האירוויזיון בישראל The Eurovision Song Contest in Israel

קובי מרימי – בית

Kobi Marimi – Home

האירוויזיון אינו כוס התה שלי, גם לא הקפה. אני אוהבת מוזיקה, לא פירוטכניקה.

The Eurovision Song Contest is not my cup of tea, nor coffee. I love music, not pyrotechnics.

הכל מדברים על ההפקה המדהימה שהרימה הטלויזיה הציבורית הישראלית כנגד ולמרות כל המכשולים האפשריים שהממשלה הרעה שלנו שמה לפניה, כולל מניעת מימון. מישהו העיר – ולדעתי בצדק – שבגלל חולשת השירים (הוא נמנע מלומר "הזבל המוצג לפנינו") – עבדה ההפקה קשה מאוד כדי להעביר אותם בצורה המיטבית, עד כי לא שמים אליהם לב כל כך ומתפעלים מהפירוטכניקה שמסביב, מהשואו.

Everyone talks about the amazing production that the Israeli public television has raised against and despite all the possible obstacles that our bad government has put before it, including the denial of funding. Someone commented – and I think rightly – that because of the weakness of the songs (he refrains from saying "the trash shown to us"), the production worked very hard to get them to the best of their ability, to the point where we don't pay much attention to them and admire the surrounding pyrotechnics, the show, instead.

יש לי מלא דברים לומר נגד, אבל משום שאני משתדלת להתיחס בחיוב לחיים, כולל בבלוג שלי, אתרכז במה שאני חושבת על השיר הישראלי, אותו אני אוהבת מאוד.

I have a lot of things to say against, but because I try to relate positively to life, including in my blog, I will concentrate on what I think about the Israeli song, which I love very much.

מהשמיעה הראשונה של השיר ברדיו (למחרת זכייתו), אהבתי אותו מאוד. אני משתדלת לשמוע שירים, לא לצפות בקליפים שלהם, שלמרות שאיני סובלת מהפרעת קשב וריכוז – מסיחים את דעתי מהמוזיקה. אני מפרידה בין צפיה בהופעה לבין שמיעת שירים והתרשמות בלתי אמצעית מן המוזיקה ללא עזרים מלאכותיים.

From the first time when I heard the song on the radio (the day after it won), I loved it very much. I try to hear songs, not to watch their clips which distract my mind from the music, although I don't suffer from attention deficit disorder. I separate between watching a live show and listening to songs and unmediated impression of the music without artificial accessories.

השמיעה של השיר ברדיו עשתה בשבילי את העבודה והייתי כולי צמרמורת. שיר גדול! מזכיר את הסגנון של ג'וני לוגן שאני אוהבת. מה לעשות, אני אשה רומנטית… אוהבת בלדות שקטות יפות. הקול של מרימי מדהים, פשוט מדהים! חודר ללב ונוגע. זה הרי מה שאני מחפשת במוזיקה – יופי ונגיעה. זו תמצית המוזיקה בשבילי, לא פירוטכניקה, לא קליפים ולא קשקושים אחרים. השיר של מרימי עוצמתי ואני מקוה שיצליח.

Hearing the song on the radio did the work for me and I was completely shuddering. A great song! Reminds me of the Johnny Logan style that I love. What can I do? I'm a romantic woman… I love beautiful quiet ballads. Marimi's voice is amazing, just amazing! Penetrates the heart and touches. That's what I'm looking for in music – beauty and touching. This is the essence of music for me, not pyrotechnics, no clips and no other scribbles. Marimi's song is powerful and I hope he will succeed with it.

לפני שנה, ידעתי בודאות שנטע תזכה עם "טוי". כתבתי על זה פה. לא היה לי שום ספק בזה, משום שזה היה שיר הפוך מהטעם שלי, עם הרבה רעש וצלצולים – ממש שיר אירוויזיוני טיפוסי לימינו. עובדה, היא זכתה. השנה, אמרתי לחברה שישראל לא רוצה לזכות ולכן שלחה שיר יפה, בלדי, נוגע – הפוך ממה שהולך עכשו.

A year ago, I knew for certain that Neta would win with "Toi". I wrote about it here. I had no doubt about it, because it was a song that was the opposite of my taste, with a lot of noise and ringing – simply a current typical Eurovision song. Fact, she won. This year, I told a friend that Israel does not want to win and therefore sent a beautiful song, a ballad, touching – the opposite of what is going on now.

לסיכום:

לטעמי, האירוויזיון הכי מרשים ועם השירים הכי יפים היה זה שנערך בישראל בשנת 1979. מאז, זה רק הלך והתדרדר ובמשך שנים נמנעתי מלצפות בארוע הלא מעניין הזה. מסתבר, שזה ענין של טעם והדור הצעיר אוהב את מה שמאכילים אותו וצופה במופע באדיקות. כל אחת וטעמה היא.

In conclusion:

In my opinion, the most impressive Eurovision and with the most beautiful songs was the one held in Israel in 1979. Since then, it has only deteriorated and for years I avoided watching this not interesting event. It turns out that it is a matter of taste and the young generation loves what it is being fed and observes the show devotedly. Each one and their taste.

במשפט אחד:

האירוויזיון לא כוס התה שלי, גם לא הקפה. יחד עם זאת, אין לזלזל במאתיים מליון צופים מרחבי העולם. מישהי בטלויזיה סיכמה: שיר כבר לא נמדד רק באיכות שלו, אלא גם ביכולת להחזיק מעמד באויר על מקלות (רמז לשיר האוסטרלי השנה).

In one sentence:

Eurovision is not my cup of tea, nor coffee. At the same time, two hundred million viewers from around the world should not be underestimated. Someone on TV summed up: a song is no longer measured only by its quality, but also by the ability to hold on in the air on sticks (a hint about the Australian song this year).

קובי מרימי – הללויה

Kobi Marimi – Hallelujah

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: