ישר מהעריסה Cradle Snatcher

ירד הליל Night fell

ירד הליל Night fell

הנוהל הרגיל, שעה של פינוק עם קפה ועוגת שוקולד ואחרי כן פיזור. לא ציפיתי להתפתחויות דרמטיות.

The usual procedure, an hour of a treat with coffee and chocolate cake and then dispersing. I did not expect any dramatic developments.

היא גוללה בפני את מסכת חייה, את התלאות, ההתלבטויות, הטעויות, הנפילות. חשתי את פגיעותה. גל של חמלה הציף אותי והנחתי ידי על כתפה כדי לנחם, להקל, להפיג את הרוע שחוותה.

She told me the story of her life, the trials, the dilemmas, the mistakes, the falls. I felt her vulnerability. A wave of compassion flooded over me and I put my hand on her shoulder to comfort, ease, relieve the evil she had experienced.

פניה היו כה סמוכות אל פני, יותר מדי סמוכות. חלק מסוים במוחי התריע על סכנה מתקרבת בעוד חלק אחר היה אטוּם, המום. אינסטינקטיבית, נרתעתי לאחור, מחזירה באחת את ידי מכתפה. כוס הקפה שעמדה בדרך, התהפכה, מציפה את השולחן. בזריזות, עצרתי בעדה מלהתגלגל אל הרצפה ולבטח להתנפץ. שמתי לב למבטי השכנים הסקרנים בשולחנות הסמוכים אלינו.

Her face was so close to mine, too close. Some part of my mind warned of imminent danger while another part was sealed, stunned. Instinctively, I flinched, abruptly pulling back my hand from her shoulder. The cup of coffee standing in the way turned over, flooding the table. Quickly, I stopped it from rolling to the floor and probably break. I noticed the curious gazes of our neighbours at the tables near us.

עד לרגע ההוא היו לי אליה רגשות חמים, כמו אל הבת שלא היתה לי וכל כך רציתי. החמימות והחמלה שחשתי כלפיה נבלמו. "לא!" אמרתי לה בקול תקיף. "לא!"

Until that moment I had had warm feelings for her, as to the daughter I did not have and wanted so much. The warmth and compassion I felt for her were blocked. "No!" I said to her with a firm voice. "No!"

דמעותיה זרמו על לחיֶהָ טיפות-טיפות, חורשות עצב בתוך לבי. כל כך רציתי לחבקהּ, לנחמהּ, אך ידעתי שזה יוביל למקום לא טוב. לא טוב מבחינתי. רציתי לקום ולעזוב, אך היא הקדימה וחשה משם. הזמנתי עוד קפה. וגם עוגה. עוגת גבינה הפעם.

Her tears flowed on her cheek drops of drops, ploughing sadness in my heart. I wanted so much to embrace her, to console her, but I knew it would lead to a bad place. Not good for me. I wanted to get up and leave, but she was faster and fled away before I managed to rise myself up. I ordered more coffee. And a cake. Cheesecake this time.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: