ארכיון חודשי: אוקטובר 2018

היום שאחרי הבחירות The Day After the Elections

Elizabeth May – Electoral Dysfunction and Reform

ביום שאחרי הבחירות, לא השתנה הרבה אצלנו. ראש העיר נשאר על כנו, למרות שחקירת שחיתות נגדו מרחפת מעל לראשו. מה שהיה הוא שיהיה אצלנו.

The day after the elections, not much has changed here. The mayor remains in his place, despite a corruption investigation against him. What has been is what will be.

בחירות 2018 לרשויות המקומיות Elections 2018 to the Local Authorities

דוכני המועמדים The candidate stands

דוכני המועמדים The candidate stands

 

לפני חמש שנים, בחרתי בקציר. היום, בחרתי בחדרה. היה מעניין גם היום.

Five years ago, I elected in Katzir. Today, I elected in Hadera. It was interesting today too.

 

דוכני המועמדים The candidate stands

דוכני המועמדים The candidates' stands

 

דוכן נציגי השכונות The representatives of the neighborhoods' stand

דוכן נציגי השכונות The representatives of the neighborhoods' stand

 

דוכן הירוקים והגמלאים The Greens and Pensioners' stand

דוכן הירוקים והגמלאים The Greens and Pensioners' stand

 

הבחירות והלכלוך The elections and their trash

הבחירות והלכלוך The elections and the trash

 

הביטלסהסוף

The BeatlesThe End

ובסופו של דבר, האהבה שאת מקבלת שוה לאהבה שאת נותנת…

And in the end, the love you take is equal to the love you make…

 

 

 

 

 

אני מכירה אותך I Know You

תחנת האוטובוס ליד קניון עזריאלי לא היתה משופעת בנוסעים. רק אני ועוד שתי נשים המתנו לאוטובוס לחדרה. ישנם ימים כאלה של חסד.

The bus stop near the Azrieli Center was not crowded with passengers. Only me and two other women waited for the bus to her room. There are such days of grace.

מישהי בגילי התקרבה בבהילות לתחנה. "האוטובוס לחדרה עבר כבר?" שאלה את אחת הממתינות.

"לא", ענתה לה זו, "גם אני מחכה לו."

השואלת הודתה לה ופלטה אנחת רווחה. הבנתי ללבה. לוא היתה מחמיצה את האוטובוס, היתה נאלצת לחכות חצי שעה. התדירות של האוטובוסים אינה הכי טובה במדינה שלנו, וזאת בלשון המעטה.

Someone at my age rushed to the bus stop. "Has the bus to Hadera passed already?" She asked one of the people waiting.

"No," she replied, "I'm waiting for it too."

The woman thanked her and let out a sigh of relief. I sympathized with her. If she had missed the bus, she would have had to wait half an hour. The frequency of buses is not the best in our country, to say the least.

הבטתי בה איך היא מתישבת על הספסל, שולחת מבטים סביבה. עינינו נפגשו וראיתי ניצוץ נדלק בתוך עיניה, לא היה לי מושג למה וגם לא מדוע. לא הכרתי אותה.

"את שרון", אמרה לי בקול בוטח, "אני מכירה אותך."

הופתעתי לגמרי. שום זכרון בקשר אליה לא עלה לי במוח. "אני אכן שרון, אך אין לי מושג כלל מי את. מאיפה את מכירה אותי?"

חיוך עלה על פניה. "אני אף פעם לא שוכחת פרצופים וגם לא שמות. את בטוחה שאינך מזהה אותי?"

I watched her siting herself on the bench, looking around. Our eyes met and I saw a spark in her eyes, I had no idea why or what for. I did not know her.

"You are Sharon," she said to me with a confident voice, "I know you."

I was completely surprised. There was no memory regarding to her in my mind. "Indeed, I am Sharon, but I have no idea who you are. Where do you know me from?"

A smile came over her face. "I never forget faces or names. Are you sure you do not recognize me?"

בגילי, להיות בטוחה במשהו, זה קצת מוגזם, אבל ממש לא היה לי מושג מי היא. "אני מתנצלת", התנצלתי, "אך באמת שאיני יודעת מי את. יש גיל בו הזכרון אינו פועל הכי טוב."

"שרתנו יחד בצבא, פה בקריה, איך אינך זוכרת?"

הבטתי בה ממושכות, אך שום דבר לא עלה לי. עברתי במוחי במהירות על פני שלושת אלבומי התמונות שיש לי מהצבא, אותן אני זוכרת היטב משום שממש בשבוע שעבר יצא לי להביט בהן כשסידרתי את חדר העבודה. כלום. שום תמונה שזכרתי לא דמתה לזו שעמדה מולי. "מצטערת, איני זוכרת", עניתי.

I looked at her for a long time, but nothing came up. I went quickly in my mind through the three albums with the photos I have from the army, which I remember very well because just last week I happened to look at them when I tidied up my study. Nothing. No picture I remembered resembled the one in front of me. "Sorry, I do not remember," I replied.

At my age, being sure of something, it was a bit exaggerated, but I really had no idea who she was. "I'm sorry," I apologized, "but I really don't know who you are, there's an age where memory does not serve us."

"We served together in the army, here in the Kirya, how don't you remember?"

"מעניין", אמרה, "איך אינך זוכרת אותי? במלחמה, הייתי צריכה לחזור הביתה ולא היה לי כסף ואת הלווית לי עשר לירות לאוטובוס."

דוקא את עשר הלירות שהלוויתי זכרתי, רק שלא זכרתי את דמותה. זו הטשטשה לי במהלך השנים. "מיכל", אמרתי, "אני זוכרת."

"Strange," she said, "how come you don't remember me? In the war, I had to go home and I had no money, and you lent me ten Lirot for the bus."

That I did remember! I remembered the ten Lirot I had borrowed, except that I could not remember her. Over the years, her image had blurred in my mind. "Michal," I said, "I remember."

במשפט אחד:

מה שלא ברור לי, זה איך היא זיהתה אותי, הרי לא התראינו למעלה מארבעים וחמש שנים. יכול להיות שלא השתניתי מאז? כי היא בהחלט לא דמתה לאיך שנראתה בצבא.

In one sentence:

What I don't know is how she recognized me. After all, we have not seen each other for more than forty-five years. Is it possible that I have not changed since then? Because she certainly did not resemble to how she looked in the army.

אליזבט לופטוס – עד כמה אפשר לסמוך על הזכרון

Elizabeth Loftus – How reliable is your memory?

מה נשמע ? What's New

הסקייפ מצפצף. ביאטריס מבקשת לדבר איתי. אני שמחה לשמוע ממנה אחרי זמן שלא דיברנו.

Skype beeps. Béatrice asks to speak to me. I'm glad to hear from her after a while we did not talk.

"מה נשמע, הכל בסדר?" היא שואלת כשאני עונה לצלצול שלה.

"אצלי בסדר, איך אצלך?" אני עונה בשאלה, כרגיל.

אי אפשר להפריז בחשיבותה של שיחת חולין בין אקסיות. לפחות נגמר יפה, בהחלטה הדדית מכבדת, בלי כעסים, בהבנה ובקבלה של העובדה שהזוגיות שלנו בלתי אפשרית בזמן הזה. לאהוב מישהי, פירושו להניח לה להתפתח בהתאם לצרכיה, לא רק בהתאם לצרכייך. לאהוב מישהי, פירושו להסביר, להחליט יחד, לכבד זו את זו. אנחנו אוהבות זו את זו מאוד.

"What's new, how are you?" She asks when I answer her call.

"I'm fine, how about you?" I answer with a question, as usual.

One can't overstate the importance of small talk between exes. At least it ended well, with mutual respectful decision, without anger, with understanding and acceptance of the fact that our relationship is impossible at this time. Loving someone means letting her develop according to her needs, not just according to your needs. Loving someone means explaining, deciding together, respecting each other. We love each other very much.

זוגתה מופיעה מאחוריה, מניחה יד בעלתנית על כתפה. היא מחייכת אלי. "מה נשמע, שרון? הכל טוב?"

אני מחייכת חזרה. "הכל מצוין, אנג'לה, תודה ששאלת. איך את?"

"אנחנו בסדר, תודה", היא עונה. אני מהרהרת ב'אנחנו' הזה. הן ביחד כבר שנה, אז בהחלט 'אנחנו'. אני מחכה שהיא תלך ותניח לנו להמשיך בשיחתנו בלי שתעמוד לביאטריס על הראש. "רוצה קפה?" היא שואלת את ביאטריס. זו מהנהנת ומודה לה. "ואת, גם קפה? אולי תה?" היא פונה אלי בשובבות.

"לי קפה, תודה, אחד סוכר", אני משתפת פעולה.

Her spouse appears behind her, laying her hand on her shoulder in ownership. She smiles at me. "What's up, Sharon?

I smile back. "Everything is excellent, thank you for asking, Angela. How are you?"

"We're fine, thanks," she replies. I think of this 'we'. They've been together for a year, so definitely 'we.' I wait for her to go and let us continue our conversation without standing on Béatrice's head. "Do you want coffee?" She asks Béatrice who nods and thanks her. "And you, also coffee? Tea perhaps?" She turns to me mischievously.

"For me coffee, thank you, one sugar," I cooperate.

אנג'לה נעלמת מהמסך ומשאירה אותנו לנפשנו. מבעד למרחק הפיזי בינינו, אנחנו חשות קרובות, מתגעגעות, נכספות, אך החיים זורמים הלאה, גם אם זה במישורים שונים ולא תחת אותה קורת גג.

Angela disappears from the screen and leaves us alone. Through the physical distance between us, we feel close, longing, yearning, but life goes on, even if it is on different levels and not under the same roof.

קיי די לאנג – כיסופים תמידיים

k.d. langConstant Craving

אוי פיטסבורג Oy Pittsburgh

רוחות מלחמה עזות נשבו מאז ליל אמש מכיוון רצועת עזה בצורת מטחי טילים רבים. היינו בטוחות שבמהלך השבת תצא הפקודה להשיב מלחמה השערה. התכוננו לרע.

Strong winds of war have been blowing since last night from Gaza Strip in the form of barrages of many missiles. We were sure that during the Shabbat the order to fight back would come. We were ready for the worse.

קמנו הבוקר למטח נוסף ובמהדורות החדשות התחילה הפטפטת הנמנעת שאף אחד לא חשב לוותר עליה. בטלויזיה ויתרו על התוכניות הצפויות והעלו משדר מיוחד לרגל ההסלמה בגבולנו הדרומי. כבר יותר מחצי שנה אנחנו בהסלמה, אך היום כנראה ציפו למשהו מעבר, אולי לתגובה משמעותית מצדנו שמצריכה אולפן פתוח.

We got up this morning for another barrage and the news began with the inevitable huddle that no one thought of giving up. On television, they gave up on the expected programs, and went on air with a special broadcast due to the escalation in our south border. For more than six months we are suffering escalation, but today they apparently expected something beyond, perhaps a significant response on our part which requires an open live broadcast.

ישנם מאורעות שמתרחשים לי בשידור חי, כאלה שאני נוכחת בזמן שהידיעות עליהם זורמות לאולפן. אין לי מושג למה ואיך, אך זה קורה לי פעמים רבות מדי. הרוע בעולמנו רב מדי, עולה על גדותינו.

There are events that happen at the time when I listen to the radio or watching television, I am present when the news flow into the studio. I have no idea why or how, but it happens to me too many times. The evil in our world is too much, overflowing.

היינו באמצע ראיונות של תושבים בשדרות שסיפרו על חוויותיהם במהלך הלילה והבוקר. אחד הכתבים סיכם את היום בציון השקט המתוח ששרר במהלך היום, ששום רקטה לא נורתה מכיוון עזה מאז הכריז הארגון שירה על רגיעה מצדו. נראה היה כי איזו אנחת רווחה החלה להשתרר באולפן ואולי אף ברחבי הארץ, אך אז הגיעה הידיעה מפיטסבורג על רצח יהודים באחד מבתי הכנסת בעיר. אין לנו רגע דל!

We were in the middle of interviews with residents of Sderot who described their experiences during the night and this morning. One of the reporters summed up the day by noting the tense stillness that prevailed during the day, that no rocket had been fired from the Gaza Strip since the organization that fired the rockets announced it accepted an immediate ceasefire on its part. There seemed to be a sigh of relief in the studio, and perhaps even across the country, but then came the news from Pittsburgh about the murder of Jews in one of the city's synagogues. We do not have a dull moment!

טבח בבית הכנסת: הרוגים בפיגוע שנאה של פעיל ימין קיצוני בפיטסבורג

Massacre in synagogue: Killed in hate attack of right-wing extremist in Pittsburgh

במקום הנכון In the Right Place

העצים כבר לא שחו ארצה כמו אתמול, אך הרוח עדיין הפגינה את כוחה. אחרי אתמול, לא היו לה יותר עלים להנשיר מן העצים, אז היא הסתפקה בהעברתם במעגלים ממקום למקום, מן המדרכה לכביש, מן הכביש למדרכת ולכל הכיוונים האפשריים.

The trees no longer were shaking and bending to the ground as yesterday, but the wind still showed its power. After yesterday, it had no more leaves to shed of the trees, so it settled for circling them from place to place, from sidewalk to road, from road to pavement and in all possible directions.

אתמול ערכתי את הקניה השבועית הגדולה, כך שלא הייתי מוכרחה לצאת מהבית לשום מקום, אך משום שהרוח לא היתה כל כך גרועה ולא היה גשם, חשבתי שאנשום קצת אויר צח בטיול קצר ובאותה הזדמנות אקנה לי פיצה לנשנש אותה בשבת.

Yesterday I did my big weekly sopping, so I did not have to leave the house anywhere, but because the wind was not so bad and there was no rain, I thought I would breathe some fresh air on a short trip and at the same time buy me a pizza to nosh on Shabbat.

I Am A Pizza

בדרכי לפיצריה, פסעה לפני במרחק-מה אישה כבת גילי. לפי הילוכה האיטי, המחושב, ומקל הנחיה שהחזיקה לפניה, הבנתי שהיא עיוורת. פתאום היא סטתה שמאלה, לכיוון הבנין שהיה שם ונעצרה, הבעת הפתעה מהולה בהיסוס על פניה. בעודי מתקדמת, היא החליטה לשוב על עקבותיה. מקל הנחיה שלה נתקל באחד העמודים הנמוכים שאינם מאפשרים חניה על המדרכה והיא נעצרה שוב, אותה הבעת הפתעה מהולה בהיסוס נסוכה על פניה.

On my way to the pizzeria, a woman around my age was walking some distance ahead of me. According to her slow, calculating pace, and the guide cane she held before her, I realized that she was blind. Suddenly, she swerved to the left, toward the building that was there and stopped, a look of surprise mixed with hesitation on her face. As I advanced, she decided to turn back. Her guide cane bumped into one of the low pillars that don't allow parking on the pavement and she stopped again, the same expression of surprise mixed with hesitation on her face.

ראשה היה מורם, מופנה קדימה. "סליחה!" קראה אל האויר, מקוה שמאן דהוא ישמע אותה. נראה היה שהיא זיהתה את תנועתי, שכנראה מישהו קרב לעברה וקראה שוב. "סליחה!"

"הכל בסדר, גברת?" שאלתי, ניצבת מולה. "צריכה עזרה?"

"יש כאן סופרמרקט? אמרו לי ללכת לכיוון הזה", ענתה.

"אה, בהחלט, שתי שניות מפה", עניתי ואחזתי בזרועה. "בואי איתי!"

Her head was raised, facing forward. "Excuse me!" She called out to the air, hoping that somebody would hear her. It seemed that she recognized my movement, that somebody must have approached near her, so she called again. "Excuse me!"

"Is everything all right, lady?" I asked, standing in front of her. "Need help?"

"Is there a supermarket here? They told me to go this way," she replied.

"Oh, definitely, two seconds away," I replied and took her arm. "Come with me!"

היא הרימה את ידה ושילבה את זרועה בשלי, מושיטה את מקל הנחיה לפניה ואמרה: "תודה!" התחלנו ללכת לאט את הצעדים הספורים שנותרו עד לסופרמרקט. כשעמדנו מול הדלת הנפתחת, עצרתי מלכת והכרזתי: "הגענו!" היא חייכה אלי, מרימה את ידה אל כתפי, אחר מטפסת אל קצה ראשי, מניחה אותה שם וממלמלת תפילה. "השם יעזור לך בכל אשר תפני!" אמרה בקול רם וצלול. "אני מרגישה שאת טובת לב. מאחלת לך רק טוב!" היא קירבה את ראשה אלי, גיששה לאט ונשקה לי על לחיי. "תודה לך!"

"בהצלחה!" איחלתי לה. חיכיתי עד שנכנסה פנימה ומישהו ניגש אליה לסייע והלכתי משם.

She raised her hand and entwined her arm in mine, holding out the guiding cane before her and said: "Thank you!" Slowly we began to walk the few steps left to the supermarket. As we stood in front of the opening door, I stopped and declared: "We're here!" She smiled at me, raising her hand to my shoulder, then climbing to the top of my head, laying it there and murmuring a prayer. "HaShem will help you wherever you turn!" She said in a loud, clear voice. "I sense that you are kind. I wish you only good!" She put her head close to me, groped slowly and kissed me on the cheek. "Thank you!"

"Good luck!" I wished her. I waited until she was in and somebody came over to help her, and I walked away.

SpongeBob – Krusty Krab pizza

הריח הנפלא בפיצריה עורר את תאבוני והחלטתי לשבת במקום ולאכול פרוסה מהפיצה הטעימה. זמני היה בידי, הרי לא מיהרתי לשום מקום. יום ששי, שתיים בצהריים, הבישולים והנקיונות מאחורי. זמן יש לי.

The wonderful aroma of the pizzeria aroused my appetite and I decided to sit there and eat a slice of the tasty pizza. I had time. After all, I was in no hurry. Friday, two in the afternoon, the cooking and the cleaning behind me. I had time.

שלוש פרוסות ושתי כוסות מיץ תפוזים לאחר מכן, עשיתי את דרכי חזרה הביתה, נושאת בידי את הקרטון ובתוכו שאריות הפיצה שהצלחתי להתאפק מלטרוף. למרות הפיתוי, יש גבול למה שאני מסוגלת להכניס לקבתי בארוחה אחת.

Three slices and two glasses of orange juice later, I made my way back home, carrying the cardboard with the remains of the pizza I had been able to resist of devouring. Despite of the temptation, there is a limit to what I can bring into my stomach in one meal.

בדיוק כשהגעתי סמוך לסופרמרקט, נפתחה הדלת והאישה יצאה ממנה, נושאת בידיה מספר שקיות. "איזה ריח נפלא!" קראה. "ממש מעורר תאבון!"

חייכתי. "זו אני, ממקודם", אמרתי לה. "קניתי פיצה."

"מריח טעים מאוד!" אמרה וחייכה אלי.

"אכן היה לי טעים מאוד", אישרתי לה. "אכלתי שלוש פרוסות, לא יכולתי להתאפק."

Just when I arrived near the supermarket, the door opened and the woman came out carrying several bags. "What a wonderful smell!" She called. "Really appetizing!"

I smiled. "It's me, from before," I told her. "I bought a pizza."

"Smells very tasty!" She said, smiling at me.

"Indeed, it did taste very good," I assured her. "I had three slices, couldn't resist."

*******

שעתיים לאחר מכן, אחרי שחיסלתי את שאריות הפיצה שלי, עם שני קרטונים נוספים שקנינו לשבת (אחד לכל אחת מאיתנו), עזרתי לה לשאת את השקיות שלה לביתה. מסתבר שהיא שכנה. היא גרה בבנין סמוך לשלי אליו עברה לגור לא מזמן. חשבתי על העיתוי, איך לא הייתי צריכה לצאת היום, אך יצאתי בכל זאת ואיך נפגשנו כך באקראי. איך שתינו היינו במקום הנכון. נסתרות דרכי החיים המפגישות א/נשים.

Two hours later, after I had finished the remains of my pizza, with two more cardboards we bought for Shabbat (one for each of us), I helped her carry her bags home. Apparently, she is a neighbor. She lives in a building near mine, where she moved to recently. I thought about the timing, how I didn't have to go out today, but I went anyway and how we met at random. How we were both in the right place. Life has its mysterious ways to bring people together.

Rupert HolmesEscape

 

עוד לא חורף Not Winter Yet

מאניק סטריט פריצ'רז – עיצוב לחיים

Manic Street PreachersA Design for Life

הרוח תפסה אותי בלתי מוכנה. מבעד לחלון דירתי, נראה היה מזג האויר סביר, הפוך ממה שהחזאים איימו שיקרה.

The wind caught me unprepared. Through the window of my apartment, the weather seemed reasonable, the opposite from what the forecasters threatened to happen.

בדיוק ברגע בו דרכה כף רגלי מחוץ לבנין, כאילו היה זה סימן לרוח להתחיל לנשב בהכי חזק שהיא יכלה. חשבתי על אותו יום בו אמרת לי שאינך יכולה להתמודד יותר עם מה שאנחנו, שזה גדול מדי וכבד לך. גם אז נשבה רוח גדולה שטלטלה אותי בעוצמה שלא הייתי מסוגלת לעמוד בפניה. גם אז.

Just as I set my foot outside my building, as if it was a sign for the wind to begin to blow as hard as it could. I thought about the day when you told me you could not cope anymore with what we were, that it was too big and heavy for you. There was a big wind then too, that shook me in such an intensity that I could not resist it. Even then.

גם הגשם תפס אותי כשלא ציפיתי לו. מזג האויר נראה כלועג לחזאים, מתעתע בהם ובנו. לא חשבתי שירד גשם בערב, עת אעשה את דרכי לביתי, משום שזה היה צפוי לרדת רק בלילה. לא התכוננתי. שוב נזכרתי בך. טיפות הגשם הגדולות שהרטיבו לי את החולצה הקצרה, גולשות במורד גבי ומחלחלות אל גופי, העלו לנגד עיני את המשך אותו היום, אחרי שסגרת בפני את דלתך ולא הותרת לי שום אפשרות לחזור.

The rain too caught me when I was not expecting it. The weather seemed to mock the forecasters, deceiving them and us. I did not think it would rain in the evening, when I would make my way home, because it was expected to rain only at night. I did not prepare for it. Again, I remembered you. The big raindrops that wet my short shirt, sliding down my back and seeping into my body, brought to mind the rest of that day, after you closed your door and left me no chance to return.

******

"זה עוד לא חורף", הסבירה החזאית, "זה ממש בקטנה. זה רק הלילה ומחר בבוקר, ואילו בשבת כבר תהיה עליה בטמפרטורות." עוד לא חורף, הסברתי לעצמי, אין מה להכנס לפניקה עדיין.

"It's not winter yet," explained the weatherwoman, "it's just on a small scale, it's only tonight and tomorrow morning, while on Saturday it will already be an increase in temperature." It is not winter yet, I explained to myself, there was nothing to panic about yet.

 Emilie-Claire BarlowRaindrops Keep Fallin' On My Head

לב שבור Broken Heart

שרה ווהן – מנגינת הלב השבור

Sarah VaughanBroken Hearted Melody

מאז המקרה ההוא, בו כמעט ואיבדה את עצמה במהלך חמשת השבועות המטלטלים, היא נוהגת במשנה זהירות הן עם עצמה והן עם הזולת. בעיקר כלפי הזולת. לעצמה היא עוד עושה הנחות פה ושם.

Since that incident, in which she had almost lost herself during the shaky five weeks, she was being very careful with herself and with others. Especially towards others. To herself, she is still making discounts here and there.

היה יום רגיל. היא לא חשבה שיקרה בו משהו יוצא דופן. היא יצאה למרכז הקניות הרגיל שלה כמו בכל פעם. היא עלתה על האוטובוס, שילמה, התישבה וחשבה לעצמה שברבע השעה של הנסיעה היא תוכל לקרוא עוד מספר עמודים מהספר הדיגיטלי בו נהגה לקרוא בזמנה הפנוי, בדרך כלל באוטובוס או בתורים.

It was an ordinary day. She did not think anything unusual would happen. She went out to her usual shopping center like every time. She got on the bus, paid, sat down, and thought to herself that in the fifteen minutes of that trip she could read several more pages of the digital book she used to read in her spare time, usually on a bus or in queues.

הבושם העדין של האישה שהתישבה לצדה צד את אפה והיא הרימה את עיניה מן הנייד אליו הן היו דבוקות בענין רב. הספר בו קראה היה מרתק, אך האישה אליה הגניבה מבט, היתה הרבה יותר מעניינת. היא לא יכלה להסיר ממנה את עיניה.

The delicate perfume of the woman sitting next to her caught her nose and she looked up from her cellular to which her eyes were glued. The book she read was fascinating, but the woman to whom she sneaked a glance, was much more interesting. She could not take her eyes off her.

******

מזה מספר שבועות שהיא חשה תעוקה בחזה. היא הלכה להבדק כדי לשלול מחלה כלשהי, בעיקר כזו הקשורה ללב. לא נמצאו כל ממצאים פתולוגיים. הלב שלה תקין, רק שבור.

For several weeks she had felt a tightness in her chest. She did some tests in order to rule out any disease, especially one that could be related to the heart. No pathological findings were found. Her heart is normal, just broken.

Emma Gibbs – How being heartbroken was the best thing to ever happen to me

 

ראיתי אותה I Saw Her

הביטלס – ראיתי אותה עומדת שם

The BeatlesI Saw Her Standing There

ראיתי אותה. היא חשבה שלא הבחנתי בה, אך אני כן.

I saw her. She thought I had not noticed her, but I did.

תחזית מזג האויר אמרה שיהיה נעים. אכן, היה נעים, חמים. למרות שהשמש היתה מכוסה דוק של עננים, לא היה קר, היה נעים. לא נשבה רוח לצנן, כך שהיה חמים ונעים.

The weather forecast said it would be nice. Indeed, it was nice, warm. Although the sun was covered with a veil of clouds, it was not cold, it was nice. There was no wind to cool, so it was warm and pleasant.

ופתאום, ראיתי אותה. גל של כפור שטף לי את כל הגוף, מקצות אצבעותי ועד לקצוות שערות ראשי. מאחורי המשקפיים הכהים ששתינו הרכבנו, אי אפשר היה לראות את העיניים, אך את הבעות הפנים המופתעות – בהחלט כן. זה היה להרף עין ומיד התאוששנו וכל אחת השתלטה על עצמה והפנתה את מבטה לכיוון סתמי, כאילו לא הבחנו זו בזו.

And suddenly, I saw her. A wave of frost swept my whole body, from my fingertips to the tip of my head. Behind the dark glasses we wore, we could not see the eyes, but the surprised expressions on our faces – definitely yes. It was for an instant and we immediately recovered and each took control of herself and turned her gaze at an unspecified direction, as if we did not notice each other.

היה נעים, היה חמים, אך לי היה קר נורא.

It was nice, it was warm, but I felt terribly cold.

 

האמהות והאבות – ראיתי אותה שוב

The Mamas & the PapasI Saw Her Again

שום מקום Nowhere

מקום על המטאטא

Room on the Broom

היא צצה לה משום מקום, ככה פתאום. מציבה את שתי מזוודותיה על הרצפה אחרי ששחררה אותן מהמטאטא עליו היו תלויות, הביטה בי במבט מחויך שאמר 'הנני'.

She came out of nowhere, just like that, suddenly. Placing her two suitcases on the floor after she released them from the broom on which they hung, she looked at me with a smiling gaze that said 'here I am'.

הנה היא, אמרתי לעצמי, בכבודה ובעצמה. זה היה הזוי. לגמרי. הקשר בינינו ניתק לפני יובלות ופתאום, ככה, היא מופיעה פה כאילו לא עבר זמן רב, כל כך הרבה זמן. מוזר, אמרתי לעצמי, מאוד מוזר. למה היה נדמה לי שאינה כבר בין החיים? שום דבר לא היה ברור לי.

Here she is, I said to myself, in person. It was hallucinatory. Completely. The connection between us broke off ages ago and suddenly, just like that, she appears here as if it wasn't a long time that passed, such a long-long time. Strange, I said to myself, very strange. Why did I think she was not among the living? Nothing was clear to me.

הדלת היתה פתוחה עדיין ואני עמדתי שם, עדיין מחזיקה בידית, איני מאמינה למראה עיני. "את יכולה לסגור את הדלת", אמרה בקולה הנחרץ שרדף אותי במשך השנים בהן חיפשתי אחריה, "איני הולכת לשום מקום."

The door was still open and I stood there, next to it, still holding the handle, unable to believe my eyes. "You can close the door," she said in her firm voice, which haunted me over the years when I searched for her. "I'm going nowhere."

ניקול קרואזי – לעולם לא אעזוב אותך

Nicole Croisille – I'll never leave you