Monthly Archives: אוקטובר 2015

יום בחיים

A Day in the Life

Oy vey!!!

Oy vey!!!

יום בחיים, כ"ח בתשרי ה'תשע"ו (11.10.15).

הבוקר בא אחרי לילה שקט יחסית אצלנו. היו לי כמה דברים דחופים לעשות, כמו לשמור על היבולים בפארם טאון שלא ירדו לטמיון, כך שלא יצא לי להתעדכן בחדשות, לא על פיצוץ המכונית על הבוקר וגם לא מה עשתה נבחרת ישראל אתמול נגד נבחרתה של קפריסין. אינני מחוברת לשום עדכונים, משום שאינני אוהבת את ההפרעות הללו כל כמה שניות ואת המידע הזורם ללא הרף. אם אני רוצה להתעדכן, אני עושה זאת בזמני החופשי ולא באילוץ. כמה שזה היה חשוב לגאוה הלאומית שלנו, ממש לא התעניינתי. כשהייתי צעירה, אהבתי לצפות בכדורגל (וגם לשחק), אך עם השנים הפך המשחק להיות משעמם כל כך, שסבלנותי כבר אינה יכולה להכיל. היה די הזוי אמש: כל היום טרור ודקירות בבירה, ואילו בלילה – משחק כדורגל בין ארצי עם אבטחה חסרת תקדים, כפי שהצהירו הכותרות. הזוי, אך החיים נמשכים למרות גל הטרור העובר עלינו. אנו נתגבר!

A Day in the Life, 28 Tishrey 5776 (11.10.15).

The morning comes after a relatively quiet night in our area. I had some urgent tasks to attend to, like watching the crops in FarmTown to prevent them to go to waste; therefore, I didn't have the chance to update with the news. Not about the car explosion earlier, and not even what was the score in the football game between the Israeli and the Cyprian teams. I'm not connected to any updates, because I don't like being interrupted every second, or the information streaming continuously. If I wish to be updated, I do it in my free time and not by being pushed. Despite the importance to the national Israeli pride, I wasn't interested. When I was young, I loved watching football (as well as playing), but as the years went by the game became so boring, that my tolerance can't stand in this torture anymore. It was quite hallucinatory yesterday: all day long terror attacks and stabbings in our capital, but in the evening – a football match with unprecedented security, as the headlines declared. Hallucinatory, but life goes on despite this terror wave we are going through. We shall overcome!

Vey oy!! אוי ואבוי

Vey oy!! אוי ואבוי

נדברתי עם השכנה לצאת לקניות, אך היא הבריזה לי, החצופה. בעקבות כך, התערער קשות מקומה בצוואתי. למרות זאת, החלטתי לרדת לחדרה באוטובוס, משום שכמעט ולא נשאר לי כלום ומה אני יודעת איזה מצור עלול ליפול עלינו ולא נוכל לנסוע בדרכים כלל.

I planned to go shopping with one of my neighbours, but she stood me up, the cheeky. Consequently, she can be assured that her share in my will had severely undermined. However, I decided to go to Hadera by bus, because I have almost nothing left, and I can't be sure what kind of a siege might fall upon us and we won't be able to drive in the roads at all.

בעודי מכינה עצמי לצאת, מתקשרת אלי כלתי לדרוש בשלומי בימים טרופים אלו. בשל כך, מקומה בצוואתי מובטח מאוד! אני מרגיעה אותה שהתקרית הבטחונית בקציר (שלא קיבלנו עליה פרטים ואין לנו מושג מה ארע בה), לא נשנתה, לפחות לא בצורה גלויה, כי לא קיבלנו מאז שום עדכון על בעיות חדשות. היא מספרת לי על מה שקרה הבוקר, על הפיצוץ, מביעה את דאגתה ושואלת אם לא אוכל לדחות את נסיעתי. בכל זאת, אוטובוס, לא משהו בטוח כעת. גם מכונית אינה דבר בטוח, אני עונה לה, ואולי אפילו אופציה עוד יותר גרועה, אבל אין ברירה, אני צריכה לאכול לפעמים ולכן עלי לחדש את המלאי. למרות געגועי העזים לנכדי ורצוני העז לבלות איתם, לא היא ולא אני מציעות שאגיע אליהם היום. בדרך כלל, אני מבקרת אצלם בשעות אחר הצהריים, כשהנכדים חוזרים מהגנים, ומתנחלת לארבע שעות שלמות, עד שהאוטובוס האחרון לקציר, היוצא בשמונה בלילה, מגיע לאסוף אותי. במצב הנוכחי, עדיף להמנע מלהסתובב בואדי ערה בשעות הערב. לא ששעות היום בטוחות יותר…

While preparing myself to go out, my daughter-in-law calls to ask how I am doing in these chaotic days. Her share in my will is very certain! I assure her that the security incident (on which we didn't get any details, and we have not a clue what happened there), didn't repeat, at least not publically, because we haven't got any update about new incidents ever since. She tells me about the car explosion this morning, expresses her concern and asks if I can't postpone my trip. After all, it's a bus, not something safe currently. A car is not a safe thing either, I reply, and perhaps even a worse option, but I have no choice, I need to eat sometimes, therefore I must renew my inventory. Despite that I miss my grandchildren very much and despite my strong craving to see them, neither she nor me suggests that I'd come to see them today. Usually, I visit them in the afternoon, when my grandchildren are back from kindergarten, and then I settle there for four whole hours, until night time, when the last bus from Kazir comes at eight o'clock to collect me. In the current situation, it's best to avoid wandering around Vadi Ara in the evening. Mind you, it's not safe during the day either…

Such a great solution איזה פתרון מצוין

Such a great solution
איזה פתרון מצוין

הנהג הלוקח אותנו חדרתה רציני מאוד. שלא כהרגלו, הוא מקבל את פני בפנים חתומות ואינו מחייך אלי, בקושי מניד בראשו לברכת השלום שלי. אני מתארת לעצמי שלא קל להיות ערבי במצב הנוכחי. הרדיו כבוי. הנסיעה עוברת בשתיקה גמורה. הנוסעים, עיניהם תקועות במסכי הטלפונים הסלולריים, עסוקים בהתעדכנות ובהעברת מסרים. הכל בהיכון. אני מביטה מבעד לחלון, מקבלת בנחת את השמש הלוטפת את פני ונהנית מהנוף. זוהי חבל ארץ יפהפיה. הלואי והיתה גם שלוה. הנסיעה עוברת.

The driver who takes us to Hadera is very solemn. Not as usual, he welcomes me with no smile, his face sealed. He barely nods after I greet him. I imagine that it's not easy to be an Arab in the current situation. The radio is turned off. The trip passes in a total silence. The passengers, their eyes stuck in their cellular screens, are occupied with updating and text messaging. Everybody is alert. I look through the window, pleasantly receiving the caressing sun and enjoy the view. It's a beautiful land. If only it was peaceful too. The trip passes.

אני נכנסת לחנות הנשק בחדרה במטרה לקנות לעצמי אקדח גז מדמיע. בעל המקום הגנב מנצל את המצב כדי לעשות עלינו קופה. לא עלי! אין לי כוונה להוציא על זה 300 ₪ (!!!), כשהמחיר נמוך בהרבה. על מיכל הגז הוא רצה 150 ₪, בעוד שזה אמור להיות המחיר של האקדח עם 2 מיכלים. גנב! הוא מנצל את העובדה שהוא היחיד באזורנו, ממש גועל נפש! אני יוצאת בפחי נפש, אך נחושה לחפש באינטרנט. אם אצטרך, אסע לתל אביב כדי לרכוש את זה. הנסיעה באוטובוס לא תעלה לי 150 ₪.

I'm going to the weapon shop in order to buy myself a tear gas gun. The owner exploits the situation to rip us of. Not me! I have no intention to spend 300 ILS (!!!) on this, when the price is much lower. He wanted 150 ILS on the gas container, when this should be the price of the gun with 2 gas containers. What a thief! He exploits the situation because he's the only gun seller in our region. Really disgusting! Disappointment, I leave the shop, but decisive to search on the internet. If I'll have to, I'd go to Tel Aviv to purchase this. The bus fee won't cost me 150 ILS.

אני סועדת את לבי במסעדה מצוינת. ארוחת הצהרים טעימה לי מאוד, גם אם זה בגפי. סביבי, המולת הסועדים האחרים. גם הם, לא כולם סועדים עם מישהו/י. אני אוהבת להביט באנשים, לראות את שפת הגוף שלהם, איך הם מתקשרים זה עם זה או עם זו או כיצד אינם מתקשרים. יש המנהלים שיחה ערה ביניהם ויש השותקים, אחרים מחליפים פה ושם הברות זה או זו לעבר זה או זו (ושאר הקומבינציות האפשריות), כאלה הנועצים עיניהם במסכי הטלפונים הסלולריים שלהם במקום בעיני חבריהם לסעודה. יש כל מיני. לפעמים אני מחברת לעצמי דיאלוגים דמיוניים של מה הם עשויים לומר זה לזה או מה הם נמנעים מלומר. אותי זה מרתק.

I'm having lunch in a nice restaurant. The meal is very delicious, even if I'm having it by myself. Around me, the turmoil of the other diners. They too, not all of them have partners. I like to watch people, see their body language, how they communicate with each other, or how they don't communicate. Some conduct a vivid conversation with each other and some are silent, others exchange a few syllables with each other here and there, some stare at their cellular screens instead of looking at their dinner partners. There are all kinds of dinners. Sometimes I make up imaginary dialogues of what they might say to each other, or what they avoid of saying. I find it fascinating.

בדרכי אל הסופרמרקט וממנו, אני סוקרת את הרחוב בקפידה ומביטה תכופות מעבר לכתפי, מוכנה להדוף כל מתקפה של איזשהו מטורף ערבי שנפשו המסוכסכת תחשק להזיק לי. גם בקבוק מיץ תפוזים של שני ליטר עשוי לשמש כנשק בעת מצוקה. לא שיש לי עבר קרבי, אך שלם לא יצא המופרע מעימות עימי.

הרחוב שקט ואני עוברת את המסע הקצר בשלום.

On my way to the supermarket and later to the bus stop, I keep a close watch on the street and look frequently over my shoulders, ready to push back any attack of any lunatic Arab whose embroiled confused soul wishes to harm me. A two litter orange juice bottle might also be a weapon in time of need. Even though I'm lack of a Combat experience, such a disturbed drek won't come out complete of a confrontation with me.

The street is quiet and I pass my short journey peacefully.

עמוסת מצרכים, אני עולה על האוטובוס של 14:40. הנהג היהודי פטפטן, כהרגלו, מביע את דעתו על המצב ומעיר את הערותיו הבלתי מחמיאות נגד הערבושים הטרוריסטים. הוא אינו מבייש שום סטראוטיפ של נהג מונית, למרות שהוא נוהג באוטובוס. אני מכירה כמה נהגי אוטובוס מאוד אינטליגנטים, הוא אינו נמנע עליהם. סוג כזה של אנשים אינו עושה לי טוב. אני נמנעת מלהכנס איתו לויכוח, כי אין בזה שום טעם. כפי שהלה מנסח זאת – הוא היה מפטר את כל הערבים משום שהוא מאמין בכל לבו שלא מגיע להם להתפרנס מאיתנו, ושולח אותם לְסֶגֶר בָּחוֹרים שלהם.

Loaded with necessary groceries, I'm catching the 14:40 bus. The Jewish driver is chatterbox as usual. He expresses his opinion regarding the situation and comments non-flattering comments against the Arabushes terrorists. He doesn't shame the stereotype of any taxi driver, even though he drives a bus. I do know some intelligent bus drivers, he is not one of them. This kind of people does not do me good. I avoid of entering into any discussion with his, since there's no point doing so. As he put it – he would fire all the Arabushes from their jobs, because he strongly thinks they shouldn't make any living from us Jews, and would send them to be locked in their holes.

Paul McCartney – A Day in the Life

אני חוזרת הביתה בשלום. מארגנת את המצרכים במקומם, מתקלחת וממהרת להתחבר לפארם טאון כדי להציל את היבולים בטרם יבלו. לצערי, חלק לא חיכה לי ונבל כפי שאפשר לראות בתמונות למעלה. אני עסוקה במרוץ נגד השעון כדי להציל כמה שיותר ומתרכזת בהקלקות.

I get home peacefully. I'm putting away the groceries, take a shower and hurry to connect to FarmTown in order to save the crops before they would go to waste. Sadly, some didn't wait for me and wasted, as you can see in the pictures above. I'm busy racing against the clock in order to save as much as I can, and am concentrating in the clicking.

הטלפונים מתחילים לטרטר. כלתי החַדֵרָתית, זו מהבוקר, מתקשרת לבדוק אם הגעתי הביתה בשלום. בני הצעיר מתעניין גם הוא בשלומי. אף אחד מהם אינו מרחיב מעבר לכך, רק מביע את דאגתו לשלומי. גם השכנה שהוצאתי מצוואתי הבוקר מתקשרת לברר אם אני עדיין בחיים. מן הסתם דואגת זו לחלקה בצוואה. אני מתפלאת על ההתעניינות המסיבית הזו והיא מסבה את תשומת לבי לארוע שבחדשות. הייתי עסוקה בחווֹת ולכן לא שמעתי שהיה פיגוע דריסה ודקירה בתחנה של גן שמואל. אני מניחה ליבולים לנפשם ונצמדת לחדשות. התחנה בגן שמואל היא אחת מהתחנות של האוטובוס לקציר וממנה ואני מוצאת את עצמי לא אחת עולה עליו משם.

The telephones start to rattle. My daughter-in-law from Hadera, the one from the morning, calls to check if I made it home safely. My younger son is also interesting in my wellbeing. Neither elaborates beyond that, both just express their concern about me. The neighbour I took out from my will this morning calls too to find if I'm still alive. She probably cares about her share in my will. I am surprised from this massive attention, and she draws my attention to the incident on the news. I was too busy with the farms, therefore I hadn't heard that there was a running over and stabbing incident at the Gan Shmuel bus stop, near the Kibbutz. I leave the crops to themselves and cling to the news. The bus stop near Gan Shmuel is one of the bus stops on the way to and from Kazir, and I frequently use it to go home.

סלפי בתחנת גן שמואל  Selfie at Gan Shmuel bus stop

סלפי בתחנת גן שמואל
Selfie at Gan Shmuel bus stop

אני חושבת על העובדים הערביים האדיבים והנחמדים שהכרתי במתחם הקניות שמעבר לכביש, כמו אלה בטויס אר אס. אולי הם חוששים לצאת הביתה מפחד ההמון. הקרין המפגר שואל מישהו מהקיבוץ לתחושות התושבים ונראה מאוכזב מהתשובות המתונות. מה הוא רצה לשמוע, שאנשי הקיבוץ הנורמליים ישתגעו כמו אנשי הימין ויצאו לנקום בערבים שידם לא היתה במעל? הייתי שמחה לשמוע רק דיווחים ופירושים, אך לא הסתה. למזלנו, כאן הרוב שפוי ושוחר שלום ואין לצפות שיקום מאן דהוא לכלות את תסכולו באנשים חפים מפשע. ערבים הם בני אדם, גם הדבר אם מפריע למאן דהוא.

I'm thinking about the nice polite Arabs workers I knew at the shopping complex across the road, like the ones at Toys R Us. Perhaps they are scared to go home, fearing the crowd. The imbecile TV presenter asks somebody from the Kibbutz about the feelings of the members, and seems disappointed from the moderate answers. What did he want to hear, the normal Kibbutz members will go nuts and attack innocent Arabs? I'd be happier to hear only reports and interpretations, but not inciting. Luckily, here the majority is sane and peace seeking, therefore it's not expected for somebody to vent their frustration on innocent people. Arabs are human being, even though it might bother some people.

בתמצית:

יום בחיי ישראלית. אני עדיין אופטימית. יהיה שלום בין עמינו על אף ולמרות הפוליטיקאים הבוחשים.

In essence

A day in an Israeli woman's life. I'm still optimistic. Peace will be between our nations despite and in spite of the shitty politicians stirring up troubles.

ערבים – שלישית מה קשור

אלה הם חיינו

This is Our Life

שבת שלום ומבורכת

שבת שלום ומבורכת Gut Shabbes

קציר, כ"ה-כ"ו בתשרי ה'תשע"ו (8-9 באוקטובר 2015)

8.10.15  10:30 (סמס)

אירוע בטחוני שארע היום בקציר טופל על ידי כוחות הבטחון. בכל מקרה של חשד לאירוע יש להתקשר מיד למוקד 100 ולרב"ש

♀♀

8.10.15  19:09 (דוא"ל, משולחן הועד)

תושבים יקרים

היום היה ארוע בטחוני ברחוב ההרדוף, לשמחתינו ללא נפגעים בנפש וברכוש
הארוע טופל על ידי כוחות הביטחון שהוזעקו למקום.
על פי הנחיות גורמי הביטחון המעודכנות, הציבור מתבקש להמשיך ולגלות ערנות, לצמצם  תנועה בכביש 65 ובישובי הואדי בדגש על שעות הערב והלילה ולהימנע מנסיעה בטרמפים.

בכל מקרה של חשד או ארוע בטחוני אתם נדרשים להתקשר מיידית למוקד 100 ומיד לאחר מכן לרב"ש הישוב

בברכה
הועד המקומי

 ♀♀

9.10.15  12:17 (סמס)

תושבים יקרים לתשומת ליבכם היום בשעה 13 מתוכננת הפגנה בצומת אום אל פחם ובשעה 16 בצומת ערערה, סעו בזהירות ושבת שקטה

♀♀

Kazir, 25-26 Tishrey 5776 (8-9 October 2015)

8.10.15  10:30 (text massage)

A security incident which occurred today in Kazir was handled by the security forces. In any case of suspicion of an event call immediately 100 and the community's security coordinator

 ♀♀

8.10.15  10:09 (email)

Dear residents

Today was a security incident at the Harduf Street, happily without any casualties or damage

The incident was handled by the security forces that were called to the place.

According the updated instructions, the public is being asked to continue and be alert, narrow moving on road 65 and the Vadi settlements with emphasis on evening and night hours and avoid of taking lifts.

In any case of suspicion or a security incident you are required to immediately 100 and then immediately the community's security coordinator

Kind regards

The local committee

♀♀

9.10.15  12:17 (text massage)

Dear residents for your attention today at 13 hours a demonstration is planned at Um El Fahm junction and at 16 hours at Arara junction, drive carefully and a peaceful Shabbat

נינה

כל הארץ כמרקחה. כבר עברנו תקופות קשות של טרור. החארות לא יפחידו אותנו, להפך! אלה השעות היפות של עמישראל המתלכד להלחם באויב. הוריתי לפטר את כל הערבים שעבדו אצלנו במפעל. התפלאתי לראות את הרשימה. כל כך הרבה מהם! וכל אחד מן הסתם פוטנציאל לטרור. למה לי פצצות מתקתקות אצלי? נזפתי במנהל כוח האדם והזהרתי אותו שאם משרתו יקרה לו, שיותר לא יביא לי מהם. שיחנקו בחורים שלהם. יש מספיק פועלים מסין או מתאילנד או מכל מקום אחר. לא צריך לתת פרנסה למי שרוצה להרוג אותנו. נראה אותם מתקוממים נגד ההנהגה הטרוריסטית שלהם, שזו תיתן להם פרנסה. נראה אותם עכשו!

Nina

The entire country is in turmoil. We had already times of terror. The dreks won't scare us, on the contrary! These are the beautiful hours of the Israelis who unite in order to fight the enemy. I ordered to fire all the Arabs who worked in our factory. I was surprised to see the list. So many of them! And each one is a potential terrorist. Why would I have ticking bombs in my factory? I rebuked the personnel manager and warned him that if he cares about his job, than he should never hire any of them again. May they suffocate in their holes. There are enough workers from China or Thailand or any other place. We should not give any work to those who wish to kill us. Let see them rebel against their terrorist leadership, let the damned Abu Mazen give them livelihood. Let's see them now!

פינה בעמק – בדרך אל האור

ג'ינה

איזה גל טרור עובר על הארץ! אנחנו מתפללות בבית הכנסת לשלום ולבטחון בני עמנו ומקוות לטוב. חויתי על בשרי את הטרור בשנת אלפיים. היה מפחיד, כי טרור הרי מפחיד, אבל התגברנו על הקמים עלינו לרוצחנו. תמיד נתגבר! הרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, אך עם ישראל חי לעולם ועד!

Gina

What a terror wave flows in Israel! We pray in the synagogue and plead for peace and safety on our people, and hope for the best. I myself experienced the terror in 2000. It was scary, since terror is frightening, but we succeeded to overcome those who came to murder us. We will always overcome! We will always overcome! In each and every generation they rise up against us to destroy us, but the people of Israel will live forever and ever!

עפרה חזה – חי, עם ישראל חי

מינה

לא מעט נקלעתי לזירות טרור בימי חיי וגם אתמול לא היה שונה. ירדתי מהאוטובוס בתחנה של עזריאלי ושמתי פעמי לקניון כדי להפגש שם עם מישהי שהכרתי באתר ההכרויות, אחרי שדיברנו בטלפון והשיחה היתה נחמדה. לא שזו ערובה למשהו. מפגש פנים אל פנים עלול לטפוח לנו על הפנים, חלילה.

אל הפגישה לא הגעתי, משום שברגע שירדתי מהאוטובוס, התחילה מהומת אלוהים ברחוב, בני אדם ומכוניות שעטו במהירות והיו צעקות ויריות ובלגן שלם. התרחקתי משם כל עוד רוחי בי ונסתי על נפשי לכיוון תחנת האוטובוס הביתה. לקח שעתיים עד שהאוטובוס הגיע כדי לאסוף אותנו.

כשהגעתי סוף-סוף הביתה, ראיתי בטלויזיה את מה שהתרחש. הודיתי לאלוקימתינו האדירות על ששמרה עלי. לא ברור לי למה הייתי צריכה להקלע שוב לארוע כזה, אבל כנראה אלה החיים שלי. אני לא ממש יודעת אם בא לי לנסות ולהפגש שוב עם ההיא. אני מאמינה בגורל ואולי היה זה אות אזהרה בשבילי מפניה?

Mina

I had my not fair share of encountering into terror events in my life, and yesterday was not different. I went off the bus at the Azrieli bus stop, and made my way to the shopping centre in order to meet with somebody I met at the dating site, after speaking with her on the phone. The conversation was nice, but it's no guarantee for anything. A meeting face to face might not end nicely.

I didn't make it, because the minute I went off the bus, a turmoil started, people and cars were running rapidly, and there was shouting and gun shooting and a whole balagan, total mess. I fled away as fast as I could toward the bus stop home. It took two hours until the bus came to collect us.

When I finally arrived home, I saw on TV what happened. I thanked our mighty Goddess for guarding me. I don't know why I had to encounter again into such an event, but it seems that this is my life. I'm not so sure if I feel like trying to meet again that person. I do believe in fate, so perhaps it was a sign of warning for me from her?

נאדיה

הטרוריסטים אינם מפסיקים. בכל יום עוד דקירות ועוד התקפות עלינו לרוצחנו. נראה שהם יצאו מדעתם בעקבות ההסתה ושטיפת המוח שמנחיתים עליהם מנהיגיהם הארורים. אבל הם לא יצליחו. אנחנו איתנים ונעמוד לנצח. כבר עברתי כברת חיים כדי לחוות ולדעת שאין דור שבו אין הם עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. כך יהיה גם הפעם.

אני מקוה שכל מי שינסה להרים עלינו את ידו – יושמד מיידית. למה רק פוצעים אותם? בשביל מה לוקחים אותם אחר כך לבית החולים? הטיפול בהם עולה לנו כסף. מי משלם את זה, משרד הבריאות? משרד הבטחון? משרד ראש הממשלה? והכל הרי מהמסים שלנו! עדיף שיחסלו אותם במקום וזהו.

Nadia

The terrorists do not stop. Each day more and more stabbings and attacking us with the purpose to murder us. It seems that they have gone out of their minds due to the inciting and the brainwash they are having from their damned leaders. But they won't succeed. We are standing firmly for ever and ever. I have went through a significant part of a life and experienced enough to know that there is not a generation when they don't rise up against us to destroy us, and the Holy One, blessed be He, rescues us from their hands. So will be this time too.

I do hope that anyone who tries to raise his hand against us – will be destroyed immediately. Why just injure them? Why are they taken to the hospital after the event ends? Treating them cost us money. Who pays for this, the Ministry of Health? The Ministry of Defence? Prime Minister's Office? And it's from our taxes! It's better that these terrorists will be destroyed on the spot, there and then, and that it.

♀♀

בתמצית:

החארות לא ינצחו אותנו!

In essence:

The dreks won't defeat us!

יהודה פוליקר – איך קוראים לאהבה שלי

ושמחת בחגיך והיית אך שמח

You shall rejoice in your feast so that you will be altogether joyful

(Deuteronomy 16:14-15)

שלוה כפרית rural peace

שלוה כפרית rural peace

נינה

איזה כיף זה לשבת יחד בסוכה שבנו צעירי המשפחה בכזו חדוה בפיקוח דור ההמשך. בורכתי. הנכדים הכינו מסכת נחמדה ועשו לכולנו נחת רוח. הצד הדתי תיבל את האוירה בדברי תורה מאירים, מה שתרם רבות לחגיגיות ולתחושת השייכות היהודית.

אינני דתית, אך תמיד הקפדתי על שמירת המסורת והנחלתה לילדי. אני רואה שעכשו הם מעבירים את השרביט הלאה. הדגש הוא על שמירת המסורת, לא על פנטיות דתית. גם זו שהתחתנה עם דתי עבדקן, שומרת עליו לבל יקצין. מזלנו שהוא בחור פיקח ויודע להבדיל בין אמונה אישית לבין כפייתה על סביבתו. בורכתי.

Nina

Such a great joy sitting together in the sukkah which was built by the youngsters in our family with such delight, under the supervision of the next generation. I was blessed. The grandchildren prepared a nice performance, and gave us a lot of pleasure. The religious side of the family spiced the atmosphere with enlightening biblical discourse, which contribute to the festivity and the sense of belonging to the Jewish people.

I'm not religious, but always insisted on keeping the tradition and pass it on to my children. I can see how they pass it on now to their children. The emphasis is on keeping the tradition, not on religious fanaticism. My daughter who married a thick-bearded religious, keeps a close eye on him, supervises that he won't become radical. It's our luck that her husband is a wise chap and knows how to distinguish between a personal belief and forcing it on his surroundings. I am blessed.

פטיש מסמר

<>

ג'ינה

החדשות הרעות מהארץ מגיעות ממש בשלהי ההכנות שלנו לחג. התחושות קשות. אין אדם מהקהילה שאין לו קרובים בארץ, כולל נציגות נכבדה ביהודה ושומרון.

למרות הכל, אנו מצוּוִים לשמוח. קשה, אך אנחנו נחושים להמשיך. אף טרוריסט לא ישבש לנו את רוח החג. אנחנו נושכים שפתיים ומחליטים לשמוח ביתר שאת, גם בשביל הנרצחים.

Gina

The bad news from Israel came exactly while we were at the end of our preparations for the holy day. The feeling is almost unbearable. We all have relatives in Israel, including a considerable representation in Judea and Samaria.

Despite everything, we are ordered to rejoice. It is difficult, but we are steadfast to continue. No terrorist will disrupt the holy day spirit. We bite our lips and decide to celebrate and rejoice with greater vigour, also on behalf of the murdered.

מינה

אומרים שהחגים מדגישים את הלבד ביתר שאת. האמת היא שאף פעם לא היה לי רע לבד. למעשה, מצאתי שלהיות לבד עדיף ונחמד, מאחר ואין אף אחת לבלבל לי את המוח ולהטרידני בדברים שאין לי ענין בהם. מצד שני, לוא הייתי מוצאת בת זוג כלבבי, כזו שהלב שמח אליה, שהאהבה הדדית ופורחת – אין יותר כיף מזה בחיים.

לפעמים אני חושבת שכל העכבה הזו במציאת בת זוג, אולי היא לטובתי, אף שאינני רואה זאת כרגע. בהתחלה, אחרי שהתגרשתי, חשתי מין צורך דחוף למצוא מישהי לשים עליה את ראשי, להתנחם, להיות נאהבת. אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים, דוקא מצאתי את שאהבה נפשי, אך החיים רצו אחרת ולקחו אותה ממני. היתה תקופה קשה של אבל, אך לאט-לאט התאוששתי. הילדים, שפרו ורבו והביאו לי את הנכדים המתוקים, עזרו לי. לא שהתנחמתי, כי קשה להתגבר על אובדן טרגי של אהובה, אך למדתי להשלים עם הגורל. לא לקבל, להשלים. לפעמים יש דבש ולפעמים יש לא דבש. צריך לדעת להעריך את הטוב שבחיים ולתת לפחות טוב להתנדף. אני רואה עצמי כאשה אופטימית. אני מאמינה שזה ענין של מזל ומקוה שיתמזל מזלי ואמצא לי את האחת הראויה.

החדשה האחרונה מאתר ההכרויות: עוד מטורללת פונה אלי בהא לישנא: "היי מעוניינת להכיר?? ממתינה לתשובתך…" איך שאני שונאת שאומרים "היי". עבריה, דברי עברית! מה ה"היי" הזה עלייך? גם אי אפשר לדעת אם הכוונה היא ל"הַיי" או ל"הֵיי". לא שזה הרה גורל, אבל כשאומרים לי "הַיי" זה שונה מ"הֵיי". אני והדמיון המזרחי שלי רואים ב"הַיי" סתם מלה שאינה שייכת לעברית, אבל "הֵיי" זה דבר אחר, כי זה זורק אותי ישר לשיר הנפלא "היי ליידי" של שארלין שאני מתה עליו.

אם נחזור לענייננו… בכל זאת אני מנומסת ועדיין אופטימית, ולכן אני משיבה לה בשאלה: "למה לא? תמיד נחמד להכיר". מה הייתי צריכה לענות? אם הדבילית לא הבינה שהיא צריכה ליצור הנעה לפעולה, כמו לשלוח לי את כתובת דוא"לה או את מספר הטלפון שלה, אז אני שמה דאודורנט (כהרגלי) ומרימה ידיים. למותר לציין שתשובה לא קיבלתי ממנה, נכון?

אני מתחילה להתרגל לחיות בגפי. מדי פעם ישנם רגעים של שמחה, כמו לבלות בסוכה עם הילדים, כשכולם מתכנסים על טפם ובאים לחגוג איתי. רגעים נפלאים של נחת.

Mina

They say that the holy days emphasis one's loneliness with greater vigour. The truth is that I never cared about being alone. It wasn't too bad for me. Actually, I feel fine by myself, since there's nobody to dray me the copp and bother me with things I have no interest in.  on the other hand, if only I would find a spouse to my liking, such person that my heart would be rejoiced to the sight of her, that love would be mutual and flourishing – there is no more fun in life than that.

Sometimes I think that all this delay with finding a spouse perhaps is in my favour, even if I don't see it at the moment. In the beginning, after my divorce, I felt this urge need to find somebody to put my head on, to be comforted, to be loved. After a few unsuccessful attempts, I had the luck to find the one that connected to my soul, but life wanted differently and took her away from me. There was a difficult time of mourning, but slowly I recovered. My children were fruitful and multiply, and brought me my sweet grandchildren. It helped. Not that I am consoled, since it's hard to get over a tragic loss of a beloved soulmate, but I learned to reconcile with my fate. Not to accept, but reconcile. Sometimes life hands you honey, and sometimes not honey. One should know how to appreciate the good in life and let go of the less good. I see myself as an optimistic woman. I believe that it is a matter of luck and hope to be lucky to find the right one.

The latest news from the dating site: another nutcase flags me with the following words: "Hey/hi interested to get to know?? Waiting for your answer…" in Hebrew, if one does not punctuate, you never know if they mean "hey" or "hi". I don't mind them in English, as these are English words, but I hate using them in Hebrew, as we have a very nice word in our holy language: "Shalom". A beautiful word, isn't it? Anyway, the word "hey" always reminds me Charlene's wonderful song "Hey Lady", which I'm crazy about.

If we go back to the issue… Nevertheless, I'm polite and still optimistic; therefore, I answer her with a question: "Why not? It is always nice to get to know". Should I answer differently? If the imbecile didn't understand that she has to create a moving to action, such as sending me her email address or her telephone number, than I put my deodorant (as usual) and lift my hands high up in surrender. Needless to say that I didn't get any answer.

I'm starting to get used to live alone. From time to time there are some moments of joy, like celebrating the holy day with the children in the Sukkah, when all get together with their children and come to be with me. Precious moments of pleasure.

Charlene – I've Never Been to Me

נאדיה

הרדיו מטרטר את החדשות הרעות והטלויזיה מחרה-מחזיקה אחריו. עכשו אפשר לראות את התמונות והמראות שהרדיו תאר קודם לכן. אין רגע דל. כבר היו לנו ימים של טרור ואינתיפאדה ושאר מרעין בישין, אך אנחנו ממשיכים הלאה. הטרור הזה לא חדש, כי לחיות בארץ הזו, פירושו להאכל על ידי יושביה. מתי לא היה טרור בארץ הקשה הזו? למה שזו לא תשקוט כבר?

אני מקוה להתבדות, אך נראה לי שאנחנו חוזרים לתקופת הסכינאות של השנים בה הייתי הרבה יותר צעירה, כשרבין איים לשבור להם את הידיים והרגליים. אני מקוה בכל לבי שגל הטרור הנוכחי לא יגלוש לפיצוצים באוטובוסים, כפי שגם חוינו. לא שאני נוסעת לאנשהו מפה, כי אין לי את מי לבקר, אבל כואב הלב לשמוע על אנשים שנפגעים, גם אם אלה זרים.

חשבתי על מה הייתי עושה לוא אתרע מזלי והייתי נתקלת בטרוריסט הבא מולי לדקרני. היום, מן הסתם לא הייתי מסוגלת לעשות דבר, משום שיש גיל בו התנועתיות אינה קלה כבר. אבל אם הייתי צעירה, לפני עשרים שנה, נאמר, אני חושבת שהייתי מסוגלת לעשות משהו כדי להתגונן. קודם כל, הייתי הולכת ללמוד התגוננות כדי להקדים רפואה למכה. אני מניחה שזה היה מקנה לי את המיומנות לנטרל את הבא עלי להרגני. אבל לא הייתי מסתפקת בזאת, אלא מנסה ללמדנו לקח, בתקוה שבני עמו יִראו ויֵראו. איני רואה עצמי כסדיסטית, אבל בהחלט רואה חובה לעצמי לגרום לו ולחבר מרעיו להפיק לקחים כדי להמנע מטרור. איני יודעת אם אכן הייתי מסוגלת לכך, אבל לדמיין אפשר. אני מדמיינת איך הייתי מנטרלת ממנו את הסכין ואז דוקרת אותו בכל כוחי, כדי שידע את הטעם. לא הייתי הורגת ישר, אלא מנתחת את אבריו בצורה מבוקרת: חותכת לו את כפות הידיים, כדי שלעולם לא יוכל החרא לאחוז דבר, בעיקר לא סכין; אחר כך מורידה לו את האף ואת האוזניים, זה בשביל שיתיסר מרה. לא הייתי מדלגת על העיניים כדי שלא יוכל עוד לראות לעולם ומקנחת בחיתוך כפות רגליו, כדי שלא יוכל עוד להניח אותן על האדמה הזו.

אולי, אם כולנו היינו עושים זאת, הם היו חושבים לפני המעשה, למרות שטיפת המוח שמן הסתם הם עוברים בטרם השלחם לרצוח יהודים, ונמנעים. אני משערת, שמילא למות על קידוש שבעים ושתיים הבתולות שלהם, אבל מי ירצה לחיות כנכה קשה ונסמך על הזולת?

טוב, אפשר לחלום… הלואי ויבואו עלינו ימים שקטים, אמן!

Nadia

The radio rattles the bad news and the television joins it accordingly. Now we can see the pictures and videos that the radio described before. There's never a dull moment. We already had days of terror and intifada and other deep troubles, but we overcome and move on. This terror isn't new, because living in this country means to be eaten by its inhabitants. When was a time without terrorism in this hard piece of land? Why can't we have peace?

I hope to be proven false, but it seems that we are going back to the period where we suffered from knifing. I was much younger then, when Rabin (our late prime minister) threatened to break their hand and feet. I hope with all my heart that the current wave of terror won't increase to exploding buses, as we experienced also. Since I don't have whom to visit, I don't go anywhere. Nevertheless, the heart is bleeding to hear about the victims, even if they are strangers.

I thought about what I would do if unfortunately I would bump into a terrorist charging upon me to stab me. Currently, probably I wouldn't be able to do a thing, since there is an age when mobility is not so easy. But had I been younger, let say twenty years ago, I think that I would be able to do something to defend myself. First of all, I would hurry to learn a kind of martial art in order to take preventive steps. I assume that it would provide me the skills to neutralize any terrorist who wishes to kill me. Furthermore, I wouldn't be satisfied with this, but try to teach him a lesson, with hope that his people will see and fear. I don't see myself as a sadist, but certainly feel obligated to cause him and his cohorts to draw conclusions from the event in order to avoid terror. I don't know if I could actually do it, but one can imagine. I imagine how I would neutralize the knife of him and then stab him hard, so he will know how it tastes. I wouldn't kill him straight away, but operate on his organs in a controlled manner: chop his palms, so the drek would never be able to hold a thing, especially a knife; then, I would take his nose and ears off, that is for the shit will bitterly suffer. I wouldn't skip the eyes, so he wouldn't be able to ever see again; and wrap it up with cutting his foot, so he wouldn't be able to ever set them on this land.

Perhaps, if all of us would do this, these damned terrorists would think before they act, despite being brainwashed they probably have before being sent to murder Jews, and avoid doing this. I guess that dying for the sake of their seventy two virgins is one thing, but who would aspire to live as a severely crippled and never be able to anything on his own, without help from others?

Well, one can but hope… I wish for peaceful days, Amen!

הזמן הוא זמן

Time is time

גויאבות בזמן

גויאבות בזמן

הזמן הוא זמן,

הוא לא שום דבר אחר,

רק זמן.

הזמן נושק את כל הקרב אליו,

בולע אותו אל קרבו

ולא נודע כי בא לשם.

כי מה אנחנו על פני האדמה הזו,

מה אנחנו לעומת היקום האינסופי?

הזמן חותר אל האינסוף,

כי אין זמן,

אין הרבה מאוד זמן.

הוא חומק בין האצבעות,

כמו זיקית נמהרת החשה אל מקום מקלט.

לזמן אין מקלט,

לזמן יש את עצמו.

יש לו זמן, לזמן.

ורק אנחנו, בני החלוף,

חולפים עם הזמן,

כל הזמן,

ולא נודע כי באנו אליו.

Time is time,

it is nothing else,

just time.

Time kisses everything approaching,

swallows it

and no one knows it happened.

For wat are we on this planet,

what are we compare the endless universe?

 

Time strives to infinity,

as there is no time,

there is not much time.

It slips through the fingers,

like a hasty chameleon that rushes to find shelter.

Time hasn't got shelter,

time has itself.

time has time.

And only us, the ephemerals,

are passing with the time

all the time,

and it's never known that time came for us.

משה אוחיון – ארכה

ארכה / משה אוחיון

בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת

סָךְ הַצְּפִיפֻיּוֹת גּוֹבֵר

עַל דִּמְיוֹנוֹת הָאָדָם

לֹא נִתֶּנֶת אַרְכָּה לָאִטִּיִים

מִלִּים נְמוֹגוֹת בַּצְּעָדָה הַגּוֹבֶרֶת

אַף אֶחָד אֵינוֹ מוֹשֵׁךְ

עַצְמוֹ מִן הַזְּמַן

הַנִּמְהָרוּת גְּלוּיָה

מְתַמְרֶנֶת בֵּין גִּדְרוֹת
הַבִּטָּחוֹן הַחֲבוּטוֹת

לַצְּפִירָה הַנִּסְעֶרֶת

גַּם מִי שֶׁהָיָה כַּמֵהַּ לְמִלָּה טוֹבָה
נִדְרָךְ לְפֶתַע

וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְפּוֹת

מִמָּה שֶּׁנֶּאֱחַז בּוֹ

וְכִסָּה אֶת מָה שֶׁהָיָה
וּמָה שֶׁרָצָה

וּמָה שֶׁבִּקֵּשׁ לוֹ

מִן הַמָּקוֹם

הַזֶּה.

מתוך "ארבעים על האדמה", הוצאת קשב לשירה.

רימון אדום מבצבץ מבין העלים

רימון אדום מבצבץ מבין העלים

בתמצית:

לזמן יש זמן, לנו אין.

In essence

Time has time, we don't have it.

♀♀♀

קישורים מעניינים:

♀ מטרוסופיה / דוד קישיק

♀ אלכסון מחשבות מתחילות כאן / כתב עת דיגיטלי

♀ משה אוחיון שירים

Patricia Kaas – Avec Le Temps