לא להרים ידיים Don't Give Up

Florence + The Machine – Never Let Me Go

ההפגנה אתמול הוכיחה למי שהיה זקוק לכך שאם אנחנו מתאחדים – אנחנו יכולים להשפיע על איכות החיים שלנו פה, וגם אם אנחנו בגדר "מיעוט", עדיין מגיע לנו לחיות את חיינו כפי שמתאים לנו בלי שאף אחד יקבע לנו מה טוב בשבילנו.

Yesterday's protest proved to those who needed it, that if we unite – we can influence and have a say about our quality of life, and even if we are a minority by definition, we still deserve to live our lives as it suits us without nobody to determine what's good for us.

Florence + The Machine – You've Got The Love

פגשתי אותו שם, בשיא המהומה, תוהה למעשיו ואיך נקלע למקום אליו אינו שייך. בהתחלה, לא רציתי להביכו, כך שהפניתי את מבטי ממנו, משימה עצמי כאילו לא נקלט באישוני.

I met him there, at the pick of the turmoil, wondering what was he doing there and how did he got in a place he didn't belong to. In the beginning, I didn't want to embarrass him; therefore, I moved my gaze from him, pretending as if my eyes didn't catch him.

Tracy Chapman – Stand By Me

יד גברית טופחת על כתפי מאחור. "שלום", הוא אומר לי, "מה שלומך?"

"אני בסדר, איך אתה?" אני משיבה מיד בשאלה משלי.

"חיים", הוא אומר, מבליע אנחה בקולו.

"חיים טוב, אני מקוה", אני מנסה לעודד.

"אֶה", הוא מגיב קצרות.

ה-אֶה הזה, שמשמעותו "לא משהו", אינו נשמע כל כך טוב. מליוני שאלות מתרוצצות לי בראש אחרי שנים כה רבות ששכחתי מקיומו. בפעם האחרונה שנפגשנו, היה לנו ויכוח די סוער ומעצבן על סובלנות. זה היה ב-1997, לפני 20 שנה, אחרי שהוצאתי לאור את ספרי סגול, הרומן הלסבי העברי הראשון.

A masculine hand pats my shoulder from behind. "Hello", he says, "how are you?"

"I'm fine, how are you?" I reply straightway with a question of my own.

"We live", he says, his voice hiding a sigh.

"You live good I hope", I'm trying to encourage him.

"Ah", he responds briefly.

This ah, which means "nothing special", doesn't sound too good. I have millions questions running in my head after so many years I forgot that he exists. Last time I saw him, we had had quite a stormy and annoying argument about tolerance. It was in 1997, twenty years ago, after I published my book Sagol (Purple), the first lesbian novel in Hebrew.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: