הדיבר החמישי The Fifth Commandment

The Fifth Commandment (2008) Official Trailer

 

כמה שלא נשתדל, עדיין יש לנו את הדימוי של האחר בראש כפי שאנחנו רואות אותו ולא כפי שהוא באמת. כך גם אנו מתיחסים אליו.

No matter how hard we try, we still have the image of the other in our head as we see them and not as they really are. That's how we treat them too.

את חושבת 'דתיים', את רואה את הלבוש שלהם, את המנהגים שלהם ובעיקר את המצוות שהם מצווים לקיים ובלי חריגה כלשהי. ומנגד, את רואה את ההמצאות והחידושים שלהם ואומרת לעצמך שהם לא השתנו ותמיד יש להם דרכים לעקוף את מה שאין הם רוצים לבצע. אפשר גם לראות את זה כהתאמתם לחיים המודרניים.

You think 'religious people', you see their attire, their customs and especially the commandments they are commanded to uphold and without any deviation. On the other hand, you see their inventions and innovations and tell yourself that they have not changed and always have ways to get around what they don't want to do. This can also be seen as their adaptation to modern life.

אני עולה במדרגות, חוזרת מטיול בעיר. בדרך כלל שקט בשעה זו של היום, אך הפעם רעש והמולה: ילדי השכנים הדתיים עומדים לפני דלת דירתם ובוכים בעוד אמם נוזפת בהם. הגדול, בן 5, יורק על אחיו הקטן ממנו, בן ה-3.5 ומוציא מלים מפיו שלא חשבתי שילד דתי יודע אותם. אני בהלם. הלכה התדמית שלהם בעיני.

I go up the stairs, back from a walk in the city. It is usually quiet at this time of day, but this time there is noise and tumult: the children of my religious neighbours stand in front of their apartment door and cry while their mother scolds them. The eldest, 5, spits on his younger brother, who is 3.5 years old, and utters words from his mouth that I didn't think a religious child knew. I'm shocked. Their image I had in my mind of them, has gone.

"די!" צורחת עליו האם, "מספיק עם זה!"

החצוף הקטן מביט בה ומתחיל לירוק גם עליה וצועק בחזרה: "חוצפנית אחת! את לא תגידי מה לעשות!"

אני רואה איך האם מאדימה ונראה לי שלולא נוכחותי, היא לא היתה חוסכת את שבטה ממנו. שתינו מחליפות מבט ואני מתקרבת לאוזנה ושואלת אותה בקול נמוך אם מותר לי להעיר הערה בונה. היא מחוה בידה לאישור.

"Enough!" His mother yells at him, "enough already!"

The little impudent looks at her and starts to spit at her too and yells back: "You cheeky!  You won't tell me what to do!"

I see the mother reddening and I think that if it were not for my presence, she would not have spared her rod from him. The two of us exchange a glance and I approach her ear and ask her in a low voice if I may make a constructive comment. She gestures in approval.

"הגד נא, קטנצ'יק", אני פונה אל הגדול תוך שאני מלטפת את ראשו מעל הכיפה השחורה שהוא חובש, "לא סיפרת לי בשבוע שעבר שאתה כבר יודע לקרוא?"

הינוקא מהנהן בראשו ואומר בגאוה: "בטח! הרבה מלים!"

כשסיפר לי על כך בשבוע שעבר, הוא דקלם בפני את אותיות הא'-ב' חמש פעמים ברצף. לי יש סבלנות והתכוננתי לעוד, אך אמו באה לעזרי וקראה לו הביתה. הפעם, בטרם יתחיל בדקלומו, הקדמתי לשאול: "יכול להיות שכבר לימדו אתכם את עשרת הדיברות?" ידעתי שכן, משום שאמו סיפרה לי על כך לפני יומיים.

"Tell me, little one," I turn to the oldest, caressing his head above the black kippah (yarmulke) he wears. "Didn't you tell me last week that you can read?"

The infant nods and proudly says: "Sure! Lots of words!"

When he told me about it last week, he recited the ABCs five times in a row. I have patience and prepared myself for more, but his mother came to my rescue and called him home. This time, before he begins his recitation, I ask him in advance: "Can it be that you have already been taught the Ten Commandments?" I knew he was, because his mother told me about it two days ago.

"בטח!" הוא עונה בבטחון ומתחיל לדקלם כשהוא זוקף את אגודלו:

" אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ…" הוא מהסס ונושא את עיניו אל אמו. זו מעודדת: "אֲשֶׁר… הוֹצֵאתִיךָ…" הפספוס ממשיך: "מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". הוא מצרף את אצבעו לאגודל הזקוף ושוב נושא את עיניו אל אמו, אך אני מקדימה אותה ומדקלמת: "לֹא יִהְיֶה לְךָ…" והוא ממשיך: "אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל…" הוא מהסס לרגע וממשיך: "וְכָל-תְּמוּנָה."

"יפה מאוד!" אני עושה את עצמי כמתלהבת. מה לעשות, צריך לעודד, למרות שזה ממש לא הקטע שלי. "מה הדיבר השלישי?" כידוע, יש לי סבלנות. אני מחכה שיגיע לחמישי.

האמה מצטרפת לחברותיה והוא מדקלם ברצף: "לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא." קמיצה נכנסת לשרות ו"זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ." אני מחכה לדיבר הבא.

"Sure!" He answers confidently and begins to recite as he raises his thumb:

"I am the Lord thy God…" He hesitates and looks up at his mother. She encourages: "Which have… brought thee…" The infant continues: "Out of the land of Egypt. He adds his finger to his erect thumb and again looks up at his mother, but I precede her and recite: "Thou shalt have no…" And he continues: "Other gods before me.      Thou shalt not make unto thee any graven…" He hesitates for a moment and continues: "And no image."

"Very nice!" I make myself look excited. What to do, you have to encourage, even though it's really not my thing. "What is the third commandment?" As you know, I have patience. I wait for him to get to the fifth.

The middle finger joins its friends and he recites in a sequential manner: "Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain." The ring finger comes into service and "Remember the Sabbath day, to keep it holy." I wait for the next commandment.

"כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ!" הוא מכריז בקול רם ומביט באמו, מחכה כנראה למחיאות כפיים מצדה.

"אתה יודע מה זה אומר?" אני שואלת בסקרנות אמיתית כדי להבין מה לימדו אותו.

"זה… זה…" אני רואה את הגלגלים במוחו עובדים במרץ כדי להזכר מה דחסו לו על הדבר הזה. "זה…"

"Honour thy father and thy mother!" He declares in a loud voice and looks at his mother, presumably waiting for applause from her.

"Do you know what that means?" I ask with genuine curiosity to understand what they have taught him.

"It's… it's…" I see the wheels in his mind working hard to remember what they were cramming him about this thing. "It's…"

טוב, נו, אני אמנם אישה סבלנות, אך אין לי את כל היום ולכן אני מזרזת את העניינים: "האם זה אומר שכאשר אתה אוכל במבה או שוקולד, אתה מכבד בהם את אמא ואבא?"

"כן", הוא משיב מיד, אך אני רואה שהמחשבות עדיין מתרוצצות לו מתחת הכיפה.

אני בטוחה שאין הוא חושב שזה לא הגיוני, משום הבמבה לא היתה קיימת בעת מעמד מתן הדיברות. הוא רק בן חמש, לא ממש בקיא בהיסטוריה של התנ"ך. אני מנסה שוב: "לא הסבירו לכם מה פירוש 'לכבד' בדיבר הזה?"

Well, nu, I'm a patient woman, but I don't have the whole day, so I speed things up: "Does that mean that when you eat Bamba or chocolate, you treat Mom and Dad too?"

"Yes," he replies immediately, but I can see that the thoughts are still running under his Kippah.

I'm sure he does not think it makes no sense, because the Bamba didn't exist at the time of the giving of the commandments. He is only five years old, not really familiar with the history of the Bible. I try again: "Didn't they explain to you what it means to 'honour' in this commandment?"

בתמצית:

השקעתי. הסברתי. נהניתי לראות איך אמו נדהמת מכך שחילונית כמוני יודעת את עשרת הדברות בעל פה. הוא התנצל והבטיח לא לנהוג יותר בחוצפה כלפי אמו (כלפי אביו הרי אינו מעז). לא היה לי זמן להאריך את השיעור ולדון גם ביחסו כלפי אחיו הצעיר ממנו. אני צופה שההזדמנות המתאימה עוד תיקרה בדרכנו.

In Essence:

I invested. Explained. I enjoyed seeing his mother amazed that a secular woman like me knew the Ten Commandments by heart. He apologized and promised not to behave more brazenly toward his mother (toward his father, he does not dare). I had no time to extend the lesson and discuss his attitude toward his younger brother. I expect that the right opportunity will occur at some point.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: