ארכיון חודשי: מאי 2019

שער הכניסה The Entry Gate

Guns N' Rosesלנקוש על שערי שמיים

Guns N' RosesKnockin' on Heaven's Door

כשהגעתי אל שער הכניסה, ידעתי שאצליח גם לטפס במדרגות ולהכנס הביתה.

When I reached the entry gate, I knew that I would also be able to climb the stairs and get into my apartment.

ה… הזה That… is

מגדלי עזריאלי תל אביב  Azrieli Towers Tel Aviv

מגדלי עזריאלי תל אביב   Azrieli Towers Tel Aviv

כמה פעמים ראיתם ברחוב מישהו שאינו תואם את המראה שלכם ואמרתם לעצמכם כמה מוזר/הזוי/פריק וכו' ה… הזה?

How many times have you seen someone on the street who does not match your appearance and you told yourself how strange/weird/freak, etc. that… is?

במקום שלוש הנקודות הללו, אפשר למלא: שָׁמֵן, מעוות, שחיף, שחור, זָקֵן, גמד, ג'ירף. זה מה שעולה לי כרגע בראש מתוך אוצר המלים המאוד מצומצם שלי. לא שאני חושבת כך על אנשים שאני פוגשת או משתמשת במלים כאלו כדי לתאר אותם, אבל אני יודעת שאחרים כן חושבים כך על זולתם. במקום להתיחס לאדם, הם מתיחסים למראהו החיצוני שאינו לפי טעמם.

Instead of these three dots, one can fill: fat, twisted, skinny, black, old, dwarf, giraffe. That's what comes to my mind at the moment out of my very limited vocabulary. Not that I think so about people I meet or uses such words to describe them, but I know that others do think so about others. Instead of relating to the person, they relate to his/her external appearance that is not to their liking.

תל אביב, מאי 1999, קניון עזריאלי

אני משוטטת בקומת הבגדים עם מישהי שפגשתי לפני זמן לא רב. זו לנו פגישתנו השלישית (ספרתי!). המטרה: היא שוטפת את עיניה במוצגים שבחלונות הראוה ואני משתרכת אחריה בתקוה שזה יהיה מהיר ונגיע למטרה שלשמה התכנסנו – ארוחת צהריים.

"תראי-תראי-תראי!" היא קוראת ודוחפת לי מרפק עבה בצלעותי.

"מה אני אמורה לראות?" אני שואלת בתמיהה על התרגשותה.

"תראי את האישה הזו שם! תראי איך היא התלבשה!"

אני מביטה לכיוון אליו היא מצביעה ואין לי מושג מה היא רוצה מן האישה ההיא. ידוע שאני מאותגרת, אבל באמת שלא מצאתי שום דבר יוצא דופן במה שלבשה. אני תוהה אם גם היא חוותה את החויה הלא נעימה שמישהו מצביע עלייך ומגחך על המראה שלך. כבר אז לא היה לי כוח למוזרות.

Tel Aviv, May 1999, Azrieli Mall

I'm wandering around on the clothes floor with somebody I met a while ago. It was our third date (I counted!). The goal: she was window shopping, and I followed her with the hope that it will be quick and we'll reach the goal for which we have gathered – lunch.

"Look-look-look!" She calls and pushes a thick elbow into my ribs.

"What am I supposed to see?" I ask in wonder at her excitement.

"Look at that woman there! Look how she dressed!"

I look in the direction she is pointing and I have no idea what she wants from that woman. I know I'm challenged, but I really did not find anything unusual about what she was wearing. I wonder if she, too, has experienced the unpleasant experience that someone is pointing at you and chuckling at your looks. Even then I did not have the strength for strangeness.

אמבר גן שמואל Ambar Gan Shmuel

אמבר גן שמואל   Ambar Gan Shmuel

מתחם גן שמואל, יוני 2007, תחנת הדלק

אני יושבת במושב הנוסעת. בעלת המכונית עומדת ומתדלקת. זו פגישתנו הראשונה. סעדנו את לבנו במסעדה המצוינת שבמתחם ופנינו מועדות לכיוון הים כדי לשבת ולהכיר זו את זו יותר. ארוחת הצהריים היתה טעימה מאוד.

אני מציצה מבעד לחלון. מעבר לכביש, יוצאת אשה עבת-בשר מחנות הספרים, מתנהלת בכבדות רבה. חם. אני יכולה לראות את אגלי הזעה הנוטפים על פניה. היא עוצרת ליד דוכן ההימורים, מוציאה מטפחת גדולה מתיקה ומקנחת את הזעה.

"בושה וחרפה!" לועגת באוזני הפגישה שלי שעקבה אחר מבטי. "איך היא מרשה לעצמה להראות את משמניה בפומבי?! זה ממש מגעיל!"

אין לי מלים. מה אפשר לומר במצב כזה? אני לוקחת את התיק שלי, יוצאת מן המכונית ומתחילה לצעוד לעבר תחנת האוטובוס. "לאן את הולכת?" אני שומעת את קולה של ההיא הנתקע בגבי. איני טורחת להביט לאחור.

תחנת גן שמואל Gan Shmuel Stop

תחנת גן שמואל   Gan Shmuel Stop

Gan Shmuel compound, June 2007, the gas station

I'm sitting in the passenger seat. The owner of the car is standing and refuelling. This is our first date. We dined at the excellent restaurant in the compound and headed for the sea to sit and get to know each other better. Lunch was delicious.

I look out the window. Across the street, a thick-skinned woman exits from the bookstore, walking heavily. It's hot. I can see the beads of sweat dripping down her face. She stops at the gambling stand, takes a big handkerchief out of her bag and wipes the sweat.

"Shame and disgrace!" My date, who followed my gaze, mocks. "How does she allow herself to show her fat in public?! It's really disgusting!"

I have no words. What can you say in such a situation? I take my bag, get out of the car, and walk toward the bus stop. "Where are you going?" I hear her voice stuck in my back. I don't bother to look back.

קיסריה, אוגוסט 2018, חוף הים

הבריזה היתה נעימה למדי. טיילנו על חוף הים, מאזינות לרחש הגלים ולהלמות לבנו. מדי פעם עצרנו כדי לטעום זו משפתיה של זו, מתעלמות מהסביבה. היא הגיעה אל חיי בזמן טוב, חשבתי עת הבטתי אל הגלים מבעד לעדשת המצלמה. למרות המרחק בינינו והמפגשים הנדירים, הערצתי את האדמה עליה דרכו רגליה החטובות והערכתי את הרגעים שהיו לנו יחד.

ממרחק, התקרבה אלינו דמות זעירה. חשבתי שזה ילד, אך עם הצטמצמות המרחק בינינו, הבחנו שזה איש קטן שלא צמח. הוא עצר לידנו, תוקע בנו מבט קשה. הורדתי את המצלמה והבטתי אליו חזרה. "מה?" שאלתי. ביאטריס משכה אותי בזרועי, מדרבנת אותי להמשיך ללכת. בלי לדעת את השפה, היא החליטה למנוע עלבונות מיותרים.

אני עדיין מעריצה אותה.

ציפורים מעל הים Birds over the sea

ציפורים עפות מעל הים   Birds fly over the sea

Caesarea, August 2018, the beach

The breeze was quite pleasant. We strolled on the beach, listening to the sound of the waves and to the beating of our hearts. From time to time we stopped to taste each other's lips, ignoring the surroundings. She came into my life in a good time, I thought as I looked at the waves through the camera lens. Despite of the distance between us and our rare meetings, I admired the ground on which her shapely legs walked, and I appreciated the moments we had together.

From a distance, a tiny figure approached us. I thought it was a child, but as the distance between us narrowed, we realized that this was a small man who had not grown. He stopped next to us, staring at us with a harsh gaze. I lowered my camera and looked back at him. "What?" I asked. Béatrice pulled me by the arm, urging me to keep walking. Without knowing the language, she decided to avoid unnecessary insults.

I still admire her.

יצור מת בחוף הים Dead creature on the beach

יצור מת בחוף הים   Dead creature on the beach

במשפט אחד:

כל הפוסל במומו – במומו פוסל (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע', עמוד ב').

In one sentence:

He who finds fault in others identifies the blemish in himself (Talmud Bavli, Tractate Kiddushin, folio 70, page 2).

סערה סביב Storm Around

גן המייסדים Founders' Garden

גן המייסדים   Founders' Garden

מאז הבחירות בישראל, אנחנו עדות לכל מיני משברים וקשקושים. אני לא בעסק.

Since the elections in Israel, we have witnessed all kinds of crises and scandals. I'm not a part of it.

ישבתי על ספסל בגן. קודם לכן קניתי לי מנה צמחונית טעימה מהמסעדה הסינית שבקניון. המנה ענקית ואי אפשר לקנות רק חצי ממנה, כך שארזתי מראש חצי מהמנה כדי לאכול מחר. לא התחשק לי לסעוד את לבי בהמולה שבקומת האוכל והעדפתי לחצות את הכביש ולשבת על ספסל בגן המיסדים. שם שקט ונעים וגם נקי יחסית, שלא כמו בשאר המקומות בחדרה.

I sat on a bench in the garden. I had previously bought me a delicious vegetarian dish from the Chinese restaurant in the mall. The dish is huge and it's not possible to buy only half of it, so I packed up half the portion in order to eat tomorrow. I did not feel like eating my dinner in the din of the dining floor, so I preferred to cross the street and sit on a bench at the Founders' Garden. It is quiet there and relatively clean, unlike other places in Hadera.

הוצאתי מתוך התיק את חצי המנה שהתכוננתי לאכול על הספסל וסידרתי אותה בצורה נוחה לאכילה. אני אוהבת אורז, תפוחי אדמה ואפילו התחלתי לאהוב גם את הנודלס שלהם. על הכל היה שפוך רוטב טעים. לקחתי את הירקות המאודים שהמוכרת שמה לי בנדיבות בצלחת גדולה נפרדת וערבבתי אותם עם האורז. אני אוהבת לאכול כל דבר בנפרד, כך שתכננתי לסיים את האורז ולעבור לנודלס שגם אותו אשביח עם הירקות המאודים.

I took the half portion I had prepared to eat on the bench out of the bag and arranged it comfortably for eating. I love rice, potatoes and I even started to like their noodles. A delicious sauce was poured on them. I took the steamed vegetables the saleswoman generously placed on a large separate plate and mixed them with the rice. I like to eat everything separately, so I planned to finish the rice and move on to the noodles which I would also upgrade with the steamed vegetables.

"בתאבון לך! אולי אפשר לשבת לידך?" קול זר. אני מרימה את עיני ורואה אישה מבוגרת ממני בכמה שנים טובות שנראית נחמדה וסבירה.

"תודה רבה!" אני ממלטת בקושי מפי המלא ומחוה לה לשבת כרצונה.

"זה נראה טעים!" היא אומרת.

"מממ", אני ממלמלת ובולעת את שבפי. "זה טעים מאוד-מאוד. רוצה קצת?" היא מביטה בי בפליאה. "מה?" אני שואלת.

"את מוכנה לתת לי משלך?" הפליאה עדיין ניכרת בארשת פניה וגם בקולה.

"משלי הספציפי הזה – לא, אבל יש לי את החצי השני של המנה הזו. הם מוכרים מנות ענקיות שאיני מסוגלת לאכול בבת אחת ולכן ארזתי את החצי השני. גם פלאפל אני קונה רק חצי מנה משום שאיני מסוגלת לגמור מנה שלמה."

"אוכלת כמו ציפור", היא ממלמלת. אני נזכרת באמי שנהגה לרדוף אחרי עם הבננה ושאר מאכלים כשהיא מקוננת על שאיני אוכלת דבר.

"Bon Appetit to you! May I sit next to you?" A strange voice. I look up and see a woman who is quite older than me, and looks nice and reasonable.

"Thank you!" I barely let out of my full mouth a few words and gesture to her to sit down at will.

"It looks delicious!" She says.

"Mmm," I mumble and swallow the food in my mouth. "It's very-very tasty, want some?" She looks at me in amazement. "What?" I ask.

"You are willing to give me yours?" The wonder is still evident in her expression and in her voice.

"From this specific mine – no, but I have the other half of this dish. They sell huge portions which I can't eat at once, so I packed the other half. I also buy only half a falafel because I can't finish a whole portion."

"Eating like a bird," she mumbles. I remember my mother who used to chase me with the banana and other foods while lamenting that I don't eat a thing.

הושטתי לה את האריזה, היא לקחה ואכלה בתאבון. נחמד לאכול בצותא ולא לבד.

"תודה לך!" אמרה.

"אין בעד מה", עניתי. היא הביטה בי מהצד, לועסת את מנתה לאט. הבטתי בה חזרה. "טעים, אה?"

"מאוד! ממש תודה לך!" לא הבנתי למה היא מודה לי כל כך הרבה. לולא סיפרה לי (אחרי שנדנדתי לה ממושכות), לא הייתי מנחשת. היא ניצולת שואה, בקושי מתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי הזעומה שלה. "שלא תחשבי שאני נוהגת להתישב ליד אנשים במטרה שיתנו לי אוכל. עברתי פה כי בבית מחניק. אין לי מזגן ואיני מעזה להדליק את המאוורר, כי עלי להקפיד על חשבון החשמל שלא יהיה לי גבוה. לא קל."

I handed her the package, she took it and ate with appetite. It's nice to eat with someone and not alone.

"Thank you!" She said.

"There's nothing for it," I replied. She looked at me from aside, chewing her food slowly. I looked back at her. "Delicious, ha?"

"Very! Thank you, really!" I did not understand why she thanked me so much. If she had not told me (after I kept nagging her for a long time), I would not have guessed. She is a Holocaust survivor, barely subsist on her meagre social security pension. "Don't think that I usually sit next to people expecting them to give me food. I passed her because it’s suffocating in the house. I don't have an air conditioner and I don't dare turn on the fan, because I have to be careful with the electricity so the bill won't be high. It's not easy."

במשפט אחד:

בזמן שאכלנו בכיף, היא עדכנה אותי בסערה הפוליטית המתחוללת. לא שעניין אותי, למרות שדבריה היו דברי טעם, אך חשתי שהיה לה צורך לדבר, אז הקשבתי לה.

In one sentence:

While we were eating leisurely, she informed me of the political storm the county is going through. Not that I was interested, though her words were sensible, but I felt she needed to talk, so I listened to her.

אני מצלמת I'm Taking Photos

אני מצלמת את עצמי I'm taking a photo of myself

אני מצלמת את עצמי   I'm taking a photo of myself

בסביבה שלי, אני זו שמצלמת; לכן, לעתים נדירות יוצא שמצלמים אותי. לפחות יש סלפי.

In my surrounding, I'm the one who takes the photos; therefore, rarely do I get photographed. At least there is selfie.

 

אני בחלון

אני בחלון-מראה, אחד המוצגים בתערוכת אמנות ירוקה    Me in a mirror-window, one of the exhibits in the Green Art exhibition

כנס נשים Women's Conference

כנס נשים Women's Conference

כנס נשים   Women's Conference

יש אנרגיה מיוחדת כשנשים מתכנסות יחד למען מטרה משותפת טובה.

There is special energy when women get together for a good common purpose.

ראש העיריה מברך The mayor greets

ראש העיריה מברך   The mayor greets

התכנסו הערב, כמאה נשים בעלות עסקים בחדרה, כדי לקדם את עסקינו בפורום מיוחד לנשים. הוזמנתי לצלם את הכנס והנה כמה מתוך 163 התמונות שהמצלמה שלי תקתקה. היה לי כיף!

We gathered this evening, about a hundred women who own businesses in Hadera, to promote our business in a special forum for women. I was invited to take photos at the conference and here are a few of the 163 pictures that my camera clicked. I had fun!

אורחת הערב – צופית גרנט – אשת התקשורת המצליחה מדברת על הצלחה והעצמה נשית The guest this evening – Tzufit Grant – the successful media woman talks about success and empowerment

אורחת הערב – צופית גרנט – אשת התקשורת המצליחה מדברת על הצלחה והעצמה נשית   The guest  this evening – Tzufit Grant – the successful media woman talks about success and empowerment of women

 

ילדים בתערוכה Children at the Exhibition

ביקור ילדי הגן בתערוכה The kindergarten children visit the exhibition

ביקור ילדי הגן בתערוכה   The kindergarten children visit the exhibition

ילדים בתערוכה זה דבר מדהים! אני אוהבת לראות את הסקרנות בעיניהם למראה המוצגים. הם לא עושים חשבון: מה שלא מעניין אותם – הם עוברים ממנו הלאה. מרתק!

Children at an exhibition is an amazing thing! I like to see the curiosity in their eyes at the sight of the exhibits. They act naturally: if something does not interest them – they simply move on. Fascinating!

ביקור ילדי הגן בתערוכה The kindergarten children visit the exhibition

ביקור ילדי הגן בתערוכה   The kindergarten children visit the exhibition

נפגשתי הבוקר בגלריה עם אמנית לשם צילומים עבור העמוד שלה באתר שאני מקימה לטובת התערוכה. זאת, כדי שיהיה לנו זכרון לאחר שהתערוכה תסתיים. עשיתי זאת גם לתערוכה הקודמת – "אישה מוזה". לא היה לנו הרבה זמן לצילומים, כי מיד התחילו להגיע אנשים. התערוכה בהחלט מושכת תשומת לב. ממש כשסיימתי לצלם אותה – הגיעו המבקרות הראשונות והתפנינו לעמוד לשרותן.

I met this morning at the gallery with an artist to take photographs for her page on the site I am building for the exhibition. This is so that we will have a memory after the exhibition ends. I did the same for the previous exhibition – "Woman Muse". We did not have much time to shoot, because people began to arrive immediately. The exhibition certainly attracts attention. As soon as I finished taking her photos, the first visitors arrived and we made ourselves available to be at their service.

ביקור ילדי הגן בתערוכה The kindergarten children visit the exhibition

ביקור ילדי הגן בתערוכה   The kindergarten children visit the exhibition

אחריהן הגיעו עוד כמה נשים בנפרד וגם חבורה של שש נשים מבית אבות. הייתי באמצע הסבר על היצירות שלי, כשרחש הלך והתקרב במעלה המדרגות, מה שהזכיר לי את ימי בבית הספר, ביציאה להפסקה. בכל ביקורי עד כה בתערוכות, לא נתקלתי בילדים המבקרים בהן, ודאי לא בילדי גן. אחרי שהחלפנו מבטי פליאה בינינו, ביקשתי סליחה מהחבורה ומיהרתי לעבר המדרגות כדי לבדוק אם שומעות אוזני נכונה או שדמיינתי. ואכן, נחיל חמוד עלה לקראתנו, מלווה בגננות. אי אפשר היה שלא לחייך מאוזן לאוזן למראה המלבב.

Then came a few more women and a group of six women from a nursing Home. I was in the middle of explaining my creations, when a noise neared from the stairs, which reminded me of my days at school, when exiting class for a break. In all my visits to exhibitions so far, I have never saw children who visited them, certainly not from kindergartens. After we exchanged glances of surprise, I excused myself to the group and hurried to the stairs to see if my ears were hearing right or I imagined. And indeed, a cute swarm went up toward us, accompanied by their teachers. It was impossible not to smile from ear to ear at the charming sight.

הילדים מתגודדים ליד היצירה של האמנית אולגה נחמקין The children are gathered near the work of the artist Olga Nehamkin

הילדים מתגודדים ליד היצירה של האמנית אולגה נחמקין   The children are gathered near the work of the artist Olga Nehamkin

ילדים אוהבים לגעת, לחוות, לשחק. היו בתערוכה כמה מוצגים איתם הם יכלו לשחק, אך הרוב לא ממש דיבר אליהם. היה ברור שהם יתגודדו סביב העבודה המדהימה של האמנית אולגה נחמקין, שיצרה פינגווינים חמודים וחיות חמודות אחרות מחומרים שהיא מיחזרה. היה כיף לראות את החיוכים על פני הילדים. הם אהבו גם את סוס העץ והמריצה שיצר האמן אברהם אלטרמן.

Children love to touch, to experience, to play. There were several exhibits in the exhibition with which they could play, but most did not really draw their attention. It was clear that they would gather around the amazing work of the artist Olga Nehamkin, who created cute penguins and other cute animals from materials she recycled. It was fun to see the smiles on the children's faces. They also liked the wooden horse and wheelbarrow created by the artist Avraham Alterman.

לא יכולתי להפסיק לחשוב שחבל שאין עורכים תערוכות מותאמות לילדים, בהן הם יוכלו לשחק עם המוצגים, לגעת בהם, לחוות אותם ולא לשמוע כל הזמן: "לא לגעת! רק להסתכל!" לא לגעת, רק להסתכל, ממש לא מתאים לילדים. זה מרחיק אותם מהתחום. איני יודעת כמה נהנו מהביקור היום וכמה התענו. חלק מהם, אלה שהיו מלווים באמותיהם שצילמו אותם עם המוצגים, ודאי יזכרו את הביקור אם התמונות תהיינה באלבום שלהם. אלה ששיחקו עם המוצגים, אולי נהנו. לגבי השאר – אין לי מושג. ישנם דברים שחשוב להנחיל בגיל צעיר. אמנות, גם אם זו נראית כבזבוז זמן אצל מי שקובע אצלנו את תוכנית הלימודים, היא דבר חשוב. זה מפתח את הנפש. זה מפתח את הדמיון. זה עושה רק טוב.

I could not stop thinking that it is a pity that there are no exhibitions fit for children, where they could play with the exhibits, touch them, experience them and not hear all the time: "Don't touch! Just look!" Don't touch, just look, isn't really applicable for children. This distances them from the area. I don't know how much they enjoyed their visit today and how much they felt tortured. Some of them, those who were accompanied by their mothers who took them with the exhibits, will probably remember the visit if the pictures will be in their album. Those who played with the exhibits, perhaps enjoyed. As for the rest, I have no idea. There are things that are important to instil at an early age. Art, even if it seems to be a waste of time in those who determine our curriculum, is important. It develops the mind. It develops the imagination. It only makes good.

פינגווינים במריצה Penguins in the wheelbarrow

פינגווינים במריצה   Penguins in the wheelbarrow

במשפט אחד:

ביקור הילדים עשה לי את היום!

In one sentence:

The children's visit at the exhibition made my day!

קוטלת קנים A Simple Person

לנרד סקינרד – איש פשוט

Lynyrd SkynyrdSimple Man

ישנם אנשים המצהירים שהם אוהבים אנשים, אך כשזה מגיע להראות זאת בפועל – מסתבר שאין זה כך. לא אגלה כאן דבר חדש – שאנשים משקרים, נכון?

Some people declare that they love people, but when it comes to showing it in practice – it turns out that it is not. I will not reveal anything new here – that people lie, right?

איני אוהבת אנשים. איני אוהבת גם חיות. יחד עם זאת, איני שונאת – לא אנשים ולא חיות. איני יודעת איך אפשר לאהוב מסה. אני יודעת לאהוב מישהי מסוימת, לא קהל. זה כמו שמישהי אמרה לי פעם: "אני אוהבת נשים". לא הבנתי איך אפשר לאהוב נשים בצורה כללית ולא אישה מסוימת שמושכת לך את הנפש והגוף. אבל… בדרך כלל יש אבל… מבחינתי, כל אחת וטעמה היא. איני שופטת אף אחת.

I don't love people. I don't love animals either. At the same time, I don't hate – neither people nor animals. I don't know how to love in masses. I know how to love someone, not an audience. It's like someone once said to me: "I love women". I didn't understand how it is possible to love women in general and not a certain woman who attracts your mind and body. But… there is usually a but… As far as I'm concerned, each one to her taste. I am not judging anyone.

באותה המידה גם איני שונאת אנשים. כי איך אפשר לשנוא מישהו שאינך מכירה אישית? מישהו שלא עשה לך דבר רע? גם אם זה עשה רע לאחרים, עדיין זה לא לך – אז איך אפשר לשנוא בכללי? עובדה שאפשר, כי מכאן נובעות כל הרעות החולות בעולמנו והפוליטיקאים המושחתים והארורים בונים את עצמם וניזונים מלסכסך בין אנשים במקום לבנות גשרים ולחפש את המשותף והטוב.

At the same time, I don't hate people either. Because how can you hate someone you don't know personally? Someone who didn't do wrong to you? Even if he had done bad to others, it's still not to you – so how can one hate in general? It is a fact that it is possible, because all the evils in this world derive from here, and the corrupt and damned politicians build themselves and are fed on quarrels between people rather than building bridges and seeking good and common ground.

"אלה אנשים פשוטים", אמרה לי מישהי שבזאת חרצה את גורל יחסינו.

"פשוטים?" תהיתי.

"נו, את יודעת, כאלה שאינם מבינים כלום ונוהים אחר העדר כמו בהמות", ענתה המתנשאת בקוצר רוח.

הבטתי על הבהמה ולא ראיתי את התחכום שבה, כי זה לא היה שם. ישנן שתי אפשרויות עיקריות לענות על שטויות מקוממות כאלה. בחרתי להוריד אותה מחיי. "את מכירה את כולם? דיברת עם כולם? התרועעת איתם? איך את יודעת לומר עליהם מה שאמרת?" הפגזתי בשאלות שלא ממש חשבתי לקבל עליהן תשובות.

"These are simple people," someone said to me, thereby determining the destiny of our relationship.

"Simple?" I wondered.

"Nu, well, you know, those who don't understand anything and follow the herd like cattle," the arrogant woman replied impatiently.

I looked at the beast and didn't see its sophistication, because it was not there. There are two main options to answer such outrageous nonsense. I chose to take her out of my life. "Do you know them all? Have you talked to everyone? Have you been with them? How do you know to say these things about them?" I bombarded with questions I did not really think of getting answers to.

היא מגלגלת את עיניה. "את כזו תמימה!" היא מכריזה. "יש לי הרבה מה ללמד אותך!"

אני אישה מאופקת בדרך כלל ומשתדלת לנהוג בנימוס, אך עם בהמה יש לדבר בשפה שלה, אחרת איך תבין זו? "אמי זצ"ל נהגה לומר שהיא נמנעת ככל יכולתה מלהכנס לראשו של כלב שוטה. אני נוהגת כמוה. בואי נסכם שאני לא אתקשר אלייך יותר לעולם ואת לא אלי. אין לי כוח לטפשות!" לפני שהיא תמצא את קולה ו/או תשובה מטומטמת אחרת, עפתי משם בלי להביט לאחור.

She rolls her eyes. "You're so naïve!" She announces. "I have a lot to teach you!"

I'm usually self-controlled and try to be polite, but with a beast you have to speak in its language; if not, how would it understand you? "My mother, rest her soul, used to say that she avoided as much as she could to get into the head of a stupid dog. I do the same. Let's settle that I will never call you again, and that you do the same. I don't have the power for stupidity!" Before she could find her voice and/or another dumb answer, I flew away from there without looking back.

במשפט אחד:

למה נזכרתי בה היום? ישנם ימים בהם דברים שקרו חוזרים על עצמם עם אנשים אחרים. פגשתי היום מישהי לקפה והשיחה שהתפתחה היתה מעין הד למה שתארתי. חתכתי מיד.

In one sentence:

Why did I remember her today? There are days when things that happen repeat themselves with other people. I met someone today for coffee and the conversation that developed was a kind of an echo to what I described. I cut off immediately.

לנרד סקינרדציפור חופשיה

Lynyrd SkynyrdFree Bird

אל תסתכלי בקנקן Don't Judge

Modest Mussorgsky – Pictures at an Exhibition

האנשים המבקרים בתערוכה מעניינים מאוד. בכל פעם שאני נמצאת שם, אני פוגשת מכל וכל. מרתק!

The people who visit the exhibition are very interesting. Every time I'm there, I meet all kinds. Fascinating!

בדרך כלל באות נשים. אם זה בזוגות או בחבורות. לפעמים הן סוחבות איתן את בן הזוג. להלן שיחה שגרתית עם בני זוג שאינם מאותו המין:

אני בחיוך (עת הם צצים במעלה המדרגות או כשיוצאים מהמעלית): "ברוכים הבאים!"

האשה: "ברוכה הנמצאת!"

הגבר: זה בדרך כלל שותק ולפעמים מואיל לנוד בראשו כדי להכיר בקיומי. כשזה מואיל בטובו לדבר, זה אומר: "אני פה בשביל אישתי." זה יכול לרמוז על שתי ברירות, מבחינתי. אולי יש אפשרויות נוספות, אך הבה נתרכז באלה שאני מסוגלת להבין (אני הרי מאותגרת, זוכרות?). פירוש אחד אומר: באתי לכאן כי זו סחבה אותי ולמען שלום בית, לא היתה לי ברירה, אלא לבוא. פירוש אחר: אני פה, כי היא אחת האמניות המציגות ושלא יגידו שאיני תומך בה. שתי הסברות הללו מצביעות על כך שהצד הלא נכון של האוכלוסיה בישראל אינו ממש מתעניין באמנות.

Usually, more women come. Whether it is in pairs or in groups. Sometimes they bring their partner along. Here's a routine conversation with non-same-sex partners:

I smile (as they pop up the stairs or out of the elevator): "Welcome!"

The woman: "Blessed you!"

The man: he's usually silent and sometimes he tends to shake his head to recognize my existence. When he is kind as to speak, it means: "I am here for my wife." This can suggest two choices, as far as I'm concerned. There may be other possibilities, but let's concentrate on those I can understand (I'm challenged, remember?). One interpretation says: I came here because she dragged me here and for domestic peace, I had no choice but to come. Another interpretation: I am here, because she is one of the artists who exhibit and don't want people to say that I don't support her. These two explanations indicate that the wrong side of the population in Israel is not really interested in art.

אם שתק ואם אמר את שאמר, פעולה אחת לו: הוא מתישב על הכסא הקרוב ומתעסק עם הנייד שלו, מתעלם מזוגתו ומהסביבה. כשבאות חברות – אם זה בזוג או בחבורה – אף אחת אינה מגיעה לתערוכה בשביל זולתה, אלא גם בשביל עצמה. אף אחת אינה מתישבת בטרם ערכה את הסיור המלא ואם יש להן זמן – הן מתעכבות ומדברות על מה שראו וחוו לפני שהן עוזבות.

Weather he was silent or said what he said, he has one act: he sits down on the nearest chair and occupies himself with his mobile, ignoring his wife and the environment. When female friends come – whether in a couple or a group – no one comes to the show for others, but for herself. No one sits down before she makes the full tour and if they have time – they stay and talk about what they saw and experienced before they leave.

כשהן מגיעות, אני מציגה את עצמי ומציעה את הדרכתי במקרה ותהיינה להן שאלות. היה לנו שיח גלריה פורה מאוד ולמדתי דברים רבים על האמניות ועל יצירותיהן, כך שאני יכולה להסביר לתוהות ולמעונינות. כשפי שזה ריתק אותי, אני רואה איך גם הן מרותקות ללמוד על הטכניקות השונות באמצעותן נוצרו היצירות מחומרים ממוחזרים. יש כאלה, שאחרי הסיור, אם זמנן בידן, הן משתהות כדי לשוחח עוד. אני לומדת הרבה על נשים שונות. איך אמרה מישהי: מרחוק, לא מכירים כל כך ויש לנו דעות מוקדמות על האנשים שאנו פוגשות. אך כשמחליפות דעות – פתאום רואות שההבדל לא ממש גדול וישנם תחומי ענין משותפים. אכן כן.

When they arrive, I introduce myself and offer my guidance in case they would have questions. We had a very fruitful gallery talk and I learned a lot about the artists and their works, so I am able to explain to those who wonder and are interested. As this fascinated me, I also see how fascinated they are to learn about the different techniques through which the works were created from recycled materials. There are those who, after the tour, if they have the time, they stay to talk more. I learn a lot about different women. How someone said: From a distance, we don't know each other very well and we have prejudices about the people we meet. But when we exchange opinions, we suddenly realize that the difference is not really big and there are common interests. Indeed so.

היום, הגיעה מישהי בגפה. "ברוכה הבאה!" ברכתיה. היא קימטה את פניה בקושי רב כדי להראות שהיא מתאמצת לחייך בתגובה. היא לא הוציאה הגה מפיה. "אם תהיינה לך שאלות ותרצי הסברים – אני לרשותך", אני מדקלמת לה בחיוך מסביר פנים. היא מסתפקת בהנד ראש קצר. אני מניחה לה ומתישבת במקומי בצד כדי לא להפריע.

Today, a woman came alone. "Welcome!" I greeted her. She frowned hard to show that she was trying to smile in response. She did not utter a word. "If you have any question and would like some explanations – I'm here," I recite to her with a welcoming smile. She makes do with a short nod. I leave her by herself and sit down on my chair aside so no to disturb.

מזוית עיני אני מציצה בה מדי פעם. אני שמה לב שהיא מתעכבת ממושכות על כל יצירה וקוראת בתשומת לב רבה את הפתקיות המסבירות. איני יכולה אלא להצטער על שההסברים קצרים מאוד ואינם ממלאים את ייעודם מבחינתי. זו תערוכה חשובה בנושא אמנות ירוקה, מיחזור, שימוש מחדש – נושאים המצריכים התיחסות רבה יותר מאשר שתי שורות מאוד לא מספקות. אך האוצרת הסבירה שאף אחד לא יתעכב לקרוא מגילות. אני, מן הסתם, איני דוגמא. גם לא המבקרת הזו.

From the corner of my eye I glance at her from time to time. I notice that she lingers on at every piece and reads attentively the explanatory notes. I can but regret that the explanations are very short and don't fulfil their purpose as far as I'm concerned. This is an important exhibition on green art, recycling, reuse – issues that need to be addressed more than two very unsatisfactory lines. But the curator explained that no one would bother to read scrolls. I'm probably not an example. This visitor as well.

במשפט אחד:

היא כתבה בספר האורחים: תערוכה מדהימה! איזה יופי של רעיונות וביצועים! יש לי מלים, אך איני יכולה להביען. אל תסתכלי בקנקן, אלא בתוכו.

חשבתי לעצמי: אני בטוחה שלא כל קנקן מעונין שתחטטי אצלו.

In one sentence:

She wrote in the guest book: An amazing exhibition! Such great ideas and works! I have words, but I can't express them. Don't judge a book by its cover. Open it and read inside.

I thought to myself: Such a clever person. But how would I know had she not written what she probably can't say aloud?

מוסורגסקיתמונות בתערוכה

MussorgskyPictures at an Exhibition

היקום לא היה סגור על עצמו The Universe was not Closed on Itself

How the Universe Works – From the Big Bang to the Present Day

Space Discovery Documentary

זה היה מאותם הימים בהם לא היה בטוח מה רוצה היקום, זה לא היה סגור על עצמו.

It was from those days when it was not sure what the universe wanted; it was not closed on itself.

כשהיקום אינו סגור על עצמו – סובלת כל הסביבה. זה לא רק הנזק שאנחנו גורמים לסביבה, זה כבר היקום שרוגז עלינו ומשתולל. לא היה נעים. השרב הלוהט שצפו לנו בתחזיות מזג האויר לא ריחם עלינו. השריפות הגיעו וכילו את מה שצברנו בעמל חיינו. לרוב, לא נשאר דבר.

When the universe is not closed on itself – the whole environment suffers. It's not only the damage we're causing to the environment, it's the universe that has been mad at us and rages. It was not pleasant. The fervent heat which was predicted by the weather forecast did not have mercy on us. The fires came and consumed what we had accumulated with our life's labour. Usually, nothing was left.

ביום כזה קצת קשה להעלות דיון פורה על איך שמשחקי הכס הסתימו (תודה לחסדיה של האלה השומרת עלי ועל שכמותי). המוח לא ממש עובד. בעיקר, כשלא צפיתי באף פרק בסדרה ושום תיאור, גם לא המפורט ביותר שקיבלתי מאלה שצפו – לא ישכנע אותי להכנס לזה. יש גבול לשטויות שאני מסוגלת לצפות בהן. ישבתי לי בשקט בצד, לוגמת מיץ תפוזים קר ומלקקת מגלידת השוקולד הטעימה. הזמנתי מנה גדולה. החברות התווכחו על הסוף שחלק מהן אהב וחלק חשב לפוצץ את המסך כשזה נגמר. שמחתי לא להיות שם בזמן ההוא, גם לא בתור זבוב על הקיר.

On such a day, it is a bit difficult to raise a fruitful discussion about how the Games of Throne ended (thanks to the merciful Goddess who guards me and my kind). The brain does not really work. Mostly, when I did not watch any episode in the series and no description, even the most detailed I got from those who watched – would not persuade me to get into it. There's a limit to the nonsense I can watch. I sat quietly aside, sipping cold orange juice and licking from the delicious chocolate ice cream. I ordered a large portion. My friends debated the end which some of them liked and some thought to blow up the screen when it was over. I was glad not to be there at the time, not even as a fly on the wall.

The Game of Thrones Series Finale Ending Explained

החלק שזעם, היה בדעה אחידה שאי אפשר לבנות סדרה עם נשים חזקות ומועצמות ולבסוף לסגור אותה בצורה שזו נסגרה, פשוט לא! לי זה הרי לא שינה, כי לא הייתי בתוך זה, אבל הן פשוט לא יכלו להרגע והעידו על עצמן שלא ישנו היטב מאז זה הסתים כפי שזה הסתים ודרשו לשכתב את שתי העונות האחרונות. זה, כמובן, יקרה ועוד בימינו…

The part of the raged, was in a unified view that it was impossible to build a series with strong and empowered women and finally close it in the way it was closed, simply not! It did not matter to me, because I was not in it, but they simply could not calm down and stated that they had not slept well since this ended as it was and demanded to rewrite the last two seasons. This, of course, will happen today and in our days…

Tara Shears – The dark side of the universe

"מה דעתך?" שאלה אחת הניצות את המלצרית שפינתה את שולחננו מהמנות הראשונות והתכוננה להגיש תוספות. הלה הרימה גבה עד לשמיים כששמעה את השאלה: "את מרוצה מאיך שהסדרה הסתימה?"

"מרוצה?" משכה המלצרית זמן כדי לחשב את דבריה בזהירות מחשש שהטיפ שלה עלול היה להיות תלוי בתשובתה.

"כן!" דרשה המציקה לדעת. "אהבת את הסוף?"

"מה יש לאהוב?" תמהה המלצרית. "זה נגמר, זהו, עוברים הלאה."

"What do you think?" Asked one of the argumentative persons the waitress who cleared our table off the first course and prepared to serve additions. The waitress raised her eyebrows to the sky when she heard the question: "Are you happy with how the series ended?"

"Happy?" The waitress stalled in order to carefully calculate her words for fear lest her tip might have depended on her answer.

"Yes!" The nuisance demanded to know. "Did you like the end?"

"What is there to like?" The waitress wondered. "It's over, that's it, moving on."

השקט שהשתרר בשולחננו היה רועם מאוד. אפשר היה לשמוע את המזגנים פועלים. הכל (חוץ ממני, שהמשכתי ללקק את הגלידה וחככתי בדעתי אם להזמין גם עוגת גבינה) החליפו מבטים תמהים זו עם זו. הבנתי שאצטרך לעמול קשה מאוד כדי לאסוף מהן טיפ עבור המלצרית.

The silence that fell on our table was very very loud. The air conditioners working could heard. Everyone (except for me, who continued licking the ice cream and pondering whether to order a cheesecake too) exchanged puzzled looks with each other. I realized that I would have to work very hard to pick up a tip for the waitress from them.

במשפט אחד:

היה חם, היה הביל, היה אוילי. זה מה שקורה כשהיקום אינו סגור על עצמו.

In one sentence:

It was hot, it was humid, it was asinine. This is what happens when the universe is not closed on itself.

Ulla Suokko – Do You See the Signs of the Universe?

ל"ג בעומר ה'תשע"ט Lag BaOmer 5779

Lag BaOmer: Who Was Rabbi Shimon Bar Yochai?

מזג האויר השרבי לא מנע מאיתנו להדליק את המדורות המסורתיות. גם לא זיהום האויר. מסורת זו מסורת.

The weather did not stop us from lighting the traditional bonfires. Not even the air pollution. Tradition is a tradition.