בהמה על שתיים A Beast on Two Feet

דברי אל הקיר Talk to the wall

דברי אל הקיר   Talk to the wall

הלקטורית, זו שמביאה לנו את הסרטים המצוינים, אמרה שהסרט הזה היה צריך להיות מוצג בחודש שעבר, במסגרת הארועים שנערכו לכבוד נשים. אכן כן, אם כי מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

The lector, who brings us the excellent films, said that this movie should have been displayed last month as part of the events that were held in honour of women. True, though better late than never.

הסרט עצמו היה בסדר, לא יותר מכך, די קלישאי ולא ממש סחף אותי. ראיתי כבר סרטי ביוגרפיה פושרים, כמו זה על הסופרת אסטריד לינדגרן לפני כמה שבועות, אז הנה אחד נוסף. לא הייתי טורחת לכתוב על הצפיה אחר הצהריים, לולא מה שהתרחש מחוץ למסך לפני, במהלך ובסוף הסרט. החיים הם מה שמתרחשים כשאת חיה.

The film itself was fine, no more than that; rather a cliché, and did not really sweep me. I've seen mediocre biography movies, like the one about author Astrid Lindgren a few weeks ago, so here's another one. I would not bother writing about watching it this afternoon, if it were not for what happened outside the screen before, during, and at the end of the movie. Life is what happens when you are alive.

לפני הסרט

לפני הסרט יש הרצאה קצרה עליו של עשר דקות עד רבע שעה. הכל יודעים זאת, אך למרות זאת יש המתלוננים על שזו מיותרת. איני חושבת כך ובהחלט מפיקה תועלת מהמידע שהמרצה מעלה. "אוף!" מתנשף השמוק המצוי שהתישב לצדי, "היא שוב מרצה לנו!" מישהי בשורה לפנינו מסבה את ראשה אליו, מחייכת ומחזקת את דבריו בהנהון. הייתי ממשיכה לשתוק לוא השמוק היה סותם בשלב הזה אחרי שהכריז את הכרזתו, אך מעודד מזו שהנהנה, הוא ממשיך ובקול רם, כדי שהמרצה תשמע: "אולי נתחיל את הסרט?" זו מתעלמת מגסותו וממשיכה בשלה, משל היה זבוב טורדני ותו לא.

Before the movie

Before the movie, there is a short lecture about ten to fifteen minutes. Everyone knows this, but despite of this, some complain that it is unnecessary. I do not think so and certainly benefit from the information that the lecturer brings. "Ugh!" The average shmuck who sat next to me, pants, "She's lecturing us again!" A woman in the row in front of us turns her head to him, smiles and strengthens his words with a nod. I would have kept silent if the jerk had shut up at this stage after he had made his announcement, but encouraged by the one that nodded, he went on loudly so that the lecturer would hear: "Can we start the movie?" She ignores his rudeness and continues as if he were just an obsessive fly.

"די!" אני מנסה להסותו. "תן לשמוע!"

היא מביט בי במבט ארוך ומזלזל. "מה יש לשמוע?"

"מה שיש לה לומר!" אני עונה בתקיפות. "אתה לא קובע פה וישנם כאלה הרוצים לשמוע. אל תפריע!"

השמוק כמובן צריך להוכיח משהו לכל האולם, אז הוא צועק עלי: "את היחידה שמאזינה לה!"

אני משתדלת תמיד לענות בשפה שיבינו, אז אני צועקת עליו בחזרה: "גם אני יכולה לצעוק, אם זה מה שמתאים לך, שמוק ניאנדרטלי חסר תרבות שכמוך! הפסק להפריע לנו!"

"Enough!" I try to silence him. "Let us listen!"

He gives me a long, dismissive look. "What is there to hear?"

"What she has to say!" I answer firmly. "You don't make the rules here, and there are those who want to hear. Don't disturb!"

The shmuck of course has to prove something to the whole theatre, so he yells at me: "You're the only one who's listening to her!"

I always try to answer in a language that they understand, so I shout back at him: "I can shout too, if that's what suits you, you uncultured Neanderthal schmuck! Stop interrupting us!"

אני יכולה לראות את פניו המאדימות ואת עיניו היוצאות מחוריהן בחרון גדול. בטרם יספיק להוציא הגה מפיו, אני מקדימה אותו: "כדאי שתרסן את עצמך ותשתוק, ועדיף שתצא בחוץ כדי להרגע, אחרת אתה עוד עלול לקבל התקף לב או שבץ."

בשלב הזה, מתערבת המעודדת בשורה שלפנינו: "אם הוא יחטוף התקף – זה יהיה באשמתך!" היא מאיימת.

"את צוחקת עלי? באשמתי? הוא גס הרוח שאינו מאפשר למרצה לדבר! מצדי, שיקבל התקף וברוך זה שיפטרנו מעולו!"

דממה סביב ואז: "אולי יהיה כבר שקט?" "די עם השטויות הללו, תנו לשמוע!"

השמוק אינו מוציא הגה יותר בענין הזה, למרות שזה ממשיך לשבת לצדי.

I can see his reddened face and his bulging eyes. Before he can utter a word, I precede him: "You should restrain yourself and shut up, and you'd better go outside to cool down, otherwise you might have a heart attack or a stroke."

At this point, his cheerleader in the row before us intervenes: "If he gets a fit – it will be your fault!" She threatens.

"Are you're kidding me? My fault? He's rude and doesn't allow the lecturer to speak! As far as I'm concerned, let him have a fit and good riddance!"

Silence around and then: "Will it be quiet already?" "Enough of this nonsense, let's hear!"

The shmuck does not say anything more about it, though he continues sitting beside me.

במהלך הסרט

יש גיל, שלמרות שמבקשים חזור ובקש – עדיין אין הבקשות נענות. כמה פעמים צריך להזכיר לאנשים מבוגרים שלפני שהם נכנסים לקולנוע או אפילו בתחילת הסרט, עליהם להדמים את הטלפונים הניידים שלהם? למה בכלל צריך להזכיר להם במקום שיעשו זאת בעצמם? הרי אין הם ילדים קטנים. זה לא קורה! תמיד ישנם צלצולים שמוציאים אותך משלוותך ומדעתך דוקא בחלקים הכי מותחים בסרט. עדיין, לא צריך לשפוך עליהם את מלוא חמתך, אפשר להעיר בנימוס או אפילו להמנע מכך כי כשזה מצלצל – הם משתיקים. למרות הרצון העז לעשות זאת – יש גיל שלא יעזור חינוך מחדש, זה פשוט לא עובד שם.

During the movie

There is an age, which despite asking again and again – the requests are still not answered. How many times do you have to remind older people that before they go into the cinema or even at the beginning of the movie, they have to silence their mobile phones? Why should they be reminded instead of doing it themselves? After all, they are not little children. This is not happening! There are always ringtones that get you out of your tranquillity and your mind especially in the most suspenseful parts of the movie. Still, you do not have to pour all your fury on them, you can be polite or even avoid it because when it rings – they mute their phones. Despite the strong desire to do so – there is an age that will not help re-education, it just does not work there.

השמוק, שכנראה התאושש ממה שארע קודם: "יה, בהמה!" הוא צועק על זו שהטלפון שלה העז לצלצל, "לא יכולת להשתיק אותו קודם???"

אני ממלאת פי מים ומתרכזת במתרחש על המסך. מצדי, שיתפוצץ. וכרגיל, מלאכתי נעשית בידי אחרות. כנראה שהמעודדת שלו התעשתה והבינה שטעתה קודם לכן. היא פונה אליו שוב: "די, מספיק! אתה מפריע לנו! היא יודעת בעצמה שטעתה שלא השתיקה את הטלפון, אין צורך להעיר לה."

מזוית עיני, אני רואה את ידו המתרוממת כלפיה ואת תנועתה לעבר לחיה. שיעורי ההגנה העצמית שהתחלתי לקחת לאחרונה, השתלמו עכשו ואינסטינקטיבית, בלי לחשוב כלל, עפה לה זרועי לעברו והסיטה את ידו ממסלולה המזיק. האישה, שהיתה קפואה על מקומה כשאימה משתקפת מפניה המבועתות, הצליחה לצאת מהשיתוק שאחז בה וקפצה על רגליה כשהיא נרתעת לאחור. "מה אתה חושב שאתה עושה?" מלמלה בקול צרוד.

הניאנדרטלי אוחז בידו בפנים מעוותות בכאב רב ועוזב אותנו. ברוך שפטרנו!

The shmuck, who seemed to recover from what had happened before: "Oh, beast!" He yells at the one whose phone dared to ring, "couldn't you mute it before???"

I fill my mouth with water and concentrate on what is going there on the screen. As far as I'm concerned, he can explode. And as usual, my work is done by others. It seems that his cheerleader had come to her senses and realized she was wrong before. She turns to him again: "Enough, you're bothering us, she knows herself that she made a mistake that she didn't mute her phone, there's no need to tell her off."

From the corner of my eye, I see his hand rising toward her and its movement toward her cheek. The lessons of self-defence I had begun to take recently, paid off now and instinctively, without thinking at all, my arm flew toward him and moved his hand away from its harmful path. The woman, who was frozen in her place with terror reflected from her terrified face, managed to get out of the paralysis that had gripped her and jumped to her feet as she recoiled. "What do you think you're doing?" She muttered hoarsely.

The Neanderthal holds his hand in a grimace with pain, and leaves us. Good riddance!

אחרי הסרט

אחרי שהסרט מסתיים, אנחנו צועדות החוצה תחת השפעתו, מחוזקות ומעוצבנות כאחד. די מיאש לדעת שמלאכה רבה עדיין לפנינו.

במבואה, קרבה אלי המעודדת ומחייכת מאוזן לאוזן: "תודה רבה לך!" היא אומרת בהתרגשות. "איך עצרת אותו! הוא ממש התכוון לסטור לי!"

אני מחוה בידי שזה כלום ומתכוונת להמשיך בדרכי. זו שהטלפון שלה צלצל במהלך הסרט, עומדת בצד ומתבוננת בו בחוסר אונים. אצבעותיה לוחצות על המקשים, אך נראה לי שהיא מתקשה במשהו. לא ענייני, אך הניאנדרטלי מתיצב לפניה ומתחיל לצרוח עליה: "בהמה על שתיים שכמוך! למה לא סגרת את הטלפון?!?!?! כמה פעמים צריך להגיד לך לסגור את הטלפון לפני הסרט?!?!?!"

 

After the movie

After the movie ends, we go out, still under its impact, both strengthened and annoyed. It is quite despairing to know that a lot of work is still ahead of us.

In the foyer, the cheerleader approached me and smiled from ear to ear: "Thank you very much!" She says excitedly. "How did you stop him? He really meant to slap me!"

I gesture that it was nothing and intend to continue on my way. The one whose phone rang during the movie, stands aside and looks at it helplessly. Her fingers press the keys, but it seems to me that she is having some difficulty. It's not my business, but the Neanderthal stands in front of her and begins to scream at her: "You beast on two feet! Why didn't you mute your phone?!?!?! How many times should I tell you to mute the damn phone before the movie?!?!?!

עכשו זה כן ענייני ואני נעמדת לפניה: "הכל בסדר? את צריכה עזרה?"

היא מושיטה לי את הטלפון שלה ואומרת בשקט: "משהו לא בסדר עם זה, זה לא רוצה להדלק."

אני לוקחת אותו מידה ומביטה במסך הדומם. "הסוללה שלך נגמרה, את צריכה להטעין אותה."

"באמת?" היא אומרת בפליאה.

"כן", אני מראה לה את ההתראה האדומה, "זה אומר שצריך להטעין."

"תודה!" היא מודה לי ומכניסה אותו לתיק. "זה מה שאעשה כשאגיע הביתה."

Now it is my business and I stand before her: "Everything is okay, do you need help?"

She hands me her phone and says quietly: "Something's wrong with it, it doesn't want to turn on."

I take it from her hand and look at the still screen. "Your battery is empty, you need to recharge it."

"Really?" She says in amazement.

"Yes," I show her the red warning, "that means you have to charge."

"Thanks!" She thanks me and puts it in her bag. "That's what I'll do when I get home."

"בהמה על שתיים!!!" מעיר הניאנדרטלי בקול רם, כנראה חש בטוח בעצמו.

"שמע", אני אומרת לו, "אתה צריך להפסיק עם זה! אולי לא ראית את המשך הסרט, אבל האנושות צעדה קצת קדימה. אתה, לעומת זאת, נשארת הרחק מאיתנו, בתקופה הניאנדרטלית. כדאי שתתחיל להתקדם. אמנם לא נראה לי שאי פעם תצליח להשיג אותנו, אבל אני ממליצה לך בכל זאת לעשות כמה צעדים לעבר הקידמה."

הוא בחר לקפל היטב את זנבו בין רגליו ולצאת מד' אמותי בחתיכה אחת.

"A beast on two feet!" The Neanderthal comments loudly, seemingly feeling self-assured.

"Listen," I say to him, "you have to stop this, you may not have seen the rest of the movie, but humanity has stepped forward a little bit. You, however, remained far away from us, you are still in the Neanderthal period. You should start moving forward. Even if I don't see how you will ever succeed in reaching us, but I still recommend that you take a few steps toward progress."

He chose to fold his tail well between his legs and get out of my space in one piece.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: