Monthly Archives: יולי 2014

הי"ג, הי"ח, הי"ד

היא לא עמדה בזה. אני יכולה להבין, אם כי לא להסכים. אכן, כמה אפשר לסבול את המציאות הזו, הכל-כך ישראלית, כשאת באה מהגולה השבעה והמרוחקת? ומצד שני, היא הגיעה הביתה, לפריז, ונתקלה בטרור גלותי. ועכשו מה? אנה משם? לאן יכולה יהודיה לשים את פעמיה כדי למלט את נפשה, לאי הפסחא?

היה לנו דיון נוקב, כזה המשנה חיים. איני יכולה לכפות את דעתי ואת אורח חיי על הזולת, גם אם זו האשה שאני אוהבת ונשבעתי לחלוק איתה את חיי. היא החליטה שהישראליוּת גדולה עליה ואינה יכולה יותר איתה. לא היה טעם להתווכח. שתינו נשים דעתניות ואנו מכבדות זו את זו, גם אם דעות מנוגדות לנו בשטחים מסוימים. בעיקר בנוגע לשטחים הערביים.

בליל ששי האחרון כבר לא הלכנו לישון. אחרי ששמענו את ההודעה על כניסת כוחות צה"ל לעזה, אי אפשר היה לפרוש לשינה כשהמחשבות מתרוצצות ואינן מבשרות טובות. ישבנו הרבה אחרי חצות ודיברנו וליבנו והבענו זו באוזני זו את שאנו חושבות. כשהשחר האיר, היא ארזה והתעופפה לארצה. ישראל אף פעם לא היתה ארצה. קשה לי להבין, אבל אין לי ברירה אלא לקבל.

דברים מתפוררים. כמו טילים הזורעים הרס, עלולות מלים בעדנא דרתחא ללבות להבות שאת תוצאות שריפתן מי תשורנה. אני ממלאה פי מים. גם היא. לוא היתה פה, יכולה היתה לחזות במו עיניה איך מחליפין לנו את דוד השמש הבלוי בחדש, אחרי 23 שנים של עבודה נאמנה (תודה לכרומגן!). לוא היתה פה, היתה מתבוננת בחשדנות בבני דודנו הפועלים וטורחים ומתאמצים בעוד יום שגרתי של צום כדי להביא פרנסה לביתם. היא היתה מעלימה מהם שהיא דוברת את שפתם ואורבת לכל מלה היוצאת מפיהם כדי לא להיות מופתעת אם יחליטו לחרוש רע כלפינו.

התקנת דוד שמש

התקנת דוד שמש

 

שעתיים של עבודה, חסכון של 500 ₪ מכל הצעה אחרת שקיבלתי ואנחנו נפרדים בהבנה הדדית. מה הם רוצים בסך הכל? שקט ופרנסה. כשיש שקט, יש פרנסה. כשיש שקט, באים היהודים לקנות אצלם ומביאים להם פרנסה. כשאין שקט – אף אחד אינו מהין להניח את כף רגלו על סף שום כפר ערבי. בימים כתיקונם, הייתי בודקת מחירים בברטעה, הסמוכה אלינו, אך כיום זה בלתי אפשרי. גם לבקה אל גרביה לא הגעתי פיזית כדי לרכוש את הדוד שמש, אלא סגרתי את העסקה טלפונית. מעניין שעדיין יש אמון הדדי. קבענו מועד, הם באו בזמן ועשו את העבודה בצורה מקצועית ומהירה.

בטרם פרידה, מעיף אחד המתקינים עין תוהה על המזוודה הארוזה והמוכנה לטיסה. יש לי ענין אישי לענות בו ואני חוזרת תוך יומיים. הלה שואל בסקרנות לאן מועדות פני. "פאריזה", אני עונה והוא ממשיך וחוקר לפשר הענין. האינסטינקט המיידי מדרבן אותי לענות לו שאינני בורחת מאימת הטילים של בני משפחתו, אך אני מתאפקת כדי לא לעלוב בו ואומרת את הלא-אמת שהטיסה הזו נקבעה לפני זמן רב ולא יכולתי לבטלה. חברו נראה כחולם. "פאריז", הוא אומר, ארשת מצועפת על פניו, "פאריז…"

"עיר יפה", אני עונה, בולמת את עצמי מלהעיר את ההערה הלא תורמת שבני עמו השתלטו על חלקים רבים בה ועל שאר המדינה וצרפת הפכה להיות עֲרָבְפָת.

הוא מספר לי שיש לו משפחה בעיר הזו והוא שוקל להגר לשָׁם עם אשתו וילדיו. לשאלתי, הוא מסביר שהמצב לא טוב ואין הוא רואה שום אופק מדיני, שום תקוה. אני נזכרת בהזמנתה של יסמין, העושה באוסטרליה מזה מספר שנים, לבוא אליה כדי להתרחק מהטרוף הנוכחי. היא מוכנה לסדר גם את ילדי ונכדי, הקהילה הישראלית הגדולה תתמוך. אין לי מסוגלות נפשית לנטוש את ארצי. כאן נולדתי וכאן זה המקום שלי ואין בלעדו. הגולה אינה בית, זו גולה.

הם אנשים טובים ושוחרי שלום. אפשר היה לחוש באנרגיות החיוביות שלהם. כל מה שהם רוצים, כך אמרו, זה להתפרנס ושהפוליטיקאים יפסיקו להחריב הכל. יש להם טענות לכל העומדים בראש – הן הביבי (כמובן) והן החמאסניקים. "אתם עשיתם אותם", הם טוענים. "הפוליטיקאים שלכם נתנו להם לעלות".

אין לי ויכוח עם עובדות היסטוריות ועם ההתנהלות הכושלת של ממשלות ישראל לדורותיהן, פרט לזו של רבין. רק מי שרוע בלבו וטמטום במוחו יכול לומר שהסכמי אוסלו לא היו טובים לנו. היתה אז תקוה, היום כבר אין. לא חראם?

התקנת דוד השמש

התקנת דוד השמש

♀♀

בתמצות:

איזה שילוב קטלני זה – הפוליטיקאים הכושלים שלנו והרוצחים הארורים שלהם. איך ישרור שלום?

שבת של טילים

היום החמישי לצוק האיתן

דדל ישראל כצוק איתן

דדל ישראל כצוק איתן

כבר מיום חמישי אפשר היה לראות את הנהירה לקציר. הכביש המתפתל מצומת ברטעה למעלה אלינו לא היה עמוס כל כך מעולם. פגוש אחר פגוש, פקק אחד גדול, נהרו הדרומיים אל קרוביהם פה, החל מהדרומיים הצפוניים ביותר – הלא אלה תושבי חדרה – ועד הדרומיים באמת, תושבי שדרות. בלי משים הפכנו להר של שלוה מחוץ להמולת הטילים ברחבי הארץ.

הבית מלא מבקרים, כך גם בבתי השכנים. נחמדה ההתכנסות הזו, חבל שהנסיבות אינן משמחות. יחד עם זאת, עושים על האש, צחוקים, משגיחים על הטף המתרוצץ בחופשיות בלי הצורך להאלץ להמלט למקלט. טפו-טפו-טפו, חמסה-חמסה-חמסה, אלינו אין הרי טעם לירות מהטעם הפשוט שהם עלולים לפגוע באחיהם. לא שזה יעצור את המטורפים, אבל תקוה יש.

הבית הזה יודע אורחים, אך מעולם לא במספר כה גדול בבת אחת. קיבלנו את שבת בשירה רמה ובתפילה זכה לשלום במהרה בימינו, אמן. היתה הרגשה של בית כנסת. אני אוהבת את הבית שלנו, אך מעולם לא חשתי עד כה את הקדושה שהוא מקרין. כולם אמרו שהאוירה היתה מדהימה.

שבעה חדרים בבית, שבע משפחות הזמנו. לילדים שמח, כמו מסיבת פיג'מות גדולה. הם אינם קולטים כל כך את האוירה ושמחים להתרוצץ בין המבוגרים במשחק התופסת. מזכיר לי את הביקורים המשפחתיים בשנות הששים, עת היינו פורשים בלילות מזרונים על הרצפה ללינה המשותפת.

בעיקר עושים על האש, רק שהמנגל מוגבל לבשר ולירקות החרוכים ואת השאר יש לבשל על הגז. המטבח מאויש כל הזמן. כל משפחה בתורה מבשלת את המאכלים שלה עם המצרכים שהביאה עימה. אין דרך אחרת, משום שקיבולת הסירים שלנו סטנדרטית, לא בכמות קיבוצית. שלא כמו בשנות ילדותי, בהן המטבח היה נחלת הנשים בלבד, אפשר היום לראות את ניצני השוויון מלבלבים: גברים מבשלים ונשים משגיחות על הצאצאים; חלוקת תפקידים הוגנת.

ביאטריס מביטה בהשתאות על השבט הישראלי המצוי ואני משערת שהיא רושמת לעצמה התרשמויות. אולי יצא מזה מחקר אי-פעם, מהצד הפמיניסטי, כמובן.

חלק מהאורחים יצא מחר דרומה, לעבודתו, אלה שחשים שהם באמת נחוצים במקומותיהם. השאר, ישארו לנשום אויר צח ולאסוף כוחות לקראת הבאות. נקוה לטוב ולשקט.

חוסנה של השטעטל הישראלית

והפועל עובד

והפועל עובד

א.   מוות לערבים!

ב.    ערבי טוב זה ערבי מת.

ג.     צריך להכנס בהם כמו שצריך!

ד.    רק כוח הם מבינים, הכלבים הללו (וסליחה מההולכים על ארבע על עלבון ההשוואה)!

ה.   הם לא ישברו אותנו!

ו.   כל ההצהרות הללו עגומות, אך נכונות.

יום חמישי, 10.7.14, מרכז קניות גן שמואל, שש וחצי בערב. מגרש החניה מלא בדוסאלך – מחזה לא שגרתי בעליל. מה לעוטי הציציות ולקיבוצניקים? איננו מתעכבות לברר. לא שיש לנו יציקה על הראש, אבל יש דברים אחרים להשלים. הזמן קצר והמלאכה די מרובה.

אור היום מכה בכל עוזו. אנחנו מסירות את משקפי השמש ונכנסות לחנות הכלבו המכונה "דוכן גן שמואל" כדי להצטייד לקראת השבת. המקום הומה קונות המעמיסות על העגלות מכל טוב. זו הסיבה שאני מעדיפה לערוך את קניותי בימי רביעי, אך השבוע, עם הטילים והשיפוצים, יצא דוקא יום חמישי.

ביאטריס מובילה את העגלה ויחד אנחנו ממלאות אותה לפי הרשימה שהכנו מראש. יש גיל, שבלי רשימה לא נזכור דבר. חשבתי על יזמות חדשה – להמציא מקרר שממלא רשימה של המצרכים שמתרוקנים ממנו כדי שלא נצטרך לעמוד מולו ולבדוק את תכולתו בכל פעם מחדש. אם נרצה להגדיל את המצוה – אפשר בהחלט לתכנת את המקרר כך, שזה יעביר הרשימה לחנות הקבועה שלנו וזו תכין לנו את המצרכים ותשלח לביתנו. לחילופין, אפשר לבקש מהמקרר להורות לחנות לעכב את המשלוח אם נרצה לבקר בה בעצמנו. פשוט, נעביר את כרטיס המועדון שלנו והמצרכים ישונעו אוטומטית לקופות, הקניה תחויב אוטומטית בכרטיס האשראי (יהיה לכו—-לן!) וימתינו לנו ביציאה כשהם ארוזים. כל שיוותר לנו לעשות, זה להורות לרובוט התורן לאן להוביל את הקניה.

ביאטריס מציצה במה שאני חולמת ומאשרת. לדבריה, אם לכיפת ברזל הגענו בשעה מוצלחת, הרי שדבר פשוט מזה אינו בגדר חלום באספמיא. את המוח יש לנו, הרי הראש היהודי ממציא לנו פטנטים מבורכים.

אורי זוהר שיר הפטנטים 1966

סיימנו הקניה ואנו עומדות בתור לקופה. לפנינו עומדת שכנה מקציר ואנחנו מחליפות פטפוטים שגרתיים. לפתע מתריע הנייד שלה והיא קוראת בקול רם את ההודעה שהגיעה: "צבע אדום בחדרה!" בסביבה עובר רחש, אך אף אחד אינו זז, הכל שומרים על תורם בקנאות. חדרה אינה גן שמואל, הטיל הרי אינו בכיוון שלנו, אז אנחנו רגועות. חוצמזה, הכל מכתוב, לא ככה?

מבעד לדלת הזכוכית אפשר לראות את הדוסלך עומדין ומתנדנדין בתפילה. אין לי מושג אם זו ערבית משותפת בה הם חולקים או כנגד הטיל שלא יגיע. לא ממש אכפת לי.

השכנה מקציר שואלת את עצמה בקול רם אם יהיה זה בטוח לנוע עכשו בדרך הביתה. אני אומרת לה שאם אין היא מתכוונת להכנס למקלט כלשהו, עדיף שתהיה בתנועה. ככל שתרחיק את נפשה מהאזור, כן ייטב. בקציר בטוח יותר.

♀♀

בדרך הביתה, אנחנו נזכרות במסיר הכתמים שמשום-מה שכחנו להוסיף לרשימה ומחליטות להכנס לחנות בכפר קרע כדי שלא נשאר בלי זה. ביאטריס נשארת במכונית ואני שמה פעמי ישירות אל מושא קנייתי. בדרך צדה עיני את משחת השיניים שקנינו "במבצע" בגן שמואל: אם קונים שניים, מקבלים את השני בחצי המחיר. שם זה עלה 15.90 ₪. אני מעיפה מבט במחיר והסעיף עולה לי בכל עוזו" 7.90 ₪ בלי מבצע ובלי טובות. את קונה שניים במחיר שהוא פחות מהאחד שאת קונה בדוכן גן שמואל. לא להתעצבן?

אני תמיד בעד לתת פרנסה קודם כל לבני עמי, בבחינת "עניי עירך קודמים", אך כשאלה פושטים מעלינו את העור, אני מעדיפה לשמור על הכיס אפילו במחיר של לתת פרנסה לאויבינו. אני מזכירה לקברניטינו שהבטיחו וקשקשו לנו שיורידו את יוקר המחיה ושום דבר בכיוון לא נעשה על ידיהם ואין תוצאות חיוביות בנוגע להעלאת רמת חיינו והורדת יוקר המחיה. מעצבן איך המלים החלולות והשדופות יוצאות להם מהפה בכזו קלות והזלזול בנו, העם, ממש מקומם! אחר כך הם מתלוננים שיש כלכלה שחורה ומתריעים שצריך להלחם בה וכל דברי ההבאי הללו. זו מרכולית בכפר קרע עם קופה רושמת וחשבוניות, אי אפשר לדבר כאן על כלכלה שחורה, אז למה ההבדל העצום הזה במחיר? ברור לכולנו שאין מדובר כאן רק בפריט בודד, נכון?

ביאטריס מגלגלת עיניים. מבחינתה, תמיד היינו עם של סוחרים ממולחים וכך גם נשאר, לדעתה.

אני, מבחינתי, מקוה שנתעשת ונשים קץ לתופעה הרווחת במקומותינו לפיה מי שיכול מנצל את זולתו עד העצם. ישראל אמנם קטנה, אבל מספיק עם ההתנהלות של השטעטל; אני מזכירה לכל שישראל זו מדינה, לא עיירה בנכר.

העצב אין לו סוף

העצב אין לו סוף ברזיל מפסידה במונדיאל

העצב אין לו סוף
ברזיל מפסידה במונדיאל

אתמול הלכנו לישון מוקדם וויתרנו על הצפיה במונדיאל. היה יום ארוך ומורט עצבים וקשה היה להחזיק את העיניים פקוחות.

הצ'וצ'י נרדם עוד במכונית בדרך מחדרה לקציר. הוא לא התעורר גם כשנישא בידי אביו והושכב במיטתו, בחדר הנכדים המשופץ. הוא עדיין איננו מתעניין בכדורגל.

בשבוע שעבר ישבנו לצהריים במסעדה בנתניה לכבוד יסמין שהגיעה לביקור מולדת משהותה בנכר. בהתלהבות רבה אנחנו מחליפות תמונות וחוויות מנכדינו ודנות בנושאים שברומו של עולם, כלומר בענייני טיטולים ומוצצים ומי כבר יושב ומי זוחל ומי או-טו-טו יתחיל לרוץ מרתון וכמובן מתלהבות מאיזה כיף זה להיות סבתא, בעיקר משום שאפשר להחזיר את הנכדים להוריהם בתום השמרטפות ואנחנו חופשיות לתענוגות חיינו הבשלים.

חברה שמוצאה מברזיל מצטרפת אלינו ומתחילה לנתח באוזנינו את מהלכי קבוצתה האהובה. אנחנו בענייני נכדינו והלה בשלה. הגאולה באה מכיוון כמה שולחנות לידינו. זוג מפטפט בשפה המתנגנת ההיא ואוזניה של הברזילאית מזדקפות. ללא שהיות, היא נוטשת אותנו ומצטרפת לבני ארצה. ככל שהדקות עוברות, מתמלא השולחן הברזילאי בעוד ועוד אוהדות. צחוקים פרועים, שירה רמה ושמות של המטיבים לבעוט בכדור נישאים בפורטוגזית.

כדי להשביע את סקרנותי, מתרגמת לנו ביאטריס את עיקרי הדברים: תריסר נשים יושבות בצותא ברזילאית ודנות במונדיאל, מלאות בטחון שהגביע אצלן בכיס.

האמת, פעם, בשנות השבעים, אהבתי כדורגל, אך עם חלוף השנים, זה עבר לי. ממש משעמם לצפות ב-22 שחקנים המעבירים את הכדור מזה לזה ללא תכלית. פעם, היה המשחק מלהיב יותר או שמא התבגרתי? בכל אופן, אינני מבזבזת את זמני לריק בצפיה בשעמום.

מה שכן נשאר לי מפעם, זאת האהדה שלי לנבחרות ברזיל והולנד. פעם אהבתי לראות אותן משחקות ואף על פי שאין לי מושג איך הן היום על המגרש, אני תמיד לטובתן. לולא ההתרגשות של אמש, היינו מן הסתם יושבות לצפות, אך המציאות הכתיבה אחרת. לא נעים היה להתעורר ולגלות שהנאצים ניצחו. ממש לא!

נאצילנד איבער ברזיל

נאצילנד איבער ברזיל

אני בטוחה שאם השחקנים הברזילאים היו יפנים – הם היו ודאי עושים חראקירי. מדהים לראות את התמונות העצובות שוב ושוב ואת הבכי של עם שלם שחי על הכדור. כל כך רציתי שהחבורה העליזה מהשבוע שעבר תמשיך לשמוח!

אולי יעזור לנו השם ונתנחם בהולנד שתיקח את הגביע?

אושר ברזילאי

שוב טילים עלייך, ישראל!

לפני הטילים צוק איתן תמוז תשע"ד יולי 2014

לפני הטילים

הזוי, מה שקורה אצלנו, הזוי. לפני כחודש סיכמנו עם הפועלים על שיפוצים. לביאטריס עדיין לוקח זמן להתרגל לבני דודינו המתהלכים בינינו באופן חופשי למרות צוק העתים והארועים האלימים באזורנו. מבחינתה, כמי שלא נולדה פה, המדינה היא מדינת היהודים ולא נתפש אצלה איך זה שישנם תושבים נוספים שאינם יהודים ועוד כאלה העוינים אותנו, גם אם מכנים אותם מיעוט.

לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה שקציר היא אי של שקט וגם שלוה בתוך האוקינוס הסוער של הארץ האוכלת את יושביה כדי שהיא תסכים לבוא לכאן לתקופות ארוכות יותר מאשר ביקורים חטופים. לאט, אבל בטוח, יחסינו מתמסדים. אנחנו חולקות את זמננו קצת אצלה והרבה יותר אצלי.

לפני כחודש נחטפו 3 מבנינו ונרצחו בידי בני עוולה. 3 שבועות של עינוי ותקוה לסוף טוב הסתימו במפח נפש ובצער גדול. שוב הוקז דם יהודים רק משום היותם כאלה. ביאטריס לא ידעה את נפשה מרוב דאבון לב וכפסע היה בינה לבין לארוז כדי לחזור לאנטישמיות המוכרת לה בפאריז. היה קשה לשכנע אותה שבכל זאת זו ארצנו והגולה אינה פתרון.

הפעם היחידה בה חויתי אזעקה, חוץ מהצפירות השגרתיות שבימי הזכרון, היתה במלחמת לבנון השניה. היה ערב והטיל שהיה בדרכו לכיוון חדרה הפעיל את האזעקה בקציר וגרם ליונה שישבה לה בשלוה, מחממת את הביצה בקן, לעוף בבהלה ולא לחזור יותר. את הקן יחד עם הביצה הבאושה זרקתי אחרי מספר ימים כשהבנתי שאין תקוה לבקיעת דור הנוצות הבא.

אתמול, ירדנו לחדרה כדי לשעשע את הצ'וצ'י, הוא הנכד בן השמונה וחצי חודשים. עודנו עושות לו פרצופים וקולות, נשמע קול פיצוץ אדיר ואוזנינו מתמלאות בהמולה. איך מחבקים פספוס מבוהל ואיך מודדים את הנזק שנגרם לאוזניו, אולי לנפשו? האזעקה לא פעלה, אבל לא חיכינו להתאוששותה. מיד ארזנו את הנכד והוריו ושינענו את כולנו במהירות לקציר. נראה לנו שאין מקום בטוח יותר מאשר בקרב אוכלוסיית המיעוט בתקוה שהחמאס לא יחליט להטעים גם את אחיו מנחת טיליו.

אחרי הטילים

אחרי הטילים

בבוקר, מתפזרים הילדים והנכד לשגרת יומם והפועלים מגיעים להמשיך בשגרת השיפוץ. היינו אמורות לפנות חדר מארון הקיר שבו, אך בלהט ההתרגשות וההמלטות מהאש, שכחנו מזה. הפועל שהתעתד לטפל בחדר הזה, אמד את הארון בעיניו וללא היסוס קרא לחבריו לסייע. בתוך דקות ספורות פורק הארון וחלקיו הורדו מהקומה השלישית לאחסון בפרגולה עד שיגיע זמנם להתאחד שוב, אם כי בחדר אחר. בלי התמרמרות, בלי ויכוחים, עשיה ישר ולענין.

בחודש האחרון למדה ביאטריס שגם בני דודינו יכולים להיות אנושיים. כשמתקשרים ברמה הבינאישית, על בסיס אנושי טהור, אפשר להגיע לתוצאות חיוביות. חבל שכשזה מגיע לפוליטיקה – זורקים את האנושיות לפח וגוי ויהודי נושאים זה אל זה חרב.

וסתם תהייה: איך-איך-איך מבדילה הממשלה הכושלת הזו בין דם תושבי הספר לדם המיוחסים במרכז וצפונה? איך זה ששגרת טילים על ישובי הדרום אינה נענית בנוק אאוט החלטי על ראש האויב וכשהטילים חוצים את קו העוני של האוכלוסיה מסוג ב' – מיד מפעילים את צה"ל למכות מחץ.?