כמה נעים How Nice


דלתות התפיסה – כמה נעים (החלונות הגבוהים במקור)

כמה נעים כשהכל מסתדר לך בחיים, הדברים זורמים בכיף ובנחת והכל מחייכים אלייך. עכשו רק נותר לזכות ב-77 מליון פאונד בלוטו והכל יהיה מושלם. יאללה!!!

How nice it is when everything in your life gets on, things are flowing nicely and leisurely and everybody smiles at you. Now what's left is winning 77 million pound in the lottery and everything will be perfect. Yalla!!!

רונה קינן וגבע אלון – כמה נעים

אוגוסט 1972

מגרש החניה בבסיס הצבאי המה רחש. הקורס הסתיים סוף-סוף וגם המסדר המסיים אותו. זה לא המסדר האחרון, כמובן, כי נכונו רבים נוספים במהלך השרות הצבאי. הטירוניות ממהרות אל פתחי האוטובוסים שיובילו אותן הביתה, לחופשה קצרה, שלאחריה הן אמורות להתיצב בבסיסיהן החדשים.

August 1972

The carpark in the military base was very busy. The course ended finally and the order that sums it as well. That's not the last order, of course, since many are going to be held during the military service. The recruits hurry towards the busses' entrances. These busses will lead them home, for a short leave, that after they are supposed to report to their new bases.

אם חיזרית היתה מתבוננת עלינו מלמעלה, היתה זו רואה טורים של נחילי חאקי מזמזמים מתרוצצים לכל הכיוונים, נפרדים מכל מי שאפשר להפרד והופכים לטורים חדשים בתורים אל דלתות ההסעות המצפות. בתוך כל המתרוצצות כאחוזות תזזית, אני מתהלכת לי בנחת, סוחבת בקושי את הקיטבג במאוזן בין שתי ידי משום שלא רציתי לגרור אותו על האספלט הלוהט כפי שעשו הכל. אני בטוחה שהחיזרית חשבה שאני סוג של צלב מהלך.

If an alien would watch us from above, she would see lines of buzzing khaki swarms running all over the place, saying goodbye to anybody, and turn into new lines at the queues to the doors of their waiting transports. Within all the frenzy rushers around, I am walking leisurely, barely schlepping my kitbag, trying to balance it between my hands, since I didn't want to drag it on the burning hot asphalt as did the rest. I'm sure that the alien thought I am some kind of a walking cross.

Diana Krall – So Nice

בניגוד לשאר, שנראה כי קשה להן להפרד, את הפרידות שלי עשיתי חיש מהר. מישהי הגדירה אותי כ"מעשית" שאינה אוהבת לבזבז זמן, מה שבהחלט היה נכון. עם כמה מחברותי לאוהל נוצרה חברות אמיצה שהמשיכה גם אחרי הקורס והתבטאה בעיקר בהתכתבות ענפה, עליה אני שומרת מכל משמר עד עצם היום הזה. למרות כל מעברי הדירות, תמיד הקפדתי לשמור על חליפות המכתבים עם הא/נשים אותן פגשתי בחיי, כך שהן נשארו לי לרפד את זכרונותי.

Unlike the others, who seemed to find it hard to depart, I completed my departures very quickly. Somebody defined me as "practical" who doesn't like wasting time, which was totally true. I made some strong friendships with some of my tent bodies, which lasted after the course and was expressed mainly with an extensive correspondence. I still keep these letters meticulously until this very day. Despite of all my moving, changing places, I always kept the letters. It is precious and it was very important for me to preserve them, so now they are here to pad my memories.

Astrud Gilberto – You Didn't Have To Be So Nice

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )


מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: