את באה למצעד ? Are you coming to the parade

רגל Leg

רגל Leg

הפתעות אינן הקטע שלי, אני יותר בעד שגרה מבורכת, אבל החלטתי לחרוג היום ממנהגי ולעשות משהו שאיני עושה בדרך כלל. איזו טעות מרה!!!

Surprises are not my thing, I am more in favour of a blessed routine, but today I decided to deviate from my customs and do something I usually don't do. Such A bitter mistake!!!

יום חמישי הוא יום של קניות בדרך כלל, אך משום שהספקתי לערוך את קניותי כבר אתמול, הייתי פנויה ללכת בצהריים לסטודיו כדי להתאמן קצת.

Thursday is usually my shopping day, but since I managed to complete my shopping yesterday, I was free to go to the studio at noon to practice for a while.

מעולם לא הלכתי לסטודיו בשעה הזו, לכן לא ציפיתי לראותה יורדת בעוד אני מטפסת מעלה במדרגות כפי שקורה לא אחת בזמן האחרון. לא עלה על דעתי שהיא מתאמנת גם בימי חמישי. איני נוטה לחשוב עליה בזמני החופשי, היא נכנסת לי לתודעה רק כשאנחנו נפגשות באקראי. איני יודעת אפילו מה שמה.

I never went to the studio at this time, so I did not expect to see her going down while I was climbing up the stairs, as so often has been lately. It did not occur to me that she was practicing on Thursdays too. I do not tend to think of her in my free time, she comes into my mind only when we meet at random. I don't even know her name.

בדרך כלל היא עם מישהי. בדרך כלל, זרועה של אותה מישהי כרוכה סביב כתפיה. הנחתי שזו האשה שלה. הפעם, היא היתה לבדה. כולי נשיפות, אני מסתפקת במנוד ראש כלפיה כדי לא להשתמש בקולי. קשה לי לדבר כשריאותי עומדות לקרוס בכל רגע. אנחנו רק בקומה השניה ויש לי עוד מליון קומות לעלות כדי להגיע לסטודיו.

Usually, she is with someone. Usually, that person's arm is wrapped around her shoulders. I assumed it was her woman. This time she was alone. I'm breathing very heavily, so I make do with a nod to her so as not to use my voice. It's hard for me to speak when my lungs are about to collapse at any moment. We are only on the second floor and I have another million floors to cover up until reaching the studio.

טרם חלפנו זו על פניה של זו. עדיין, שתי מדרגות מפרידות בינינו. במקום להסתפק, כמוני, במנוד ראש ולהמשיך לרדת במדרגות, היא מחליטה לעשות מעשה ומושיטה אלי אל ידה הארוכה, אוחזת בכתפי. "את באה למצעד מחר?" היא שואלת בקולה הרך.

We have not yet passed each other. Still, two steps separated between us. Instead of just nodding like me and continuing going down the stairs, she decides to act, so she reaches her long arm towards me, grabbing my shoulder. "Are you coming to the march tomorrow?" She asks in her soft voice.

מרוב הפתעה, אני מאבדת את שיווי משקלי ולפני שאני מתרסקת לחתיכות במורד המדרגות, היא פועלת בזריזות ומצליחה לאחוז בזרועותי, מאמצת אותי בחוזקה אליה. אני נופלת את תוך זרועותיה הבטוחות תוך שאני משתדלת להחזיר אלי את שיווי המשקל.

Surprised, I lose my balance and before I crash to bits all over the stairs, she acts quickly and manages to grab my arms, clutching me tightly to her. I fall into her safe arms as I try to regain my balance.

פנינו סמוכות זו אל זו, הבל פיה המתוק קרוב מאוד אל פי והבלתי נמנע קורה.

Our faces are close to each other, her sweet breath is very close to my mouth and the inevitable happens.

אחרי זמן שנדמה לי כנצח, אנחנו מתנתקות זו מזו. עכשו שתינו מתנשפות בכבדות. לפני שבדל של חיוך נבוך מתחיל להצטייר על פני, אני חשה את השוק ברגלי עולה באש, כאילו צבת נצמדה אליה וצובטת בכל הכוח. כנראה שעיקמתי את הרגל בנסיוני להשיב לעצמי את שיווי המשקל. אני מתישבת בכאב, מנסה לבדוק מה ארע לה.

After a time that seems like an eternity, we separate from each other. Now we both gasp heavily. Before a glimpse of an embarrassed smile begins to appear on my face, I feel as if my shin is on fire, as if a pliers cling to it and pinch with all its might. I must have twisted my leg in my attempt to regain my balance. I sit myself down in pain, trying to see what happened to it.

"איפה כואב לך?" היא שואלת בדאגה.

אני מראה לה עם אצבעי, איני מסוגלת להוציא הגה. הכאב עצום.

היא בוחנת את המצב; אחר, בלי לשאול אותי, היא מתכופפת אלי, מניפה אותי בזרועותיה ומתחילה לרדת במדרגות.

"מה את עושה?" אני מוחה, מתפתלת. "הורידי אותי מיד!"

"ואיך תלכי? אנחנו צריכות להביא אותך למרפאה כדי שיבדקו אם לא שברת משהו", היא נחושה. "אקח אותך לשם במכונית שלי."

"Where does it hurt?" She asks concernedly.

I show her with my finger, I can't utter a word. The pain is enormous.

She examines the situation; Then, without asking me, she leans over to me, lifts me in her arms and starts going down the stairs.

"What are you doing?" I protest, twisting. "Drop me off immediately!"

"And how will you go? We have to get you to the clinic to check if you didn't break something," she is determined. "I'll take you there in my car."

לא התכוונתי לשמוע בעצתה וסרבתי לה בנחרצות. הסכמתי שהיא תסיעני עד לביתי, הרי לא יכולתי לדרוך על הרגל, אך התנגדתי בכל תוקף לנסיונותיה להרימני ולשאתני אל דירתי. רק זה היה חסר לי, שביאטריס תפתח את הדלת ותראה אשה זרה נושאת אותי בזרועותיה.

I wasn't going to listen to her advice, and I vehemently refused. As I could not step on my leg, I agreed that she would take me to my house, but I firmly resisted her attempts to lift me and carry me up into my apartment. It was all I needed, for Béatrice to open the door and see a strange woman carrying me in her arms.

נראה שלמצעד לא אגיע מחר.

It seems that I won't make it to the parade tomorrow.

 

שוויון ואהבה Equality and love

שוויון ואהבה Equality and love

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: