בשש דירות בבנין גרו  משפחות שההורים היו ניצולי שואה. בשלוש דירות גרו ילידי הארץ והיתה דירת מרתף שהושכרה לרווקים ולזוגות צעירים. מעולם לא ידעתי מי היו הבעלים של דירת המרתף ובקושי ראיתי את הדיירים שם. לעומת זאת, כל המשפחות האחרות בבנין הכירו זו את זו והיו מיודדות.

From the age of 4 I remember a hug. The first time I realized that there were parents who hugged their children. In the building we lived then, 40 Gnessin Street in Givatayim (then it was the Weizmann corner), we housed 10 families. Six apartments in the building housed families whose parents were Holocaust survivors. People who were born in Israel lived in three apartments, and there was a basement apartment rented to single people and young couples. I never knew who owned this basement and barely saw the tenants there. In contrast, all other families in the building knew each other and were friends.

ניצולי השואה חברו לאלה שהיו "שם" והבילוי המשותף שלהם היה משחק הקלפים המסורתי בימי ששי, בכל פעם בדירה אחרת לפי תורנות, מן הסתם. אנחנו, הילדים, חברנו לבני גילנו ללא הבדל גזע, דת או מין, העיקר שיהיה עם מי לשחק בקלאס ובסטנגה. העדפתי סטנגה. אין לי מושג למה, אבל תמיד העדפתי משחקים שאפשר היה לשחק גם עם הבנים ונמנעתי מן הקלאס, כמו גם ממשחק הגומי עם הקפיצות. אולי היה לזה שם אחר (הזכרון שלי מלא חורים ככברה כבר מזמן), אבל אני זוכרת איך לא הסתדרתי עם הקפיצות הללו, כפי שלא הסתדרתי בגיל מאוחר יותר עם ריקודי העם שהיו לי מסובכים והעדפתי ריקודים סלוניים שהיו פשוטים יותר לביצוע.

The Holocaust survivors joined those who were "there" and their joint pastime was the traditional card game on Fridays, each time in a different apartment by turn, presumably. We, the children, have joined our peers regardless of race, religion or gender, the main thing we were concerned about was that we would have with whom to play in Hopscotch (Klass in Hebrew) and Stanga. I preferred Stanga. I have no idea why, but I always preferred games that could be played with the boys as well and avoided the Hopscotch as well as the Chinese jump rope. It might have had another name (my memory is full of holes from a long time ago), but I remember how I didn't get along with those jumps, as I didn't do later on with the folk dances that were complicated for me and preferred ballroom dances that were simpler to perform.

הזכרון החמקמק אינו מאפשר לי את הסיטואציה, אך אני זוכרת אותי עומדת משתאה לנוכח אבא של השכן שלי, חברי למשחקים בן גילי, הנושא אותו על כפיו, מחבק, "אוכל" לו את הלחי, מרכיב אותו על כתפיו ודוהר איתו ברחבי הדירה כשהוא משמיע נעירות חמור והילד מדרבן אותו ב"דיו-דיו". מעולם לפני כן לא ראיתי את הדבר הזה אצל השכנים הקודמים בהדר יוסף. מי שחזר מן התופת, שילדותו נגזלה, לא ידע איך לשחק עם ילדיו. מי שהוריו נלקחו ממנו ונרצחו, לא יכול היה למצוא בעצמו את היכולת לשחק, לעלוז, להיות מאושר. אני חושבת שהפחד שלהם מלחוש רגשות חמים ואוהבים, פן מושאי הרגשות הללו יגָזלו מהם שוב, מנע מהם להביע כלפינו אהבה.

The elusive memory doesn't allow me the situation, but I remember standing amazed by my neighbour's dad, my age-old playmate, carrying him on his hands, hugging, "eating" his cheek, putting him on his shoulders and galloping around with him throughout the apartment making donkey braying and the boy spurs him with "dio-dio." I had never seen this thing before with my previous neighbours in Hadar Yosef. Anyone who returned from the inferno, whose childhood was stolen, did not know how to play with their children. Those whose parents were taken away and murdered could not find the ability to play, rejoice, be happy. I think their fear of feeling warm and loving feelings, lest these feelings' object would be robbed from them again, prevented them from expressing love towards us.

זכרון מגיל 6. לחברי השכן, צביקה, שהוריו צברים, יש יום הולדת. סבתו וסבו מגיעים עם המתנות ואני מתבוננת בתמהון באנשים הללו שדומים כל כך לבנם, הוא אביו של שכני. גם מצד אמו מגיע זוג סבים נוסף. אני מבולבלת מאוד ולא ברור לי איך יש לילד סבא וסבתא ועוד שניים מכל סוג. להורי אין תשובות לתת לי. הם לא דיברו על מה שקרה "שם".

A memory from the age of 6. My friend and neighbour, Tzvika, whose parents are Sabras, has a birthday. His grandmother and grandfather come with the presents and I look with amazement at these people who are so similar to their son, my neighbour's father. On his mother's side too comes another pair of grandparents. I am very confused and it is unclear to me how the child has grandparents, let alone two of each kind. My parents have no answers to give me. They did not talk about what happened "there".

אנחנו דור קטוע. דור שענפי המשפחה שלו נגדעו ממנו. אנחנו דור שלא ידע טעם של חיבוק, של לחוש נאהב, של לגדול בצורה משפחתית. לא היו לנו סבא וסבתא אליהם יכולנו לבוא לקונן על מה שההורים עושים לנו ולהתנחם בחיבוקם. לנו לא היו דודים, לא בני דודים, ואם היו – הם פוזרו בכל קצווי הארץ.

We are an amputated generation. A generation whose family branches have been cut off. We are a generation that did not know the taste of embrace, of loving feeling, of growing up in a form of a family. We had no grandparents to come to lament about what our parents did to us and take comfort in their embrace. We had no aunts and uncles, no cousins, and if they were – they were scattered all over the country.

חוה, אחותה של אמי היתה כלואה מאחורי מסך הברזל במשך שנים רבות ורק ב-1962 זכינו לראותה ולהכיר את משפחתה כשעלתה ארצה: בעל (שמו היה פִישְׁל, אך היא תמיד קראה לו "דוּרַאק") וילד (צביקה). אנחנו גרנו בגבעתים, הם שולחו לבאר שבע, שם קיבלו דירת סוכנות ובעלה, ה"דוּרַאק", נשלח לעבוד בסולל בונה. אחיו, אִיצֶ'ה (יצחק), גר בחיפה עם אשתו רוּחָלֶה ושלושת ילדיהם: צבי, אסתר ויענקלה כמו הורי, גם הם עלו ארצה ב-1951, משום ששהו אחרי המלחמה על אדמת פולין ולא ברוסיה, כך שעליהם מסך הברזל לא נסגר.

Hava, my mother's sister, was trapped behind the Iron Curtain for many years and it was only in 1962 that we got to see her and get to know her family when she immigrated to Israel: a husband (his name was Fischel, but she always called him "Durak") and a boy (Tzvika). We lived in Givatayim, they were sent to Be'er Sheva, where they got an apartment from the Jewish Agency, and her husband, the "Durak", was sent to work at Solel Boneh. His brother, Itche (Isaac), lives in Haifa with his wife Rochala and their three children: Zvi, Esther and Yankela. Like my parents, they too immigrated to Israel in 1951, because he stayed after the war on Polish land and not in Russia, so the Iron Curtain was not closed on them.

היו כמה בני דודים של ההורים. בחיפה גרה בת דודה של אבי, רוזה, עם משפחתה משפחתה – הבעל אלפרד ושני ילדיהם: הבכור יורם והצעיר פנחס נהרג במלחמת יום כיפור; בשבדיה גר טוּלֶק, בן דוד של אבי, עם 2 ילדיו מאשתו הראשונה. השניה היתה שבדית מדהימה, אך איתה לא היו לו ילדים. וזהו. מהצד של אבי לא היו קרובים נוספים. לפחות לא כאלה שהתגלו בפנינו, למרות שהורי טרחו רבות, כמו שאר בני דורם, למצוא אודים נוספים בעזרת הסוכנות היהודית. מי זוכרת את ת. ד. 92?

My parents had several cousins. In Haifa, my father's cousin, Rosa, lives with her family – her husband Alfred and their two children: the eldest Yoram and the youngest Pinchas who was killed in the Yom Kippur War; in Sweden, Tulek, my father's cousin, lives with his 2 children from his first wife. The other was an amazing Swedish, but with her he had no children. And that's it. There were no other relatives on my father's side. At least not those who revealed to us, even though my parents, like the rest of their contemporaries, made a lot of efforts to find more firebrands with the help of the Jewish Agency. Who remembers P.O.B. 92?

אמי היתה "עשירה" יותר: בת דודה אחת, באשע (ובעברית: בתיה) ובעלה יוסף וילדיהם שמואליק ורבקה, שגרו בירושלים; בת דודה נוספת, שגם שמה היה באשע (בתיה), עם בעלה חנן ובת בשם מאשה, שגרו בנשר שליד חיפה; לידם גר בן של דודה אחרת, פנחס ואשתו גיטל; בת דודה נוספת היתה שרה-הינדה (מבטאים את זה סוּרֶע-הינדֶע, כי זה באידיש), ולה בעל בשם שמשון ושני ילדים: צבי וחיים. הם גרו בחדרה. אכן, היתה לי דודה בחדרה, רק שזו נפטרה לא לפני יומיים, אלא לפני ימים רבים ולצער כולנו, לא היה לה רכוש רב כמו בשיר, הדור הזה הרי לא היה משופע אז.

My mother was "richer": one cousin, Bashe (and in Hebrew: Batya) and her husband Yosef and their children Shmuelik and Rivka, who lived in Jerusalem; another cousin, whose name was also Bashe (Batya), with her husband Hanan and their daughter Masha, who lived in Nesher near Haifa; next to them lived another aunt's son Pinchas with his wife Gittle; another cousin was Sara-Hinde (pronounced Sure-Hinde, because it is in Yiddish), who had a husband named Shimshon and two children: Tzvi and Haim. They lived in Hadera. Indeed, I had an aunt in Hadera, only that she passed away not two days ago, but many days ago and sadly for all of us, she did not have as much property as in the song, since this generation was not abundant then.

אלה דברי ימי בנות הדוד/ה. להלן בני הדוד/ה:

בן דוד בשם מַאיֶר, שעלה ארצה בשנות ה-50 והיה שכן של הורי בהדר-יוסף. אינני זוכרת את שם אשתו, אבל את שמה של בתו – הינדה (שם שגור במשפחתנו, כמו זה של הדודה מחדרה) ושל אחד משני בניו – יענקל, אני כן זוכרת. חמש שנים בארץ הספיקו לו ולמשפחתו להבין מי בעד מי ולמה כדאי להם להגר לקנדה. באיזשהו מקום בבוידעם ישנה קופסת קרטון עם חליפת המכתבים מהתקופה ההיא, כשהמעטפות נעדרות בולים משום שאחי ואני אספנו ואיגדנו לאלבום. התחביב הזה היה מקובל בימים ההם של ילדותי.

This is the history of the cousins. The cousins ​​are as follows:

A cousin named Mayer, who came to Israel in the 1950s and was a neighbour of my parents in Hadar Yosef. I don't remember his wife's name, but his daughter's name – Hinda (a common name in our family, like the aunt from Hadera) and one of his two sons – Yankel, I do remember. Five years in the Israel, he and his family had time to figure out who was for whom and why they should immigrate to Canada. Somewhere in the boydem (attic in Yiddish) there is a cardboard box with that correspondence from that period, with the envelopes missing stamps because my brother and I collected them and placed in an album. This hobby was common in my childhood.

בן דוד נוסף, לִיבֶּר, שאיתו לא היה לנו קשר קרוב, אבל אני זוכרת אותו, אם כי לא את זוגתו או ילדיו, שגר בתל אביב. היתה לאמי שכנה אחת, שיינדל, מן העיירה שלה (וישקוב), שגרה אף היא בתל אביב עם בעלה החייט חיים ושני בניהם, ישראל ויחזקאל. שיינדל היתה עדת ראיה לרציחתם של שני אחיה של אמי בידי הנאצים, יחד עם שאר היהודים הגברים והילדים, בטרם נמלטה עם הנשים והילדות היהודיות, אותן הפיצו הארורים לכל רוח. שכנה נוספת מוישקוב, לוֹטִי, שהצליחה להגיע לסין וכך להנצל, גרה בתל אביב. היא היתה ערירית וגלמודה.

A cousin named Liber Vigoda, with whom we had no close relationship, but I remember him, though not his wife and children, who lives in Tel Aviv. My mother had one neighbour, Sheindl, from her town (Vishkov), who also lived in Tel Aviv with her husband Haim the tailor and their two sons, Israel and Yechezkel. Sheindl was a witness to the murder of my mother's two brothers by the Nazis, along with the other Jewish men and boys, before fleeing with Jewish women and girls, which the damned scattered all over. Another neighbour from Vishkov, Loti, who managed to get to China and thus survived, lives in Tel Aviv. She had no children and lived alone.

בשנות הששים חרשנו בשבתות את כבישי הארץ. שבת אחת שמנו פעמינו לחיפה ובשבת אחרת לבאר שבע. לפעמים היינו נוסעים לסוף שבוע, כלומר ביום ששי והיינו לנים אצל איצ'ה ורוחלה. זה איפשר לנו לבקר את הקרובים האחרים ולהתעדכן במוצאות אותם.

In the 1960s, we covered the country's roads on Saturdays. One Saturday we went to Haifa and another to Beer Sheva. Sometimes we would go for a weekend, i.e. on a Friday and spend the night at Itche's and Rochale's. This allowed us to visit the other relatives and keep up to date with them.

מדי כמה חודשים, היו החיפאים והבאר-שבעים מתקבצים אצלנו, כי גרנו הרי "באמצע", לאיחוד משפחות. היתה תועלת רבה באירוח האיחוד הזה, משום ששני האחים – אִיצֶ'ה (של רוחלה) ופישל (של דודתי חוה, היא אחות אמי) – הפגינו על דירתנו את כישוריהם הברוכים, זה כטייח (הטובים לטַיִיח…) ואחיו כסייד. שניהם היו מדופלמים ומעולים ודירתנו בת 2 וחצי החדרים נראתה תמיד כחדשה. לאחי היה חדר משלו, לי נתנו חצי חדר וההורים ישנו בסלון. כשהמשפחה היתה מגיעה, לנו המבוגרים בסלון והילדים פוזרו בחדר של אחי ובחצי החדר שלי. היה שמח.

Every few months, the Haifa and the Be'er Sheva people would gather at our apartment, because we lived in the middle, for family reunion. There was great benefit in hosting this union, because both brothers – Itiche (Ruchale's husband) and Fischel (my aunt Hava's husband, my mother's sister) – demonstrated their blessed skills on our apartment, one as a plasterer (the good for plastering…) and his brother as a whitewasher. Both were qualified and excellent and our 2 and a half room apartment always looked new. My brother had his own room, I had a half room on my own, and my parents slept in the living room. When the family arrived, the adults slept in the living room and the children were scattered in my brother's room and my half room. It was joyful.

אף אחד מכל אלה שמניתי, בני דור השואה, אינו בין החיים היום. בני אותו דור הלכו לעולמם וצאצאיהם אינם בקשר זה עם זה. דור קטוע.

None of those I counted, of the Holocaust generation, are not among the living today. The members of that generation have passed away and their descendants are not in touch with each other. An amputated generation.

עידן עמדי (שירה) ועדי רון (ליווי ועיבוד מוזיקלי) – אני נושא עימי

Idan Amedi (singing) and Adi Ron (Accompaniment and musical processing) – I Carry with Me

 

קישורים:

♀    לכל איש יש שם ויקיפדיה

♀    מצעד החיים ויקיפדיה

Zelda (poet) Wikipedia

March of the Living Wikipedia

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

טרקבאקים

  • מאת אושר עילאי | הוזה מִלִים Hallucinating words ביום 8 באוגוסט 2016 בשעה 0:07

    […] וכבת להורים ניצולי שואה נמלטי פולניהניצולי שואה נמלטי פולניה, יהיה זה מוגזם לחשוב שאחת כמוני מסוגלת לחוש אושר, שלא […]

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: