הדור הקטוע

טלאי צהוב

טלאי צהוב

 

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

 

לכל איש יש שם / חוה אלברשטיין

 

בגיל 4 גיליתי שיש דבר כזה – סבא וסבתא. כשהייתי בת 3 עברנו מהדר יוסף לגבעתים. הזכרון שלי מגיל 3 הוא שביום שעברנו, אמי הלבישה אותי בחצאית פליסה שחורה אותה שנאתי מאוד ובחולצה לבנה, שהיתה פחות בעייתית מבחינתי.

השכונה, בה גרנו בהדר יוסף שבתל אביב, אוכלסה רובה ככולה באודים העשנים שנותרו לפליטה מהגהנום הנאצי. גברים ונשים ממשפחות קטועות חברו זה לזה והקימו בתים בישראל. חלק עוד עשו זאת "שם" והגיעו ארצה עם ילד/ה. המשפחות בשכונה שלנו היו קטנות, לרובן היה ילד אחד ואם היה להן ילד נוסף, הוא נולד בהפרש שנים די גדול – 5 שנים ומעלה מהבכור. אנשים נזהרו מאוד לא להסחף. שמחה לא שכנה ממש במעונם, גם הולדת צאצא לא הצליח להפעים בהם ששון, לפחות לא במלואו. תמיד היה הצל הזה מרחף מעליהם, שהחיים אינם כפי שהם נראים ובכל רגע עלול לעלות עליהם הצורר ולקחת מהם שוב את היקר להם מכל.

מגיל 4 זכור לי חיבוק. הפעם הראשונה שהבנתי שישנם הורים שמחבקים את ילדיהם. בבנין בו גרנו, ברחוב גנסין 40 בגבעתים (אז זה היה פינת ויצמן), שכנו 10 משפחות. בשש היו ההורים ניצולי שואה, שלוש ילידי הארץ והיתה דירת מרתף שהושכרה לרווקים ולזוגות צעירים. מעולם לא ידעתי מי היו הבעלים ובקושי ראיתי את הדיירים.

ניצולי השואה חברו לאלה שהיו "שם" והבילוי המשותף שלהם היה משחק הקלפים המסורתי בימי ששי, בכל פעם בדירה אחרת לפי תורנות, מן הסתם. אנחנו, הילדים, חברנו לבני גילנו ללא הבדל גזע, דת או מין, העיקר שיהיה עם מי לשחק בקלאס ובסטנגה. העדפתי סטנגה. אין לי מושג למה, אבל תמיד העדפתי משחקים שאפשר היה לשחק גם עם הבנים ונמנעתי מן הקלאס, כמו גם ממשחק הגומי. אולי היה לזה שם אחר (הזכרון שלי מלא חורים ככברה כבר מזמן), אבל אני זוכרת איך לא הסתדרתי עם הקפיצות הללו, כפי שלא הסתדרתי בגיל מאוחר יותר עם ריקודי העם המסובכים לי והעדפתי ריקודים סלוניים שהיו פשוטים יותר לביצוע.

הזכרון החמקמק אינו מאפשר לי את הסיטואציה, אך אני זוכרת אותי עומדת משתאה לנוכח אבא של השכן שלי, חברי למשחקים בן גילי, הנושא אותו על כפיו, מחבק, "אוכל" לו את הלחי, מרכיב אותו על כתפיו ודוהר איתו ברחבי הדירה כשהוא משמיע נעירות חמור והילד מדרבן אותו ב"דיו-דיו". מעולם לפני כן לא ראיתי את הדבר הזה אצל השכנים הקודמים בהדר יוסף. מי שחזר מן התופת, שילדותו נגזלה, לא ידע איך לשחק עם ילדיו. מי שהוריו נלקחו ממנו ונרצחו, לא יכול היה למצוא בעצמו את היכולת לשחק, לעלוז, להיות מאושר. אני חושבת שהפחד שלהם מלחוש רגשות חמים ואוהבים, פן מושאי הרגשות הללו יגָזלו מהם שוב, מנע מהם להביע כלפינו אהבה.

זכרון מגיל 6. לחברי השכן, צביקה, שהוריו צברים, יש יום הולדת. סבתו וסבו מגיעים עם המתנות ואני מתבוננת בתמהון באנשים הללו שדומים כל כך לבנם, הוא אביו של שכני. גם מצד אמו מגיע זוג סבים נוסף. אני מבולבלת מאוד ולא ברור לי איך יש לילד סבא וסבתא ועוד שניים מכל סוג. להורי אין תשובות לתת לי. הם לא דיברו על מה שקרה "שם".

אנחנו דור קטוע. דור שענפי המשפחה שלו נגדעו ממנו. אנחנו דור שלא ידע טעם של חיבוק, של לחוש נאהב, של לגדול בצורה משפחתית. לא היו לנו סבא וסבתא אליהם יכולנו לבוא לקונן על מה שההורים עושים לנו ולהתנחם בחיבוקם. לנו לא היו דודים, לא בני דודים, ואם היו – הם פוזרו בכל קצווי הארץ.

חוה, אחותה של אמי היתה כלואה מאחורי מסך הברזל במשך שנים רבות ורק ב-1962 זכינו לראותה ולהכיר את משפחתה כשעלתה ארצה: בעל (שמו היה פִישְׁל, אך היא תמיד קראה לו "דוּרַאק") וילד (צביקה). אנחנו גרנו בגבעתים, הם שולחו לבאר שבע, שם קיבלו דירת סוכנות ובעלה, "דוּרַאק", נשלח לעבוד בסולל-בונה. אחיו, אִיצֶ'ה (יצחק), גר בחיפה עם אשתו רוּחָלֶה ושלושת ילדיהם: צבי, אסתר ויענקלה כמו הורי, גם הם עלו ארצה ב-1951, משום ששהו אחרי המלחמה על אדמת פולין ולא ברוסיה, כך שעליהם מסך הברזל לא נסגר.

היו כמה בני דודים של ההורים. בחיפה גרה בת דודה של אבי, רוזה, עם משפחתה משפחתה – הבעל אלפרד ושני ילדיהם: הבכור יורם והצעיר פנחס נהרג במלחמת יום כיפור; בשבדיה גר טוּלֶק, בן דוד של אבי, עם 2 ילדיו מאשתו הראשונה. השניה היתה שבדית מדהימה, אך איתה לא היו לו ילדים. וזהו. מהצד של אבי לא היו קרובים נוספים. לפחות לא כאלה שהתגלו בפנינו, למרות שהורי טרחו רבות, כמו שאר בני דורם, למצוא אודים נוספים בעזרת הסוכנות היהודית. מי זוכרת את ת. ד. 92?

אמי היתה "עשירה" יותר: בת דודה אחת, באשע (ובעברית: בתיה) ובעלה יוסף וילדיהם שמואליק ורבקה, שגרו בירושלים; בת דודה נוספת, שגם שמה היה באשע (בתיה), עם בעלה חנן ובת בשם מאשה, שגרו בנשר שליד חיפה; לידם גר בן של דודה אחרת שאת דמותו ודמות אשתו אני רואה מול עיני, אך אינני יכולה להזכר בשמותיהם; בת דודה נוספת היתה שרה-הינדה (מבטאים את זה: סוּרֶע-הינדֶע, כי זה באידיש), ולה בעל בשם שמשון ושני ילדים: צבי וחיים. הם גרו בחדרה. אכן, היתה לי דודה בחדרה, רק שזו נפטרה לא לפני יומיים, אלא לפני ימים רבים ולצער כולנו, לא היה לה רכוש רב כמו בשיר, הדור הזה הרי לא היה משופע אז.

אלה דברי ימי בנות הדוד/ה. להלן בני הדוד/ה:

בן דוד בשם מַאיֶר, שעלה ארצה בשנות ה-50 והיה שכן של הורי בהדר-יוסף. אינני זוכרת את שם אשתו, אבל את שמה של בתו – הינדה (שם שגור במשפחתנו, כמו זה של הדודה מחדרה) ושל אחד משני בניו – יענקל, אני כן זוכרת. חמש שנים בארץ הספיקו לו ולמשפחתו להבין מי בעד מי ולמה כדאי להם להגר לקנדה. באיזשהו מקום בבוידעם ישנה קופסת קרטון עם חליפת המכתבים מהתקופה ההיא, כשהמעטפות נעדרות בולים משום שאחי ואני אספנו ואיגדנו לאלבום. התחביב הזה היה מקובל בימים ההם של ילדותי.

בן דוד נוסף, לִיבֶּר, שאיתו לא היה לנו קשר קרוב, אבל אני זוכרת אותו, אם כי לא את זוגתו או ילדיו, גר בתל אביב ושכנה אחת, שיינדל, מן העיירה שלה (וישקוב) שגרה אף היא בתל אביב עם בעלה החייט חיים ושני בניהם, ישראל ויחזקאל. שיינדל היתה עדת ראיה לרציחתם של שני אחיה של אמי בידי הנאצים, יחד עם שאר היהודים הגברים והילדים, בטרם נמלטה עם הנשים והילדות היהודיות, אותן הפיצו הארורים לכל רוח. שכנה נוספת מוישקוב, לוֹטִי, שהצליחה להגיע לסין וכך להנצל, גרה בתל אביב. היא היתה ערירית וגלמודה.

בשנות הששים חרשנו בשבתות את כבישי הארץ. שבת אחת שמנו פעמינו לחיפה ובשבת אחרת לבאר שבע. לפעמים היינו נוסעים לסוף שבוע, כלומר ביום ששי והיינו לנים אצל איצ'ה ורוחלה. זה איפשר לנו לבקר את הקרובים האחרים ולהתעדכן במוצאות אותם.

מדי כמה חודשים, היו החיפאים והבאר-שבעים מתקבצים אצלנו, כי גרנו הרי "באמצע", לאיחוד משפחות. היתה תועלת רבה באירוח האיחוד הזה, משום ששני האחים – אִיצֶ'ה (של רוחלה) ופישל (של דודתי חוה, היא אחות אמי) – הפגינו על דירתנו את כישוריהם הברוכים, זה כטייח (הטובים לטַיִיח…) ואחיו כסייד. שניהם היו מדופלמים ומעולים ודירתנו בת 2 וחצי החדרים נראתה תמיד כחדשה. לאחי היה חדר משלו, לי נתנו חצי חדר וההורים ישנו בסלון. כשהמשפחה היתה מגיעה, לנו המבוגרים בסלון והילדים פוזרו בחדר של אחי ובחצי החדר שלי. היה שמח.

אף אחד מכל אלה שמניתי אינו בין החיים היום. בני אותו דור הלכו לעולמם וצאצאיהם אינם בקשר זה עם זה. דור קטוע.

קישורים:

♀    לכל איש יש שם ויקיפדיה

♀    מצעד החיים ויקיפדיה

אני נושא עימי – עידן עמדי (שירה) ועדי רון (ליווי ועיבוד מוזיקלי)

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

Trackbacks

  • […] וכבת להורים ניצולי שואה נמלטי פולניהניצולי שואה נמלטי פולניה, יהיה זה מוגזם לחשוב שאחת כמוני מסוגלת לחוש אושר, שלא […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: