יציאת צרפת

Exodus from France

האינסטינקט הראשון היה לארוז את עצמם ולנוס על נפשם. אינסטינקט השרדות של יהודים בגולה. אצלנו, הישראלים החיים במדינתנו (גם אם המשוסעת ועם אויבינו מסביבנו), האינסטינקט הראשון כתגובה לאיום הוא להתגייס ולהשיב מלחמה השערה. זה ההבדל בין מי שחש אזרח בכל רמ"ח אבריו ושס"ע גידיו לבין מי שאמנם חושב שהוא אזרח, אך מאוים תמיד. גם אנחנו הרי מאוימים בידי אויבינו ימח שמם וזכרם, אך אנו חיים במדינה שבאמת שלנו, היהודים הישראלים, ולא בנכר.

Their first instinct was to pack themselves and flee for their lives. An instinct of survival of diaspora Jews. Us, the Israelis who live in our country (even if it's torn and with our enemies surrounding us), our first instinct as a respond to a threat, is to recruit and fight back. That is the difference between people who feel entirely as citizens and between those who perhaps think they are citizens, but are always threatened. We, Israeli Jews, also are threatened by our enemies (may they rotten in hell), but we live in our real country, not in the diaspora.

Dar Williams – February

Lyrics

ביאטריס, החיה מזה מספר חודשים בישראל ומנהלת את הקריירה שלה מרחוק, די התלבטה אם להמשיך ולגור פה, בעיקר לטובת הזוגיות שלנו, או לקפוץ מארץ לארץ ולרחף בקופסת פח בשמיים כל שני וחמישי או ליתר דיוק – כל ראשון וששי. ואני… גם לי לא קל להטלטל ממקומי. יש א/נשים אחוזי תזזית, שישיבה במקום אחד לא רק שמקצרת את חייהן, אלא מוציאה אותן מדעתן. אני מסתפקת במה שטוב לי וזה – לשבת מול המחשב, לכתוב, לעבוד קשה בחוות שלי ולהנות מחיי.

Béatrice, who lives for a few months now in Israel and manages her career from remoteness, had quite a indecision if to continue living here, mainly in favour of our relations, or jumping from country to country and float inside a tin box in the sky every Sunday and Friday. And me… it's not easy for me to be tossed from my place. There are frantic people who can't sit in one place; not only it shorten their life, it also drives them crazy. I am satisfied with what is good for me – sitting in front of the computer, writing, working hard on my farms and enjoy my life.

Je suis moi-même

Je suis moi-même

 

איך אורזין חיים שלמים? מה לוקחין? מה משאירין מאחור? מה מוכרין? והמצב לוחץ. אין הרבה זמן לחשוב, לארגן, לקבץ, לשחרר. בעיקר להרפות. ישנם דברים רבים שאי אפשר לקחת, להעביר למקום החדש, כמו הבית, המקום בו חיית את מירב חייך. הקירות, התקרות, הרצפות, הרהיטים, הכלים… כל מה שהיה בית בשבילך… שום דבר לא יכול להוות תחליף למה שאהבת, גם אם עכשו את במקום אחר, לכאורה בטוח יותר, גם אם זה ארמון. כרגע, זה בגדר מקלט, עדיין לא בית. אולי עם הזמן…

How does one pack a whole life? What does one take? What should one leave behind? What to sell? The pressure is very intense. There's not much time to think, to organize, assemble, to release. Mainly to let go. There are many things you can't take, transfer to the new place, like home, where you lived most of your life. The walls, the ceilings, the floors, the furniture, belongings… Everything that meant home for you… Nothing can be substitute to what you loved, even if now you are in another place, theoretically safer, even if it’s a palace. At the moment it's a kind of shelter, not a home yet. Perhaps in due time.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: