ארכיון חודשי: מרץ 2018

חד גדיא Chad Gadya

קליפ חד גדיא

Chad Gadya clip

השנה, החלטתי להענות להזמנתה של ביאטריס לעשות את ליל הסדר עם משפחתה בפאריז.

This year, I decided to accept Béatrice's invitation and attend the Seder with her family in Paris.

לא עשיתי זאת בלב שלם. בכל זאת, זו עיר של טרור וחפצה חיים אנוכי, אך היתה זו הזדמנות מצוינת לראות זו את זו במציאות, לא רק דרך הסקייפ. מאז נפרדו דרכנו, לא יצא לנו להפגש אלא פעם אחת בלבד, כשזו הגיע לביקור בארץ עם בת הזוג שמצאה בארץ הקרה אליה נדדה. זה היה לפני מספר שנים ומאז נפרדו גם דרכי שתיהן.

I didn't do it wholeheartedly. Still, it's a city of terror and I do have the will to live, but it was a great opportunity to see each other in reality, not just through Skype. Since our paths parted, we got together only once, when she came to Israel for a visit with the partner she had found in the cold country to which she had wandered. That was a few years ago and since then they also went to separate trails.

דוד, אחיה החרדי של ביאטריס הנחה את הסדר בסגנון הספרדי המקובל במשפחתם. אחרי ה"מגיד" ומזיגת הכוס השניה ובזמן שדרדקי המשפחה הכינו עצמם לשאלת הקושיות, גחנה אלי אחת הדודות שישבה מולי ואמרה באנחה: "הלואי שזה יגמר מהר, אין לי כוח לשבת פה יותר מדי."

הרמתי שתי גבות (איני מסוגלת להפריד ביניהן) בהפתעה: "מה, אינך אוהבת את הסדר? ממש נחמד פה."

"נחמד, אבל למה זה צריך להיות ארוך?"

לא מצאתי תשובה אחרת להציע לה מלבד "בני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנים; אינך חושבת שאנו יכולות להקריב ערב אחד לזכרם?"

היא מביטה בי ואפילו אינה מחייכת. "זה לא ערב, איתו זה עלול להמשך עד אמצע הלילה, הרבה אחרי שישכיבו את הילדים לישון."

אין לי תשובה להשיב לה ואני שמחה שהילדים מתחילים להקשות את קושיותיהם. אנחנו, המבוגרים, שואלים והילדים עונים לנו במקהלה.

David, Beatrice's ultra-Orthodox brother, led the Seder in the Sephardic order which is costumed in their family. After the "Maggid" and the pouring of the second glass, while the youngest of the family members were preparing themselves for asking the Kushiyot (the 4 questions), one of the aunts sitting across the table bent towards me and said with a sigh: "I wish it would be over quickly, I don't have the strength to sit here too much."

I raised two eyebrows (I can't separate them) in surprise: "What, don't you like the order? It's really nice here."

"Nice, but why should it be long?"

I found no other answer to offer her except that "the children of Israel went in the desert for forty years; don't you think we can sacrifice one evening to honour their memory?"

She looks at me and does not even smile. "It's not an evening, with him it can continue until the middle of the night, long after the children are put to bed."

I have no answer to offer and I am glad that the children begin to ask their Kushiyot. We, the adults, ask and the children answer us in unison.

מקהלת ראנה – חד גדיא  جوقة رانة – حد جاديا

Rana Choir – Chad Gadya

 

מבחינתי, היה הסדר ערוך בצורה מקסימה ביותר. מאוד נהניתי. ה'שולחן עורך' היה בהחלט ערוך היטב וטעים להפליא. מזמן לא טעמתי מאכלים כאלה. הנשים במשפחה של ביאטריס יודעות כראוי את מלאכת הבישול והכל שיבחו את מעשי ידיהן המבורכות.

As far as I was concerned, the Seder was conducted very beautifully. I enjoyed myself very much. The Shulchan Orech (the part of the Passover Seder in which the meal is dined) was certainly well prepared and delicious. I had not tasted such foods in a while. The women in Béatrice's family knew the art of cooking extremely well and everyone praised their blessed hands that made these great foods.

כיאה לסדר כהלכתו, לא פסחנו על שום פסיק או נקודה והכל נקרא ונערך ככתוב. דוד אמנם חרדי מאוד, אך אינו פנאטי ולכן היה לי כיף לחוות איך הוא לא הפלה אותנו וגם הנשים התכבדו בקריאת חלקים מן ההגדה, למרות שאף אחת מאיתנו אינה מוזכרת בה, לצערי. מאז פגשתיו לאחרונה, לפני שנים, הוא התמתן וכבר אינו שואף לשלוט בחיי אחרים ולכפות עליהם את אמונתו. ביאטריס עדכנה אותי שאשתו שתחיה משפיעה עליו הרבה ולטובה והוא מקבל את העובדה שנשים אינן נחותות מגברים. אמנם אי אפשר לכנותו 'פמיניסט' חס ושלום, אך הוא לא רחוק משם.

As befits a proper Seder, we did not skip a single comma or a dot, and everything was read and set as written. David is an ultra-Orthodox Jew, but he is not fanatic, so I had the pleasure of experiencing how he was not discriminating us, and the women also read portions of the Haggadah, although none of us is mentioned in it, unfortunately. Since I last met him, years ago, he has become more moderate and no longer aspires to dominate the lives of others and impose his faith upon them. Béatrice informed me that his wife has a lot of influence on him and he accepted the fact that women were not inferior to men. Indeed, one can't call him a "feminist", heaven forbid, but he is not far from there.

הגענו לשיר המסיים את ההגדה, הריהו "חד גדיא". אני אוהבת את השירים המלוים את ההגדה, אפילו את עתירי הבתים כמו השיר הזה ו"אחד מי יודע". אני מתחילה לשיר ודממה דקה משתררת. מזוית עיני אני מבחינה בביאטריס המנסה לצמצם את עצמה ככל האפשר ואני משערת שהיא מדמה עצמה לפרור מצה טחון דק-דק, כזה שקשה להחזיק בכף היד. אני מסיימת את הבית הראשון המתאר איך אבא קנה גדי אחד בשני זוזים, מושכת את המלים באיטיות ומסלסלת כמיטב המסורת אותה אני מכירה. אף אחד אינו מצטרף אלי ואיני ממשיכה לבית השני. "מה?" אני שואלת, מביטה בדוד הנראה המום.

"מאיפה הבאת את המנגינה הזו?" הוא שואל.

"מה מאיפה?" אני עונה בשאלה, כהרגלי. "זה מהבית, מההורים. כך שרנו וכך אני שרה במשך כל חיי. אתה שר אחרת?"

במקום תשובה, הוא מחוה בידו לעבר הקהל ומתחיל לשיר בנוסח המקובל עליו כשהכל מצטרפים אליו בשירה אדירה. המנגינה העליזה והמהירה שלהם שונה בתכלית השינוי מזו שלי, האיטית, המסלסלת.

We got to the song that ends the Haggadah, which is "Had Gadya". I love the songs that accompany the Haggadah, even those with the many verses like this song and "Echad Mi Yodea"("Who Knows One?"). I start to sing and a thin silence falls. From the corner of my eye I notice Béatrice trying to reduce herself as much as possible, and I guess she imagines herself to be a thin minced matzo crumb, such that is hard to hold in the palm of a hand. I finish the first verse that describes how father bought one kid in two Zuzs. I'm dragging the words slowly and trilling at the best tradition I know. No one joins me, so I don't go on to the next verse. "What?" I ask, looking at David, who seems to be shocked.

"Where did you get that melody from?" He asks.

"What's do you mean 'where from'?" I answer with a question, as usual. "It's from home, from my parents, this is how we sang it and how I sing all my life. Do you sing differently?"

Instead of an answer, he gestures with his hand to the audience and begins to sing in his costumed way while everyone joins him with all their might. Their quick, cheerful melody is radically different from mine, the slow, trilling.

***

הבוקר, חרשתי את היוטיוב במשך שעתיים במטרה למצוא את הגרסא שלי, אך העליתי חרס בידי. לא ברור לי למה אין זו נמצאת שם.

This morning, I set on YouTube for two hours to find my version, but it was in vain. I have no idea why it is not there.

ארץ נהדרת"חרטא דפסחא" (Eretz Nehederet – Charta Depascha)

ערב פסח Passover night

כמדי שנה, היא תכננה את היום הזה בקפידה: השנה הם סוף-סוף יזמינו אותה לחגוג עימם את ליל הסדר.

Like every year, she carefully planned this day: this year they will finally invite her to celebrate the Seder with them.

זה לא קרה.

It did not happen.

י"ג בניסן ה'תשס"ו 11 April 2006

מצה עם ממרח שוקולד Matza with chocolate spread

מצה עם ממרח שוקולד Matza with chocolate spread

יום לפני ליל הסדר, היום לפני שתים-עשרה שנים, יצאתי מבית המשפט לענייני משפחה כשחיוך גדול על פני.

A day before Passover, today twelve years ago, I left the Family Court with a big smile on my face.

השתחררתי מן האפס המאופס שהתעקש להקשות על חיינו, שלי, ושל הילדים והתחלתי חיים חדשים, חיים של חרות.

I was released from the zero that insisted on making our life difficult, mine and the children's, and I began a new life, a life of liberty.

 

והגדתן לבנותיכן ושיננתן להן היטב עד כמה מתוקה החרות.

And you shall tell your daughters, and you shall well memorize to them how sweet freedom is.

 

העיר מאובקת The City is Dusty

Peep and the Big Wide World: Spring Thing

האובך נח על העיר כמו מרבד מכביד. לכל מלוא העין ניתן היה לראות רק אבק ואבק, אויר צהבהב אותו נאלצנו לנשום, כי זה מה שבני אדם עושים – נושמים.

The haze lay on the city like a heavy carpet. To the fullest of the eye you could see only dust and dust, yellow air that we had to breathe, because that's what people do – breathe.

לא שמעתי חדשות כל היום, כך שאין לי מושג אם הזהירו את הקשישים והחולים לא לצאת החוצה ואם המליצו להם להסתגר במזגן. ישנם ימים די רבים כאלה בהם איני פותחת לשמוע ברברת. אין לי כוח לשטויות שלהם. חשבתי על מי ששמע לעצה הזו להסתגר במזגן. אני ממש לא בעד. לא היה לי מזגן, אין לי וגם אין סיכוי שיהיה.

I did not hear news all day, so I have no idea if they warned the elderly and the sick not to go outside and if they were advised to lock themselves up in the air conditioner. There are quite a few days when I don't turn the radio on to hear babbles. I don't have the strength for their nonsense. I thought of those who had listened to this advice to shut themselves up in the air conditioner. I'm really not in favour. I didn't have an air conditioner, I do not have, and there is no chance of me having it.

יצאתי לקניות עם חברה. יומיים לפני פסח, זה המועד המתאים למלא את המזוה לקראת הימים הכשרים ללא חמץ. שתינו מילאנו סלינו בקטניות, כיאה למי שאינן מיחסות חשיבות כלשהי למנהג עדה זו או אחרת. מעולם לא הבנתי מדוע אורז ושאר קטניות אסורות על האשכנזים ואילו לספרדים מותר. גם אני רציתי ורוצה לאכול אותם מאכלים, למה אסור לי? מבחינתי, חמץ זה לחם (מה שכמובן לא יכנס אלי הביתה) ושאר מאכלים העשויים מקמח חיטה או בצורה הדורשת החמצה. הרי אורז אינו קמח וגם לא קטניות אחרות.

I went shopping with a friend. Two days before Passover, this is the appropriate time to fill up the pantry for the kosher days without chametz. The two of us filled our baskets with legumes, as befitting those who don't attach any importance to the custom of one ethnic group or another. I never understood why rice and other legumes are forbidden to the Ashkenazim, whereas Sephardim are permitted to eat them. I too wanted and still want to eat the same foods, why should I not? For me, chametz is bread (which of course will not come into my house) and other foods made from wheat flour or in a way that requires leavening. Rice is neither flour nor other legumes.

סוזי והבנשיז – ערים באבק

Siouxsie And The BansheesCities in Dust [lyrics]

 

"מביך", היא אומרת לי.

"מה מביך?" אני שואלת.

היא מצביעה על טור המכוניות הערוך לפני מתחם הרחיצה. "נראה לך נורמלי לרחוץ את המכונית באובך הזה? ועוד מחר צפוי גשם. לא נורמלי!"

"It's embarrassing," she says to me.

"What's embarrassing?" I'm asking.

She points at the line of cars waiting in the queue at the car wash area. "Do you think it's normal to wash your car in this haze? And tomorrow it is expecting to rain. Abnormal!"

 

Spring Song for Children

 

 

זה מרגיש לי It Feels Like

פיונה אפל – למה לנסות לשנות אותי עכשו?

Fiona AppleWhy Try to Change Me Now

הרוח הקרירה שנשבה מבעד לחלון היתה נעימה מאוד. אותה רוח, חודש לפני כן, לא היתה נכנסת לחדרי משום שהחלון היה סגור אז היטב. זה ההבדל בין תחושת חורף לאביב.

The cool wind blowing through the window was very pleasant. The same wind, a month ago, would not have entered my room because the window was tightly closed. That's the difference between the sense of winter and spring.

חשבתי עליה עת הנחתי למשב המרענן ללטף את פני, לוגמת מלוא ריאותי את ניחוח פרחי התפוז הפורחים. "זה מרגיש לי", היתה נוהגת לומר, "זה מרגיש לי כמו להיות בגן עדן."

"זה לא יכול להרגיש", הייתי סונטת בה אז ומסבירה שבעברית מתנסחים בצורה אחרת. "ה'זה' הזה לא ממש מרגיש, את זו שמרגישה ולכן עלייך לומר: אני מרגישה כמו בגן עדן."

I thought of her as I let the refreshing breeze caress my face, sipping into my lungs the scent of flowering orange blossoms. "It feels like," she used to say, "it feels like being in paradise."

"It can't feel," I used to say to her then and explain that in Hebrew we phrase differently. "This 'it' does not really feel, you are the one who feels and therefore you have to say: I feel like in paradise."

היא היתה אז נותנת בי מבט ארוך ומחייכת את חיוכה שובה הלב. "זה ואני מרגישות נפלא, כמו בגן עדן", היתה מסכמת את הנושא ומלטפת את פני. ממש כמו הרוח עכשו.

She would then give me a long look and smile her captivating smile. "It and I feel wonderful, like in heaven," she would summarize the subject and stroke my face. Just like the wind now.

השגח היטב Take Good Care

בובי וי – השגח היטב על התינוקת שלי

Bobby VeeTake Good Care of My Baby [lyrics]

 

מה השתנה מימי כתיבת השיר הזה ועד עצם היום הזה? לא הרבה, הא? עדיין, גברים מתיחסים אל נשים כאל רכושם.

What has changed from the time of writing this song to these days? Not much, ha? Still, men treat women as their property.

מילדת – השגיחי היטב על התינוק שלי

Call The Midwife – Take Good Care of My Baby

 

קרול קינג – השגיחי היטב על התינוק שלי

Carole King – Take Good Care of My Baby

 

Carole King – Take Good Care of My Baby (Original Songwriter Demo Version)

 

רעד אידיש Red Yiddish

פסטה ברוטב עגבניות ובזיליקום

Pasta in tomato and basil sauce

אחד המשפטים השגורים בבית ילדותי היה: "רעד אידיש, די קינדער הערן" (דבר/י אידיש, הילדים שומעים) שנאמר לפני נושאים שהורי דנו בהם ולא אבו כי נבין.

One of the common phrases in my childhood home was: "red Yiddish, di Kinder hern" (speak Yiddish, the children hear) that was said before subjects that my parents discussed and did not wish us to understand.

***

נכדיה ואני התחבבנו אלה על זו ולהפך, וסבתם הזמינה אותי גם היום לסעוד איתם את ארוחת הצהרים. היא הפשירה להם ספגטי ושניצלים, חיממה במיקרו והגישה. ממש כמו ביום ששי. לא ברור לי היכן הקטע של סבתא פה עם ארוחות שאמורות להיות ביתיות, לא תעשייתיות. אני חדשה פה, אלה יחסים חדשים ועל אף שאורחת לרגע רואה כל פגע, אין זה מקומי להצביע על המפגעים. שיחקתי אותה מן האו"ם-שמום.

Her grandchildren and I liked each other, so their grandmother invited me to lunch with them today too. She made spaghetti and schnitzels for them, warmed in the microwave and served. Just like she did last Friday. I don't know where is the thing of Grandma's meals that are supposed to be home-made, not industrial. I'm new here, this is a new relationship, and although a visitor for a moment sees every hindrance, it is not my place to point out the problems. I behaved, as if I was from the United Nations.

השניצלים לא נראו לי טעימים, גם לא הספגטי שהיה חף מכל רוטב. "הם לא אוהבים רוטב", הסבירה למראה פני המשתאות ׁׁ(לא יכולתי לעצור את שרירי פני מלהביע את שחשתי), "גם לא קטשופ." שיהיה, חשבתי לעצמי, לא ענייני. אלה אינם נכדי ואיני אחראית עליהם.

The schnitzels didn't look tasty to me, not even the spaghetti that was free of any sauce. "They don't like dressing," she explained at the sight of my incredulous face (I could not stop the muscles in my face from expressing what I felt), "not ketchup either." Whatever, I thought to myself, not my business. These are not my grandchildren and I am not responsible for them.

גארפילד וחברים – מיחלים ללזניה

Garfield & Friends (Garfield: The Animated Series) – Wishing for Lasagne

כפי שציפיתי, הנכדים לא הראו יותר מדי תאבון. הם שיחקו עם האוכל ובקושי הכניסו מדי פעם כמה ביסים לפה. סבתם השתדלה לפתות אותם לפתוח פה גדול, אך איך אפשר לעשות זאת כשלא בא לך לאכול את מה שמגישים לך? כשזה לא טעים, זה לא טעים, אי אפשר לעשות שום דבר נגד זה. "הם לא אכלנים גדולים", התנצלה הסבה בפני כאילו שהיא חייבת לי איזשהו דין וחשבון. "צריך להלחם איתם על כל ביס."

As I expected, the grandchildren did not show too much appetite. They played with the food and hardly put a few bites in their mouths. Their grandmother tried to tempt them to open a big mouth, but how can one do it when they don't feel like eating what was served? When it's not tasty, it's not tasty, nothing can be done against it. "They are not big eaters," she apologized to me as if she owed me some kind of accountability. "You have to fight with them for every bite."

"מייבי זיי דונט לייק איט", אני אומרת לה באנגלית כדי שהזאטוטים לא יבינו ולא לעורר פרובוקציה. הילדים שלי לא אהבו בישולים מיוחדים והעדיפו שניצלים וצ'יפסים. מעולם לא נלחמתי בטעם שלהם, כל עוד גיוונו את הצ'יפסים בפירה תפוחי אדמה וכל עוד לא התנגדו לתוספת של ירק, בדרך כלל אפונה ירוקה ולפעמים שעועית מקופסת שימורים. תמיד אהבתי לבשל כל מיני מאכלים, אך כשאין אוכלין, למה לטרוח? מעולם לא הכרחתי אותם לאכול משהו שלא אהבו.

"Maybe zey don't like it," I say to her in English so the kids would not understand and not to incite any provocation. My children did not like special cooking and preferred schnitzels and chips. I never fought their taste, as long as they diversified the chips with puree (mashed potatoes) and as long as they did not resist the addition of greens, usually green peas and sometimes tinned beans. I've always liked to cook all kinds of foods, but when there's no candidates, why bother? I never forced them to eat something they did not like.

היא שולחת אלי מבט חד, מתרה. "זיי שׁוּד לייק איט", היא עונה לי, "זֵר איזנט אֶני אַזֵר פוּד פור זֶם. זיס איז ווט זיי אר יוּזד טו איט." היא מקרבת את המזלג עם הספגטי הכרוך סביבו אל פיו של איתי, אך הפעוט מפנה את ראשו מצד לצד, מסרב לפסוק את שפתיו. עיניו מזוגגות ואני חשה גל של רחמים כלפי היצור הקטן שממש לא מוצא טעם באוכל המוגש לו. אחותו, יפית, מביטה במחזה ואני יכולה לחוש שהיא מיחלת שסבתהּ לא תפנה גם אליה עם המזלג המאיים.

"מייבי זיי אר, בַּט לוק אֶט זֶם, אַקוֹרדינג טוּ זֶר אאקספרֶשן, איט סימס טו מי זֶט זיי דונט לייק זה טֵייסט אוף איט. דִיד יוּ טֵייסט אִיט יוֹרסֶלף?"

She gives me a sharp, warning look. "Zey should like it," she replies, "zer isn't any ozer food for zem. Zix is what zey are used to eat." She brings the fork with the spaghetti wrapped around it to Itay's mouth, but the toddler turns his head from side to side, refusing to separate his lips. His eyes are glazed and I feel a wave of pity for the little creature who really doesn't find the food served to him as tasty. His sister, Yafit, looks at the scene and I can feel she is praying that her grandmother would not turn to her with the threatening fork.

"Maybe zey are, but look at zem, according to zer expression, it seems to me zat zey don't like ze taste of it. Did you taste it yourseld?"

פרוסת לחם A Piece of Bread

ארוחת בוקר טעימה A delicious breakfast

ארוחת בוקר טעימה A delicious breakfast

בתור פולניה, לעולם לא תמצאנה אותי זורקת אוכל. לעולם. אני תמיד קונה את כמות האוכל המתאימה לי כדי שלא אצטרך לזרוק. שום דבר אינו מרקיב אצלי, הכל נאכל מבעוד מועד.

As a Polish woman (meaning: I am an economical person), you will never find me throwing away food. Not ever. I always buy the right amount food for me so I don't have to throw anything away. None of my ingredients gets rotten, everything is eaten in time.

משום שאני גרה בעיר, אין לי צורך לאגור כפי שנהגתי בקציר, שם אין חנויות ויש צורך לרדת מן ההר לכפר קרע או לפרדס חנה כדי לערוך קניות. למותר לציין שזה באוטובוס או במכונית הפרטית, מה שאין לי צורך במקום מגורי הנוכחי. הכל נגיש, הכל קרוב, זמין. חבל רק שאין לנו פה חנויות מזון הפתוחות בשבת, לא מסעדות, לא בתי קפה, אך זה כבר נושא אחר.

Because I live in the city, I don't need to stoke up like I did in Katzir, where there are no shops and you have to get down from the mountain to Kafr Kara or Pardes Hanna for shopping. It goes without saying that you do it by a bus or by a private car, which I do not need in my current place of residence. Everything is accessible, everything is close by, available. It's a shame that we don't have food shops open here on Shabbat, not restaurants, not cafés, but that's another story.

כפר קרע Kafr Kara

כפר קרע Kafr Kara

בדרך כלל יש לי מספיק אוכל בבית, אך מדי כמה חודשים, כשאיני מתכננת נכון ומצטברים לי יותר מדי עיסוקים, אני מוצאת את עצמי פתאום בלי אוכל. כך היה השבוע. בדרך כלל, אחרי אימון בניית העצם של יום ראשון, אני נוהגת לחצות את הכביש אל הקניון שממול לסטודיו, לסעוד את לבי בארוחה סינית טעימה ולהצטייד במצרכים הנחוצים לי מיידית שאינם סובלים דיחוי עד הקניה השבועית ביום רביעי.

I usually have enough food at home, but every few months, when I'm not planning well and getting too busy, I suddenly find myself without food. That was the case this week. Usually, after Sunday's bone-building practice, I go across the street to the mall opposite the studio, dine a delicious Chinese meal, and stock up with the necessities I need immediately, which can't be delayed until my weekly shopping on Wednesday.

היה לי מרק טעים ביום ראשון השבוע, שנשאר משבת, כך שלא היה טעם לאכול בחוץ. גם לא הייתי זקוקה למצרכים באופן מיידי ויכולתי לדחות את הקניה ליום שלישי, אחרי החוג לריקוד והמסעדה, כמובן. לאכול ארוחת ערב אחרי החוג הגעתי, אך לא לקניות. מישהי הזמינה אותי לסעוד בצותא ושמחתי להענות לה. לאחר הארוחה, המשכנו לדברים אחרים, כך שהקניות נשכחו ממני לחלוטין.

I had a delicious soup on Sunday, which was left over from Shabbat, so there was no point in eating out. I also didn't need immediately any supplies and I could postpone the shopping for Tuesday, after my dance class and the restaurant, of course. I got to eat dinner after my class, but not shopping. Somebody invited me to dinner and I was happy to go. After the meal, we went on to other things, so I completely forgot the shopping.

למחרת, ביום רביעי חגגו לי יומולדת, כך שממש לא היה לי זמן לערוך קניות וביום חמישי הייתי בייביסיטר לנכדים ושוב לא מצאתי זמן לזה. אכן, שבוע עמוס עבר עלי, עמוס מן הרגיל אצלי. בדרך כלל, החיים שלי לא צפופים כלל ומתנהלים בנחת ובמתינות. עדיין, שום דבר לא היה דחוף לי וביום ששי, אתמול, לא היה צפוי לי שום ארוע, כך שתכננתי לצאת לארוחת צהרים במסעדה ולאחריה – לקניות סוף-סוף, כי נגמרו לי כל המצרכים לגמרי.

The day after, on Wednesday I had my birthday, so I really didn't have time to shop and on Thursday I was a babysitting my grandchildren and again I couldn't find time for my shopping. Indeed, it was a busy week, eventful than usual. Usually, my life is not crowded at all, and flows calmly and moderately. Still, nothing was urgent to me, and on Friday, yesterday, I was not expected to have any event, so I planned to go to lunch in a restaurant and then – finally shopping at last, because I had run out completely of everything.

מעבר חציה Crosswalk

מעבר חציה Crosswalk

יצאתי מביתי שמחה וטובת-לב, שלא לומר רעבה מאוד וצעדתי לכיוון מתחם הקניות, מרחק של כ-20 דקות צעידה. לצעוד זה בריא, זה מחזק את השרירים ומגביר את התאבון. בצומת הראשונה, עמדתי לפני מעבר החציה, מביטה שמאלה וימינה לבדוק שהכביש פנוי ואז שוב שמאלה. המכונית שבאה, עצרה בנחת לפני מעבר החציה, הנהגת מחוה לי בחינניות להתקרב אליה. זיהיתי אותה מיד – זו האשה איתה סעדתי ביום שלישי. נכנסתי אל המכונית וזו עקרה ממקומה.

I left my home happy and thrilled, not to say very hungry, and walked towards the shopping complex, about 20 minutes' walk. Pacing is healthy, it strengthens the muscles and increases appetite. At the first intersection, I stood before the crosswalk, looking left and right to check that the road was clear and then left again. The car the approached, stopped in front of the crosswalk, the driver motioned gracefully to approach her. I recognized her immediately – that was the woman I had dined with on Tuesday. I got into the car and it started moving.

"מה נִשְׁ?" שאלה הנהגת. לא היינו בקשר מאז יום שלישי. שתינו היינו עסוקות.

"חוץ מהעובדה שאני גוועת ברעב, נִשְׁ מצוין אצלי. איך אצלך?" החזרתי את הכדור למגרש שלה.

היא שלחה אלי מבט ארוך, בוחן. "את לא נראית מישהי שאוכלת הרבה", קבעה. "יחסית למישהי שרעבה כל הזמן", הסבירה.

"א' איני רעבה כל הזמן ו-ב' לא ברור לי לפי מה קבעת את זה", התרסתי. היא בכלל לא מכירה אותי, איך היא מעיזה להסיק מסקנות חפוזות לגבי? בסדר, היה לנו מפגש ללילה, זה לא אומר שהיא כבר יכולה להכיר אותי. אין שק של מלח בינינו, גם לא שקיק ואפילו לא ממלחה.

"How's things?" The driver asked. We haven't been in touch since Tuesday. We were both busy.

"Apart from the fact that I am starving, I'm fine. How are you?" I threw the ball back in her court.

She gave me a long onceover gaze. "You don't look like someone who eats a lot," she determined. "Relative to someone who is hungry all the time," she explained.

"I'm not hungry all the time and I have no idea what made you decide that," I defied. She does not know me at all, how dare she jump into such hasty conclusions about me? Okay, we had one night together, that does not mean she already knows me. There is no sack of salt between us, not even a saccule or even a salt shaker.

"לאן מועדות פנייך?" היא שינתה את הנושא לשמחתי.

"למתחם", עניתי. "קודם לאכול ואחר כך לקניות." כדי למנוע הערות נוספות חסרות בסיס ממנה, נמנעתי מלהוסיף שאין לי כלום בבית. לא היה לי כוח לשמוע את שבודאי היה לה להשמיע וגם לא להסביר איך נקלעתי למצב הזה.

"תרצי שאצטרף אלייך?" שאלה.

"למה לא?" עניתי בשאלה (כידוע, אני הרי יהודיה כשרה…) וחשבתי לעצמי שעדיף לא לסעוד בגפי. בסך הכל היה לי נחמד איתה ביום שלישי.

"Where are you heading?" I was happy that she changed the subject.

"To the shopping compound," I replied. "First to eat and then to shop." To prevent further unfounded comments from her, I avoided adding that I had nothing to eat at home. I didn't have the strength to hear what she must have had to say, and I wasn't in the mood to explain how I got into this situation.

"Would you like me to join you?" She asked.

"Why not?" I answered with a question (it's known that I'm a kosher Jew…) and I thought to myself that it was better not to eat alone. Anyway, I did have a nice time with her on Tuesday.

הנייד שלה צילצל. "אמא", שמעתי מישהי, מן הסתם בתהּ, פונה אליה. "אני מתנצלת על העיתוי, אך אולי תוכלי לקחת אלייך את איתַי ויפית לשעתיים? הבייביסיטר דפקה לנו ברז. את יכולה?"

"אין בעיה", ענתה הנהגת ללא היסוס, "אני מגיעה תוך 10 דקות." היא ניתקה את השיחה ופנתה אלי. "מה דעתך לסעוד איתנו? יהיה נחמד. הם ממש מקסימים."

"אני בטוחה שהם מקסימים והייתי שמחה לסעוד איתכם, אך הבעיה היא הקניות. לא אוכל לדחותן, כי אין לי שום דבר בבית ובעוד שעתיים יסגרו את החנויות. לא מתאים לי לצום בשבת."

"תוכלי לערוך את הקניות שלך אצלי", היא חייכה אלי, קורצת. "מה את צריכה?"

"למעשה, לא הרבה – בעיקר, ירקות: כמה עגבניות, מלפפונים, פלפל ירוק, גמבה, בצל, תפוחי אדמה. בעיקר כדי לעבור את השבת. אוכל להשלים את השאר ביום ראשון."

"אין בעיה – יהיה לי לתת לך."

"תודה רבה", הסכמתי.

Her cell phone rang. "Mom", I heard someone, probably her daughter, say. "I apologize for the timing, but maybe you can take Itay and Yafit for two hours? The babysitter stood us up.

"No problem", replied the driver without hesitation. "I'll be there in 10 minutes." She hung up and turned to me. "How about dining with us, it'll be nice, they're really lovely."

"I'm sure they're lovely and I'd love to have dinner with you, but the problem is shopping, I can't put them off because I have nothing in the house and in two hours the shops will be closed.

"You can do your shopping with me", she smiled at me, winking. "What do you need?"

"In fact, not much – mainly vegetables: a few tomatoes, cucumbers, green pepper, red sweet pepper, onions, potatoes. Mainly to pass the Shabbat. I can complete the rest on Sunday."

"No problem – I have enough to give you."

"Thank you", I agreed.

******

היה כיף לבלות עם נכדיה. ואיתה. בערב, כשחזרתי לביתי, הכנתי לעצמי סלט מהירקות שהיא נתנה לי. כשבאתי להוציא שתי פרוסות לחם מהמקרר, גיליתי לתדהמתי שאין לי אפילו פרור למרוח עליו גבינת קוטג'. הייתי בטוחה שיש לי ככר שלמה. אין לי מושג איך לא שמתי לב שגם זה נגמר לי.

It was fun to spend time with her grandchildren. And with her. In the evening, when I got home, I made myself a salad from the vegetables she gave me. When I went to get two slices of bread out of the fridge, I discovered to my amazement that I didn't have even a crumb to spread cottage cheese on. I was sure I had a whole loaf. I have no idea how I didn't notice that I ran out of that too.

חרף ולמרות Despite and in Spite

 

ברברה וז'ורז' מוסטקי – הגבירה בחום

Barbara et Georges Moustaki – La Dame Brune

חרף התנגדותה ולמרות הפרצופים שעשתה לי, החלטתי ובחרתי ללכת בדרכי. לאף אחת אין זכות וגם לא יכולת לשלוט עלי.

Despite her objection and in spite of the faces she had done to me, I decided and chose to follow in my footsteps. No one has the right or the ability to control me.

 

Chimène Badi – Ma Liberté

בא האור The Light Comes

פינק פלויד – ליקוי חמה

Pink FloydEclipse

 

אחרי היאוש באה תקוה

אחרי האפלה באה השמש

אחרי הלילה בא הבוקר

אחרי החושך בא האור

ואחרי האור חוזר החושך שוב

After despair comes hope

After the darkness comes the sun

After the night comes morning

After dark comes light

And after the light the darkness returns again