חשבתי שאת חברה שלי I Thought You Were My Friend

בכל פעם שזה קורה – אני נדהמת מחדש. אין סוף לניצול.

Every time it happens – I'm amazed again. There is no end to exploitation.

חברה ביקשה שאערוך לה טקסט קצר. ערכתי. עריכת טקסט קצר של 10 עמודים אורך לי כמה שעות. זה לא בשלוף ולא כהרף עין. עריכה זה דבר אחראי וצריך לעבור שוב ושוב, לפחות 5 פעמים ובמרחק זמן זו מזו. דברים שנשמטו מעינייך צצים בקריאות חוזרות. למה זה מצריך רווחי זמן בין קריאה לקריאה? כי המוח שלנו נוטה לזכור חלק מהטקסט והוא עובר עליו במהירות בהנחה שזה בסדר ואין טעויות. טעות גדולה.

A friend asked me to edit for her a short text. I did. Editing a short 10-page text takes me a few hours. It is not something that you do in a flash. Editing is a responsible thing and it should be repeated over and over again, at least 5 times and at a distance from each other. Things that have fallen out of your sight come up with repeated reading. Why does it require intervals between each reading? Because our brain tends to remember part of the text and it passes it quickly assuming that it is okay and there are no mistakes. A big mistake.

זו עבודה לכל דבר, גם אם זה בשביל חברה. אין לי בעיה לסייע מפעם לפעם, אך כשזה הופך לריטואל קבוע ובכמויות – זה מרגיז. מעולם לא חלמתי אפילו לנצל אף אחד. אם אני צריכה משהו בתחום המקצוע של חברה שלי – אני משלמת לה עבור מה שעשתה. איני מעזה לנצל את החברוּת בינינו. חברות זו חברות ועבודה זו עבודה.

It's a job as any other job, even if it's for a friend. I have no problem helping from time to time, but when it becomes a regular ritual and with quantities – it's annoying. I never dreamed of exploiting anyone. If I need something in the line of my friend's profession – I pay her for what she did. I dare not take advantage of our friendship. friendship is friendship and work is work.

בהתחלה זה היה לצלצל אלי ולבקש את עזרתי פה ושם; עמוד פה, דף שם. עד מהרה זה הפך להיות כמה עמודים ובלי הקדמה, אלא פשוט לשלוח אלי את המסמך כדי שאעבוד עליו. שום בקשה, שום הסבר, שום התנצלות – רק הטקסט בדוא"ל ואני צריכה לעבוד עליו. בפעם הראשונה שזה קרה, התעלמתי מהדוא"ל. לאחר מספר ימים היא התקשרה כדי לבדוק למה השתיקה שלי: "מה קורה? לא קיבלת את המסמך שלי?"

"לא קורה כלום", עניתי, "קיבלתי את המסמך שלך."

שתיקה נדהמת מעבר לקו. אני מניחה לדממה לחלחל בינינו ולהפוך עבה יותר ויותר. מי שתוציא הגה ראשונה – מפסידה. אין לי שום כוונה להפסיד. אולי ללמד לקח.

At first it was to call me and ask for help here and there; page here, page there. It soon became a few pages and without introduction, but simply sending me the document to work on. No request, no explanation, no apology – just the text in the email, and I have to work on it. The first time it happened, I ignored the email. After a few days she called to check why my silence: "What's happening? Didn't you get my document?"

"Nothing happens," I answered. "I got your document."

A stunned silence on the other side of the line. I let the silence seep between us and become thicker and thicker. Whoever makes a first word loses. I have no intention of losing. Maybe to teach a lesson.

"חשבתי שאת חברה שלי", היא פולטת ומנתקת את השיחה. שיהיה. אני ממש לא לוקחת ללב.

"I thought you were my friend," she blurts out and hangs up the phone. Whatever. I really do not take it to heart.

במשפט אחד:

למה אנשים עושים את זה?

In one sentence:

Why do people do that?

ג'ין קילבורן – הסכנה בה מודעות מראות נשים

Jean Kilbourne – The dangerous ways ads see women

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: