עושה שלום Peacemaker

האוהל ערוך לתפילת שחרית The tent is ready for the Shacharit prayer

האוהל ערוך לתפילת שחרית The tent is ready for the Shacharit prayer

 

איני אוהבת לקום באשמורת לא לי, אך ישנם ימים בהם אין ברירה, כמו היום.

I don't like to wake up in the middle of my night, but there are days when I have no choice, like today.

בדרכי למשימתי יוצאת הדופן, שמתי לב שאוהל האבלים עדיין עומד על תלו. חשבתי לעצמי שכדאי לצלם תמונות נוספות, לראות מה השתנה בו. זה נראה ריק מאנשים. אני מוציאה את הנייד מהתיק, מפשילה את הכיסוי ומתכננת את זוית הצילום.

On my way to my unusual mission, I noticed that the mourners' tent is still standing. I thought to myself that it's worth to take some more photos in order to see what has changed. It looked empty of people. I'm taking my cellular phone out of my bag, stripping the cover and planning the photo angle.

צועדת צעד אחד קדימה לכיוון פתח האוהל מצדו השמאלי, מכוונת את הנייד ו… בדיוק ברגע בו אני עומדת ללחוץ כדי לצלם, אני רואה אדם יושב בפתח, בצדו הימני של האוהל, מעיין בסידור תפילה המונח על השולחן שלפניו. הוא מרים את ראשו נועץ בי מבט המום. אני מורידה מיד את הנייד. בילדותי, לימדו אותי שכאשר נכנסים לבית אבלים, אין מברכים את הנוכחים ב"שלום", "בוקר/ערב טוב", אלא משמיעים מלות נחמה. אני בולמת בכוח את ברכת הבוקר טוב שעמדה כבר על קצה לשוני מוכנה להתפרץ ומשמיעה במקומה: "סליחה, משתתפת בצערכם, אך אולי תאפשר לי לצלם את האוהל?"

I'm taking one step forward towards the entrance of the tent from its left side, aiming the phone and… Just when I was about to click and take the photo, I saw a man sitting at the right side of the tent's threshold, reading in the Siddur that lies in front of him on the table. He raises his head and stares at me in shock. Immediately, I lower the phone. In my childhood I was taught that when you go to a house of mourners, you don't say "hello", "good morning/evening", but you speak words of consolation. I forcefully stop the good morning blessing that was already on the tip of my tongue ready to break through, and I say instead: "Excuse me, I feel sorry for your loss, but would you please allow me to take a photo of the tent?"

אוהל אבלים מבט מאחור Mourner's tent a view from the back

אוהל אבלים מבט מאחור Mourner's tent a view from the back

הלה, ארשת התדהמה עדיין על פניו, מזיז את ראשו לצדדים במאון. אני חשה לא בנוח, אך מאחר ולא הבישן למד ורק הנחוש משיג את שלו, אני מעיזה לפנות אליו שוב: "סלח לי, אדוני, אני כותבת מאמר על מנהגים של עדות ואני ממש צריכה את הצילום הזה, בבקשה! לא אצלם אותך, רק את האוהל." קולי רפה, מתחנן.

The man, an expression of astonishment still on his face, moves his head from side to side in refusal. I don't feel comfortable, but because a shy person doesn't learn and only determine people achieve goals, I dare to plea to him again: "Forgive me, sir, I write an article about customs of communities and I really need to take this photo, please! I won't include you in the frame, only the tent." My voice is weak, pleading.

אני יכולה לראות איך עיניו הקמות מסרבות להאמין למשמע אוזניו. עוברות שניות ארוכות של שתיקה, אני כבר מתכוננת לסגת ולהמשיך בדרכי, כשארשת פניו המתוחה מרפה במקצת, זיפי זקן האבל זזים כשהוא אומר לי בשקט: "אַרֶה", במעין הסכמה בלית ברירה. הרי לא יקום וירביץ לי, למרות שנראה היה לי שכל ישותו שואפת לעשות כן.

I can see how his overwhelmed eyes reuse to believe his ears. Some long seconds of silence, I'm starting to prepare myself to withdraw and continue on my way, when the tense expression on his face relaxes a bit, the stubble of his mourning beard move when he silently says to me: "Are", in a kind of consent without choice. He wasn't going to rise and hit me, even though it seemed that all of his being wanted to do so.

אני נסוגה מיד לצד ימין של האוהל כדי שהלה לא יהיה לי בפריים וממהרת לצלם את פתחו. אחר כך, אני הולכת לצד האחורי ומצלמת גם מהזוית הזו. המלאכה הושלמה, למרות שהרבה זמן לכוון לא היה לי. לא הרהבתי עוז להשתהות שם יותר מדי. הרגשתי כאילו אני דורכת על יבלות וזה בכלל לא היה נעים.

Immediately I withdraw to the right side of the tent so that man won't be in my frame and I hurry to take a photo of its entrance. Then, go to the back and take some photos from than angle too. Work was done despite of that I didn't have much time to aim. I didn't dare to stay there too much. I felt like I'm stepping on warts and it wasn't pleasant at all.

אוהל אבלים מבט מאחור Mourner's tent a view from the back

אוהל אבלים מבט מאחור Mourner's tent a view from the back

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: