Monthly Archives: ינואר 2015

הנה מוטלים מתינו

הי"ד

Here our dead are lying in front of us

May God avenge their blood

הנה מוטלים מתינו לפנינו והלב בוכה על המוות המיותר בידי בן-עוולה.

Here our dead are lying in front of us, and the heart weeps on the needless death by a villain.

התזמורת האנדלוסית הישראלית עם ליאור אלמליח

The Israeli Andalusian Orchestra

הנה מוטלים מתינו לפנינו והפוליטיקה מקשקשת ברמה. אני תוהה מדוע אי אפשר היה להסתפק בנאומו של הנשיא (המסמל ממלכתיות) ולהמנע מהקשקושים הפוליטיים של השאר. לא ברור לי מדוע ביבי הנבוב לא יכול היה להסתפק בנוכחותו (המיותרת, מבחינתי) בלי לקשקש את הקשקושים שלו שממש אף אחד לא התעניין לשמוע. השתיקה שלו, לוא מסוגל היה להתאפק מלדחוף את עצמו לכל חור, היתה מזכה אותו בנקודות רבות יותר מאשר ההבלים הלעוסים שהשמיע. מישהו זוכר מה שקשקש? מישהו מבין למה היה ראש האופוזיציה מוכרח, אבל ממש מוכרח, להזכיר את סבו ששימש בבית הכנסת בפאריז, מלבד האימפולס המיותר של לתופף על חזהו כדי להראות שגם לו שורשים צרפתיים? האם מאמין הלפלף באמת ובתמים שבשל כך יבחרו בו הצרפתים? שורה מסכמת: כותב הנאומים של הנשיא לקח בגדול את אלה של הפוליטיקאים.

Here our dead are lying in front of us, and politicians are drying our kopp (babbling to us till death). I wonder why they couldn't be satisfied with the president's speech (who symbolizes the state) and avoid the political nonsense by the others. I can't understand why the hollow Bibi couldn't be satisfied with just to be present (that's unnecessary too, as far as I'm concerned) without babbling his rubbish which nobody was interested to hear. His silence, should he practice it, if he could restrain himself of shtupping (sticking) himself into every whole, would grant him many more points than the insignificance words he voiced. Does anybody remember what he babbled? Does anybody understand why was the head of the opposition compelled, really had to mention his grandfather who served as a Rabbi in a synagogue in Paris, other than the needless impulse of tapping on his chest to show that he has French roots? Does the nerd really believe that the French will vote for him because of it? A summing line: the president's speech writer won bigtime against the politicians" writers.

הנה מוטלים מתינו לפנינו והשרה הצרפתית לאיכות הסביבה מעניקה לבני משפחותיהם אותות של כבוד. נו, שוין. אי אפשר שלא לכאוב על שעדיף היה לולא נצרכנו להתאסף לשם כך בנסיבות טרגיות כל כך. בנוסף, היה הרבה יותר מכובד מצד הצרפתים לוא שלחו את ראש הממשלה שלהם או אפילו את הנשיא כדי להראות עד כמה חשובים היהודים לצרפת. ביאטריס מוסיפה שיכלו לשנות את מועד הלוויית השוטרים ולאו דוקא לערכה בה בעת, יחד עם מתינו. מה שמוכיח שוב: אלה מתינו, אלה אחינו, לא שלהם בכלל.

Here our dead are lying in front of us, and the French ministeress for the environment awards their families with honour decorations. Nu, well. One can but hurt for the tragic circumstances which brought us together. We could do without it. Furthermore, it would be much more honourable if the French would send their prime minister of even the president to show how much are the Jews important to La France. Béatrice adds that the French could change the time of the policemen's funeral and not necessarily to do it at the same time with our dead. This proves again: these are our dead, our brothers, not theirs at all.

השרה, בנאומה הקצר, הבטיחה להגן על היהודים, אבל אי אפשר להמנע מן המחשבה שכל ישראלי ודאי חושב אינסטינקטיבית: עדיף שהיהודים יגנו על עצמם! ביאטריס הבריקה באמרה שאולי אפשר לעשות עסקים פורחים עם הצרפתים וליצא לוחמים משלנו כדי שהללו יגנו על יהודי צרפת, אם יבחרו הללו להשאר שם. כמי שחוותה אנטישמיות על בשרה, היא מבטיחה לי שהרגשת הבטחון תהיה הרבה יותר חזקה מאשר נוכחותם של חיילי הגויים. בכל זאת, גויים. אני לא מקנאה בהרגשת חוסר האונים הזו, כשאת אזרחית המדינה, אך מדרגה אחרת, לא שוה לצרפתים. תמיד זה יהיה "יהודי צרפת", לא פשוט "התושבים הצרפתים". האם אומרים "נוצרי צרפת"? אין גם מושג של "מוסלמי צרפת", אלא "המוסלמים הגרים בצרפת" או "המוסלמים ילידי צרפת". הצרפתים הרי אנטישמיים מלידה ואת שנאת הזרים יונקים עם חלב אמם.

The ministeress, in her short speech, promised to protect the Jews, but one can't avoid of the thought that instinctively passes in every Israeli's mind: the Jews better defend themselves! Béatrice shined by saying that perhaps we, the Israelis, should do flourishing business with the French and export our fighters to defend the Jews in France, should they decide to stay there. As someone who personally experienced anti-Semitism, she promises that then the Jews would feel much safer than with the presence of the goyem (non-Jews) soldiers. After all goyem. I don't envy this helplessness feeling, when you are a citizen, but another degree, not equal to the French. It will always be "The Jews of France", not just "the French citizens". Do people say "the Christians of France"? There is not a concept of "The Muslims of France", but the "Muslims who live in France" or the "Muslims born in France". In any case, the French are anti-Semitic, as they absorb xenophobia with their mother's milk.

התזמורת האנדלוסית הישראלית – "שיר למעלות"

עם ליאור אלמליח ויהודה סעדו

The Israeli Andalusian Orchestra – "Shir Lama'alot" (Song of Ascents)

with Lior Elmalich and Yehuda Sa'ado

תהלים פרק קכ"א

אשא עיני אל-ההרים, מאין יבא עזרי
עזרי, מעם ה', עושה שמים וארץ

אל יתן למוט רגלך; אל ינום שומרך

הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל

ה' שומרך ה' צלך על-יד ימינך

יומם השמש לא יככה וירח בלילה

ה' ישמרך מכל-רע ישמור את-נפשך

ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם

אמן!

Psalm 121 Complete Jewish Bible (CJB)

(1) A song of ascents:

If I raise my eyes to the hills,
from where will my help come?
My help comes from Adonai,
the maker of heaven and earth.
He will not let your foot slip —
your guardian is not asleep.
No, the guardian of Isra’el
never slumbers or sleeps.

Adonai is your guardian; at your right hand
Adonai provides you with shade —
the sun can’t strike you during the day
or even the moon at night.

Adonai will guard you against all harm;
he will guard your life.
Adonai will guard your coming and going
from now on and forever.

 

Amen!

דממה דקה

 

Deathly Silence

 

העולם שותק.

אלפים נטבחים בניגריה והעולם שותק. למי אכפת ששחורים נרצחים באפריקה?

העולם שתק כשהטורקים הארורים רצחו את העם הארמני בשיטתיות מכוונת. האינטרסים לא להרגיז את הטורקים גוברים על כל חמלה אנושית.

העולם שתק כשששה מליון יהודים נרצחו בידי הנאצים הארורים ומשתפי הפעולה שלהם. קראו לזה "טיהור הגזע". למי אכפת שיהודים נמחים מעל פני האדמה?

העולם שתק כשבביאפרה רצחו עם שלם. שוב השחורים נלחמים זה בזה, למי אכפת?

העולם שתק בעת רצח העם ברואנדה. כנ"ל.

העולם שותק כשיהודים נרצחים בצרפת. כולם הרי "שרלי הבדו" כי עיתונאים קדושים כמובן והדם שלהם אדום יותר מבני תמותה רגילים. ועוד מגדילים הבלים ומכנים את ההתנכלויות ליהודים ורציחתם, בָּשֵׁם "טרור נקודתי".

אנשים נרצחים מדי יום בשם דת ארורה, בשם תאוות בצע, בשם כלשהו, לא משנה מה.

והעולם שותק.

שום צעדה של מנהיגים פחדנים צמודי שומרי ראש לא תמחה את השתיקה הזו.

The world holds its peace.

 

Thousands are being slaughtered in Nigeria, and the world holds its peace. Who cares about blacks being murdered?

 

The world held its peace when the damn Turkish methodically murdered the Armenian people. The interests not to anger the Turks defeat any human compassion.

 

The world held its peace when six million Jews were murdered by the cursed Nazis and their collaborators. It was called "ethnic cleansing". Who cares when Jews are being destroyed from the world?

 

The world held its peace when in Biafra a whole nation was murdered. Again, the blacks fight with each other, who cares?

 

The world held its peace watching the Rwandan genocide. Ditto, who gives a ____.

 

The world holds its peace when Jews are murdered in France. Everyone is "Charlie Hebdo" because journalists are holy and their blood is much redder than ours, the ordinary mortals. And to add an insult to injury, they call harassing and murdering Jews by the name "pointed terror".

 

People are murdered every day in the name of a condemned religion, in the name of greediness, any name, no matter what.

 

And the world holds its peace.

 

No march of coward leaders secured by their body guards can erase this silent.

חופש הביטוי

Freedom of Expression

כמי שלא ממש מוצלחת בשטח הציור (וזאת ממש בלשון המעטה מצומצמת ביותר), לא ממש התחברתי לקריקטורות וגם לא לקומיקס. מעולם לא התקרבתי לקומיקס ולא פתחתי אף חוברת כזו, אם כי יצא לי לעיין מדי פעם בקריקטורות, כשאלו הזדמנו לי בעתון. זוכרות את "הציור השבועי לילד" של ג'קי במוסף יום ששי של ידיעות אחרונות? והיתה גם פרידל שטרן המוכשרת שאת הקריקטורות שלה אהבתי מאוד, למרות שלא יצא לי לראות אותן הרבה.

As one who is not good with drawing (this is a very big understatement), I haven't been able to appreciate caricatures or comics. I never held any comic book in my hand, but had the chance to see some caricatures in the paper, like talented Friedel Stern.

על "שרלי הבדו" שמעתי רק ב-2011, כשמערכת העיתון נשרפה בשל קריקטורה נגד מוחמד. מאן דהוא מטורף (או שמא כמה מטורפים) החליט להשתיק את חופש הביטוי. נראה כי כוחה של הקריקטורה להעמיד ראי מול המטורפים העבירה אותם על דעתם עד כדי לפעול באלימות, בשאיפה להכחיד כל מחשבה חופשית משטויות דתיות ואת חופש הביטוי. העובדה, ששום דת לא נמלטה מהטיפול של השבועון במטורפיה, לא הזיזה למציתים הארורים.

About "Charlie Hebdo" I first heard in 2011, after the newspaper's office were set on fire because of a caricature against Muhamad. A crazy drek (or perhaps more) decided to silence freedom of expression. It seems that the power of a caricature to put a mirror in front of these lunatics drove them crazy and they acted violently in purpose of eradicating any thought free of religious nonsense as well as destroying freedom of expression. The fact that no religious had escaped from the weekly paper dealing with their mad believers, didn't make any difference to that damned arsonists. 

ביאטריס שומרת בקפידה את גליונות השבועון מאז יצא לאור, כך שיש ברשותה אוסף נכבד למדי. עיינתי בכמה ודי התעייפתי מלהבין חלק די גדול מהם ולא רק בגלל ידיעותי המוגבלות בשפה. לא הטעם שלי, מה לעשות. כל אחת ומגבלותיה היא.

Béatrice keeps meticulously the issues of this weekly paper since it first published, so she has quite a distinguish collection. I read a few, but got tired of understanding many of them, and not just due to my limited knowledge of the language. Not my cup of tea, what can I do. Everyone has their limitations.

אף אדם נורמלי אינו קם בבוקר וחושב לרצוח את זולתו רק כי הלה שם לו ראי מול הפרצוף ולעג לפנטיותו. המוסלמים הללו אינם נורמליים. נראה כי למעלה מיכולת המאמינים הפנאטיים של האיסלם להכיל דעה שונה משלהם, שלא לדבר על אמונה אחרת. אצל עם נורמלי, גם תערוכה שנויה במחלוקת עם שחיטה ממש לא כשרה של פרות קדושות שבקדושות, לא תגרור מעשים שלא יעשו. אדם נורמלי יכול לא להסכים עם זולתו, להתנגד – אפילו נמרצות – למעשי זולתו, אך לא יעלה על דעתו לנקוט בפעולה אלימה. דברי חכמים בנחת נשמעים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים (קהלת ט', י"ז). יש מי שיאמרו שגם התבטאות חריפה וקשה כמו בקריקטורות מסוימות או בעבודות אמנות (אטבח אל יהוד) שנויות במחלוקת, הינן נקיטה באלימות נגד הזולת הרואה בהן פגיעה בו. אין גבול לטענות, אך המבחן הנכון הוא אם יש בהן הסתה נגד המושא המתואר בהן או שמא מדובר בהצבת ראי מולו והבעת דעת היוצר על כך.

No normal person gets up in the morning with intention to kill somebody just because they put a mirror in front their faces and mocked their fanatics. These Muslims aren't normal. It seems that it's too much for the ability of the fanatic Islam believers to take a different opinion than theirs, not to mention another belief. At a normal nation, even a controversial exhibition with an un-kosher slaughter of the most holy cows, won't cause deeds that should not be done. A normal person may disagree to his fellowman, to oppose – even intensively – to one's deeds, but no normal person would imagine implementing violent actions. A wise man speaking quietly is more worth heeding than the shouts of a ruler commanding fools (Ecclesiastes 9, 17). There are people who would say that a sharp hard expression like in certain caricatures or controversial work of art (Itbach el Yahud), are actions of violence against those who find them offending. There's no limit to these claims, but the right test is if they cause inciting against the object they describe or is it about putting a mirror in front of them and the creators expressing their opinion.

חופש הביטוי בסכנה. ההתקפה הרצחנית הזו צריכה להיות קריאת ההשכמה של צרפת, אחרי שעצמה את עיניה נוכח הפעולות האנטישמיות והפקירה את תושביה היהודיים. לא רק ביאטריס מתקוממת נגד השקרים והעלמת האמת מן הציבור. יהודים צרפתיים רבים עשו את דרכם החוצה מן המדינה האנטישמית הזו שתושביה שונאים זרים בצורה אובססיבית. לזכור ולא לשכוח שהצרפתים, לא פחות מן הפולנים הארורים, שיתפו פעולה עם הנאצים בחדוה רבה.

Freedom of expression is in danger. This murderess attack should be a wakening call for France, after its leaders closed their eyes to deny anti-Semite terror, and abandoned the Jewish citizens. Not only Béatrice objects these lies and hiding of the truth from the public. Many Jews made their way out of this anti-Semitic country whose citizens obsessively hate foreigners. We must not forget that the French, not less than the damned Polish people, joyfully cooperated with the cursed Nazis.

בתמצית:

מי שמתכחש למציאות ואינו פועל למגר את הסכנה ברגע שהיא צצה, סופו שהוא פוגש במפלצת שאת נזקיה אי אפשר לאמוד.

In summary:

Those who deny reality and don't act upon destroying danger the minute it emerges, end up with a monster which its damages no one can estimate.

היום שאחרי נשיקת החצות

The Day after the Midnight Kiss

מסיבת ראש השנה

לילה של שתיה

אצלנו – יום עבודה רגיל. אצלם, לפי המלים שאני מחלצת בקושי מביאטריס, נדיר למצוא משהו פתוח, משום שהכל משככים בשינה עמוקה את ראשם ההומה מיין. מתי המספר, המתנודדים בהליכתם הבלתי יציבה, שולחים מבט בוהה באור הבוקר ותוהים אנה נשאום רגליהם ולהיכן אמורים הם להגיע.

הפעם היחידה בחיי בה הייתי קרובה לשיכור, ארעה מוקדם בבוקר שבת, כשעשיתי את דרכי למצוא טרמפ הביתה אחרי לילה הזוי של שינה טרופה בחוף הים של נתניה. הייתי בת 15 ופגישה לא מוצלחת שיבשה לי את התוכניות שהיו לי לישון אצל חברה שהבריזה לי.

הלומה מחוסר שינה, עליתי לאט אל ראש גבעת החול שהפגישה את המטפסים עם הכביש. היום יש במקום טיילת מרוצפת, אך אז הכל היה רק חול וחול. וחול נוסף. צעדתי מספר צעדים ואז, במרחק-מה ממני, ראיתי אדם שהולך בצורה מוזרה. הרגליים שלו בקושי נושאות אותו והגוף שלו מתנדנד ימינה ושמאלה ומשמאל לימין במין ריקוד בלתי מוגדר. ואלס זה לא היה. גם לא פאסדובלה. ניסיתי לאגפו כדי לא להתקרב אליו יותר מדי, אך מזוית עיני יכולתי עדיין לראות אותו. לסובב את ראשי לא העזתי. מה שכן, בשקט הרך של השחר, ניתן היה לשומעו ממלמל מלמולים שלא יכולתי להבין מהם דבר. חויה לא הכי נעימה. מזלי שהלה לא ניסה להתקרב אלי. מה יכולה ילדה בגיל הזה לעשות להגנתה?

In Israel, it's a regular working day. Abroad, according the words I barely release from Béatrice, it's rarely to find something open, since everybody is sleeping out their full of wine head. The few people, who stagger while walking unstably, send a blank gaze in the morning light and wonder where to did their feet carry them, and where are they supposed to get to.

The only time I was close to a drunk, occur early on a Saturday morning, when I was heading to find a lift home after a hallucinatory night of broken sleep on the beach of Natanya. I was 15 years young, and an unsuccessful date disrupts my plans to sleepover at a friend who stood me up.

My head not in its place due to lack of sleep, I went up the sandy hill which connected its climbers with the road. Today, there is a paved promenade, but then all was just sand and sand. And more sand. I made a few steps and then, from a distance, I noticed a person walking weirdly. His legs barely carry him and his body swings from right to left and vice versa in an undefined dance. It wasn't a waltz, or pasodoble. I tried to go around him in order not to get too near. I didn't dare to turn my head, but still could see him from the corner of my eye. In the soft silence of the early morning, I could hear him mumble from which I couldn't understand a word. Not the most pleasant experience. I was lucky that he didn't try to get near to me. What can a girl at this age do to defend herself?

שיר השיכור – ג'ו עמאר

Jo Amar – The song of the drunk

בעקרון, איני אוהבת לשתות. מבחינתי, טיפה אחת של אלכוהול ואני כבר רואה כוכבים והראש מסתובב לי כאילו היה פורפרה. הפעם היחידה הזכורה לי שיצאתי מגדרי היתה בפורים. להגנתי אומר, שאין לי מושג איך זה קרה, אם כי מצוה היא לשתות עדלאידע

לעומת זאת, להתנשק אני בהחלט אוהבת, אבל לא עם כל אחת (אפשר לפזר את התור…), אלא עם האשה שלי בלבד. לפיכך, למרות שאינני חוגגת את השנה הלועזית החדשה, אני בהחלט משתדלת למלא אחר המנהג להתנשק בחצות כשיש לי עם מי.

In principle, I don't like to drink. For me, one drop of alcohol and immediately I see stars while my head spins as if it was a dreidle. The only time that I can remember I went out of my skin, was in Purim. For my defence, I'll say that I have no idea how this happened, and also that it's a Mitzvah to drink Adloyada.

On the other hand, I certainly love kissing, but not with everybody (the queue can be scattered…), but only with my woman. Therefore, even if I don't usually celebrate the New Year, I definitely try to fulfil the habit of kissing at midnight when I have a special woman in my life.

K.D. Lang – Miss Chatelaine

למזלי, אינני צריכה לקום מוקדם, כך שהבוקר שאחרי הנשיקה בחצות נפתח בנחת, נמשך לאט ולפעמים יש עימו גם בונוסים, תלוי באשה שאיתי.

Lucky me, I don't have to get up early, so the morning after the midnight kiss opens relaxedly, continues slowly, and sometimes it has some bonuses too, depending on the woman I am with.

Shirley Bassey – Kiss Me Honey Honey Kiss Me

שלום לשנת 2014

Goodbye to 2014

Happy New Year!!! Bonne année!

Happy New Good Year!!!

מכל הביקורים שלי בחו"ל, מעולם לא יצא לי לבלות שם את חג המולד וגם לא את ראש השנה של הערלים. אני שותה בצמא את סיפוריה הספורים של ביאטריס שנאותה מדי פעם למלא את משאלתי לדעת איך זה שם, בגולה. לגבי דידה זו טריויה משעממת, אך מבחינתי, המסוקרנת, אלה ידיעות מעניינות.

כמי שנולדה וגדלה בארץ, אין להתחלפות השנה הלועזית משמעות טקסית כלשהי עבורי מעבר להתרגלות לכתוב את הספרה האחרונה של השנה בצורתה החדשה, המתקדמת. יש לי הרגשה שקל יותר להתרגל לשינוי בהקלדה מאשר בכתיבה ביד. מבחינת זו האחרונה, חוץ משיקים נדירים, מה אנחנו כותבין בכתב ידינו?

 

From all my visits abroad, I never had the chance to celebrate Christmas there, nor New Year's Eve. I eagerly devour Béatrice's few stories she kindly agrees to occasionally fulfil my desire to know how it is there, in the diaspora. As far as she is concerned, it's merely trivia, but for me, the curious, this is very interesting.

As an Israeli born and raised, the change of this foreign year doesn't have any ceremonial meaning for me, other than to get used to write the last number of the year in its new form, the advanced one. I have the feeling that it is easier to adapt this change when typing than when using our handwriting. As to the latter, except of rare cheques, what do we actually write?

Happy New Year

Happy New Year

היתה לי שנה טובה (טפו-טפו-טפו!!!). גם לביאטריס (גם טפו-טפו-טפו!!!). היו כמה שינויים חיוביים שעשו אך טוב, הן לשתינו והן לסביבתנו. אני רואה ושומעת את סיכומי 2014 בתקשורת ומתחלחלת ממספר האסונות והארועים הנוראיים שעברנו בשנה שחלפה עלי כדור הארץ ולבי יוצא אל הסובלות. לביאטריס ולי, כאמור, היתה שנה טובה ואנו מתפללות שהלואי והבאה עלינו לטובה תמשיך להעתיר עלינו את השפע הטוב שאנו מתכווננות אליו, אמן!

 

It was a good year for me (tfu-tfu-tfu!!!). For Béatrice also (tfu-tfu-tfu too!!!). We experienced a few positive changes which were good, both for us and for our surrounding. I see and hear the people in the media summing 2014, and get horrified from the number of the disasters and terrible events we experienced on this globe last year, and my heart goes out to those who suffer. Béatrice and I, as mentioned, had a good year and we pray that the coming good year will continue to shower us with the good abundance we are tuning to, Amen (and Awoman too, of course…)!

 

תכלה שנה וברכותיה, תחל שנה וברכותיה המבורכות עוד יותר!

 

Goodbye to last blessed year, welcome to the coming more blessed one.

Abba – Happy New Year