ירח אדום Red Moon

NASA shows the blood moon from different countries all over the world

הרחובות היו שוממים לגמרי. אף נפש חיה לא נראתה, גם לא החתולים, שבדרך כלל מתכרבלים על גדרות האבן הקרירות.

The streets were totally deserted. Not a single soul was seen, not even the cats, who usually curled up on top of the cool stone walls.

חדרה, ליל שבת. אי אפשר לצפות לראות אנשים בשעה כזו של הלילה. זאת אומרת, לצפות אולי אפשר, אך זה לא יקרה. אין פה חיי לילה, ודאי לא בליל שבת.

Hadera, Friday night. You can't expect to see people at this time of night. That is to say, maybe it's possible to expect, but it will not happen. There is no nightlife here, certainly not on Friday night.

יצאתי אל השדה הפתוח שבפאתי הרחוב שלי במטרה לצפות בירח האדום ולצלם כמה תמונות מן הליקוי. הרי לא בכל יום אפשר לראות מראה כזה מעניין, אולי אף מרהיב. הרחוב ארוך למדי, ההליכה ארכה לי רבע שעה. בעיר רגילה, אחת-עשרה וחצי בלילה אינה שעה של דממה מוחלטת. בעיר רגילה אפשר לשמוע צלילים היוצאים מן הבתים: קולות מועטים של אנשים משוחחים, אך בעיקר את מקלטי הטלויזיה. לא בחדרה. כאן, אני עושה דרכי בתוך דממה מוחלטת.

I went out into the open field at the end of my street to watch the Red Moon and take some pictures of the eclipse. After all, it is not every day that you can see such an interesting sight, perhaps even spectacular. The street is quite long, the walk took me fifteen minutes. In a normal city, eleven-thirty at night is not an hour of total silence. In a normal city you can hear sounds coming out of the houses: few voices of people talking, but mostly the television sets. Not in Hadera. Here, I make my way in total silence.

כשהגעתי למקום, הביט בי הירח במבט מהורהר, לדעתי. נדמה היה לי שזה מסתלבט עלי וחושב על האשה הבודדה שפקדה את השדה השומם שבקצה הרחוב השומם כמוזרה. לא יודעת. כשכדור הארץ החל לנגוס בו, הוצאתי את המצלמה מן התיק וסובבתי את הלחצן כדי להדליקה. נאדה. גורנישט. בטרם צאתי מן הבית, שכחתי לבדוק את הסוללה כדי לראות אם היא טעונה. הבנתי שעלי לחכות עוד כמאה שנה כדי לצפות שוב בליקוי כזה. כנראה בגלגול הבא.

When I got there, the moon looked at me thoughtfully, as I saw it. It seemed to me that it was mocking me and thinking of the single woman who had come to the desolate field at the end of the deserted street as an alien. I don't know. When the earth began to bite into it, I took the camera out of my bag and turned the on button in order to use it. Nada. Gurnisht. Before I left the house, I forgot to check the battery to see if it was charged. I realized that I had to wait another hundred years to see this kind of eclipse again. Probably in the next incarnation.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: