ארכיון חודשי: דצמבר 2018

נשיקה בחצות 2018 A Kiss at Midnight

הטלפון הנייד צפצף והתריע על הודעה נכנסת כמה דקות אחרי שהדלקתי אותו. "בואי! בואי! בואי!" היא קוראת לי אליה.

The cell phone peeped and alerted an incoming message a few minutes after I turned it on. "Come! Come! Come!" She calls me to her.

לא ממש בא לי, אך אני בודקת את האפשרויות: אם יהיה מקום במטוס אליה, אם זה יהיה במחיר סביר ואם בשעה סבירה. הכל התקיים, אך עדיין לא התחשק לי להזיז את עצמי. אצלנו 150c ואצלה 9. תשע!!! האם שוה לי לקפוא מקור בפאריז רק בשביל להתנשק איתה בחצות? לא בטוח.

I don't really feel like it, but I'm looking into the possibilities: if there will be a sit for me on the plane to her, if the price will be reasonable and will the flight be at a reasonable time. Everything ticked, but I still didn't feel like moving myself. We have 150c and she has 9. Nine!!! Is it worth for me to freeze in Paris just for the chance of kissing her at midnight? I'm not sure.

Welcome to 2018! Sydney New Year’s Eve Fireworks

בחצות היום, עולה מולי בסקייפ חברה בסידני אוסטרליה שמזמינה אותי לצפות בתצוגה המוקדמת של הזיקוקים ממרפסת ביתה שבחוף קוּגִ'י (Coogee Beach) לטובת הילדים האוסטרליים שלא רצוי כי יהיו ערים בחצות. אצלה תשע בערב. הזיקוקים נחמדים, לא עוצרי נשימה, רגילים כמו אצלנו ביום העצמאות. הזיקוקים המרהיבים באמת יעופו מעלה ויתפוצצו שלוש שעות לאחר מכן, על הגשר של נמל סידני.

At midday, a friend from Sydney Australia calls me on Skype and invites me to watch the early fireworks from her balcony at Coogee Beach. This early display is for the Australian children who should not be awake at midnight. It's nine o'clock in Sydney. The fireworks are nice, not breathtaking, they are ordinary like ours in Israel on Independence Day. The really spectacular fireworks will fly and explode three hours later, on Sydney Harbour Bridge.

ישנה טיסה אחר הצהריים ונוספת בערב. אני רוצה לצפות בשידור ישיר בזיקוקים מגשר סידני, כך שנותרה הטיסה בערב. אני מחליטה להחליט רק אחרי שאצפה בזיקוקים. האוסטרלית ואני סופרות יחד לאחור ומרעיפות זו על זו נשיקה וירטואלית. אצלנו כבר שלוש אחר הצהריים.

There is an afternoon flight and an another in the evening. I'd like to watch in live the fireworks from the Sydney Bridge, so the option of the evening flight remains. I decide to decide only after I'll watch the fireworks. The Australian and I count back together and give each other a virtual kiss. It's three o'clock in the afternoon here.

Sydney New Year’s Eve Fireworks 2019

כפי שאפשר לראות, היו הזיקוקים מרהיבים ביותר. אני מודה לחברתי ומניחה לה לפרוש ללילה שלה. שנה חדשה התחילה שם למטה.

As you can see, the fireworks were spectacular. I thank my friend and let her retire for her night. A new year began down there.

במשפט אחד:

החלטתי לא לטוס. השכנים הזמינו אותי לחגוג איתם את הנובי גוד וזה נראה לי מעניין. בחצות הלילה אנשק את המזוזה שלי.

In one sentence:

I decided not to fly. The neighbours invited me to celebrate Novy God with them and it seemed intriguing. At midnight I will kiss my mezuzah.

היא רצתה להתכרבל She Wanted to Snuggle

סלט ירקות עם זיתים וקולרבי Vegetable salad with olives and kohlrabi

סלט ירקות עם זיתים וקולרבי  Vegetable salad with olives and kohlrabi

היה קר לפקוח עיניים לעוד בוקר אפור וגשום. בדרכי למקלחת, אני מדליקה את תנור החימום החשמלי בחדר העבודה. זה אמור להתחמם תוך מספר דקות.

It was cold to open my eyes for another rainy grey morning. On my way to the shower, I turn on the electric heater in the study. It should warm up in a few minutes.

אצלנו, זה יום עבודה רגיל; אצלה, היא בחופשה בפאריז. אני מכינה לעצמי את ארוחת הבוקר הרגילה שלי ומתעתדת לסעוד אותה במטבח. היא שולחת לי הודעה: "סקייפ?"

"אם תרצי לסעוד איתי", אני משיבה, "אני כבר מסיימת להכין את הסלט. נפגש בעוד כעשר דקות?"

"בהחלט!" היא מסמסת חזרה. "הכנת גם לי, כן?"

For us, it's a normal working day; with her, she is on vacation in Paris. I make my usual breakfast and plan to dine in the kitchen. She sends me a message: "Skype?"

"If you want to dine with me," I reply, "I'm already finishing the salad. Shall we meet in about ten minutes?"

"Definitely!" She texts back. "You made for me too, yes?"

ירקות לסלט Vegetables for salad

ירקות להכנת סלט  Vegetables for preparing ze salad

אמהּ מנופפת בידה מאחוריה ומברכת אותי לשלום. "למה לא רואים אותך?" היא שואלת בנימוס. מה אני יכולה לענות לה, שהבת שלה נדדה למחוזות רחוקים אליהם אין לי כוונה להגיע? אני מחייכת אליה ושואלת לשלומה. "Tout va bien, merci", היא משיבה ועוזבת אותנו לנפשנו.

Her mother waves with her hand behind her and congratulates me. "Why don't we see you?" She asks politely. What can I say to her, that her daughter has wandered to distant places to which I have no intention to reach? I smile at her and ask how she is. "Tout va bien, merci", she replies and leaves us alone.

"Bon appétit!", היא אומרת למראה צלחת הסלט שאני מראה לה. "Ça a l'air bien."

"מֵרְסִי", אני עונה, "Il y a aussi pour toi."

עכשו תורהּ להודות לי. חבל שאי אפשר באמת להעביר אליה את חלקה באוכל. היכן סקוטי כשצריכות אותו?

"Bon appétit!" She says at the sight of the salad plate I'm showing her. "Ça a l'air bien."

"Marci," I reply, "Il y a aussi pour toi."

Now it is her turn to thank me. Too bad you can't really transfer her share of the food. Where is Scotty when you need him?

"אולי תבואי?" היא שואלת.

לא ממש בא לי לצאת מן הבית בקור הזה ולטוס לקור עז יותר. הקור המקומי בכל זאת עדיף לי. אני מתנצלת שיש לי עבודה שעלי לסיים עוד היום. אצלנו, יום עבודה; אצלן, מתכוננות לקבל את פני השנה החדשה שלהן.

"אז אולי מחר? לא היית רוצה להתכרבל איתי?" קולה רך, מתפנק.

אם הייתי רוצה? לא יודעת. זה יותר מדי מאמץ בשביל התכרבלות. "נראה איך אקום מחר", אני עונה ושתינו יודעות שזה לא יקרה.

"Maybe you'll come?" She asks.

I don't really feel like leaving the house in this cold and fly to a colder weather. I prefer my local cold. I apologize for having some work to finish today. For us, it's a working day; with them, they are preparing to welcome their New Year.

"So maybe tomorrow? Wouldn't you like to snuggle with me?" Her voice is soft, indulgent.

If I wanted to? I don't know. It's too much effort for a snuggle. "We'll see how I get up tomorrow," I reply, and both of us know it won't happen.

במשפט אחד:

קר בפאריז, קר מאוד.

In one sentence:

It's cold in Paris, very cold.

אגנס אובל – דלק לאש

Agnes ObelFuel to Fire

שבת של שמיים אפורים Saturday of Grey Skies

מלודי גרדוט – הגשם

Melody Gardot – The Rain

בארבע ועשרים אחר הצהרים החל לרדת הזרזיף לו ציפינו. כל היום התאפקו השמיים האפורים, אך לבסוף נכנעו לדחף והזילו מימיהם אל האדמה הרוויה.

At four-twenty in the afternoon the drizzle we expected began to drop. All day long the grey skies held back, but in the end they gave in to their impulse and cast their water on the saturated soil.

Melody Gardot – So we meet again

 

אל עצמי To Myself

ג'ואן ארמטרדינג – Me Myself I

Joan Armatrading – Me Myself I

סרתי לבקר את עצמי. מה שמצאתי, נעם לי מאוד.

I went to visit myself. What I found pleased me very much.

"תגידי", היא אומרת לי, קולה מביע תהייה, "איך זה שאת מרוצה כל כך מעצמך?"

אני מביטה בה בתמיהה, אין לי שמץ של מושג מאין זה הגיע ומה רצתה לומר בזה. "מה לא בסדר? את לא מרוצה מעצמך?"

"לא", היא עונה ללא שהיות. "יש לי מלא דברים לתקן בעצמי."

"מלא דברים?" אני תוהה. בגילנו, לא נראה לי שיש לנו עוד הרבה זמן לשנות ולהשתנות, שלא לומר לתקן.

"Tell me," she says to me, her voice expresses wonder, "How come you're so pleased with yourself?"

I look at her surprised, I have no idea where it came from and what she wanted to say by this. "What's wrong? Aren't you happy with yourself?"

"No," she replies without hesitation. "I have a lot of things to fix in myself."

"Lots of things?" I wonder. At our age, I don't think we have much time to change things and change ourselves, let alone fix.

קראתי פעם ראיון עם דוגמנית מבוקשת מאוד והמראיינת שאלה אותה אם היא מרוצה מאיך שהיא נראית. חשבתי לעצמי: דוגמנית, מה יש לה לא להיות מרוצה מהמראה שלה? הרי זה מה שעושה אותה למה שהיא מבחינה מקצועית ובשלו היא מבוקשת. לולא המראה המהמם שלה, לא היו לוקחים אותה. זה היה לפני שהבינו שהקונות אינן מטומטמות ואין הן מבקשות להדמות לאף דוגמנית, משום שאין לזה סיכוי, אלא מעוניינות בבגדים או במוצרים אחרים שמתאימים להן ולא לדוגמנית כלשהי, מהממת ככל שתהיה.

Once I read an interview with a very sought-after model and the interviewer asked her if she was pleased with how she looked. I thought to myself: A model, why wouldn't she be satisfied with her appearance? It is what makes her what she is professionally and in demand because of it. If it were not for her stunning look, they would not have hired her. It was before they realized that the shoppers were not stupid and did not want to look like any model, because there was no chance it could happen, and they wanted clothes and other products that suited them and not any model, however stunning.

תשובתה של הדוגמנית הממה אותי. "לא ממש", היא השיבה למראיינת, "יש לי מלא פגמים שאני צריכה לתקן."

"מלא פגמים?" שאלה המראיינת ומתוך הקריאה אפשר היה לדמיין את התמיהה בקולה. "אילו פגמים?"

"עזבי, איני רוצה להכנס לזה ולפרט, אבל בהחלט יש לי. אף אחד אינו מושלם".

The model's response stunned me. "Not really," she replied to the interviewer. "I have a lot of defects that I have to correct."

"A lot of defects?" The interviewer asked, and even from reading one could imagine the puzzlement in her voice. "What defects?"

"Forget it, I don't want to go into this and specify, but I do have, no one is perfect."

אנחנו מה ומי שאנחנו, בעיקר אחרי שהגענו לגיל הזה שבו עדיף שנהנה מעצמנו ומחיינו ולא נבזבז את זמננו על כל מיני קשקושים מיותרים. את התהיות והתיקונים עדיף לעשות בגיל מוקדם הרבה יותר, בסביבות גיל שלושים ואז לבחון את עצמנו ולבדוק אם אנחנו מרוצות מעצמנו. אם לא עשינו זאת עד כה, לא חבל? עכשו הזמן להנות מהפירות.

We are what and who we are, especially after we have reached this age where it is better to enjoy ourselves and our lives and not waste our time on all kinds of unnecessary nonsense. The queries and corrections are better done at a much earlier age, around the age of thirty, and then examine ourselves and see if we are satisfied with ourselves. If we have not done so before, isn't it a shame? Now it's time to enjoy the fruits we got.

במשפט אחד:

אין לי כוח לכל המקטרגות הללו, המעבירות את חייהן בביקורת שלילית על כל העולם במקום להנות מחייהן ולפרגן לזולתן. אולי זו ההנאה שהן מפיקות?

In one sentence:

I don't have any strength for all those negative types who pass their lives in damaging criticism of the whole world instead of enjoying their lives and encourage others. Maybe it's their pleasure?

אגנס אובל – המלים מתות

Agnes Obel – Words Are Dead

משמורת (סרט) Custody (movie)

משמורת – קדימון

Custody – Trailer

Jusqu'à la garde – Trailer

גירושין הם דבר מכוער. שאלתן את עצמכן למה זוג, שהתחתן מתוך אהבה בדרך כלל ושאיפה משותפת לחיים טובים יחד, הופך להיות לאויב ונוקם זה לזו ולסביבתו?

Divorce is an ugly thing. Did you ask yourself why a couple, who had married out of love and a common aspiration for a good life together, becomes an enemy and avenges to each other and its surroundings?

הסרט הזה בוחן מה קורה בין בני זוג שרבים על זכותו (או לא) של האב להתראות עם בנם בן ה-11. הוא אינו עוסק בסיבות לגירושין, מה שקדם להם וכד', אלא בנקודה ספציפית של מאבקו של האב לשמור על קשר עם בנו ומאבקה של האם למנוע זאת ממנו. אין לנו מושג מה קרה לפני המאבק וגם לא יהיה לנו מושג מה יקרה לאחריו, אלא אם כן יחליט הבמאי לתקן כמה מטעויותיו המשמעותיות (לטעמי) בסרט הזה וייצור סרט המשך.

This movie examines what happens between a couple who fights about the father's right (or not) to see their 11-year-old son. It does not deal with the reasons for their divorce, what precedes it etc., but rather at a specific point of the father's struggle to maintain contact with his son and the mother's struggle to prevent him from doing so. We have no idea what happened before the struggle and we will have no idea what will happen after, unless the director decides to correct some of his significant mistakes (in my opinion) in this film and create a sequel.

הסרט זכה לביקורות אוהדות מקיר לקיר, מה שעורר אצלי ציפיות, אך במהלכו ממש לא נפלתי מהכסא, אם לנקוט בלשון המעטה. גם לא חברותי. זה לא סרט הדור וגם לא סרט השנה. ישנן לסרט איכויות מסוימות, אך יחד עם זאת, יש בו לא מעט מגרעות. ישנן לפחות שתי סצנות מיותרות, שאין לאף אחד מושג לשם מה הן הובאו בסרט, משום שאין הן מוסיפות לו כהוא זה, אלא מעצבנות על שאין להן פתרון. סצנת הפתיחה, בה צועדות השופטת ועוזרתה מלשכתה אל החדר בו נערך הדיון והסצנה בה בתם בת ה-18 בודקת אם נכנסה להריון. יש עוד וחבל. יש אקדח, אך לא נעשה בו שימוש באף מערכה, אם אשתמש במטפורה הידועה.

The movie received favourable reviews from wall to wall, which aroused my expectations, but during watching it I really did not fall from my chair, to put it mildly. Neither did my friends. It's not a great movie nor a movie of the year. It has certain qualities, but at the same time it has quite a few shortcomings. There are at least two unnecessary scenes, for which no one has a clue as to what they were brought to this film, because they don't add to it in the least, but are annoying because they have no solution. The opening scene, in which the judge and her assistant walk from her office to the room where the discussion is held, and the scene in which their 18-year-old daughter checks whether she is pregnant. Too bad there are more. There is a gun, but it is not used in any act, if I may use the known metaphor.

יחד עם זאת, יש לסרט הזה חשיבות רבה על שהוא מעלה את סוגיית הגבר האלים ומראה בצורה ריאלית את החיים בצלו. במלים אחרות: התמודדותה של משפחה עם המציאות הקשה בה היא נתונה בגלל הגבר האלים. המנחה שלנו העלתה נקודה חשובה בהקשר הזה כשאמרה שאנו שומעות כמעט מדי יום על אלימות של גברים כלפי נשים וזה עובר לנו ליד האוזן כי איננו חוות את זה, לשמחתנו. הסרט הזה מציג לפנינו את האלימות הזו בצורה ריאליסטית ממש, אם כי זה אינו סרט דוקומנטרי. השאלה האישית שכל צופה צריכה לשאול את עצמה היא במה תורם הסרט הזה להפחתת האלימות או, עדיף, למיגורה כליל. כמו באפקט הפרפר: משק כנפי הסרט באולמות הקולנוע ועל גבי מסכים אחרים יגרום בסופו של דבר למיגור האלימות בכל רחבי העולם. לדאבון הלב, סרט אינו יכול לעשות זאת, אלא הממשלה בחקיקת חוקים מתאימים נגד האלימים וסוכני אכיפת החוק שיפעלו ולא יעמדו בחיבוק ידיים מנגד בזמן שנשים חוות אלימות.

However, this film has great importance in that it raises the issue of the violent man and realistically shows life in his shadow. In other words: a family's coping with the harsh reality it faces due to the violent man. Our guide raised an important point in this context when she said that we hear almost daily about men's violence towards women and it passes us by the ear because we don't experience it, to our joy. This film presents us with this violence in a realistic way, although this is not a documentary. The personal question each viewer should ask herself is whether this film contributes to the reduction of violence or, preferably, to its total eradication. Like in the butterfly effect: the wings of the film in the cinema halls and on other screens will ultimately eliminate violence all over the world. Unfortunately, a film can't do this, but rather the government has enacted appropriate laws against the violent and law enforcement agents who will act and not stand idly by while women are experiencing violence.

האיכויות בסרט רבות. כצופה, חשבתי שהן מבריקות מאוד, עולות על המגרעות והן שעושות את הסרט. ישנן בו סצנות מעולות שמעניקות את המשמעות לסרט. אני רוצה להעיר, שזה – כמו כל דבר בחיים – ענין של טעם אישי. מבחינתי, הסצנות הללו היו מצוינות, אך היו כאלה מבין שותפותי לצפיה שטענו שהסצנות הללו ארוכות מדי ומשעממות מאוד. בהחלט ענין של טעם אישי. בזמן הצפיה, אי אפשר שלא לחוש אי נוחות ורצון עז שהסצנות הללו תעבורנה כבר והן כל כך ארוכות וכל כך מעצבנות וכל כך מעוררות אי נוחות. יש רצון עז לברוח מן הסצנות הללו. בזאת, נעשתה פה עבודה מדהימה מבחינת התסריט והבימוי (של אותו אחד – קסאבייה לגראן), משום שהצופה טועמת מהטעם המר של המצב אותו הוא רצה התסריטאי והבמאי לתאר. ההבדל בין הצופה למציאות אותה מתארות הסצנות הללו, הוא שהצופה יכולה לקום וללכת, לצאת מאולם הקולנוע ולהשתחרר מהמועקה שהן מעלות בה, ואילו בחיים זה לא מתאפשר. בזמן הצפיה את חשה אי נוחות רבה ואינך יכולה שלא לחשוב על איך היית את פועלת לוא איתרע מזלך והיית נקלעת למצבים כאלה. הרבה מאוד חומר למחשבה בעקבות החויה שהסרט מעניק לך.

The film has numerous qualities. As an observer, I thought they were brilliant, exceed the faults in the film and actually making it. It has great scenes that give meaning to the movie. I want to point out that this is like everything in life – a matter of personal taste. As far as I was concerned, these scenes were excellent, but there were among my friends with whom I shared watching the film, that claimed these scenes were too long and boring. Definitely a matter of personal taste. As you watch, you can't help it, but feeling uncomfortable and anxious that these scenes will pass already and they are so long and so annoying and make you feel so uncomfortable. There is a strong desire to escape from these scenes. With this, an amazing work was done in terms of the screenplay and directing (of the same one – Xavier Lagon), because the viewer gets to taste the bitter taste of the situation that the screenwriter and the director wanted to describe. The difference between the viewer and the reality described by these scenes is that the viewer can get up and leave the movie theatre and be released from the stress they raise in them, but that's not possible in real life. While watching, you feel very uncomfortable and can't help thinking about how you would have acted if you had been in such trouble. A lot of food to think about due to the experience the film takes you through.

הערה חשובה שהמנחה העירה, לגבי הסאונד בסרט, נוגעת לעובדה שאין בו מוזיקה. לולא העירה זאת, אני בספק אם היינו שמות לב, משום שכדבריה, לא תמיד אנו שמות לב למוזיקה במהלך סרט, זו מלוה אותו כדי לעורר בנו את הרגשות שהתסריטאי ו/או הבמאי רצו לעורר. כאן, רצה הבמאי (שהוא גם התסריטאי) שהסרט יהיה ריאליסטי ככל האפשר. לכן, אין בו מוזיקה ורק צלילי החיים מלוה אותו במהלך הסצנות. לדברי הבמאי, בחייהן של קורבנות אלימות משפחתית, גם הצלילים הרגילים הם חלק מן האימה היומיומית, כגון החרדה שמעורר בהן הרעש של מפתח במנעול הדלת.

An important note that our guide commented on the sound in the film concerns the fact that there is no music in it. If she wouldn't mention this, I doubt we would have noticed, because, as she put it, we don't always notice the music during a film, it accompanies it to evoke in us the feelings the scriptwriter and/or the director wanted to evoke. Here, the director (who is also the screenwriter) wanted the film to be as realistic as possible. Therefore, it has no music and only the sound of life accompanies it during the scenes. According to the director, in the lives of victims of domestic violence, the usual sounds are also part of everyday horror, such as the anxiety caused by the noise of a key in the door lock.

לסיכום:

הדעות בינינו באשר לחשיבותו של הסרט ולפרסים שגרף היו חלוקות. אני חושבת שהגזימו בפרסים, אם כי יש לו חשיבות בהעלאת הנושא ובטיפול בו, למרות שזה לא נעשה בצורה הכי מדהימה. כמה מאיתנו חשבו שהסרט חשוב ביותר, אם כי גם הן הסכימו שיש בו בעיות רבות מבחינה אמנותית. לגבי המשחק המצוין של כל השחקנים – על כך לא היו בינינו כל חילוקי דעות. כולנו הללנו פה אחד את משחקו המצוין של הילד (תומה גיוריה), שודאי נכונו לו גדולות ונצורות.

In conclusion:

Our views on the importance of the film and the awards it received were divided. I think they have exaggerated with their awards, although it is important with raising the issue and deal with it, even though it was not done in the most amazing way. Some of us thought the film was very important, although they also agreed that artistically, it had many problems. As for the excellent acting played by all the actors – there was no difference of opinion what so ever between us. We all unanimously praised the child's excellent acting (Thomas Gioria), who is probably going to be a great actor.

אישה סופרת Woman Author

הרעיה – קדימון

The Wife – Trailer

 

ישנם סרטים טובים וחשובים, שהסיפור שלהם מצוין, רק הבעיה היחידה שלהם שהם אינם מסופרים היטב, כלומר: התסריט לא משהו. הם יכולים היו להתעלות הרבה יותר מן התוצאה שהוגשה לנו, למרות שהשחקנים עשו עבודה מצוינת.

There are good and important films, whose story is excellent, but their only problem is that they are not well told, that is, their screenplay is not good. They could have been much better than the result we were given, although the players did a great job.

הסרט מבוסס על ספר בשם זה של הסופרת מג ווליצר, אותו טרם קראתי. העלילה מעניינת מאוד, השחקנים מעולים, אך התסריט בעייתי. אני בטוחה שאפשר היה להגיש לנו את הסרט בצורה טובה יותר. אחרי צפיה בסרטים מעולים כמו "עולמות נפרדים" ו"החיים עצמם", שהתסריטים שלהם מחזיקים את הקהל על הקצה, את כבר מצפה ליותר מתסריט, שלא יהיה רגיל.

The film is based on a book with the same name by the author Meg Wolitzer, which I have not yet read. The plot is very interesting, the actors are excellent, but the screenplay is problematic. I'm sure that the film could been presented better. After watching great movies such as "Worlds Apart" and "Life Itself," whose screenplay keeps the audience on its toes, the viewers expect more of a screenplay, not to be standard.

השאלות המוסריות שהסרט מעורר, ההפעלה של התאים האפורים למחשבה על מה שאנו צופות בו, עושות את הסרט למענין. אני אוהבת כשמגישים לי חומר למחשבה. מבחינה זו, הסרט עושה את העבודה. שאלות כמו איך זה להיות האישה מאחורי הגבר, למה להיות כזו ובמה זה מתבטא ועוד שאלות רבות אחרות שעולות אצל הצופות, מעוררות את ההשוואה הבלתי נמנעת בין התקופה אותה מתאר הסרט לבין תקופתנו אנו ואם דבר כזה מתרחש גם בימינו.

The ethical questions that the film raises, the activation of the grey cells at the thought of what we are watching, make the film interesting. I like it when I get food for the thought. In this respect, the film does the trick. Questions like what it is to be the woman behind the man, why to be like this and how it is expressed, and many other questions that arise in the viewers' mind, evoke the inevitable comparison between the period described in the film and our time, and if such a thing occurs today.

אנחנו חבורה של שבע נשים שנוהגות לצפות יחד בסרטים ובהצגות, כשלאחריהן אנו נוהגות להתכנס בבית קפה כדי להשיב את נפשנו ולחלוק בחוויותינו. אני אוהבת את הדיונים הללו, המעשירים את חוויית הצפיה. לא תמיד כולן מופיעות ופעמים לא מעטות חברות מביאות חברות נוספות. בסרט הזה היינו תריסר, שהסכימו פה אחד שזה סרט חשוב וראוי לצפיה נוספת. דבר נוסף עליו הסכמנו כולנו היה שם הסרט בעברית. קצת מחשבה ודיוק היתה מניבה את השם ההולם יותר לסרט הזה – "הרעיה" שמבטא את היותה נשואה לאיש ולא כפי שזה נשמע סתמי בשם שנבחר.

We are a group of seven women who watch together movies and plays, after which we usually gather in a coffee shop to regain our souls and share our experiences. I love these discussions, which enrich the experience of watching. Not all always attend and quite a few times some bring in their friends. In this film we were a dozen, who unanimously agreed that this was an important and worthy film to watch again.

במשפט אחד:

למרות התסריט הנדוש והצפוי, אני בהחלט ממליצה לצפות בסרט.

In one sentence:

Despite the banal and predictable screenplay, I definitely recommend watching thr movie.

לרדוף אחרי סנטה Chasing Santa

Christmas Carols – We Wish You A Merry Christmas

ה-23 בדצמבר 1995 היה יום שבת, נר שביעי של חנוכה. מזג האויר הנאה דרבן אותנו לנסוע לחיפה ולסעוד את לבנו במסעדה מזרחית במושבה הגרמנית.

The 23rd of December 1995 was Saturday, the seventh candle of Chanukah. The pleasant weather spurred us to travel to Haifa and dine in an oriental restaurant in the German Colony.

כנראה שהיו לי חיים מוגנים, משום שמעולם לפני כן לא נקלעתי לאף מקום עם סממנים נוצריים בחודש דצמבר. היו לי דודים בחיפה, אך הם גרו בהדר, ושם לא היו נוצרים או לפחות לא נראו.

I must have had a sheltered life, because I had never run into any place with Christian symbols in December. I had uncles in Haifa, but they lived in Hadar, where there were no Christians or at least none.

האוכל במסעדה היה טעים מאוד. נהנינו מאוד לסעוד יחד עם הילדים וכהרגלינו, היינו עסוקים בעצמנו כמשפחה ולא שמנו לב למה שמתרחש מסביבנו. לא התכוונו להזמין קינוח כלשהו, הן משום שהיינו שבעים מאוד מהאוכל הטעים והן משום שלא נהגתי (עד היום זה כך) לקנח ארוחת צהריים בדברי מתיקה. המלצר הניח מגש מיני מתיקה על השולחן ובחיוך הודיע שזה על חשבון הבית. נו, על חשבון הבית כבר מצאנו מקום בקיבתנו ולזלול עד תום את שהונח לפנינו.

The food in the restaurant was very tasty. We had a great time dining together with the children and as usual, we were busy with ourselves as a family and did not notice what was going on around us. We were not going to order any dessert, either because we were very replete with the delicious food and because I had not (to this day) used to have dessert after lunch. The waiter put a tray of sweets on the table and with a smile informed that it was on the house. Well, at the expense of the house, we have found more space in our stomach to stuff ourselves with what was placed before us. All of it.

מפוצצים ומאושרים יצאנו מן המסעדה ופסענו לעבר החניה במטרה להכנס למכונית ולחזור הביתה. פתאום, ללא שום אזהרה, הבחנתי במרחק של מטרים ספורים לפנינו בסנטה קלאוס. היתה זו הפעם הראשונה בה סנטה ואני היינו באותו מרחב. עד אז ראיתי אותו רק בסרטים.

Completely full and happy we left the restaurant and walked toward the parking lot to get into the car and go home. Suddenly, without any warning, I noticed Santa Claus a few meters ahead of us. It was the first time Santa and I had been in the same space. Until then I had only saw him in films.

"סנטה קלאוס!" קראתי בקול ובלי לחשוב בכלל, הצמדתי את תיקי לגופי והתחלתי לרוץ קדימה כדי להשיג אותו ולבקש ממנו להצטלם איתי. המשפחה נותרה מאחור בפיות פעורים אני מניחה למראה ריצתי המהירה (הייתי אז בכושר מצוין) לעבר דמות בבגדים אדומים המחזיקה פעמון בצבע זהב, שמעולם לא ראו לפני כן. אין לי מושג למה, אך הסנטה הזה החליט לרוץ קדימה, כך שבמקום להשיגו – הוא הלך והתרחק ממני.

"Santa Claus!" I called aloud and without thinking at all, I pressed my bag against my body and began to run forward to catch him in order to ask him to take a photo with me. The family was left behind with open mouths I assume at the sight of my fast running (I was in great shape then) toward a figure in red clothes holding a gold bell that they had never seen before. I have no idea why, but this Santa has decided to start running forward, so that instead of catching him, he has moved away from me.

עשר דקות ומספר רחובות לאחר מכן, כשאני מנסה לשמור על מגע עין עם הדמות האדומה המתרחקת ממני יותר ויותר, הבחנתי שהוא הגיע לאיזה בית, עלה במדרגות החיצוניות ונעלם מאחורי הדלת. לקח לי כחמש דקות להגיע לשם. לא היססתי כלל לדפוק על הדלת. זו נפתחה ולפני הופיע בחור צעיר לבוש בחולצה רגילה קצרה ובמכנסי סנטה אדומים כשהבעת הפתעה על פניו. החצוף הספיק להוריד את התחפושת. הסברתי לו שרדפתי אחריו מהעיר עד לכאן ואהיה אסירת תודה אם יסכים להצטלם איתי.

Ten minutes and a few blocks later, trying to keep eye contact with the red figure moving away from me more and more, I noticed that he had reached to a house, went up the outer steps and disappeared behind its door. It took me about five minutes to get there. I did not hesitate to knock on the door. It opened and in front of me a young man appeared wearing short regular shirt and red Santa trousers with a surprise expression on his face. The insolent man managed to take off his costume. I explained to him that I had pursued him from the city to this place and would be grateful if he would agree to take a photo with me.

אישה מבוגרת, שהתברר אחר כך שהיא אמו של סנטה, הגיחה מאחוריו והזמינה אותי להכנס פנימה. חצי שעה לאחר מכן, אחרי קפה ומיני מתיקה שלא יכולתי בשום פנים ואופן לסרב להם, לבש סנטה את החלק העליון בתחפושת, אחותו הגדולה לקחה את מצלמתי והנציחה אותנו יחד.

An elderly woman, who later turned out to be Santa's mother, came up behind him and invited me inside. Half an hour later, after coffee and some sweets I could not possibly refuse, Santa wore the top of the disguise, his older sister took my camera and immortalized us together.

אפילוג:

אחרי שבוע, כשהפילם חזר מפיתוח – לא היו מצורפות אליו תמונות כלשהן. הסתבר, שהפילם נשרף וכל המרדף שלי אחרי סנטה היה לשוא.

Epilogue:

A week later, when the film came back from development, no pictures were attached. It turned out that the film had been burned down and my pursuit of Santa was in vain.

חג המולד 2018 Christmas

פיניאס ופרב – אנו מאחלים לכן חג מולד שמח

Phineas and FerbWe Wish You A Merry Xmas

 

הפעם האחרונה בה ביקרתי בנצרת, היתה בערב חג המולד 2011. חשבתי, שאחרי שבע שנים אולי הגיע הזמן שאבקר שוב. היקום חשב אחרת.

The last time I visited Nazareth was on Christmas Eve 2011. I thought that after seven years maybe it was time for me to visit again. The universe thought differently.

לאן זה מוביל ? Where does it Lead

פיטר סארסטדטלאן את הולכת, אהובתי

Peter SarstedtWhere do You Go to My Lovely

החיים מזמנים לנו צמתים. אני ממש לא אוהבת אותם, כי זה אומר התלבטות וצורך להחליט על דברים (בדרך כלל מיותרים) שאפשר היה בלעדיהם. למה אין החיים יכולים להתנהל בצורה חלקה ונעימה?

Life brings us intersections. I really don't like them, because it means deliberation and the need to decide on things (usually unnecessary) that I could do been without. Why can't life be conducted smoothly and pleasantly?

החג של החגים, חיפה, תהלוכת חג המולד 22.12.2018 במושבה הגרמנית ובואדי ניסנאס

The holiday of the Holidays, Haifa, the Christmas procession 22.12.2018 in the German Colony and Wadi Nisnas

 

שבת של נחת Leisurely Shabbat

מריה קארימה שאני רוצה לחג המולד זה אותך

Mariah CareyAll I Want for Christmas Is You

אין כמו התענוג של לבלות בנחת את השבת עם הנכדים כדי למלא את המצברים לקראת השבוע הממשמש ובא.

Nothing compares to the pleasure of spending a leisurely Shabbat with my grandchildren to fill the batteries for the impending week.