Monthly Archives: נובמבר 2016

מבחן בוכריס Buchris Test

צדק צדק תרדופו! Search for justice

צדק צדק תרדופו! Search for justice

אם מאן דהוא גיבור בשדה קרב, מפקד נערץ בקרב פיקודיו הזכרים, נשוי ואב לילדים, האם מותר לו לאנוס? האם אין החברה צריכה להענישו במלוא חומרת הדין?

If somebody is a hero in the battlefield, an admired commanding officer by his male subordinates, married and a father, is he allowed to rape? Shouldn't society punish him to the full extent of the law?

הבנות של בוכריס (פארודיה)

כל יום בעיתו One Day at a Time

כביסה שניצלה, יום גשום Rescued laundry, rainy day

כביסה שניצלה Rescued laundry

איזה יום מצפה לך כשאת קמה בבוקר ומוצאת את הכביסה שלך, זו שתלית ערב קודם, יבשה, למרות שבלילה טפטף? נכון שיום של מזל?

What kind of day awaits you when you get up in the morning to find that your laundry which you hung last evening is dry, despite that it drizzled during the night? It's going to be a lucky day, right?

One Day at a Time – Meriam Bellina

One Day at the Time, ft. Eminem + Outlawz

יום אחד אעוף מכאן One Day I'll Fly Away

יום אחד אעוף מפה Someday I'll fly away

 

תמיד אמרה שיום אחד היא תפרוש כנפיים ותעוף מכאן. לא כל כך האמנתי שזה יקרה, ודאי לא כל כך מהר.

She always used to say that one day she'll spread her wings and fly away. I didn't believe excessively that it would happen, certainly not so soon.

Randy Crawford – One Day I'll Fly Away

אלה חיי This is my Life

This is my life - as black as it gets

 

Shirley Bassey – This is my Life (lyrics) / I Am What I Am (lyrics)

פראית היא הרוח Wild Is The Wind

פראית היא הרוח Wild is the wind

פראית היא הרוח Wild is the wind

 

 

Esperanza Spalding – "Wild Is the Wind"

 

ארצי בוערת My Country Burns

 

שמיים בוערים ועננים Burning sky with clouds

שמיים בוערים ועננים Burning sky with clouds

ארצי עולה באש. אפשר לחשוב שאנחנו באוסטרליה או בקליפורניה. פתאום, פרץ כזה של שריפות. בדרך כלל, יש לנו שריפות יער בקיץ; בדרך כלל, הן תוצאה של רשלנות, מיעוטן בגלל הצתות מכוונות של גורמים העוינים למדינת היהודים.

My country is on fire. One can think that we are in Australia or California. Suddenly, such a burst of fires. Usually, we have fires in the woods in the summertime; usually, they result out of carelessness, a small number are because deliberate inflaming by hostility against the Jewish state.

צומת עובדיה יוסף וכביש 4 Obadiah Yosef Street & road 4 jucnction

צומת עובדיה יוסף וכביש 4 Obadiah Yosef Street & road 4 junction

לפני יומיים, הלכתי לפגישה אצל רואת החשבון המעולה שלי. השעה היתה שתיים בצהריים ועמדתי בצומת, ברמזור של רח' הרב עובדיה יוסף פינת כביש 4. רגלי מועדות היו לכיוון דרום. בעודי ממתינה לרמזור שיתחלף למצב מעבר, שמעתי יללת צופר הבאה מולי. כבאית התקרבה לרמזור, צופרת רמות כדי להזיז את שני כלי הרכב שעמדו בצומת ונהגיהם לא משו ממקומם. חשבתי לעצמי שזה מוזר שכבאית מגיעה בצפירות מהכיוון הזה, משום שתחנת הכבאות נמצאת בצד השני של חדרה, והכבאית כביכול חוזרת לתחנה, אז למה המהירות הצפירות?

Two days ago, I went to see my wonderful accountant. It was two pm, and I was standing at the junction, waiting for the traffic light to change, so I could cross Obadiah Yosef Street to road 4. I was heading south. A strong sound of a siren came from in front of me. A fire engine was coming towards me, sounding loudly in order to get the two cars in front of it to move, as the drivers didn't move an inch. I thought that it was strange that the fire engine comes screaming from this direction, since the fire station is on the other side of Hadera, and this fire engine supposedly is going back to its station, so why the hurry and the siren?

הייתי במיקום מעולה כדי לצלם את הוידאו עבור נכדי שודאי יצהלו למראה כבאית נוסעת וצופרת בטלפון של סבתא, כמו שהם יושבים איתי בכיף במשך דקות ארוכות כדי לצפות את סדרת הרכבות הנוסעות שצילמתי במיוחד עבורם. אך חשבתי לתומי שעד שאוציא את הטלפון הנייד מהתיק ואפעיל אותו, הכבאית תפלס את דרכה במהירות של שניות וכבר תהיה הרבה מאחורי ולכן לא טרחתי. כמה שאני מצטערת על כך עד עכשו! לקח לכבאית חמש דקות ארוכות להחלץ מהרמזור ולהמשיך בדרכה ובהחלט יכולתי לצלם את הארוע.

I was in a great position to shoot a video for my grandchildren, who would probably be exultant to the sight of a fire engine sounding its siren on grandma's cell phone. They like to sit with me a lot and watch the series of moving trains videos that I shot especially for them. But I innocently thought that until I'd take out my cell phone from my bag and operate it, the fire engine will pave its way in seconds and will be way behind me, therefore I didn’t bother. How I am sorry now for this! It took the fire engine five long minute to get out of there and continue to its destiny, and I could certainly catch the event on video as I had enough time.

נהגי שתי המכוניות שעמדו לפניה, לא טרחו לזוז, משל היו חרשים ולא שמעו את הצפירות. התפלאתי מאד שמכיוון הכבאית לא באה כריזה כמו שיש במכוניות משטרה. הכבאית רק המשיכה לצפור ולילל בצופר. אחרי שתי דקות, כשמשום-מה (לא ברור לי איך, למה וכיצד) המכונית שעמדה ראשונה ברמזור התחילה לזוז לאיטה טיפה קדימה וימינה וגם המכונית השניה החלה לפנות את הדרך, הגיעה הכבאית לסף הצומת, אך גם פה לא הצליחה להתקדם כדי לחצות אותו, משום שלנהגים מהכיוון הנגדי היה ירוק והרי אף אחד לא פראייר לתת לדבר שולי כמו כבאית צופרת ומייללת להפריע לו לנסוע. עוד שלוש דקות עברו עד שהרמזור שם התחלף לאדום והרמזור של הכבאית התחלף לירוק וכך יכלה זו להמשיך בדרכה.

The drivers of the two cars in front of the fire engine didn't bother to move, as if they were deaf and didn't hear the loud siren. I was surprised that nobody in the fire engine called the drivers to move as policemen do from their cars. The fire engine just kept blowing its horn and screening its siren. After two minutes, when for some reason (I have no idea how, why and what for) the first car started to move slowly a little bit forward and to the right, and the second car also began to clear the road, the fire engine got to the verge of the junction, but couldn't advance to cross it, because the drivers at the opposite direction had a green light, and nobody is a sucker to let a minor thing like a screaming yelling fire engine to disturb him to drive on. Another three minutes pass until the lights changed; the opposite cars had the red light and fire engine got the green light, so it could continue in its way.

שעתיים לאחר מכן, כשחזרתי לביתי, שמעתי בחדשות שהיתה שריפה גדולה בזכרון יעקב. הבנתי שהכבאית שראיתי, שעשתה את דרכה כדי לכבותה, הגיעה מנתניה או מהרצליה. הלוואי שישנן מצלמות בצומת ההיא כדי להביא לדין ולקנוס קשות את הנהגים העבריינים שהמשיכו בנסיעתם במשך דקות ארוכות ויקרות ולא אפשרו לכבאית לעבור.

Two hours later, when I returned home, I heard on the news that there was a big fire in Zichron Ya'akov. I gathered that the fire engine I saw, and was on its way to extinguish that fire, came from Natanya or Herzliya. I so hope that there are cameras at that junction, so the felonious drivers would be brought to court and be highly fined, for they continue driving for long and precious moments and didn’t stop to allow the fire engine to cross the junction.

♀♀

מה עושות במקרה כזה, שחס וחלילה לא יקרה? לא פעם חשבתי על כך בתקוה שזה לא יקרה לי ולמשפחתי. מה את עושה אם פתאום פורצת שריפה ואת מקבלת הוראה לפנות את ביתך ולמלט על נפשך? כשהילדים היו קטנים, הייתי תמיד בהיכון כדי לקדם פני הרעה ולא להיות מופתעת, אך אף פעם אי אפשר לדעת. אני שמחה שלא הייתי צריכה לעמוד במבחן. כשאת חיה בגפך, המצב שונה, כמובן. יש לך רק את עצמך וזה קל למדי.

What can you do in such an event, G-d forbid it from happening? I thought about it a lot hopping it would never happen to me and my family. What do you do if a fire suddenly bursts and you are instructed to leave your home to save your life? When the children were little, I was always on guard in order to cope with every situation and not to be surprised, but one can never know. I'm happy that I didn't have to withstand the test. When you leave alone it's different, naturally. You have only yourself and this is quite easy.

מה לקחת איתך? איזה רכוש להציל? הדבר הראשון שתמיד חשבתי עליו, היה אלבומי התמונות. כדור שני לניצולי שואה, אין לי שום זכר למשפחות הורי. גם אם היו להם אלבומים כלשהם (אני בספק רב אם כן), הרי שאלה לא שרדו במאורעות הקשים אותם חוו. את ממש לא יכולה להסחב ביערות עם אלבום תמונות. בזמני, היו נגטיבים (מי זוכרת את זה?), אותם שמרתי מכל משמר במקום בטוח ונגיש, כך שלא דאגתי לאלבומי התמונות, כי תמיד אפשר להדפיס מהם חדשות. היום, העליתי את כל הנגטיבים השמורים הללו למחשב (יש לי מכשיר המיועד לכך) והכל כבר דיגיטלי. אני עדיין מדביקה תמונות באלבומים, כי אלה כמו ספרים – למרות שיש דיגיטליים ואני בהחלט בעדם, אני מעדיפה לדפדף באלבום מדי פעם, אם זה לבד או עם הנכדים.

What should you take with you? Which possessions to save? The first thing I always thought about was the photo albums. As a second generation to holocaust survivors, I have no remnant of my parents' families. Even if they had any albums (I doubt it very much), they didn't survive through the horrible events my parents and the others have experienced. One cannot really schlep in the woods with a photo album. In my time, there were the negatives (who remembers those?), which I kept in a safe and accessible place, so I didn't worry about the albums as I could always print photos from the negatives. Today, I uploaded all the kept negatives to my computer (I have the device for it), and everything is digital. I still put real photos in albums, because they are like books – despite the digital (which I am certainly in favour), I prefer to leaf through the album pages from time to time, weather I am by myself or when with the grandchildren.

 ♀♀

במשפט אחד:

מאורעות כאלה גורמים לך להרהר בדברים החשובים של החיים ולהזכיר לעצמך שוב שחיים רק פעם אחת ולכן מומלץ למצות את הרגע.

In one sentence:

Incidents like that cause one to ponder of the important things in life and again remind to oneself that we live only once, therefore it's recommended to cease the day, to utilize it to the fullest.

Vitamin Sea

חוף ים ויטמין סי Beach vitamin sea

כולנו זקוקים לויטמין סי We all need vitamin sea

מכירות את ההרגשה הזו שבעטיה אתן עושות דברים שלא תכננתן מראש? משהו מושך אתכן לכיוון מסוים, למקום כלשהו, למרות שהתכוונתן להגיע למקום אחר?

Are you familiar with this sense which makes you do things you haven’t planed? Something drags you to a certain direction, some place, despite that you intended to go to another place?

יום ששי, יום קניות. אני נכנסת לסופר בכניסה לעיר כדי לקנות כמה דברים לשבת. כרגיל, לא משנה באיזה יום של השבוע אני מגיעה לשם, אין משקה סויה במתיקות מופחתת, למרות שהערתי להם מליון פעמים. נדיר שיש, מה שחוסך לי 2 ₪ שלמים מהמחיר שגובים בסופר ליד הבית. לפעמים משתלם להסחב כמה קילומטרים, שלא לדבר על הפעילות הגופנית.

Friday, my shopping day. I go into the supermarket at the entrance of the city to top up with some groceries I need for Shabbes. As usual, no matter which day it is, I can't get reduced sweetness soy milk, despite that I told them a million times. They rarely have, which saves me 2 whole NIS of the price the supermarket near my home charges. Sometimes it pays to schlep a few miles, not to mention the exercise.

בעודי עומדת ליד הקופה, ממתינה לתורי, אני מביטה מבעד לחלון ומבחינה בדוכנים אחדים במתחם הקניות שממול. אלה לא היו שם לפני כן וחשבתי שיהיה נחמד להציץ בהם. איני נוהגת לשוטט בלי מטרה רק כדי להתבונן בחלונות ראוה של חנויות וגם לא לבדוק דוכנים למיניהם, אך הפעם משך אותי משהו עלום לחצות את הכביש כדי לראות מה המרכולת המוצגת.

While waiting in the queue for the cashier, I looked through the window at the shopping complex, and noticed a few stands. They weren't there before, so I thought it would be nice to have a look. I don't have the habit of wandering aimlessly just for window shopping, as well as checking stands, but this time something drew me to cross the street in order to see what merchandise is there in the display.

הדוכן הראשון היה לא מעניין. תכשיטים מפלסטיק לא ממש מעניינים אותי. השני היה שומם. אשה נאה ישבה שם, מפהקת. אני מעיפה מבט בסחורה המוצגת, עבודות יד, וחיוך רחב מאוזן לאוזן מתפשט על פני ללא יכולת לעוצרו. אני מתבוננת בתמונה כחולה בהירה של ים, גלים לבנים בתוכה והכיתוב הוא שעושה לי את זה: I need vitamin sea. כמה חמוד, כמה מתוחכם!

The first stand wasn't interesting. I'm not into plastic Jewelry. The second was desolated. A nice-looking woman sat there, yawning. I glanced at the displayed merchandise, handcrafts, and a wide smile spreads on my face from ear to ear, without being able to stop. I watched a pale blue picture of a sea with white waves, and the caption does it for me: I need vitamin sea. How cute, how sophisticated!

♀♀

בקצרה:

לפעמים החיים צופנים בחובם הפתעות נעימות.

In short:

Sometimes life hides nice surprises within.

אחלה Excellent

פאפי Puppy

פאפי Puppy

פעם, כשהוא היה צעיר ונמרץ, הוא היה קופץ לקראתי עוד מרחוק כשהיה מזהה את צעדי. היום, אני נכנסת בשער בנחת, שורקת לו בעוז וגם קוראת את שמו בקול, אך נדיר שזה מגיע. נראה ששמיעתו דעכה. עלי להגיע אליו, לחצר האחורית, שם הוא שרוע ומשתזף בשמש העולה עם בוקר. לעת ערב, כשהוא מתחמם לאור השמש הדועכת בחזית, איני צריכה לקרוא לו, אך הוא כבר אינו ניגש אלי. קשה לו לקום. אמנם שמו פאפי, אך הוא כבר אינו צעיר והזקנה ניכרת עליו.

In the past, when he was young and energetic, he used to jump towards me from far when he could recognize my steps. Today, I go in through the gate pleasantly, mightily whistle to him and also call his name out loud, but he rarely comes. It seems his hearing is gone. I have to go to him, to the backyard, where he lays bathing in the morning sun. In the evening, when he warms to the fading sun in the front, I don’t have to call him, but he doesn’t come to me anymore. It's hard for him to stand up. Though his name is Puppy, he's no longer young, and you can see he's old.

פאפי מתחמם בשמש אחר הצהריים Puppy bathes in the afternoon sun

פאפי מתחמם בשמש אחר הצהריים Puppy bathes in the afternoon sun

הילדים נסעו לנופש ואני מוניתי להשגיח על פאפי למשך מספר ימים, מה שאומר להוציאו לטיול פעמיים ביום, בבוקר ובערב וכמובן לדאוג לו למים ולמזון. אני עושה זאת בשמחה. אמנם איני ששה לליקוקים שלו, אבל אין לי בעיה לתת לו ליטוף מדי פעם (ולרחוץ היטב את הידיים אחרי כן!), כי אני אוהבת אותו.

The children left for their holiday, and I was appointed to look after Puppy for a few days. That means to take him for a walk twice a day, in the morning and in the evening, and of course to care for his water and food. I do it gladly. Indeed, I am not happy to get his licks, but have no problem to pet him once in a while (and wash my hands thoroughly afterwards!), because I love him.

החתולות מביטות בנו בענין כשאני סוגרת עליו את הרצועה. פאפי עומד בסבלנות ומחכה שאשתלט על הסוגר. פעם, זה היה בלתי אפשרי, משום שהוא נהג לזוז בקוצר רוח, ממהר החוצה, לַטיול. היום כבר אין לו כל כך כוח ואיני בטוחה שבא לו בכלל לצאת מן החצר שלו. כלבים מעדיפים לעשות את צרכיהם מחוץ לטריטוריה שלהם ולא בחצר בה הם חיים, ולכן עדיף להוציאו כדי שלא יתפוצץ חס ושלום, גם אם אינו מראה סימני שמחה. למזלנו, יש שדה רחב לא רחוק מהבית, כך שפאפי אינו צריך ללכת הרבה.

The cats gaze at us curiously while I put the leash on him. Puppy stands patiently waiting for me to cope with the lock. In the past, it was impossible, because he used to move impatiently, hurrying out, for his walk. Today he doesn't have much strength, and I'm not sure that he feels like going out. Dogs prefer to do their business outside their territory and not in the place they live; therefore, it's better to take him out so he won't burst, even if he's doesn't seem to be happy. Luckily, there is a wide field no far from the house, so Puppy doesn't have to walk much.

הכלב פאפי בשדה Puppy the dog at the field

פאפי בשדה ליד הבית  Puppy at the field near his owner's house

פעם היה קשה ללכת איתו משום שפאפי היה מתפרץ לעבר כל דבר שבא מולנו. כך התפתחו שרירי ידנו שהחזיקה ברצועה. היו פעמים בהן חששתי פן תתלש זרועי מעִם כתפי בנסיונות לרסנו. היום אין הוא כבר מהווה איום כלשהו לאף אחד, להפך – צריך להגן עליו מפני הכלבים האחרים שחשים בחולשתו ומנסים להתעלל בו.

In the past, it was difficult to walk him, since Puppy used to burst towards everything that came in front of us. This is how the muscles in our hand that held the leash developed. There were times I was afraid that my arm would be torn off from my shoulder trying to restrain him. Today he's no longer a threat to anybody, on the contrary – we have to defend him from other dogs that sense his weakness and try to abuse him.

הפעם הלפני אחרונה בה טיילתי איתו היתה ב-15 באוגוסט 2016, בבוקר (על אחה"צ ההוא יש סיפור אחר, בהזדמנות). שתינו מתהלכות בעצלתיים. אפופת שינה, אני מנסה למשוך את החלומות מהלילה, שהגוף לא יהיה בהלם. בכל זאת, שבע בבוקר אינה שעה שאני רגילה להיות בה ערה וזה אומר שאני מקריבה הרבה למען הנופש של הילדים. אין צורך במחיאות כפיים מעריכות, אני עושה זאת בשמחה. פאפי זז בקושי, עקב בצד אגודל, נושא את גופו בדי עמל. גם לכלב לא קל להגיע לסביבות גיל 100.

The time before last that I walked him was in the morning of August 15, 2016 (about the afternoon of that day I have another story which might be told at some point). Both of us walk ponderously. Shrouded in sleep, I try to drag the dreams from the night, so my body won't be in shock. Well, seven o'clock in the morning is not an hour I use to be awake at, which means that I sacrifice a lot for the children's vacations. Mind you, no need of appreciation applause, I do this gladly. Puppy hardly moves, one step at a time, carrying his body with great effort. It's no easy for dogs too to get to around the age of 100.

הוא עושה את צרכיו בשדה ואני נושמת לרווחה על שלא אצטרך לאסוף בשקית דברים שאינני מעוניינת לגעת בהם גם לא דרך ניילון. עושות את דרכנו בנחת הביתה, אין מה למהר. כדרכו, הוא נעצר לפני כל שיח כדי להריח ביסודיות מה זה מכיל, כבר לא מסמן כמעט. את זה הוא משאיר לצעירים ממנו. מרחוק, מבחין בנו כלב נקניק מדושן ואני יכולה לראות איך זה נערך לקרב. בעלתו עוצרת במרחק בטוח ומושכת אותו בכוח לשוליים כדי למנוע מגע בין הזכרים. כשאנו מגיעות אליהן, הכלב שלה מתחיל לנבוח בקולי קולות כדי שגם חרשים יוכלו לשמוע אותו. אמנם כבר שבע וחצי, אבל אנחנו באוגוסט, אנשים בחופשה ומן הסתם טרם קמו משנתם, למה להעיר? האשה מתכופפת אליו ומעיפה לו מכה עזה על הישבן והלה משתתק מיד ומתישב נזוף על מקומו. האוזניים שלי מצטלצלות ואני נעצרת, מביטה בה בתמהון. מעולם לא הבנתי (אני הרי מאותגרת) איך אפשר להכות את זולתנו, גם אם אלה בעלי חיים.

Puppy is doing his business in the field and I'm relieved that I won't have to collect things I am not interested to touch, even if it's through a plastic. We head home leisurely, no need to hurry. As he usually does, he stops in front of each bush to thoroughly sniff its content. He rarely marks these days. He leaves it to the younger generation. A plump sausage dog spots us from a distance, and I can see how it prepares for a battle. His owner stops at a safe distance and forcibly pulls him to the edge in order to avoid contact between the males. When we reach them, her dog starts barking with the top of his lungs so also the deaf could hear him. Indeed, it's seven and a half already, but it's August, people are on holiday and probably haven't rose yet from their sleep, why wake them up? The woman bends towards him and gives him a mighty slap on his butt. Immediately the sausage became silent, and sat down rebuked. My ears ring and I stop, gazing at her in amazement. I never understood (since I am challenged) how one could beat others, even if they are animals.

היא אוחזת בנקניק בכל כוחה, זרועותיה המקיפות אותו מונעות ממנו לזוז. זה מתפתל כדי להשתחרר, אך כשהיא נועצת בו מבט תקיף, הוא מתרפה מיד. כנראה לא בא לו על מכה נוספת. אני יכולה לראות בעיניו את החישובים שהוא עושה ואת המסקנה אליה הוא מגיע, המביאה בחשבון את המחיר. פאפי עומד בשקט, מבטו זגוגי, כאילו כל הרעש אינו נוגע אליו.

She holds the sausage with all her might, her arms surrounding him to prevent him from moving. It twists in order to escape, but when she gives him a firm gaze he gives up immediately. It seems that it doesn't fancy another smack. I can see in its eyes the calculation it makes, and the conclusion it drew, which took into account the price. Puppy stands still, his gaze glassy, as if the tumult doesn't touch him.

"כלב חמוד", אני מנסה לקשור שיחה. "קצת נבחן, הא?"

"זה בגלל שאלה זכרים", היא עונה לי ברצינות, מצמיתה אליה בתקיפות את הנקניק שהחל להתפתל שוב.

"אה," אני עונה. "אין לי מושג בכלבים. אני בסך הכל מטיילת איתו בזמן שהילדים בחופשה."

"אחלה", היא משיבה קצרות.

אני מבחינה בקוצר הרוח שבעיניה. שיהיה, אני חושבת בלבי ומתחילה ללכת. פאפי משתרך אחרי, אינו טורח להביט לאחור.

"Cute dog", I'm trying to make a conversation. "Likes to bark, ha?"

"It's because they both are males", she answers seriously, firmly gripping the sausage that stared twisting again.

"Ah", I reply. "I know nothing about dogs. I just walk the dog since the kids vent on a holiday."

"Excellent", she responses briefly. I notice the impatience in her eyes. Well, I think to myself and start walking. Puppy drags himself after me, doesn't bother to look back.

מנוחת פאפי הלוחם Puppy the Warrior rests

מנוחת פאפי הלוחם Puppy the Warrior rests

בקצרה:

כפי שכבר ציינתי בעבר, אינני אוהבת בעלי חיים בכללי, בעיקר לא לטפל בהם, אך בצוק העתים, כשעזרתי דרושה, אני בהחלט מתגיסת ועוזרת.

In short:

As I mentioned before, generally, I don't like animals, especially taking care of them, but when there isn't any others, when my help is needed, I certainly do recruit and assist.

ישנו ירח There's a Moon

 

ישנו ירח There's a Moon

ישנו ירח  There's a Moon

הבטיחו לנו ירח אדום, כזה המופיע בכל 68/69/70 שנים – תלוי מי הבטיח. אמרו שמאז 1948 לא היה ירח כזה. נו, אם מבטיחים, אני מצפה שגם יקיימו.

They promised a blood moon, which appears every 68/69/70 years – depend on who promised. They said that such a moon wasn't seen since 1948. Nu, if it's promised, I expect it to happen.

Capris – There's a Moon Out Tonight

הודעתי לכל ילדי, הן הרחוקים והן הקרובים, להיות בהיכון כדי לצלם את ילדיהם, הלא נכדי המה, על רקע הירח הנדיר הזה למען הנצחת הרגע. התבדחנו, שכאשר ירח כזה יופיע שוב, בעוד כ-70 שנים, הם יהיו זקנים יותר ממני.

I instructed my children, far and near, to be ready to take photos of their children (my grandchildren), on the background of this rare moon, for the remembrance of that moment. We joked that when such a moon will appear again, 70 years from now, they will be older than I am now.

Sting – Moon over Bourbon Street

חמושה במצלמתי, יצאתי מביתי לעבר שדה מרוחק ממנו ניתן לראות את האופק ובתקוה גם את הירח עולה במזרח. בעודי ממתינה, התחילה שקיעה מדהימה בצבעי סגול מדהימים. נפעמת כולי, כמובן שלא הפסקתי לצלם עד שהחושך ירד והשמיים הפכו שחורים.

Armed with my camera, I went out towards a distant field, from where I could see the horizon and hopefully the rising moon in the east. While waiting, an astounding, sunset started in amazing purple colours. Entirely overwhelmed I couldn't stop taking photos until darkness fell and the sky turned black.

Henry Mancini – Moon River

מישהי הצטרפה אלי ושאלה אם אני מחכה לירח האדום. עניתי בחיוב. היה מין מתח באויר, של משהו שאולי יתממש ואולי לא. החלפנו מבטים, מחייכות בחמימות, ממתינות לבאות. רכבות חלפו על המסילה הקרובה, צופרות באזהרה, קרונותיהן המוארים זוהרים באפלה.

Somebody joined me, asking if I am waiting for the blood moon. I confirmed that I was. There was a kind of tension in the air, of something that might be realized or maybe not. We exchanged gazes, smiling warmly, waiting for developments. Trains passed on the near railroad track, honking in alert, their lighted carriages glimmering in the dark.

Ethel Ennis – The Moon Was Yellow

הדקות חולפות בזו אחר זו, כשאנו ממלאות אותן במלל ובשתיקה, בשתיקה ובמלל. אני שאֵלה, היא עונה; היא שואלת, אני תשובה. שותקות, מעכלות, מביטות באופק בציפיה אופטימית. הירח צריך היה כבר לזרוח, אך עננות כבדה מונעת מאיתנו לראותו. אחרי שעה וחצי של המתנה, כשאין התקדמות, אני מתיאשת ומתחילה לקפל את ציוד הצילום, כלומר – מצלמתי.

The minutes pass one after the other, while we fill them up with words and silence, with silence and words. I ask, she answers; she asks, I answer. We are silent, contemplating, gazing at the horizon with optimistic expectancy. The moon should be rising already, but heavy cloudiness doesn't allow us to see it. After an hour and a half of waiting, when there isn't any progress, I give up and start packing my photographic equipment, meaning – my camera.

ואז, ללא כל התרעה, פתאום הציצה פיסת ירח לבנבנה מבעד לעננים הכהים. לאט-לאט מתרחבת הפיסה ומתמתחת לכדי כדור שלם. עדיין ירח לבן, לא אדום כפי שהבטיחו. לא היה טעם להוציא את המצלמה; לכן, צילמתי את המראה הלא מרשים עם הטלפון הנייד. התמונות יצאו לא משהו.

And then, without any warning, a whitish little piece of moon suddenly peeked through the dark clouds. Slowly, the slice expands and stretches to a whole sphere. Yet, a white moon, not red as promised. There was not any point to take the camera out; therefore, I shut the unimpressive scene with my cell phone. The photos came out , conventional, nothing special.

♀♀

 

בתמצית:

הקפה אותו השקתה אותי לאחר מכן בביתה, היה טעים להפליא.

טל רמון – לילה בלי ירח

In essence:

The coffee she gave me afterwards in her home was incredibly delicious.

הירח היה לבן The moon was white

הירח היה לבן והלילה אפל למדי The moon was white and the night quite dark

ההצגה

ישיבת הממשלה לציון רצח יצחק רבין ז"ל

י"ב בחשון ה'תשע"ז 13.11.2016

פלמינגו ורוד pretty flamingo

פלמינגו ורוד Pretty flamingo

הכל היה צפוי. הכל מילאו היטב את תפקידיהם.

ביבי ברבר, הילל ושיבח את עצמו כאילו הוא הנושא ולא תרומתו לרצח ראש הממשלה המנוח, וניסה לשכתב את ההסטוריה. זה לא יצליח לו. עדיין ישנם רבים מאיתנו שזוכרים לו את שתיקתו.

הרצוג זעק את זעקתו התורנית. היה תורם יותר לוא היה מדבר בשקט.

בנט היה מוכרח לחרחר מלחמה, כרגיל.

איילת נחמיאס-ורבין דיברה בשפיות.

זהבה גלאון היתה במיטבה. באומץ ביטאה את שכולנו יודעים.

הצגה. השחקנים היו מעולים.