ארכיון חודשי: מאי 2014

דת ורוחניות Religion and Spirituality

בשולי הביקור בארצנו של הכס הנחשב לקדוש

On the sidelines of the visit to our land by the See who is considered Holy

הבלי דת, חבלי משיח?

הבלי דת, חבלי משיח?  Absurdity of religion, pre-Messianic pangs

השבוע ביקר אותנו בנוכחותו המיותרת מי שחולש על העולם הנוצרי ומוביל את מאמיניו בדרכי הבל ושטויות. חוץ מטקסים ותככים פוליטיים, מה הביא הלה עימו?

This week we were visited by his needless presence of he who dominates the Christian world and leads his followers in the ways of vanity and nonsense. Apart from political ceremonies and intrigues, what did that person bring with him?

באחת מתוכניות הרדיו אתמול, הביע הדובר את תמיהתו על השמחה שעלתה מתוך פסיקת בית המשפט העליון על הפסקת סבסודם של תלמידי הישיבות. הלה טען שבלימודיהם, "מחזיקים" הללו את רוחניותו ותרבותו של עמנו. אני טוענת שלכל אחד מאיתנו הזכות להחזיק בדעה אישית, רק חבל שזו מוטעית וצרת אופקים. רוחניות אינה בהכרח דת ולפיכך ישיבה אינה בהכרח מוסד רוחני. למה לימודי דת נחשבים לנעלים יותר מאשר לימודים למטרת השכלת היחיד/ה? למה התעניינות בכתבים עתיקים נראית חשובה יותר מאשר התעמקות בהגותם של משכילים מודרניים?

יש כמה דרכים לפתור את הטפיליות של הדתיים והאוחזים בקרני הדת, אך אציע פה אחת ופשוטה ביותר: להחליט כבר להנחיל לילדינו את כל התכנים החשובים ולא להשמיטם מתכנית הלימודים של כולם. אם אנחנו מחשיבים את התורה ותוספותיה לאוצר הרוחני שלנו כיהודים, בעיקר במדינת היהודים, הרי שהמתבקש הוא כי תוכנית הלימודים תתנהל בהתאם בלי השטויות הדתיות, כמובן, אלא לימוד המורשת הטהורה ושאף אחד לא יקשקש לי שללא ההבלים הדתיים משול הדבר לגופה בלי נשמה. הבלי הדת אינם נשמה, אלה אמונה במשהו מסוים ולא כל אחד כבול לזה. יש בינינו נבונים דיים כדי להבדיל בין אמונה עיוורת לבין רוח אמיתית. זה ענין של החלטה ותו לא, של שר/ת חינוך בעל חזון, שעתיד עמו חשוב לה/ו. אמנם היו לנו שרי חינוך מן המגזר המיותר, אך בשורות גדולות לא הביאו לנו אלה. עובדה, מה יודעים ילדינו על מורשתם?

אני מתארת לעצמי שיש מאבק בין היחודיות לבין הרצון להשתייך לעולם כולו, בין אינדיבידואליות לבין גלובליות. גם בסדרות של מדע בדיוני כגון "מסע בין כוכבים" מראים שלמרות הגלובליזציה, עדיין ישנה הבדלנות והמסורת של העמים השונים המשמרים את נכסי צאן הברזל של מורשתם. אולי זה מתוך מוגבלותם של הכותבים לדמיין לעצמם יקום החף מכל הבלים דתיים, אך הגיע הזמן להתקדם ולהבין שדת זה ענין של אמונת היחיד במשהו שמתאים לו (אם כי זה בדרך כלל נכפה עליו מרגע התהוותו) ולא ענין רוחני שנכון לכל אחד מאיתנו.

מה מותר כהן דתי כלשהו על פני האדם הנחשב לפשוט? ודאי שלראשון אין נשמה יתרה על האחרון. לא הלמדנות והשקדנות בכתבים העתיקים הפכה את הפופ/הרב לרוחני יותר מאחר שלא טרח להתעמק בהללו. מי ששואלת את עצמה מדוע אינני מזכירה את האימאם, אזכיר את תעובי את אלה הנמנים על דת שכל מהותה להכרית את מי שאינו מאמין בהבליה. לא שהדתיוּת היהודית הפנאטית והנוצריוּת הלא פחות פנאטית טובים יותר.

אני הרי מאותגרת ולפיכך קשה לי להבין איך אדם בשר ודם נחשב לקדוש רק משום שהלה עוסק בלימוד כתבים עתיקים. האם אינו נזקק לנקביו כמו כולנו?

 

Documentary: The Thorn Birds – Rachel Ward, Richard Chamberlain Reminisce

חנה מרון

הרהורים עם לכתה מעימנו של ענקית התאטרון

כל העולם במה

כל העולם במה

 

הולך ופוחת הדור. ענקי הרוח עוזבים אותנו בזה אחר זה ולנו לא נותר אלא לראות בעיניים כלות את לכתם מאיתנו ולכפור את ידינו בעצב עמוק.

כשאנחנו חושבות על תרבות, על מה אנחנו חושבות? מה צץ מיד לנגד עינינו? לצערי, זה תלוי בדור. כשמאן דהוא, גם אם הלה תמים וישר-דרך, נולד לתוך ריקנות והבלים סובבים אותו בכל אשר יפנה, מה כבר אפשר לצפות ממנו? הזורע רוח, יקצור סופה; הטומן הבל, יקצור שטויות ("כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ" הושע ח ז). כשמטמטמים לנו את הווייתנו בקשקושים המטומטמים של הריאליטי למיניהם, איך אפשר לצפות שיצא דור בעל רמה שכלית גבוהה מהמשוכה הרדודה הזו?

יש בתאטרון משהו שאין באמצעי האמנות האחרים. זה כמו לקרוא ספר שהקולנוע לא הספיק להשחיתו. זה להיות שותפה לאמנות המוצגת לנגד עינייך, לנכוח בקסם המועלה על הבמה מולך ולחוש את הכישוף המתהווה. האינטראקציה הבלתי אמצעית בין האמנית לבין הקהל.

אני שייכת לאלה (נראה לי שבין המעטים) שאינם מעריצים את ה"כוכב/ת", אלא את התוצאה של עבודתה/ו. יש הבדל בין הערצת עפר רגליו של מאן דהוא שהתפרסם על גלי יחסי ציבור משומנים (מי אמר ג'סטין טימברלייק?) שבינו לבין כשרון אין ולא כלום, לבין אמן אמיתי, בעל שאר רוח, המעיף אותך למקום מופלא של עונג וסיפוק רוחני שקשה להסביר ולתאר במלים. תחושה של נפלאוּת, עילאיות.

לצערי הרב, לא יצא לי לראות את חנה מרון בהצגה, אך למזלי ראיתיה בהופעות בטלויזיה, בהם בלטה ביחודיותה ואפשר היה לחוש בשאר הרוח. אמנית גדולה, אמיתית, שעשתה תפקידים בצורה הכי-הכי.

הולך ופוחת דור הענקים ודורות חדשים אינם קמים במקומם. חבל שרק ריאליטי ורעות-רוח באו לנו להשחית כל שמץ של רוחניות ואיכות.

 

יהא זכרה ברוך!

ספורט פאראלימפי: אומץ ונחישות זה שם המשחק Paralympic Sports: Courage and determination is the name of the game

לבחור בכל יום מחדש איזה בן-אדם אני רוצה להיות

Choosing each day what kind of person I want to be

מורן סמואל חותרת פארלימפית זוכת מדליית זהב

מורן סמואל, חותרת פארלימפית זוכת מדליית זהב  Moran Samuel, Israeli gold winner rower  

 

התמונה הזו מתמקדת באתלטית אמיצה. ניתן לראות איך מציגה בפני המצלמה את מודעתה המלאה להשג שהשיגה וכמה היא גאה בזה. אכן, היא עבדה קשה, היא התאמצה רבות להגיע למקומה בעולם כמנצחת, הן כחותרת והן כשחקנית כדורסל, והתוצאה – היא השיגה את המטרות אותן הציבה לעצמה (מתוך העבודה שהגשתי במסגרת לימודי).

This picture focuses on a brave athlete. You can see how she shows the camera her full awareness of her achievement and how proud she is. Indeed, she worked hard, she strived a lot to reach her place in the world as a winner, both as a rower and as a basketball player, and the result – she achieved the goals she set for herself (from the work I submitted as part of my studies).

בימים אלה אני לומדת ב-Coursera קורס בשם English Composition I: Achieving Expertise בשביל להתאמן בשפה הזרה הלזו ולרכוש בה כמה מיומנויות, בין היתר גם כדי להשתפר בכתיבה בשפת האם שלי, שהרי אימון תמיד מבורך.

These days I am studying in Coursera a course called English Composition I: Achieving Expertise in order to practice this foreign language and acquire a few skills, inter alia to improve my writing in my native language as well, since training is always a good thing.

המשימה שלנו בשבוע שעבר היתה לכתוב התרשמות מתמונה המראה את מומחיותה של הדמות. כדרכי בקודש, בחרתי להתמקד בדמות נשית. מתוך הזדהות עם בָּנַי, האחד מורה לחינוך גופני ומאמן כדורסל, ואחיו – מאמן הכדורסל, בחרתי בנושא ספורטיבי ומי, אם לא החותרת ושחקנית הכדורסל המצליחה מורן סמואל, יכולה לשמש השראה לכל אחד ואחת מאיתנו?

Our mission last week was to write an impression from a photo that shows the character's expertise. As I always do, I chose to focus on a female figure. In solidarity with my sons, one is a physical education teacher and a basketball coach, and his brother, the basketball coach – I chose a sport's subject, and who, if not Moran Samuel, the successful rower and basketball player, can inspire any one of us?

אני זוכרת את הוידאו שעבר ברשת כמו שריפה בשדה קוצים, שהראה את הטעות של המארגנים בניגון ההמנון הלאומי שלנו, איך תפסה הבחורה הנחושה את המיקרופון ובגאוה גדולה שרה את התקוה. הפעם, מעבר לדמעות השגרתיות הזולגות מעיני לשמע ההמנון, היתה התרגשות גדולה על ההשג של הספורטאית – מקום ראשון בתחרות החתירה ההיא באיטליה.

I remember the video that went through the net like a fire in a field of thorns, which showed the organizers' mistake in playing our national anthem, how the determined person grabbed the microphone and with great pride sang HaTikvah. This time, beyond the usual tears that flow from my eyes each time I hear the anthem, there was great excitement over the achievement of the athlete – first place in that rowing competition in Italy.

מורן סמואל זוכה במדליית זהב ושרה את התקוה אחרי שהקלטת ההמנון לא נמצאה

Moran Samuel wins the gold medal and sings HaTikvah after the recording of the anthem was not found

 

מתוך העבודה שהגשתי Assignment Project 2:

[From the assignment I submitted. You can read it all in this link)

בתמונה זו אנו רואות את מורן סמואל, הישראלית שזכתה בזהב בחתירה, מיד לאחר זכייתה בתחרות באיטליה. היא יושבת בסירה, אצבעה מורמת בתנועת נצחון כדי ללמדנו שהיא מספר אחת. חיוכה המאושר מחביא בחובו את מאבקה, את המאמצים הכבירים שהיה עליה להשקיע כדי להשיג את השגיה המרשימים. הרצועה הכחולה-כהה באזור החזה מצביעה על היותה אתלטית פאראלימפית. הסירה הותאמה למתחרות/ים בעלות מוגבלויות. יש בה כסא מיוחד ומצופים משני צדיה כדי למנוע מהחותרת ליפול למים. האדוות במים סביב הסירה שלוות, כדי לבטא את השקט לאחר הסערה; עתה, זה זמנה של המנצחת להנות מנצחונה.

סירת חתירה מותאמת לחותרת פארלימפית

סירת החתירה מותאמת לחותרת פאראלימפית  The rowing boat is adapted to the Paralympian rower

מורן סמואל היתה שחקנית כדורסל מקצועית הן בנבחרת הלאומית הישראלית והן בקבוצת כדורסל הנשים בכרמיאל, והשתתפה במשחקי גביע אירופה. ב-2006, בגיל 24, היא התעוררה בוקר אחד ונוכחה לדעת שרגליה משותקות עקב התפרצות מום מולד בכלי דם בעמוד השדרה.

כמי שהיתה שחקנית כדורסל פעילה כל חייה, היה זה עבורה הלם גדול לא להיות מסוגלת לזוז, אך היא החליטה לא להכנע לנכות. היא החלה תהליך שיקום, במהלכו הוזמנה לשחק בנבחרת הנשים בכסאות גלגלים. היא קיבלה הזמנה גם מההתאחדות לספורט נכים להתאמן בחתירה. היתה זו התנסות בתחום חדש לגמרי עבורה, אך היא לקחה על עצמה להתמחות בו ולנצח. היא אמרה:

גיליתי בחתירה אתגר חדש, רק אני מול המים, מול עצמי. בחתירה יש רגעי מדיטציה שמובילים אותי פעמים רבות לדיאלוג נוסף עם הגוף.

(מורן סמואל באתר סלונה)

 

סירת החתירה של מורן סמואל

סירת החתירה של מורן סמואל  Moran Samuel's rowing boat

הקטגוריה שלה, שנקראת ASW – ARMS AND SHOULDERS WOMEN, כוללת ספורטאיות אשר כתוצאה מהנכות יכולות לחתור רק באמצעות פלג גופן העליון. הן זקוקות לרצועה באזור החזה כדי לאפשר תנועה קדימה מבלי ליפול. בנוסף, הן משתמשות ברצועה באזור הברכיים וכן כפות רגליהן מקובעות לסירה.

כדי להתאים את הכסא בסירה בדיוק למידותיה, נעזרה סמואל באיש מקצוע מיוחד שבונה פרוטזות לקטועי רגליים וידיים. הכסא הוכן מתבנית גבס של גופה, שעליה בנה המומחה תבנית מחומר שנקרא "קרבון" (עשוי מסיבי פחם).

סמואל זכתה במדליית ארד בחתירה באליפות העולם 2011. באומץ לבה ונחישותה ליצג את ישראל בכבוד, היא מעוררת השראה בכולנו להתגבר על מכשולים וקשיים בחיינו. היא כתבה בבלוגה:

 

אני שמחה על הזכות שניתנה לי לרגש כל כך הרבה אנשים, אני מאמינה שכל אחד ואחת מאיתנו אחראים לשמש דוגמא לסביבה שלנו. כאישה וכספורטאית חשוב לי להיות קשובה לסביבה שלי, להיות בדיאלוג ובמפגש מתמיד עם אנשים, ולנסות להשפיע מעצם העשייה החיובית ודרך החיים שלי. לא לקחת כמובן מאליו את המקום שלנו בעולם ולנסות להפוך חסרונות ליתרונות; הדרך שאדם עובר כשהוא מזהה חסרון והופך אותו ליתרון – היא זו שמרגשת, שמשפיעה ונוגעת באנשים אחרים. המגבלה היחידה בחיים היא זו שמציב האדם לעצמו.

למרות שאני עדיין לא אם (גם זה בתכנון), אני מסתובבת בעולם כאילו צועד איתי הילד/ה שעוד לא נולדו והם רואים וערים למעשים שלי, למלים שבהן אני בוחרת להשתמש, להתנהגות שלי כלפי אחרים וכלפי עצמי. כשזוהי נקודת הפתיחה, חריגה מהדרך הזו היא קטנה יותר. זה עשוי להישמע יומרני, מעייף, ואולי בלתי אפשרי – עבורי זה חלק מהאדם שאני רוצה להיות, שאני בוחרת להיות, כל יום מחדש.

(מורן סמואל באתר סלונה)

 

מורן סמואל במדי נבחרת הכדורסל (צילום: בועז רבינוביץ)

מורן סמואל במדי נבחרת הכדורסל (צילום: בועז רבינוביץ)

אני מאמינה שכדי להיות מומחית בכל תחום שהוא, יש צורך להיות קודם כל מוכשרת. אחר כך, יש להציב מטרות, להיות נחושה ולעבוד קשה, לא להרים ידיים למרות כל הקשיים. במאמרו, "מה צריך כדי להצטיין", טוען ג'פרי קולבין ש"אם אין לך כשרון מולד, אין זה משנה – לכשרון אין הרבה או כמעט כלום עם מצוינוּת. אתה יכול להפוך את עצמך לכל מה שתרצה ואפילו להיות מצוין." הוא מוסיף שמדענים ברחבי העולם בחנו השגים של סטודנטים ומצאו כי "אף אחד אינו מצוין בלי שיעבוד על זה. נחמד להאמין שאם תמצא את התחום בו הנך מוכשר מטבעך, תצטיין בו מהיום הראשון, אבל זה לא קורה. אין כל  הוכחה לביצוע ברמה גבוהה בלי נסיון או תרגול… מצוינות אינה ניתנת לאף אחד סתם כך; היא דורשת עבודה קשה מאוד… עקביות הכרחית… כמובן שכמה תכונות חשובות מולדות בחלקן, כמו מבנה פיזי ומידה מסוימת של אינטליגנציה, אך אלה משפיעות יותר על מה שאדם אינו עושה מאשר על מה שהוא עושה." כדי לסכם את טענתו במשפט אחד, הנה במלותיו שלו: תרגול מפיק ביצוע מושלם.

לדעתי, התמונה הזו משקפת את המוטו של מורן סמואל: "אם את בוחרת להסתכל על מכשול ככזה, יש סיכוי שזה יפיל אותך. אם את רואה את המכשול כאתגר – תעשי את המקסימום להתגבר עליו." זה מוטו של מנצחת.

 

ואידך זילי וגמורי…

 

♀♀

קישורים:

♀    מורן סמואל, סיפורה של תקוה פאראלימפית ישראלית, יוטיוב

♀    מורן סמואל זוכה במדליית כסף, איטליה 10.5.14, אתר ההתאחדות לספורט נכים

♀    ארד למורן סמואל באליפות העולם בחתירה לנכים אתר ספורט

♀    מורן סמואל, לא יורדת מהפודיום בלי שירת התקוה, בלוג באתר סלונה

♀    Geoffrey Colvin. What it Takes to be Great. CNN Money/Fortune magazine. Internet site.

Assignment Project 2

ל"ג בעומר שמח תשע"ד

צופים שְׁמוקפים

ל"ג בעומר שמח!

ל"ג בעומר שמח!

שני דקלים נטעתי בגני לפני 23 שנים עם הקמת הבית. לפני כחצי שנה, עמדה שכנה טובת-עין מול אחד מהצמד והביעה את תמיהתה על ש"בכל קציר הולכים הדקלים וכלים בגלל התולעת שאוכלת אותם ומעניין שאצלך הם ירוקים"… מאחר שאינני בולשת אחר שכנַי, לא היה לי מושג על הנגע. משכתי בכתפי והמשכתי את חיי, שוכחת את הענין לחלוטין.

חודשיים לאחר מכן, באחד מגיחותינו חזרה ארצה מפאריז, הסבה ביאטריס את תשומת לבי לעובדה שאחד הדקלים מתחיל להצהיב והוא נראה כמתיבש. אתן יכולות לנחש איזה דקל זה היה…

מאז, התפשט היובש ביתר שאת וענפי העץ החלו לנשור ולכסות את הדשא עד כלות.

הדקל היבש, הצהוב

הדקל היבש, הצהוב

שכן טוב-לב התנדב להשלים את המלאכה כדי לנקות את הדקל מענפיו המצהיבים, הנושרים. ערימה נכבדה נאספה לקראת מדורת יום העצמאות. השכן ניסה לשדל את הילדים העוברים ותרים אחר קרשים לקחת את הענפים, משום שאלה מתאימים כשלד למדורתם. צריך היה לראות את עקימת הפנים כדי להאמין שהשמוקים הקטנים נהיו לנו פיין שמעקערים. השכן הביט בחבורה המגונדרת בבגדים הממותגים, הבלוריות מסורקות למשעי, חלק עם שביל בצד ומוס מוקפד, תמיהה גלויה שפוכה על פניו ושאל את עצמו מן הסתם איך זה הולך ופוחת הדור.

את הערימה הזו העברתי בשבוע שעבר אל מצבור הגזם בעזרת ביאטריס בתוך שלוש שעות של עבודת-פרך. ביום חמישי האחרון, כרת השכן ערימה נוספת. כשסיים, עמדנו זה לצד זו להביט בעמל המתגבה ושוב עברה חבורת נערים בדרכם לקושש קרשים למדורה, חלק מהם מגלגל לפניו עגלות ריקות. השכן קרא לכמה מהם לבוא וליטול, אך המחזה הקודם חזר על עצמו – המהדרין לא אבו לגעת בערימה. אף אחד לא מצא לנכון לגלות אנושיות ולהושיט יד, גם אם אין הענפים הללו מתאימים להם. נערים חצופים, לבושים במדי צופים, כולל העניבה, מחליפים ביניהם מבטים ערמומיים לאמור: "אלה חושבים שאנחנו פראיירים… אבל אותנו הרי לא עשו באצבע…" אני מניחה שתנועת הנוער גם היא הלכה ופחתה עם הדור, כי בימינו זה לא היה. לא שהייתי בתנועת נוער (אני הרי מהאו"ם), אבל היו לי שם חברוֹת וידעתי מה זה לכבד את החברוּת בה.

זה החינוך שהנוער של היום מקבל, שאם מישהו מנסה לתת להם משהו, הרי זה לא בסדר, כי איך אפשר רק לתת כשכל העולם בנוי על ניצול?

השכן עובד על זה

השכן עובד על זה

הפסידו. ערימת הענפים הללו היתה יכולה לסייע להם להבעיר את המדורה ביתר קלות, שלא לדבר על שהמדורה שלהם יכולה היתה להתנשא לגבהים, יותר מאשר כל מדורה אחרת בישוב.

השכן הלך וביאטריס שאלה מה נעשה. עוד אנו עומדות ומקוננות זו באוזני זה על הדור הזה, עבר שכן אחר ושאל מה בדעתי לעשות עם הענפים הללו. לפעמים נוחת המזל בלי שנזמן אותו… לא רק שהלה שמח להעמיס את ערימת ענפי הדקל היבשה, הוא היה אדיב דיו להזמין אותי ואת ביאטריס למדורה של החבר'ה שלהם.

דקל יבש וצהוב

דקל יבש וצהוב

אני סקרנית לראות את פניה של ביאטריס המתוקה כשזו תנגוס לראשונה בחייה בקארטושקעס הפריכים.

♀♀

ל"ג בעומר שמח לחוגגות!

הלהבה עולה – אסף נוה שלום

 

אשתו של הנוסע בזמן The Time Traveler's Wife

אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן  The Time Traveler's Wife

קודם צפיתי בסרט. היו לי שעתיים פנויות ולא היה לי חשק לקרוא, אז חיפשתי משהו להעביר את הזמן בנעימים ונקלעתי לזה. לא ממש אהבתי את הסרט, בלשון המעטה, למרות שהשם סקרן אותי. אמנם הייתי מעדיפה שזה יקרא "הנוסעת בזמן" ושהעלילה תהיה עליה, כמו במסע בין כוכבים: וויאג'ר, שם הקפטֵיינית היא אשה, אבל גם 'אשתו של' זה בסדר מבחינתי, כל עוד היא הנושא ולא הוא ואין היא ממלאה תפקיד של נספחת להוד מעלתו הגבר.

First, I watched the movie. I had two free hours and was not in the mood to read, so I was looking for something to pass the time pleasantly and I got into it. I did not really like the movie, to say the least, although the name intrigued me. I would prefer that it be called "The Time Traveleress" and that the plot will be about her, like on Star Trek: Voyager, where the captain is a woman; but 'wife of' is also fine with me as long as she is the subject and not him and she does not play the role of an attaché to His Excellency the man.

הרעיון של מסע בזמן תמיד הצית לי את הדמיון. אני אוהבת מדע בדיוני, ממש מתה על הסדרות הללו של מסע בין כוכבים, כמו: הדור הבא, חלל עמוק 9 וכמובן וויאג'ר, כי זה מלא דמיון ומלא אגדה והריני שבויה של אגדות. כשהסדרות הללו שודרו – הייתי נדבקת למסך באדיקות יחד עם הילדים שעד היום מודים לי על כך. זה היה אחד מזמני האיכות שלנו יחד. לכן, צחצחתי את משקפי בציפיה לסרט טוב ומעניין. לשוא. התבדיתי.

The idea of ​​time travel always ignited my imagination. I love science fiction, really love these series of Star Trek, like: The Next Generation, Deep Space 9 and of course Voyager, because it is full of imagination and legend, and I am a captive of legends. When these series were broadcast – I would stick consistently to the screen together with my children who still thank me for it to this day. It was one of our quality times together. So, I polished my glasses in anticipation of a good and interesting film. In vain. I was proven wrong.

זה היה לפני הרבה זמן. אינני מסוגלת לזכור מתי, לא רק בגלל החורים שיש לי בזכרון הכברה שלי, אלא משום שהסרט לא הותיר בי שום רושם כדי לזכור ממנו אפילו סצנה אחת. מה שבטוח, בהחלט צפיתי, כי השם הבהב לי בזכרון. חברה, שקראה את הספר ואהבה, העבירה לי אותו עם המלצה חמה, משום שהיא מכירה את הטעם שלי וידעה שאוהַב אותו. אבל לי לא היה חשק להכנס אליו בגלל הסרט הלא מוצלח (בלשון המעטה). למרות רתיעתי, לקחתי ממנה את הספר, כי איך תוכל תולעת ספרים שכמותי לפסוח על המלצה? גם בעיקר משום שאני סומכת על טעמה, החלטתי בכל זאת לסכן את עפעפי וריסי ולצלול אל המלים. שמחתי על שעשיתי זאת. אכן, ספר מעולה, בהחלט היה שוה לפתוח אותו!

That was a long time ago. I can't remember when, not only because of the holes I have in my sieve-like memory, but because the movie made no impression on me to remember even one scene. What was certain, I certainly watched it, because the name flickered in my memory. A friend who read the book and loved it, passed it to me with a warm recommendation, because she knows my taste and knew that I would love it. But I did not feel like entering it because of the unsuccessful film (to say the least). Despite my reluctance, I took the book from her, because how could a bookworm like me skip a recommendation? Also, mainly because I trust her taste, I however decided to risk my eyelids and eyelashes and dive into the words. I was glad I had done it. Indeed, an excellent book, it was definitely worth opening it!

מסע מרתק בזמן

מסע מרתק בזמן  A fascinating journey in time

בזמן האחרון, מעטים הספרים שאני קוראת ויכולה לומר בפה מלא שהם נפלאים. ישנם ספרים טובים שנחמד לקרוא כדי להעביר את הזמן הפנוי, אך הסיפוק מהקריאה אינו מושלם, כי תמיד יש שם משהו די מרכזי, לא שולי כלל, שמפריע לי להנות. עובדה שמאז "המתיקות שבשכחה", לא כתבתי ביקורת על ספר שמצא חן בעיני והרי אני קוראת כמעט מדי יום. אולי הולך ופוחת הדור, אולי בילדותי ובנעורי היו ספרים טובים יותר, אבל עובדה היא שככה זה.

Lately, there have been few books that I read and can say in all sincerity that they are wonderful. There are good books which are nice to read in order to pass the free time, but the satisfaction from reading them is not complete, because there is always something quite central, not marginal at all, that disturbs me to enjoy. It's a fact is that since the "The Sweetness of Forgetting", I have not written a review about a book that I liked, and I read almost every day. Perhaps each generation is inferior to the previous one, perhaps in my childhood and youth there were better books, but it's a fact that it is so.

מזה עידן שלא נתקלתי בשפה כל כך יפה, פיוטית ועשירה. לא קראתי את המקור באנגלית, כך שאינני יכולה להשוות, אבל אי אפשר לתרגם מה שלא נמצא שם מלכתחילה, כך שלטעמי, הטקסט מקסים ביותר. יש שם תאורים כל כך יפים שממש תענוג לקרוא. כמו פעם, כשכתבו כראוי ולא הסתפקו בקשקושים רזים, תפלים ומשעממים. חבל שיוצרי הסרט לא השכילו להעביר את הטקסט המעולה של הספר לשפה הקולנועית. זה כאילו הפשיטו את הנשמה מעל הספר והותירו לנו רק את הקליפה וחבל, כי הקליפה הזו חסרת עומק וממש לא ראויה.

For a very long time I have not encountered such a beautiful language, poetic and rich. I have not read the original in English, so I can't compare, but you can't translate what was not there in the first place, so I think that the text is very wonderful. There are descriptions so beautiful that it is really a pleasure to read. It's as in the past, when they wrote well and were not satisfied with thin, dull and boring chatter. It is a pity that the filmmakers did not manage to convey the excellent text of the book to the cinematic language. It is as if the soul was stripped off the book and we were left only with the shell. It's a shame, because this shell lacks depth and really unworthy.

 

בקצרה:

ממליצה בכל פה לקרוא – שוה ביותר. מי שאוהבת סִפרות טובה, מי שאוהבת להתענג על המלה הכתובה, תמצא בספר הזה הרבה כיף.

In short:

I highly recommend reading – most worthy. Anyone who likes good literature, who loves to savor the written word, will find this book a lot of fun.

* התרגום בסדר, רק שתי הערות לי:

א. self-consciousness  אינו מודעות עצמית, אלא זה ביטוי שפירושו מבוישת/נבוכה. עמוד 172, פסקא 2, שורה 8: "קלייר, מארק, שרון ופיליפ כורעים זה לצד זה במגוון של גישות: קלייר מודעת לעצמה, מארק מזלזל, שרון רגועה ושקטה, פיליפ מותש". במשפט הזה התרגום הנכון הוא: קלייר נבוכה.

ב. באנגלית אמנם נהוג להוסיף את כינויי הגוף (Personal Pronouns), אך בעברית אפשר להסתדר בלעדיהם. לדוגמא: "קלייר מסיימת את הסופגנייה שלה, מקפלת את הג'ינס שלה ועוברת לישיבה מזרחית" (עמ' 76, פסקא 2). מה לא בסדר עם: "קלייר מסיימת את הסופגנייה, מקפלת את הג'ינס ועוברת לישיבה מזרחית"? הרי אף אחד לא יחשוד שקלייר מסיימת את הסופגנייה של מישהו אחר או גוחנת לקפל ג'ינס של מאן דהוא. יש לנו שפה נהדרת, למה לאנגלזה?

כמו כן, כדי לא לסרבל, המציאו בעברית את הקיצורים ובמקום לכתוב "את הספר שלך, את הדירה שלך" (פרולוג, עמ' 9, שורה 4 מהסוף), נכון יותר לכתוב: ספרך, דירתך.

הסופרת המוכשרת: אודרי ניפנגר. מאנגלית: אסף גברון. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 464 עמ'.

קישורים:

אשתו של הנוסע בזמן הספר, ויקיפדיה

אשתו של הנוסע בזמן הסרט, ויקיפדיה

אשתו של הנוסע בזמן באנגלית

אשתו של הנוסע בזמן באנגלית

אהבתי שהכריכה בעברית לא הומצאה מחדש

אלא אומצה מזו המקורית. אני אוהבת אחידות.

I liked that the Hebrew cover was not reinvented,

but was adopted from the original one. I love uniformity.

 

פינק פלויד – זמן

Pink Floyd – Time  

זמן נשים Time for Women

לתפארת מדינת ישראל

To the glory of the State of Israel

הבה ונשיא משואות לתפארת מדינת ישראל

הבה ונשיא משואות לתפארת מדינת ישראל  Let us light torches for the glory of the State of Israel

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, זמן נשים! כבר מזמן שהזמן הזה היה צריך לבוא, אבל איך אומרין במקומותינו: "מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא". אני מקוה שזה לא יהיה חד פעמי ומעתה והלאה יקפידו על שוויון ובכל טקס ידאגו להעלות על נס את הנשים ופועלן ולעולם לא יקרה יותר שפרסים מוענקים לזכרים שבחבורה ורק מעת לעת מביאים אשה אחת לקישוט. אני מקוה שמה שראינו בטקס אמש יהיה פתיח ודוגמא לשנים הבאות עלינו לטובה ונשים לא תקופחנה יותר. אנחנו הרי לפחות מחצית מן האוכלוסיה, הגיע הזמן שתרומתנו לחברה ופעילותנו בקרבהּ תוכרנה ותכובדנה, לפחות כמו שנוהגים במגדר הפחות מוצלח, הפחות ראוי. מותר לחלום ולקוות, נכון?

Shehecheyanu vekiymanu vehigi'anu lazman hazeh (who has granted us life, sustained us and enabled us to reach this occasion), women's time! It should have come a long time ago, but how do we say in our places: "Better late than never." I hope that this won't be a one-time event and henceforth they will ensure equality and every ceremony they will honour and celebrate women and their work, and it will never happen anymore that prizes are awarded to males and only occasionally bring one woman for decoration. I hope that what we saw at the ceremony last night will be a prelude and an example of the years to come where women won't be deprived anymore. After all, we are at least half of the population, the time has come for our contribution to society and our activity within it to be recognized and respected, at least as we do with the less successful, the less worthy gender. You can dream and hope, right?

אמנם לא הייתי זבוב על הקיר של הועדה שבחרה את מדליקות המשואות השנה, אך אני מאמינה שעבודתה לא היתה קלה. ישנן נשים רבות בקרב כל שכבות העם הראויות להדליק לפידים בכל השנים מעתה ועד עולם ואיך אפשר לבחור? על כל אחת שהדליקה את המשואה אמש, ישנן עוד עשרות אם לא מאות נשים מתאימות. עלינו רק לשים אליהן לב. הן מסביבנו, אם נשכיל לראות ולא להעלים עין. איפה הנשים שלא שייכות לליכוד, שעשו למען המדינה לא פחות משדרנית המחתרת?

Although I was not a fly on the wall of the committee that chose the torches' lighters this year, I believe that its work was not easy. There are many women among all classes of people worthy of lighting torches in all years from now to forever, so how can one choose? For everyone who lit the torch last night, there are dozens if not hundreds of suitable women. We just have to pay attention to them. They are around us, if we can see and not turn a blind eye. Where are the women who do not belong to the Likud, who did for Israel no less than the underground transmitter?

זמרשתאנו נושאים לפידים

zemereshet – We carry torches

משום שיום חג לנו היום, אני מתאפקת (בכל כוחי, עלי לציין) ואינני מעירה את שיש לי להעיר על זו שעומדת בראש משרד התרבות והספורט, המחריבה ומקלקלת כל מה שמגיע לתחום אחריותה ואני מתפללת ליום בו לא נראה אותה בציבור, כמו גם את חבר מרעיה השרים, משום שאנחנו ראויים לאנשים הגונים, ישרים, טובי לב ורחמנים שישרתו אותנו, העם ולא ירדו בנו כפי שהללו עושים ברשעותם. גם את הדלקת המשואות הצליחה לקלקל בבחירה הפוליטית. לוא לפחות היה איזון.

Because it's a day to celebrate today, I restrain myself (with all my might, I must say) and I don't comment what I have to comment on the head of the Ministry of Culture and Sport, which destroys and spoils everything that comes to her responsibility, and I pray for a day when we will not see her in public, and the rest of the ministers as well, because we deserve decent, honest, kind and compassionate people to serve us, the people, and will not domineer us as they do with their wickedness. Even the lighting of the torches she succeeded to spoil by her political choice. If at least there was a balance.

כמו כן, אינני יכולה שלא לתהות מדוע אי אפשר היה להעלות את הטקס ליוטיוב ובעיקר את החלק של מדליקות המשואות, כדי שאוכל להוסיף פה בבלוג. לדבוקה לכסאה הפתרונים מן הסתם. או שלא? שגם פה אין הלזו יודעת מה נעשה בתחום אחריותה ומה עליה לעשות?

Also, I can't help but wonder why it was impossible to upload the ceremony to YouTube, and especially the part of the torchbearers so I could add it to my blog here. The stuck to her chair probably has the answer. Or not? That even here that person has no idea about what is done in the area of ​​responsibility and what should she do?

פוליטיקה – 29/04/2014 – טקס הדלקת המשואות בסימן זמן נשים

לטעמי, אם מדובר בזמן נשים, אז למה לא הלכו עם זה עד הסוף? אפשר היה לוותר על הנחייתו של הקריין (שכחתי את שמו) ולהביא קריינית ראויה לצדה של שמירה אימבר (אורלי יניב, לדוגמא). אפשר היה גם לוותר על הופעתו של יהורם גאון ולצרף שחקנית-זמרת נוספת, אני סמוכה ובטוחה שלא היינו ניזוקות. נו, שוין, אין דברים מושלמים… למרות זאת, היה הטקס יפה מאוד, מרשים ומכובד. בנחמות פורתא ובחסדים קטנים נתחזק ונעמוד בפרץ ובאתגרים הנכונים לנו.

In my opinion, if it's women's time, why did not they go all the way with it? They could skip the male presenter (I forgot his name) and bring a proper female announcer alongside Shamira Imber (Orly Yaniv, for example). It was also possible to give up the appearance of Yehoram Gaon and add another songster-actress. I am certain that we would not be harmed. Well, Shoyn, there are no perfect things… Still, the ceremony was very beautiful, impressive and dignified. In small consolations and slight favours we will strengthen ourselves and stand in the right stranglehold and challenges waiting ahead of us.

תעלה המשואה לתפארת המדינה

תעלה המשואה לתפארת המדינה  May the torch rise to the glory of Israel

בתמצית:

הגיע זמן נשים לתפארת מדינת ישראל!

In essence:

It is time for women to glory to the State of Israel!

 

קישורים:

לקראת יום העצמאות ה-66: היכרות אישית עם מדליקות המשואות אתר מאקו

נשים בפלמ"ח אתר הפלמ"ח

נשים בפלמ"ח ויקיפדיה

אחיות, לוחמות ואמהות אתוס ומציאות במבחן בנות דור 1948 ד"ר יונית עפרון

 

Links:

Women of the Hagana The Hagana site

Women in the Israel Defense Forces Wikipedia

זכרון ותקומה

דגל ישראל

דגל ישראל

 

בהתעטף עלינו נפשנו עת מתקדש עלינו יום הזכרון לחללי צה"ל, לבנו עם הנופלים ובני המשפחות השכולות שהקריבו את היקר מכל. כמו בכל שנה, גם היום אנחנו נעים בתוך מערבולת הרגשות המטלטלת אותנו, בין אבל לבין גאוה, בין הספדים לחגיגה. לי, אישית, קשה מאוד לברך ב"חג עצמאות שמח" במהלך יום הזכרון וגם לא לפניו. אינני מסוגלת לחשוב על שמחה ביום שכולו עצב וברדיו הוציאו העורכות והעורכים את המוזיקה הכי עצובה מן הנפטלין ומשדרים לנו צלילים ענתיקים המשמרים את רוחנו נכאה. כראוי.

שלום לך יונה – להקת תנועות הנוער בישראל

מאת: עמנואל רון

 

היה לי הבוקר דיון בנושא של היום הזה, אם צריך לשמר אותו ולמה. אני מאלה שחושבות שעם צריך לזכור ולהוקיר את נופליו, אלה שלחמו כדי שהשאר יוכלו לזקוף את ראשם ולהלך חופשיים בארצנו. אני מאלה שאינן יכולות לשיר את התקוה בלי שהדמעות תחנוקנה את הגרון והקול ירעד. מבחינתי, עין לציון לא רק צופיה, היא גם דוֹמיה. אותי בטוח לא יבחרו לשיר את ההמנון סולו, גם לא בארועים משמחים (אז אני בוכה שבעתיים, כמובן, כפולניה מדופלמת).

מיליון כוכבים – עמית פרקש

 

אני חושבת שפעמיים בשנה, אם להזכיר ולא לשכוח את יום השואה, על העם "להקריב" מנוחיותו ומשגרת חייו ולזכור את אלה שלא זכו ונרצחו על היותם יהודים וכמובן את אלה שבזכותם יש לנו מדינה. זו המורשת שלנו ועלינו להנחילה מדור לדור כדי שלא נשכח למה אנחנו פה ולמה עלינו לעמוד איתן בפני הצוררים הבאים עלינו לכלותנו.

דקת דומיה

 

לאלה שזכו ולא חשך עליהם עולמם לאבד את יקיריהם, ליום הזה ישנה רק משמעות אחת – שהם לא נשכחו והעם זוכר. לפחות ברדיו זוכרים. מבחינתם, הם הרי אינם עוברים לדום רק היום, אלא נמצאים בדום כל הזמן, מאז אותו יום ארור בו התבשרו את הבשורה המרה. למענם עלינו לזכור ולהוקיר. גם למען עצמנו, משום שהמורשת חשובה לנו כעם. זה מה שמאחד אותנו, עם שלם שעומד דום לזכרם. עם שלם שעדיין זוכר וכואב את העדרו של רון ארד, שהיום חל יום הולדתו ה-56.

אִם – להקת צלילי מנשה בניצוח עדי רון ובליווי ילדי בית הספר תל"י אלונה

בכל שנה אנחנו מאחלים לעצמנו שהשכול יפסק ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא תהיינה יותר מלחמות. הלואי שכבר מעכשו זה יתגשם לנו וכל אויבינו יכתתו את חרבותם לאתים ושלום ירד עלינו, כל ישראל ועל העולם כולם ונחיה כולנו תחת גפנינו המניבות ונחוה רק שלוה וכיף. אמן!

לתפארת עם ישראל – הפטריוט שלנו בן החצי שנה וקצת

זה מתחיל מהטף

זה מתחיל מהטף