ארכיון חודשי: יוני 2019

המרק היה מצוין The Soup was Excellent

מרק ירקות עשיר Rich vegetable soup

מרק ירקות עשיר   Rich vegetable soup

בדרכי לבשל ארוחת צהריים אצל חברה, נשבה רוח נעימה. האויר היה חמים ונעים כמו שאני אוהבת.

On my way to cook lunch at a friend, a pleasant breeze blew. The air was warm and pleasant as I like.

היא מחזיקה את הדלת פתוחה קמעא ומקדמת את פני בחיוך מזמין. אני נכנסת לתוך מקפיא. "מה קורה?" אני שואלת בשיניים נוקשות. "למה את מקפיאה את הבית שלך?"

"על מה את מדברת?" היא תמהה. "בקושי מרגישים את המיזוג."

אני מביטה במזגן ואיני בטוחה שאני רואה היטב. "בקושי מרגישים? המזגן שלך על 18 מעלות! איך לא מרגישים?" אני, פחות מ-0c28, איני מסוגלת לתפקד. אני ממהרת ישר למטבח. לפחות שם אין מזגן, אם כי זה מורגש גם שם.

היא מביטה בי שותקת. אפילו אינה טורחת למשוך בכתפיה. אני מתנחמת שהבישול ודאי יעלה את הטמפרטורה במטבח וכך אתחמם.

She holds the door slightly open and welcomes me with an inviting smile. I walk into a freezer. "What's going on?" I ask with my teeth tapping each other. "Why are you freezing your house?"

"What are you talking about?" She wonders. "You barely feel the air conditioning."

I look at the air conditioner not sure that I see well. "You barely feel it? Your air conditioner is at 18 degrees! How do you not feel it?" I, less than 280c, can't function. I hurry directly to the kitchen. At least there is no air conditioner, although it is also noticeable there.

She looks at me silently. She does not even bother to shrug her shoulders. I take comfort in the fact that cooking will probably raise the temperature in the kitchen and thus I will warm up.

"מרק בחום הזה? השתגעת?" היא מזדעקת עת היא נכנסת אחרי למטבח ורואה את המצרכים שהבאתי אותם אני מסדרת על השיש. תפוחי אדמה, גזר, בצל, עדשים, קישואים, סלרי, שמיר ופטרוזיליה בהחלט מעידים שיהיה מרק.

יכולתי לשתוק, אך בחרתי להשיב לה. "לפי הכפור הסיבירי פה, מרק בהחלט מתאים. חוצמזה, הזמנת אותי לבשל מה שאני אוהבת, לא?"

"לא דיברנו על מרק", היא מוחה.

"לא דיברנו כלל על התפריט", אני מעירה לה. "רק אמרת שאת סומכת עלי." אני מתרכזת בקילוף הירקות. ההכנה תארך כחצי שעה, אחרי זה בישול איטי כשעה ובזמן שהמרק מתבשל, תכננתי להכין את המנה העיקרית – כרובית מטוגנת ולצדה פלפל ירוק ממולא באורז, אפונה ירוקה, בצל ושום מטוגנים, שיתבשל בתוך רוטב עגבניות.

"Soup in this heat? Are you nuts?" She shrieks as she follows me into the kitchen and sees the groceries I brought which I arrange on the counter. Potatoes, carrots, onions, lentils, zucchini, celery, dill and parsley certainly indicate there will be soup.

I could stay silent, but I chose to answer her. "According to the Siberian frost here, soup is definitely suitable. Besides, you invited me to cook what I like, didn't you?"

"We didn't talk about soup," she protests.

"We didn't talk about the menu at all," I remind her. "You just said you trusted me." I concentrate on peeling the vegetables. The preparation will take about half an hour, followed by slow cooking for an hour and while the soup is cooking, I planned to prepare the main course – fried cauliflower with green pepper stuffed with rice, green peas, fried onions and garlic, to be cooked in tomato sauce.

***

"המרק קצת חמוץ, לא?" היא אומרת-שואלת ומביטה בי במבט מעריך.

שמחתי שהיא הואילה לטעום למרות מחאותיה בהתחלה. "זה ממיץ העגבניות ששמתי בפנים. אני לא אוהבת חמוץ בדרך כלל, אך זה נותן למרק נופך מיוחד."

"וואלה טעים!" היא מכריזה ולוגמת בהנאה. אני מרוצה.

"The soup is a bit sour, isn't it?" She says-asks and looked at me approvingly.

I was glad that she was kind as to taste despite her protests at first. "It's the tomato juice I put in. Usually, I don't like sour, but it gives the soup a special touch."

"Walla is delicious!" She announces and sips with pleasure. I am happy.

במשפט אחד:

אין על מרק – אם זה בחורף, בקיץ, באביב או בסתו.

In one sentence:

Soup is great – whether in winter, summer, spring or autumn.

אפיזודה חולפת For Her I was a Hiccup

Mogli – Another Life

במשך חצי שנה היא היתה כל עולמי. בשבילה, הייתי אפיזודה חולפת.

For half a year she was the world to me. For her, I was a hiccup.

היה חם בדירה. מאוד. הרוח הקלה מן החלון לא נשבה בעקביות, כך שהיא כמעט לא הורגשה. במצב של כזה חום, ישנן שלוש ברירות עיקריות (ישנן, כמובן, יותר, אך הבה נתרכז בשלוש). האחת: להמשיך לסבול ולא משנה מאיזו סיבה את נהנית לסבול. השניה: להדליק את המאוורר כדי שיפזר את האויר החם שעמד על עומדו ואולי יתן תחושה של קצת קרירות, מה שעשוי להקל. השלישית: לצאת מן הבית, אולי ברחוב תורגש הרוח יותר.

It was hot in the apartment. Very. The breeze from the window was not blowing steadily, so it was barely noticeable. In such a heat situation, there are three main choices (there are, of course, more, but let's concentrate on three). One: continue to suffer no matter what reason you enjoy suffering. The second: to turn on the fan so that it can dissipate the hot air that stands still and perhaps give a feeling of coolness, which may ease. The third: to leave the house, perhaps the wind will be felt more in the street.

הרוח, שהתבטאה בעצים הנעים בחצר, נראתה מבטיחה. חשבתי שאוכל להנות ממנה. עכשו היה עלי רק להחליט היכן אעשה זאת. גם כאן היו מספר אפשרויות, אך שוב, שלוש עיקריות בלטו: לרדת ולשבת על הספסל שמול ביתי; ללכת לגן המיסדים ולשבת שם על ספסל; ללכת לים, שם הבריזה מחיה נפשות.

The wind, reflected in the trees moving in the courtyard, looked promising. I thought I could enjoy it. Now I had only to decide where I would do it. Here, too, there were several possibilities, but again, three main ones stood out: to go down and sit on the bench in front of my house; go to the Founders' Garden and sit there on a bench; to go to the sea, where the breeze revives souls.

השטויות של העידן החדש טוענות שכל בחירה שלנו גורמת לתנועה כלשהי ביקום ומחוללת שינויים, אם לנו ואם לזולתנו, גם אם שמנו לב או אם לאו. אני משתדלת לשקול את צעדי היטב בטרם אני עושה פעולה כלשהי. למדתי, שסוף מעשה במחשבה תחילה, אך יחד עם זאת, לא משנה עד כמה חשבת ושקלת – התוצאות להן קיוית וציפית אינן נראות. לכן, לא תמיד אנחנו רואות את השינויים.

The nonsense of the New Age claims that every choice we make causes a certain move in the universe and generates changes, whether to us or to others, whether we have noticed or not. I try to weigh my steps very carefully before I do anything. I learned that the end of an act begins with a thought, but at the same time, no matter how much you thought and weighed – the results you hoped and expected were invisible. Therefore, we do not always see the changes.

לולה מארש – היא קשת בענן

Lola Marsh – She's a Rainbow

מעולם לא ישבתי על הספסל ממול הבנין שלי. אני רואה מדי פעם שכנים יושבים שם, אך לי לא מתאים. הספסל לא נקי ואין לי כוונה לנקותו לפני שאני מתישבת. זו הסיבה, שלמרות חיבתי הידועה לצלם ספסלים, אין לי חשק לשבת עליהם. ויתרתי. ללכת עד הים, זה קצת רחוק בחום הזה. ויתרתי. החלטתי ללכת עד גן המיסדים ולשבת שם. הספסלים שם נקיים יותר מאשר אלה המוצבים ברחובות. זו חדרה. עיר מטונפת.

I never sat on the bench next to my building. I see neighbours sitting there from time to time, but it doesn't suit me to sit there. The bench is not clean and I don't intend to clean it before I sit on it. That's why, despite my fondness for photographing benches, I don't feel like sitting on them. I passed. To go to the sea, it's a little far in this heat. I passed. I decided to walk to the Founders' Garden and sit there. The benches there are cleaner than the ones on the streets. This is Hadera. A filthy city.

בדרך כלל איני עושה ענין ממה שאני לובשת. אין לי את הקטע של לעמוד שעות מול הראי ולבחור בגדים, גם לא לפני ארועים חגיגיים. אני לובשת מה שאני חושבת שמתאים לארוע. היום שבת, אז איני יכולה להתלבש כמו ביום רגיל, אלא בבגדי השבת שלי. החלטתי על שמלה. גם קליל, גם משהו חדש שקניתי בשבוע שעבר וגם אוורירי. יש לי לזו נעליים מתאימות. הן פתוחות מאחור ואולי אפשר לקרוא להן קבקבים, אך הן יותר אלגנטיות. אני נועלת אותן לא מעט לארועים חגיגיים בקיץ.

I usually don't care about what I'm wearing. I don't have the thing to stand for hours in front of the mirror and choose clothes, not even before festive events. I wear what I think fits the occasion. It's Saturday, so I can't dress like on a weekday, but in my Sabbath clothes. I decided on a dress. It's also light, also something new I bought last week and also airy. I have suitable shoes for this. They're open behind and maybe you can call them clogs, but they're more elegant. I wear them quite a bit for festive events in the summer.

סְטַמָֿאטִיס סְפַּאנוּדַֿאקִיס – שנות אבן

Stamatis Spanoudakis – Stone Years

Σταμάτης Σπανουδάκης – Πέτρινα χρόνια

עודי פוסעת לי בנחת לכיוון גן המיסדים, אני מתענגת על הרוח הקרירה שנושבת בחוזקה, מה שממש לא היה מורגש בתוך הדירה. שמחתי על שהחלטתי לצאת ולהתאוורר. לא היה לי אכפת שזו פורעת לי את השערות.

מישהי הגיחה מהפינה וכמעט התנגשנו. בדרך כלל איני הולכת צמודה כל כך לחנויות, אבל נעצרתי ליד חלון ראוה שהציג שמלה נחמדה. לוא המחיר היה מוצג – הייתי אולי שוקלת לקנות אותה. אין סיכוי שאחזור מחר לברר, משום שמי שאינו טורח להציג מחיר – מצטייר אצלי כמי שמזלזל בלקוחותיו.

הזזתי את רגלַי כדי להמשיך ללכת ואז… "אוי, סליחה!" אנחנו אומרות יחד ונרתעות לאחור כדי לאפשר אישה לרעותה לעבור. "אה, זו את!" שוב שתינו יחד. אני משערת ששתינו חשבנו בלבנו בה בעת איך זה שנתקלנו זו בזו.

As I strolled toward the Founders' Garden, I enjoyed the cool wind blowing hard. It was hardly noticeable in the apartment. I was glad I had decided to go out and get some air. I didn't care that it messed my hair.

Someone came out of the corner and we almost collided. I don't usually walk so close to the stores, but I stopped by a window that displayed a nice dress. If the price had been presented – I might have considered to buy it. There is no chance that I will come back tomorrow to find out, because the seller didn't bother to present the price – it meant to me that he belittled his customers.

I moved my legs to keep walking and then… "Oh, sorry!" We said together and pull back to let each other pass. "Oh, that's you!" We both again. I suppose we both thought in our hearts at the same time how we bumped into each other.

זה מעין רגע בו עוברת בך המחשבה אם להמשיך הלאה או לעצור. אולי לדבר, אולי להעלות זכרונות, אולי לשמוע דברים שכרסמו בך כל השנים ועכשו יכולה להיות להם משמעות שונה ממה שחשבת. אולי… היא אף פעם לא ראתה אותי לובשת שמלה, חשבתי בלבי. נראה לי שגם היא חשבה כך. פעם, היתה לנו נטיה לחשוב על אותם הדברים.

It's a kind of moment when the thought of ​​moving on or stopping goes through your head. Perhaps to talk, maybe to reminisce, perhaps to hear things that have gnawed at you all these years and can now have a different meaning than you thought. Maybe… She never saw me wearing a dress, I thought. I think she thought so too. Once, we had a tendency to think about the same things.

במשפט אחד:

פעם, היינו יחד במשך חצי שנה. אני חשבתי שיש לזה עתיד. היא חשבה אחרת.

In one sentence:

Once, we were together for half a year. I thought it had a future. She thought differently.

 

Cliff Richard – The Twelfth of Never

אני לא מצטלמת טוב I'm not Photogenic

מה זה מעיד על מי שצילם? What does this say about the photographer

מה זה מעיד על מי שצילם ? What does this say about the photographer

אנשים, אני מעדיפה לצלם בלי שישימו לב. איני אוהבת את הפוזות שעושים למצלמה. אני מעדיפה שיצאו טבעיים.

I prefer to take people's photos without being noticed. I don't like the poses they make to the camera. I prefer them to come out naturally.

ישנם אנשים המצלמים באהבה ויש כאלה המצלמים ברשעות. אפשר לראות את אופיו של אדם על פי צילומיו. כשמצלמים אנשים רגילים, כאלה שאינם דוגמנים, אסור לעשות זאת בחופזה, אלא להקדיש זמן כדי ללמוד את תוי הפנים ולקחת את הצדדים הכי טובים שלהם. את זה למדתי דוקא מִסָפַּר שהיה לי, שבפעמים הראשונות בהן הגעתי אליו כדי להסתפר – הוא היה מקדיש כמה דקות כדי לבחון אותי מזויות שונות ולחשוב איך הוא מוציא אותי עם תספורת שתדגיש את הצדדים הכי טובים אצלי. מצאתי את עצמי עושה כך כשאני מצלמת – למצוא את היופי במצולמים בלי לביים אותם.

There are people who take pictures with love and others who shoot wickedly. You can see the character of a person according to their photographs. When you photograph ordinary people, those who are not models, it is forbidden to do so hastily, but you must take the time to study their facial features and take the best sides of them. I learned that from a hairdresser I had, that on the first few visits to his shop for a haircut – he would spend a few minutes examining me from different angles and thinking how he would cut my hair in order to highlight my best sides. I found myself doing this when I take photos – to find the beauty of the subjects without staging them.

"אני לא מצטלמת טוב", אמרה לי מישהי ששמה לב שאני מצלמת אותה בארוע בו נכחנו.

"את לא רוצה להצטלם? את לא רוצה מזכרת מהארוע?" שאלתי. אם מישהי אינה מעוניינת להצטלם – איני מכריחה.

היא העיפה בי מבט ארוך, שוקלת את האפשרויות העומדות בפניה. היו מן הסתם כמה, אך אני מניחה ששתיים מהן היו מרכזיות: להצטלם או לא. שתהיה לה מזכרת מהארוע או שלא תהיה לה.

"טוב", אמרה לבסוף בקול של השלמה עם המצב, "שיהיה. אני רוצה מזכרת מהארוע."

"I'm not photogenic," said to me someone that I was photographing at an event we attended.

"You don't want to be photographed? Don't you want a memento of the event?" I asked. If someone does not want to be photographed – I don't force them.

She gave me a long look, considering her options. There must have been some, but I suppose two of them were dominant: to be photographed or not. To have a memento of the event or not to have it.

"Well," she finally said in a resigned voice, "ok, I want to have a memento of the event."

ראיתי איך היא מסדרת את עצמה ואיך היא מארגנת את ארשת פניה למשהו רשמי שמאוד לא התאים לי. "ברשותך", אמרתי, "אצלם אותך מאוחר יותר, יש לי כמה תמונות שאני צריכה לצלם עכשו כדי שלא יתפספסו." לא אמרתי לה שאני מעדיפה לצלם בלי שישימו לב, כי אז היא תהיה בהיכון כל הערב ותעקוב אחרי תנועותי, מה שלא יהיה טבעי. עזבתי אותה והלכתי לפינה אחרת של האולם, מתמזגת ברקע כדי למצוא אוביקטים שלא ישימו לב שאני מצלמת.

I saw how she was adjusting herself and how she was arranging her expression into something official that did not suit me. "With your permission," I said, "I'll take your photos later, I have a few photos I have to take now otherwise I might miss the opportunity." I did not tell her that I preferred to take photos of people without them noticing, because then she would be alerted all evening and follow my movements, which would not be natural. I left her and went to another corner of the hall, blending in the background to find objects who would not notice I was photographing them.

למחרת, שלחתי לה את צילומיה. חמש דקות לאחר מכן, הטלפון מצלצל. "מה, ככה אני נראית?" אני שומעת את התדהמה בקולה.

"מה לא בסדר?" אני שואלת בחזרה, משום שלדעתי היא יצאה מקסימה בתמונות. בכל זאת, אישה בגיל השלישי, אמצע שנות ה-80 שלה, הוצאתי אותה ממש מצוין. זאת, בלי פוטושופ ובלי שום עיבודים. צילמתי בהחבא את הבעותיה הטבעיות וזה יצא מצוין, לדעתי.

"מה?" היא שואלת. אני מנחשת שהיא מגבירה את מכשיר השמיעה שלה.

אני מגבירה את קולי. "את לא מרוצה מהתמונות?"

הפעם שמעה היטב. "ודאי שאני מרוצה!" היא מתמוגגת באוזני. "אני מביטה בראי ובתמונות ששלחת לי וזה לא אותו הדבר. עשית משהו עם התמונות?"

יופי, אני אומרת לעצמי, היא מרוצה. "לא עשיתי כלום", אני מסבירה לה, "זו את. ככה את נראית בעיני."

"אין עלייך!" היא מכריזה. "מעכשו, אני הופכת אותך לצלמת האישית שלי."

The next day, I sent her her photos. Five minutes later, the phone rings. "What, that's what I look like?" I hear the astonishment in her voice.

"What's wrong?" I ask back, because I think she came out charming in the photos. Still, an elderly woman, in her mid-80s, I got her really good. This is without Photoshop and without any processing. I secretly photographed her natural expressions and it came out excellent, in my opinion.

"What?" She asks. I guess she's increasing her hearing aid.

I raise my voice. "Aren't you happy with the photos?"

This time she heard very well. "Of course I'm happy!" She expresses her delight into my ears. "I look at the mirror and the photos you sent me and it's not the same thing. Did you do something with the photos?"

Good, I tell myself, she's pleased. "I didn't do anything," I explain to her, "it's you, that's how I see you."

"You are the best!" She announces. "From now on, I'm turning you into my personal photographer."

במשפט אחד:

צריך לצלם רק מתוך אהבה.

In one sentence:

You should photograph only with love.

לצלם מתוך טפשות: בלי לשים לב לרקע העמוס, בלי לבדוק איך המצולמת יוצאת, העיקר ללחוץ ולא חשובה התוצאה Taking photos out of stupidity: without paying attention to the busy background, without checking how the person comes out, the main thing is to press the botton and the result is not important

לצלם מתוך טפשות: בלי לשים לב לרקע העמוס, בלי לבדוק איך המצולמת יוצאת, העיקר ללחוץ ולא חשובה התוצאה   Taking photos out of stupidity: without paying attention to the busy background, without checking how the person comes out, the main thing is to press the botton and the result is not important

 

את אשה טובה You are a good woman

Joe DolanGood Looking Woman

היה חם היום. לא החום התיש אותי, האנשים עשו זאת.

It was hot today. It was not the heat that exhausted me, people did.

לא היה תור לַזיתים, את זה אפשר היה לקחת לבד; אבל היה תור ארוך במעדניה, בעיקר לגבינות הצהובות. לא היה לי מושג למה, עד שאיזה שמוק קולני החליט להכריז על קיומו: "איפה המנהל? למה אין עוד עובדים פה?" צרח בקולי קולות.

"אדוני, אין צורך לצעוק", ניסתה העובדת היחידה להרגיע אותו. "השניה תכף תבוא."

אפשר היה לראות איך הלה מתאפק בכל כוחו לא לענות לה. הבטתי בו בזלזול והוא קלט את הבעת פני. "השרות פה על הפנים", פנה אלי, "תמיד יש תור ארוך ואף פעם אין מספיק עובדים."

לא התכוונתי לענות לו, אבל לפעמים הדברים יוצאים לי באופן ספונטני. "אני בטוחה שהיה הרבה יותר טוב אם אתה היית מנהל את המקום. למה שלא תציע את עצמך?" הסוויתי היטב את הלעג שהגוף שלי יצר והקול שלי יצא רגיל.

הוא הביט בי במבט מהורהר, שוקל את דברי ואחר אמר: "הם לא יתנו לי לעבוד פה. הם יודעים שהייתי עושה להם סדר כזה, שהכל היה מתקתק כמו שעון שוויצרי."

הנהנתי והתקדמתי למקרר של הלבן והקוטג'. מזל שזה בשרות עצמי ואין צורך לחכות בתור.

There was no queue for the olives, the customers could help themselves; but there was a long queue in the delicatessen, especially for the yellow cheese. I had no idea why, until some loud schmuck decided to declare his existence: "Where is the manager? Why are not more workers here?" He screamed loudly.

"Sir, there is no need to shout," the only female worker tried to calm him down. "The other one will come shortly."

You could see how he was holding back with all his strength not to answer her. I looked at him scornfully and he caught my expression. "The service here is on the face," (it's a Hebrew expression for "very bad") he turned to me. "There's always a long line and there's never enough workers."

I did not mean to answer him, but sometimes I act spontaneously. "I'm sure it would be much better if you ran the place, why don't you offer yourself?" I camouflaged very well the mockery that my body had created and my voice came out normally.

He looked at me thoughtfully, considering my words, and then said: "They won't let me work here. They know I would create here such an order, that everything would tick like a Swiss watch."

I nodded and moved on to the dairy refrigerator. Luckily, it's self-service and there's no need to wait in line.

לא היו לי דברים רבים לקנות. קיץ, חם, אני כמעט ולא מבשלת, אלא מעדיפה לאכול בחוץ, שאחרים יבשלו. עד מהרה הגעתי לתור לקופות. יש כמה וכולן היו מאוישות, כך שהצפי היה להתקדמות מהירה. צפי לחוד ומציאות לחוד, משום שהיום יום חמישי ואנשים מצטיידים בשפע לקראת הבישולים לשבת. לא אני, כי החבורה שלנו מתכנסת מחר לארוחה של מנות קרות. אני מכינה את סלט הירקות ואת החצילים.

I did not have many things to buy. Summer, hot, I hardly cook, I prefer to eat outside, and let others cook. I reached the checkout line in no time. All the checkouts were manned. I should say 'womenned', since only women sat at the cash registers. It was expected to advance quickly. Expecting is one thing and reality is another, for today is Thursday, and people are plentifully acquiring for Shabbat cooking. Not me, as our group is gathering tomorrow for a meal with cold dishes. I make the vegetable salad and the eggplants.

חצילים עם עגבניות מעל Eggplants with tomatoes on top

חצילים עם עגבניות מעל   Eggplants with tomatoes on top

לבחור תור זה ענין של מזל וכמובן יש את חוק מרפי. אף פעם אינך יודעת איך יתקדם התור בו בחרת לעמוד. שמתי את יהבי ביקום המיטיב עימי ובחרתי את זה שנראה לי הכי פחות עמוס, בהתאם למצרכים שבעגלות העומדים לפני. עדיין, יש את הגורם האנושי, קרי: הקצב של הקופאית. יש גם את התקלות הצפויות והלא צפויות, כמו סרט הנייר שנגמר תמיד בתור לקופה בו אני עומדת, למה לא?

Choosing a queue is a matter of luck and of course there is the Murphy Law. You never know how the line you chose will advance. I put my faith in the benevolent universe and chose the one that seemed to me the least cluttered, according the groceries in the carts of the people standing in front of me. Still, there is the human factor, ie: the cashier's pace. There are also the predictable and the unpredictable failures, such as the cash register's paper film that always ends in the line where I stand, why not?

עודי עומדת בתור שבחרתי, מגיעה מישהי ומתקדמת לפני. אני אשה רגועה. מבחינתי, שתתקדם. אם זה מה שהיא צריכה, שיהיה. אני מעיפה בה מבט בוהה. היא ממש לא נכנסה לי לתודעה. אני מחכה בסבלנות. "אני רק שמה את העגלה פה", היא אומרת לי. "אל תדאגי, את לפני." אני מושכת בכתפי, שותקת. "אז אני אחרייך. אני הולכת לקחת עוד כמה דברים. תשמרי לי את התור, בסדר?" אני מהנהנת בראשי והיא הולכת לדרכה, משאירה את עגלתה.

As I stand in the line I have chosen, someone arrives and advances in front of me. I'm a calm woman. As far as I'm concerned, let go ahead. If that's what she needs, so be it. I glance at her blankly. She really did not get into my consciousness. I am waiting patiently. "I'm just putting the cart here," she says to me. "Don't worry, you're ahead of me." I shrug my shoulders, silent. "I'm after you. I'm going to take a few more things. Keep my turn, okay?" I nod and she walks away, leaving her cart.

היא חזרה אחרי כרבע שעה, מצוידת בעגלה עמוסה נוספת. "תודה ששמרת לי את התור", הודתה לי. הנדתי בראשי בשתיקה. "האמת, אני ממהרת", אמרה, "אבל אתמול חיתנתי את הבת ואין לי כלום לשבת. כולם באים אלי לסעודה ויש לי מלא לבשל היום ומחר."

האישה ממהרת. "את רוצה להיות לפני?" אני שואלת. לי יש זמן.

"באמת? את תתני לי לעבור אותך?" התדהמה בקולה רבה.

"למה לא? אמרת שאת ממהרת ואילו אני ממש לא", אני עונה לה. "בבקשה!" אני מזיזה את עגלתי ומחוה לה בידי להתקדם.

היא מתעשתת ומעיפה מבט לעבר עגלתי כדי לבדוק כמה מצרכים יש לי. "את אשה טובה", היא אומרת ומניחה יד על זרועי.

"זה בסדר", אני עונה לה, "יש לי זמן." אני לא ממש אוהבת שמישהי זרה נוגעת בי, אך מתאפקת לא להרתע כדי לא להביכה.

"אבל לך אין הרבה", היא אומרת, "חבל שתחכי. לי יש שתי עגלות מלאות." עכשו היא מחוה לי לעבור.

הקופאית מתערבת: "אולי לא שמתן לב, אך הקופה שלידי ריקה, כדאי שמישהי מכן תעבור לשם."

עברתי.

She came back after about fifteen minutes, equipped with another loaded cart. "Thank you for saving my turn," she thanked me. I shook my head in silence. "The truth is, I'm in a hurry," she said, "but yesterday my daughter got married the I have nothing for Shabbat. Everyone comes to me for dinner and I have a lot to cook today and tomorrow. "

The woman is in a hurry. "Do you want to be before me?" I ask. I have time.

"Really? Will you let me go before you?" The shock in her voice is big.

"Why not? You said you're in a hurry and I'm not at all," I reply. "Go ahead!" I move my cart and gesture to her to move forward.

She pulls herself together and glances at my cart to see how many groceries I have. "You're a good woman," she says, placing her hand on my arm.

"It's okay," I reply, "I have time." I don't really like being touched by a stranger, but I restrain myself not to flinch so as not to embarrass her.

"But you don't have much," she says. "You shouldn't wait. I have two full carts." Now she gestured me to go through.

The cashier intervenes: "Maybe you didn't notice, but the there's no one at cash register next to me. One of you should go there."

I went.

במשפט אחד:

תודה ליקום על חסדיו.

In one sentence:

hanks to the universe for its kindness.

תערוכת חוף הים שלנו Our Seaside Exhibition

חוף אולגה, מבט מהסלע אל כפר הים Olga Beach, view from the rock to the Sea Village

חוף אולגה, מבט מהסלע אל כפר הים   Olga Beach, view from the rock to the Sea Village

תערוכה נוספת בה אני משתתפת מתגבשת. אנחנו בשלב הזמנת העבודות בשביל התצוגה.

Another exhibition in which I participate crystallizes. We are in the process of ordering the works for the display.

זו התערוכה השלישית שלי והיא תהיה מוצגת בְּבנין עיריית חדרה למשך חצי שנה. התחושה נעימה מאוד שעבודה שיצרתי נבחרה להיות מוצגת במשך זמן כזה. אני מרגישה מוחמאת ואסירת תודה ליקום על מתנותיו, כן ירבו!

This is my third exhibition and it will be presented at the Hadera Municipality building for six months. It is a very pleasant feeling that a work I have created was selected to be displayed for such a time. I feel complimented and grateful to the universe for its gifts, may they multiply!

הזמנה לתערוכת חוף הים שלנו Invitation to Our Beachfront Exhibition

הזמנה לתערוכת חוף הים שלנו   Invitation to Our Beachfront Exhibition

בתערוכה מוצגות עבודות הקשורות לחוף הים של חדרה, שהוא אחד החופים היפים בארץ. מצפה לנו תצוגה נעימה מאוד לעיניים של חופים יפהפיים.

The exhibition presents works related to the beach of Hadera, which is one of the most beautiful beaches in Israel. It is expected a very pleasant display to the eyes of beautiful beaches.

חוף אולגה, גלים זורמים אל החוף Olga Beach, waves flowing to the shore

חוף אולגה, גלים זורמים אל החוף   Olga Beach, waves flowing to the shore

להציל נפש אחת Saving One Soul

כל המציל נפש All who save lives

כל המציל נפש … All who save lives

היום הזה, מבחינתי, היה מוצלח. אני בטוחה שהצלתי נפש.

This day, as far as I'm concerned, was successful. I'm sure I saved a soul.

כל חיי השתדלתי למצוא לעצמי חברות שתתאמנה לי. כאלה, שאשמח לבלות בחברתן. לכל מקום אליו נקלעתי – תמיד מצאתי לפחות חברה אחת כזו. פעמים רבות, מצאתי גם יותר. לפני ארבע וחצי שנים עברתי לגור בחדרה. בשנתיים הראשונות כמעט ולא יצאתי מהבית לפעילויות, משום שהייתי עסוקה בסידור הבית ובהפטרות מכל החפצים אותם ירשתי במהלך השנים. חשתי, שהגיע הזמן להתנקות, לא להחזיק יותר דברים שאיני משתמשת בהם. לא קל, אפילו קשה מאוד לזרוק דברים שאמי זצ"ל קנתה ולא השתמשה והם עדיין כחדשים, אבל הייתי נחושה.

All my life I've been trying to find friends who will suit me. Such that I would be happy to hang out with. Wherever I went, I always found at least one such friend. Many times, I also found more. Four and a half years ago I moved to Hadera. During the first two years, I hardly left the house for activities, because I was busy arranging the house and getting rid of all the items I had inherited over the years. I felt that it was time to clean up, not to hold anymore onto things I was not using. It's not easy, it's even very hard to throw away things that my mother of blessed memory bought and did not use. Things that are still new, but I was determined.

בשנה השלישית נרשמתי לפעילות גופנית ספורטיבית כדי לתחזק את הגוף והעצמות. היה כיף, היו חוויות מעניינות, רכשתי חברות. השנה, החלטתי להקדיש זמן לפעילות חברתית, לצאת יותר, לבלות, לצפות בסרטים, להנות מחיי. מהחברות שליקטתי, יצרתי חבורה שהלכה והתגבשה מפגישה לפגישה. חברות הביאו חברות וכך, הגרעין שהתחיל משבע חברות, גדל למנין, ואז ליותר ויותר. לא בכל פעם באות כולן, כי לא כולן פנויות באותו הזמן, אך תמיד יש לפחות תריסר חברות מסונכרנות שיכולות לבלות יחד לא רק בימי חול, אלא גם בחגים בהם אין אנו יכולות לחגוג עם המשפחה. אנחנו דואגות זו לזו ולעולם לא נשאיר מישהי בגפה, אם זה בערב שבת, בשבת ובחגים.

In the third year I enrolled in physical sport exercise to maintain my body and bones. It was fun, there were interesting experiences, I acquired girlfriends. This year, I decided to devote time to social activities, going out more, having a good time, watching movies, enjoying my life. From the friends I gathered, I created a group that was forming from meeting to meeting. Friends brought friends, and thus, the nucleus that started from seven friends, grew to a minyan, then more and more. Not every time they all come, because not all of them are available at the same time, but there is always at least a dozen synchronized friends who can spend time together not only on weekdays, but on holidays we can't celebrate with the family. We take care of each other and never leave anyone alone, whether it's Friday night, Shabbat and/or holidays.

מישהי אמרה לי היום שאחת החברות בחבורה שלנו מוזרה ושאלה איך אני מסתדרת איתה. הענין הזה של "מוזרוּת" מעסיק אותי במשך שנים רבות. מעולם, ככל שאני זוכרת את עצמי, לא תייגתי אף אחד כמוזרה. מבחינתי, כל אחד יכול להחשב למוזר. תמיד ימצא מאן דהוא שיעליל על זולתו עלילות שוא משום שהוא מחליט שהלה מוזר. עניתי, שהלה אינה נראית לי מוזרה כלל וכלל ולוא ידעה את קורות חייה – היתה מבינה מדוע זו מתנהגת בצורה שנראית לה "מוזרה".

Someone told me today that one of the members of our group was strange and asked how I was getting along with her. This matter of "strangeness" has preoccupied me for many years. Never, as far as I can remember, have I labelled anyone as strange. As far as I'm concerned, anyone can be considered strange. Someone would always find a way to make false accusations about somebody else because he decided that person was strange. I replied that she does not seem strange to me at all, and if she knew the story of her life – she would understand why she behaves in a way that seems "strange" to her.

זו הביטה בי במשך זמן רב וראיתי איך היא מעכלת את הדברים שאמרתי. "את צודקת", אמרה אחרי זמן רב נוסף בו הפכה בענין. "אסור לשפוט אף אחד כשאין יודעים מה הסיפור שלו."

"תודה!" עניתי לה, מהנהנת. "אף אחת מאיתנו אינה יודעת הרבה על זולתנו, כך שעדיף לא לומר דברים שעלולים לפגוע. כולנו נשים איכותיות אחת-אחת ואם מישהי נראית לך מוזרה, זה לא משום שהיא באמת כזו, אלא משום שאינך מכירה אותה באמת. להכיר באמת מישהי – לוקח זמן. קחי את הזמן הזה", יעצתי.

She looked at me for a long time and I saw how she was processing what I said. "You're right," she said after a longer time in which she put a deep thought in the matter. "We shouldn't judge anyone when we don't know what their story is."

"Thank you!" I answered her, nodding. "None of us know much about each other, so it's better not to say things that might offend, we're all quality women one by one, and if somebody seems strange to you, it's not because she really is so, but because you don't really know her. To really know somebody – it takes time. Take this time," I advised.

במשפט אחד:

נראה לי שהצלתי נפש אחת.

In one sentence:

I think I saved one soul.

אינך הולכת להציל אותי, נכון? You're not going to save me, are you?

אינך הולכת להציל אותי, נכון ? You're not going to save me, are you

לסביות ושמלות Lesbians and Dresses

24.6.19 אני בטכנודע1c

זה ממש לא כמו הדג והאופניים, זה ענין אחר לגמרי.

It's really not like the fish and the bicycles, it's a whole different matter.

חֲבֵרה, שגדלה בארה"ב ועשתה את השטות של לעלות ארצה, קוננה היום באוזני על הבארים של ימי בחרותה שהיו מיועדים תחילה למפגש של בנות הקהילה ואחר-כך הפכו למקום שגברים באו אליו כדי להטריד נשים. כל שמוק מצוי היה בטוח שיש לו מטה קסם (נו…) שברגע שכל לסבית תחווה אותו – היא תפסיק להיות כזו. החברה קוננה על שהמקומות הללו היו ידידותיים לכל, במקום להיות בלעדיים לנשים, וכך נכנסו אליהם השמוקים הלא רצויים, ושאין כבר מרחב שלנו בלבד. קוננתי יחד איתה.

A friend who grew up in the States and made the mistake of making Aliyah (immigrating to Israel), lamented today about the bars of her youth, which were originally intended for meetings of the community women, and later became a place where men came to harass women. Every stupid prick was sure he had a magic wand (nu, well…) that once a lesbian experienced it – she would stop being like that. My friend lamented that these places were friendly to all, instead of being exclusive to women, and so the unwanted shmucks went there, and that there was no more space for us alone. I grieved along.

נזכרתי בזה עת נכחתי אחר הצהריים בהרצאה בה סיפר המרצה "בדיחה" שכנראה חשב לחכמה, אחרת לא היה מספר את השטות שסיפר. מה שבעיני היה חמור מאוד, זה שנמצאו נשים בקהל שצחקו. ההרצאה עסקה בהתקפי לב, צנתורים ושאר מרעין בישין. זה מסוג ההרצאות שאיני נוהגת להקלע אליהן מרצוני, אלא נלויתי לחברה שלא רצתה ללכת לבד. היא מתעניינת ברפואה ואילו אני משתדלת לא לדעת כלום כדי לא לחוות בעיות חס ושלום. מה שאיני יודעת – לא יקרה לי, טפו-טפו-טפו.

I remembered this when I was present this afternoon in a lecture in which the lecturer told a "joke" that he seemed to think was wise, otherwise he would not tell the nonsense he told. What I found very serious was that women in the audience were laughing. The lecture was about heart attacks, catheterizations, and other mental disorders. This is the kind of lectures I do not tend to get into voluntarily, but I accompanied a friend who did not want to go alone. She is interested in medicine and I try not to know anything about it so as not to experience problems God forbid. What I do not know will not happen to me, tfu-tfu-tfu.

ה"בדיחה" היתה: מה קורה לבחור  בגיל 30? תשובה – הוא מתחתן. מה קורה לו בגיל 50? אם התחתן בגיל 30 עם האישה הלא נכונה – הוא חוטף התקף לב… נכון שזה לא מצחיק? מי שצחק – מהר לרוץ ולעמוד בפינה במשך זמן רב מאוד!!!

The "joke" was: what happens to a guy at the age of 30? Answer: he's getting married. What happens to him at the age of 50? If he married at age 30 the wrong woman – he gets a heart attack… It's not funny, right? Those who laughed – hurry to run and stand in the corner for a very long time!!!

"זה ממש לא מצחיק!" הכרזתי. "לא נמאס לך להשפיל נשים? לא התקדמנו כבר?"

המרצה מיהר להתנצל, לא שזה הרגיע אותי, אבל לפחות התקפל ולא התנצח איתי שזה כן מצחיק, כפי שקרה לי לא אחת עם "בדיחות" מטומטמות על נשים. הנדתי בראשי לשלילה, שאיני מרוצה מהתנהלותו, אך לא היה לי מה להוסיף, הוא הרי התנצל. ואז… "בעידן ה'מי טו' אני צריך להזהר בדברי", אמר השמוק וכל התנצלותו נגוזה כְּלֹא היתה. "אבל אני מהדור שלפני זה, אז…" הוא מיהר להשתתק למראה המבט הקשה ששלחתי אליו.

"It's really not funny!" I declared. "Aren't you tired of humiliating women? Haven't we advanced yet?"

The lecturer was quick to apologize, not that it calmed me down, but at least he retreated and did not argue with me that it was funny, as I often happened to me with dumb "jokes" about women. I shook my head, not pleased with his conduct, but I had nothing to add; after all, he apologized. And then… "In the era of the Me Too, I have to be careful about what I say," said the shmuck, and all his apology was gone and lost. "But I'm from the generation before that, so…" He piped down at the sight of the harsh look I sent him.

אני משערת ששאר ההרצאה עברה בשקט, משום שהחלטתי שאין טעם שאשב שם לשמוע שטויות שאינן מעניינות אותי מפי שוביניסט מגעיל, ויצאתי החוצה לשבת באויר הצח והנעים (בפנים היה קפוא). אני פה בשביל החברה, אך לא נגזר עלי גם להתענות.

I suppose the rest of the lecture went quietly, because I decided it was pointless for me to sit there and hear nonsense that I was not interested in by a nasty chauvinist, so I went outside to sit in the fresh, pleasant air (inside was frozen). I was there for my friend, but I was not doomed to be tormented.

אחרי שעה ארוכה, החל הקהל סוף-סוף לצאת. חיפשתי בעיני את החברה איתה באתי. השמוק ראה אותי ומיהר לעברי. "אני מתנצל", אמר, "אני יכול להזמין אותך לכוס קפה?"

"כוס קפה?" תמהתי כהד.

"למה לא? את נראית נחמדה."

"הֵרָגַע, אני לסבית", אמרתי. בזמן האחרון יוצא לי לומר את זה לעתים תכופות. החברה התקרבה אלינו וחשבתי שזה יהיה משעשע. כרכתי את זרועי על כתפיה והצגתי אותה בפניו: "הנה בת הזוג שלי." כמי שרגילה אלי ולהשתטויות שלי, היא שיתפה פעולה, שותקת ומחייכת אליו בנימוס.

התדהמה בפניו היתה שוה מאוד. "לא ידעתי שלסביות לובשות שמלות", אמר במבוכה רבה.

לא יכולתי להתאפק. "ומה חשבת, שאנחנו הולכות עירומות?" התרסתי בעוד החברה לוקחת את ידי ומובילה את שתינו החוצה.

After a long time, the crowd finally began to get out. I was looking for my friend. The dick spotted me and hurried toward me. "I apologize," he said. "Can I invite you for a cup of coffee?"

 "A cup of coffee?" I was echoing amazed.

"Why not? You look nice."

"Calm down, I'm a lesbian," I said. I've been saying it often, lately. My friend was approaching us and I thought it would be fun. I put my arms on her shoulders and introduced her to him: "Here's my spouse." As someone who is used to me and to my nonsense, she cooperated, silent and smiling politely at him.

The astonishment in his face was worthy. "I did not know that lesbians are wearing dresses," he said with great embarrassment.

I could not resist. "So what did you think, that we are walking around naked?" I protested as my friend took my hand and led us both out.

במשפט אחד:

נטשנו אותו עומד שם. לא ממש דאגתי שמא יצטרך צנתור או החיאה.

In one sentence:

We abandoned him standing there. I was not really worried that he might need catheterization or resuscitation.

24.6.19 אני בטכנודע3

חשבתי שאת חברה שלי I Thought You Were My Friend

בכל פעם שזה קורה – אני נדהמת מחדש. אין סוף לניצול.

Every time it happens – I'm amazed again. There is no end to exploitation.

חברה ביקשה שאערוך לה טקסט קצר. ערכתי. עריכת טקסט קצר של 10 עמודים אורך לי כמה שעות. זה לא בשלוף ולא כהרף עין. עריכה זה דבר אחראי וצריך לעבור שוב ושוב, לפחות 5 פעמים ובמרחק זמן זו מזו. דברים שנשמטו מעינייך צצים בקריאות חוזרות. למה זה מצריך רווחי זמן בין קריאה לקריאה? כי המוח שלנו נוטה לזכור חלק מהטקסט והוא עובר עליו במהירות בהנחה שזה בסדר ואין טעויות. טעות גדולה.

A friend asked me to edit for her a short text. I did. Editing a short 10-page text takes me a few hours. It is not something that you do in a flash. Editing is a responsible thing and it should be repeated over and over again, at least 5 times and at a distance from each other. Things that have fallen out of your sight come up with repeated reading. Why does it require intervals between each reading? Because our brain tends to remember part of the text and it passes it quickly assuming that it is okay and there are no mistakes. A big mistake.

זו עבודה לכל דבר, גם אם זה בשביל חברה. אין לי בעיה לסייע מפעם לפעם, אך כשזה הופך לריטואל קבוע ובכמויות – זה מרגיז. מעולם לא חלמתי אפילו לנצל אף אחד. אם אני צריכה משהו בתחום המקצוע של חברה שלי – אני משלמת לה עבור מה שעשתה. איני מעזה לנצל את החברוּת בינינו. חברות זו חברות ועבודה זו עבודה.

It's a job as any other job, even if it's for a friend. I have no problem helping from time to time, but when it becomes a regular ritual and with quantities – it's annoying. I never dreamed of exploiting anyone. If I need something in the line of my friend's profession – I pay her for what she did. I dare not take advantage of our friendship. friendship is friendship and work is work.

בהתחלה זה היה לצלצל אלי ולבקש את עזרתי פה ושם; עמוד פה, דף שם. עד מהרה זה הפך להיות כמה עמודים ובלי הקדמה, אלא פשוט לשלוח אלי את המסמך כדי שאעבוד עליו. שום בקשה, שום הסבר, שום התנצלות – רק הטקסט בדוא"ל ואני צריכה לעבוד עליו. בפעם הראשונה שזה קרה, התעלמתי מהדוא"ל. לאחר מספר ימים היא התקשרה כדי לבדוק למה השתיקה שלי: "מה קורה? לא קיבלת את המסמך שלי?"

"לא קורה כלום", עניתי, "קיבלתי את המסמך שלך."

שתיקה נדהמת מעבר לקו. אני מניחה לדממה לחלחל בינינו ולהפוך עבה יותר ויותר. מי שתוציא הגה ראשונה – מפסידה. אין לי שום כוונה להפסיד. אולי ללמד לקח.

At first it was to call me and ask for help here and there; page here, page there. It soon became a few pages and without introduction, but simply sending me the document to work on. No request, no explanation, no apology – just the text in the email, and I have to work on it. The first time it happened, I ignored the email. After a few days she called to check why my silence: "What's happening? Didn't you get my document?"

"Nothing happens," I answered. "I got your document."

A stunned silence on the other side of the line. I let the silence seep between us and become thicker and thicker. Whoever makes a first word loses. I have no intention of losing. Maybe to teach a lesson.

"חשבתי שאת חברה שלי", היא פולטת ומנתקת את השיחה. שיהיה. אני ממש לא לוקחת ללב.

"I thought you were my friend," she blurts out and hangs up the phone. Whatever. I really do not take it to heart.

במשפט אחד:

למה אנשים עושים את זה?

In one sentence:

Why do people do that?

ג'ין קילבורן – הסכנה בה מודעות מראות נשים

Jean Kilbourne – The dangerous ways ads see women

שבת בים Shabbat at the Beach

ציפורים בחוף Birds on the beach

ציפורים בחוף   Birds on the beach

השבת היתה חמימה ונעימה. היה כיף לבלות אותה בים עם הטף.

This Shabbat was warm and pleasant. It was fun to spend it at the beach with my grandkids.

צעצועים נטושים בחוף Toys abandoned on the beach

צעצועים נטושים בחוף   Toys abandoned on the beach

 

 

רק בריאות Only Health

אכולנה פירות והיו בריאות Eat fruits and be healthy

אכולנה פירות והיינה בריאות   Eat fruits and be healthy

בריאות זה הדבר הכי חשוב בחיים. בלעדיה, לחיים אין טעם.

Health is the most important thing in life. Without it, life is useless.

אחת האמרות שהיו שגורות בפיה של אמי זצ"ל היתה: "אבי געזונט" ("העיקר הבריאות"). כשרצתה להדגיש ששום דבר אינו שוה בחיים אם אין בריאות, כשרצתה לומר ששום כסף שבעולם אינו יכול לקנות בריאות וגם כשלא היתה לה תשובה למשהו טפשי שמאן דהוא אמר. העיקר הבריאות.

One of the sayings that my mother used to say was: "Abi Gezunt" ("The main thing is health"). When she wanted to emphasize that nothing is worth in life if there is no health, when she wanted to say that no money in the world can buy health, and even when she has no answer to something stupid that somebody said. The main thing is health.

זה מלוה אותי כל חיי. חשבתי על זה גם היום, כשמישהי אחרה לפגישה איתי. פגישתנו, בענייני עבודה, היתה אמורה להמשך מקסימום שעה, מאחת עד שתיים. היא רצתה עריכה לשונית ותכנית של ספר שהיא כותבת וליווי שלי בפיתוח הרעיון שלה. אחרי שקראתי את כתב היד שלה, חשבתי שיש לזה פוטנציאל ושמחתי לעבודה הזו. הפגישה הזו נועדה לדון על חוזה העבודה בינינו. אני תמיד מקפידה על כך מראש כדי שלאחר מכן לא תהיינה טעויות, אי הבנות ו/או כל מיני בעיות אחרות. אני מעדיפה שקט. זה מושג כשהקלפים מונחים גלויים על השולחן וכל צד יודע את תפקידו.

It escorting me my whole life. I thought about it today, too, when someone was late for our appointment. Our meeting, for work, was supposed to last for an hour, from one to two. She wanted a linguistic and content editing of a book she was writing, with my supervision in developing her idea. After reading her manuscript, I thought it had potential and was happy for this work. This meeting was meant to discuss the contract between us. I always take care of it in advance so that afterwards there will be no mistakes, misunderstandings and/or all sorts of other problems. I prefer quiet. This is achieved when the cards are lying open on the table and each side knows its role.

ישבתי בבית הקפה שם נדברנו להפגש ואחרי רבע שעה, כשראיתי שאינה מגיעה, סימסתי לה לבדוק מה קורה. "אני מתעכבת", ענתה לי בלי להתנצל על כך.

"מה זה מתעכבת?" שאלתי. "כמה זמן?"

"עוד לא יצאתי מן הבית", ענתה ועדיין לא חשבה שעליה להתנצל.

נשארתי שם עוד רבע שעה כדי לסיים את הקפה והעוגה והלכתי הביתה.

I sat in the café where we were supposed to meet and after fifteen minutes, when I saw that she has not arrived, I texted her to see what was going on. "I'm being delayed," she replied without apologizing for it.

"What's the delay?" I asked. "How long?"

"I have not left the house yet," she replied, and still did not think she should apologize.

I stayed there for another fifteen minutes to finish my coffee and cake and I went home.

יום שישי היום. אמנם לא היתה לי מלאכה, אך היום קצר ולא התכוונתי לבזבז את זמני בבטלה. הרי יכולתי לחכות לה לשוא. לפי איך שהתנהגה – היא יכלה אפילו לא להגיע ולא להודיע לי על כך כלל. ידעתי שאין סיכוי שבעולם שארצה לעבוד עם אחת כזו. זה לא מתאים לי.

It's Friday. Indeed, I did not have any work to do, but it's a short day and I did not intend to waste my time in idleness. I could have waited for her in vain. From the way she behaved – she could not even show up and not bother to let me know that she's not coming. I knew there was no way I would ever want to work with such a person. It does not suit me at all.

שעה לאחר מכן, בעודי עושה את ההכנות האחרונות לשבת, היא מסמסת לי: "איפה את? את לא בקפה?"

במקרים כאלה, ישנן כמה אפשרויות של תגובה ואפשרות אחת פשוטה של לא להגיב כלל. יכולתי לענות בנחת שחיכיתי לה רבע שעה נוספת וכשראיתי שאין היא מגיעה וגם אינה מודיעה מה בדעתה לעשות – הלכתי הביתה. יכולתי לענות בכעס שחבל שלא טרחה להודיע לי מראש על האיחור ולקונן על שהיא נותנת לי להמתין לה. יכולתי ל… העדפתי לא הגיב כלל. אין לי שום כוונה לעבוד איתה.

An hour later, as I was making my final preparations for Shabbat, she texts to me: "Where are you? Are not you at the café?"

In such cases, there are several options of response and one simple option of not responding at all. I could answer calmly that I had waited another quarter of an hour and when I realized that she was not coming and also did not let me know what she was going to do – I went home. I could answer angrily that it's a shame that she had not bothered to notify me in advance that she was going to be late and complain that she was letting me wait for her. I could… I preferred not to react at all. I'm definitely not going to work with her.

במשפט אחד:

העיקר הבריאות.

 

In one sentence:

The main thing is health.