ארכיון חודשי: ספטמבר 2019

תשליך ה'תש"פ Tashlich 5780

נכון או שגוי ? Right or wrong

נכון או שגוי ?? Right or wrong

הלכנו לתשליך. יש בינינו כמה חברות שמאמינות בדבר הזה. אני באתי כדי לצלם. רציתי לצלם.

We went to the Tashlich. There are amongst us several friends who believe in this. I came to take photos. I wanted to take photos.

אתמול היינו אצל לילי, חוגגות איתה את השנה החדשה. ג'ני, הפיליפינית שלה, קיבלה ממנה חופשה קצרה אותה התעתדה לבלות יחד עם כמה מחברותיה, אך זה לא יצא אל הפועל. אצלנו זה רגיל, אנחנו רגילות לכך שאין תחבורה ציבורית בשבתות, בחגי ישראל ובערביהן, אך ג'ני לא לקחה את זה בחשבון כי לא ידעה על כך. חדשה בארץ, בקושי כמה שבועות. חברותיה לא עדכנו אותה.

Yesterday we were at Lily's, celebrating the New Year with her. Jenny, her Filipino, was given a short leave and was going to spend some time with some of her friends, but that didn't work out. With us this is normal, we are used to the fact that there is no public transportation on Saturdays, Jewish holidays and their evenings, but Jenny did not take that into account because she did not know about it. New in the country, barely a few weeks. Her friends did not update her.

ללילי אין רכב. הרכב שלה הוא הקלנועית אותה רכשה כדי שג'ני תסיע אותה ממקום למקום. לפעמים גם אנחנו עוזרות לה בזה. ג'ני לא יכולה היתה לקחת את הקלנועית, כך שהצענו לה להשאר ולחגוג איתנו בסעודת החג. היא הסכימה. כדי שהיא לא תהיה הצעירה היחידה (אנחנו בנות 60 ומעלה), הצענו לה להזמין לסעודה את החברות שלה, בתקוה שמי מהן תצליח לארגן להן הסעה. הן באו כולן. התכנון הראשוני היה שרחל ואני נארח ללילי לחברה כדי שזו לא תשאר בחג בגפה בשל החופשה של ג'ני, ובסופו של דבר היינו 14 נשים – 3 ישראליות בגיל מתקדם ו-11 עובדות מתפוצות שונות ברחבי העולם: פיליפיניות, הודיות, סיניות, תאילנדיות ומסרי לנקה. היה שמח!

Lily has no vehicle. Her vehicle is the mobility scooter she bought so Jenny could drive her from place to place. Sometimes we also help her with that. Jenny couldn't take the mobility scooter, so we suggested she stay and celebrate with us at the holiday feast. She agreed. In order not to be the only young woman (we are 60+), we suggested that she invite her friends to this dinner, hoping that one of them could arrange a transportation for them. They all came. The initial planning was that Rachel and I would keep company for Lily so she wouldn't stay in the holiday on her own due to Jenny's short leave, and we ended up being 14 women – 3 advanced-age Israelis and 11 workers from different places around the world: Filipino, Indian, Chinese, Thai and Sri Lankan. It was joyful!

האוכל הספיק לכולן, משום שרחל ואני בישלנו לכמה ימים כדי שללילי יהיה אוכל חם וג'ני לא תצטרך לבשל, רק לחמם. היום בישלנו שוב כמות גדולה ואם לא תהיה פתאום חגיגה גדולה נוספת, הרי שללילי וגם לג'ני יהיה מספיק אוכל עד לסוף השבוע.

The food was enough for everyone, because Rachel and I cooked for a few days so Lily would have hot food and Jenny wouldn't have to cook, just warm it up. Today we have cooked again a large amount and unless there is another big celebration, Lily and Jenny will have enough food till the end of the week.

היה ממש כיף לבלות יחד. חלק מהן היו די ותיקות, מספר שנים בארץ, כך שהן הכירו כמה ממאכלי ומנהגי החג. הן היו די סקרניות להכיר עוד, כך ששמחנו לספר ולענות להן על שאלותיהן. הן סיפרו על המנהגים אצלן בראש השנה שלהן, כמו זה הסיני, שגם הפיליפיניות חוגגות אותו; סונגקראן, ראש השנה התאילנדי והסינהאלס/אלוט אוורודה הסרי לנקי, שבודהיסטיות והינדיות חוגגות אותו, אך לא אלה שנכחו אתמול איתנו, כי הן נוצריות. היה מעניין ללמוד דברים חדשים.

It was really fun to spend time together. Some of them were in Israel for some years now, so they knew some of the holiday's food and customs. They were curious to know more, so we were happy to tell them and answer their questions. They told us about their New Year's customs, such as the Chinese, which the Pilipino also celebrate, Songkran, the Thai New Year and the Sri Lankan Sinhalese/Aluth Avurudda, which Buddhists and Hindus celebrate, but not those who attended with us yesterday, because they are Christian. It was interesting to learn new things.

התשליך סקרן אותן מאוד. אף אחד מהן, למרות שהיו כמה ותיקות בארץ, לא ראתה דבר כזה בחייה. הראיתי להן כמה תמונות שצילמתי לפני כמה שנים, של דתיים נוהרים לים והן היו די מופתעות. הן הביעו את רצונן להשתתף בטקס היום, בעיקר כדי לצלם ולהצטלם. בזמן שעדכנתי אותן לגבי מועד המפגש המתוכנן בגן המיסדים, שם יש מקוה מים וגם עם דגים, לא היתה במוחי המחשבה שלמעשה זה חג דתי ויש סכנה גדולה שניתקל בהתנהגות עוינת מצד הדתיים לא רק להיות מצולמים, אלא לראות נשים שמצלמות, שמתקתקות את המצלמות שלהן בחג הקדוש. מה לעשות, לא חשבתי על זה, אני חילונית וצילום אינו בגדר מלאכה עבורי.

They were very curiously about the Tashlich. None of them, though there were some who spent a few years in the country, never saw such a thing in their life. I showed them some photos I took a few years ago of religious flocking to the sea and they were quite surprised. They expressed their desire to attend the ceremony today, mainly to take photos and selfies. While I updated them about the time for the planned meeting at Gan Hameyasdim (The Founders' Garden), where there is a pool of water and also with fish, there was no thought in my mind that it was actually a religious holiday and there was a big danger of encountering with the hostile behaviour of the religious not only being photographed, but seeing women photographing, that click their cameras on the Holyday. What to do, I didn't think about it, I'm secular and photography is in terms of work for me.

דתיים נוהרים לים Religious flocking to the sea

דתיים נוהרים לים   Religious flocking to the sea

במשפט אחד:

כצפוי, היו מלא דתיים. לא צילמנו. חיינו יקרים לנו.

In one sentence:

As expected, there were a lot of religious. We didn't take photos. Our lives are precious to us.

משאלות לשנה החדשה ה'תש"פ Wishes for the New Year 5780

ברכת שנה טובה

Happy New Year Blessing

"אנחנו פרי המחשבות שלנו; לכן, שימנה לב למה שאתן חושבות. מלים הן משניות. מחשבות חיות; הן מגיעות רחוק." סוואמי וִיוֵוקָאנַנְדַה

"We are what our thoughts have made us; so, take care about what you think. Words are secondary. Thoughts live; they travel far." Swami Vivekananda

 

לכבוד השנה החדשה הנכנסת הערב, חשבתי על החלומות שלי ועל המשאלות שהייתי רוצה להגשים. האמת, לא היה קל, משום שאני חיה בכיף וכמעט בהתאם למה שהייתי רוצה, אבל תמיד ישנם דברים שאפשר לחלום עליהם ולקוות להגשימם. מה יכול להיות אם אביע אותם בקול רם? מקסימום הם יתגשמו לי, נכון? יכול להיות מאוד נחמד כשזה יקרה.

In honour of the new year that starts tonight, I thought about my dreams and wishes I would like to fulfil. To be honest, it wasn't easy, because I live happily and almost according to what I would like, but there are always things to dream about with hope to fulfil. What could be if I expressed them out loud? Maximum, they will come true, right? When it will happen, it will be very nice.

 

חלומות ומשאלות להגשמה לשנה הקרובה (אמן, כן יהי רצון!):

למצוא ולקנות בית לטעמי, שישקיף על הים, ממנו אוכל לרדת לחוף ברגל כדי לראות את השקיעות ולהקשיב לקול הגלים. מספיק גרתי בשכירות.

לחלוק קורת גג משותפת עם בת זוג אהובה ואוהבת, להזדקן ביחד בכיף ושיהיו לנו חיים טובים בצותא.

להוציא לאור את 3 הספרים הנוספים שכתבתי, הנמצאים בתהליכי עריכה אחרונים.

 

Dreams and wishes to fulfil in the coming year (Awomen, so be it):

To find and buy a proper home that I'll like, which would overlook the sea, from which I would be able to go to the beach by foot to see the sunsets and listen to the sound of the waves. I lived enough on rent.

To share a mutual roof with a beloved and loving partner, age and have a great life together.

Publish the 3 additional books I have written, which are in last editing processes.

 

חלומות ומשאלות להגשמה לעתיד הקרוב (בנחת, 7 שנים גג):

לזכות בפרס חשוב (רצוי פרס נובל) בספרות/בצילום.

למכור את כל ספרי במליוני עותקים.

למכור את הצילומים שלי במליוני פאונדים.

להשלים את 2 הספרים הנוספים שאני כותבת, להוציאם לאור ולמכרם במליוני עותקים.

 

Dreams and wishes to be fulfilled for the near future (leisurely, 7 years tops):

Win an important prize (preferably Nobel Prize) in literature/photography.

Sell ​​all my books in millions of copies.

Sell ​​my photos for millions of pounds.

To complete the 2 additional books I'm writing, publish them and sell them in millions of copies.

 

חלומות ומשאלות עבור המדינה שלי (במיידית):

ואהבת לרעך כמוך: הלואי והעם כולו יתאחד, שאף אחד לא יחשוב/ירצה להעליב/לפגוע את זולתו רק בגלל חילוקי דעות והשקפות עולם שונות, שכל העם ישאף למטרה משותפת אחת – להיטיב זה עם זה, לבנות חיים טובים יחד ולכבד זה את זה.

לחיות בשגשוג ובשלום ללא כפיה כלשהו (בעיקר לא דתית) עם עצמנו כְּעַם וְעִם שכנינו.

שנזכה לכונן ממשלה טובה ואנשים ראויים, ישרים והגונים יתמנו לשרים, כאלה שידאגו לרווחת העם ולא לכיסיהם הפרטיים.

שמשרדי הממשלה יתפקדו כהלכה וישרתו את העם בצורה הולמת ושלא יהיה/תהיה אצלנו אף אחד/ת שאין לו קורת גג ובגד ראוי ללבוש, שהכל יאכלו/תאכלנה לשובע ושהכל יזכו בחינוך חינם – כולל חינוך גבוה.

 

Dreams and wishes for my country (immediately):

Thou shalt love thy neighbour as thyself: may the whole nation unite, no one will think/want to offend/hurt others just because of differences of opinion and different points of views, may all the whole people strive for one common goal – to benefit each other, build a good life together and respect each other.

To live in prosperity and in peace without any coercion (especially not religious) with ourselves and with our neighbours.

May we get a good government and proper, honest and decent people will be appointed as ministers, those who will care for the welfare of the people and not for their own pockets.

May the government ministries function correctly and serve the people properly, that there will be no one among us who does not have a roof under their head a proper clothing, that everyone will eat sufficiently, that everyone will receive free education – including higher education.

 

נעמי שמרבראש השנה

Naomi Shemer – Rosh Hashanah

 

במשפט אחד:

הלואי והדברים הללו יתגשמו לי! שתהיה לכולנו שנה טובה ומאושרת!

In one sentence:

May these things come true for me! May we all have a good and happy year!

שנת ה'תשע"ט מסתימת The Year 5779 is Ending

אסתר שמיראמצע ספטמבר

Astar ShamirMiddle of September

שוב חלפה שנה, שוב נמצאות אנו על סִפָּה של שנה חדשה. הלואי וזו תבוא עלינו בטוב ותשפיע עלינו שפע של טוב.

Another year has passed, again we are on the cusp of a new year. Let it come to us in goodness and shower us with abundantly of good.

שלוה Serenity

אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים והכתיבה

Anne Lamott – 12 truths I learned from life and writing

כמה נפלא שיש שלוה, רוגע, שקט, הכל מאוזן, דברים מסתדרים לך ואת יכולה לנוח.

How wonderful it is to have peace, serenity, quiet, everything is balanced, things work out for you and you can rest.

Maura Malloy – The masterpiece of a simple life

להפוך למי שהייתי Becoming Who I Was

Becoming Who I Was [Review]

למרות עיסוקי במלים, מעולם לא היה גיבובי מלים כוס הקפה שלי. אני מעדיפה דברים אמיתיים. לאו דוקא מוחשיים, אך מעניינים, מרתקים, מלמדים, מעוררי השראה. איני אוהבת שמזבלים לי את המוח.

Despite my occupation with words, drivel of words was never my cup of coffee. I prefer real things. Not necessarily tangible, but interesting, engaging, instructive, inspiring. I don't like people bullshitting me.

זה הסרט השני שאני רואה בסדרה של "סרטים מעוררי השראה" וכנראה יהיה זה גם האחרון. השראה הם לא עוררו אצלי וגם לא אצל הקהל שנכח באולם. אני באתי לראות סרט דוקומנטרי על מסע רוחני שלפי הפרסומת נשמע מעניין. אחרים באו לצפות בסרט הזה ובקודם לו כדי ללמוד. לא ציפיתי ללמוד מהסרטים הללו, איני נוהה אחר השטויות הדתיות הללו, אך כן ציפיתי להנות מסרטים מעניינים. זה לא היה כך.

This is the second movie I see in the series of "inspirational movies" and it will probably be the last. They did not inspire me nor the audience that attended the cinema. I came to see a documentary about a spiritual journey which according to the advertisement sounded interesting. Others came to watch this movie and the previous in order to learn. I didn't expect to learn from these movies, I don't follow this religious nonsense, but I was expecting to enjoy interesting movies. They weren't.

יצירה היא ענין של טעם. יחד עם זאת, כשיצירה באמת טובה – היא אינה מעוררת מחלוקת באשר לטיבה. צפיתי בלא מעט סרטים דוקומנטריים מצוינים ומעניינים. למה נקלעתי לסרטים המשעממים הללו על רוחניות? ליקום הפתרונים.

An oeuvre is a matter of taste. At the same time, when the work is really good – it does not cause controversy as to its quality. I watched quite a few excellent and interesting documentaries. Why did I get into these boring films about spirituality? The answers lie with the universe.

במשפט אחד:

לפחות היו יוצרים סרטים מעניינים בעלי ערך קולנועי, לא סתם קשקושים משעממים.

In one sentence:

At least they would make interesting movies of cinematic value, not just boring scribbles.

היא ריחפה מעל She Hovered Above

הרבי עדיין משגיח, נקוה שיהיה חסר עבודה בחג The Rebbe is still watching, let's hope that he will be jobless on the holiday

הרבי עדיין משגיח, נקוה שיהיה חסר עבודה בחג   The Rebbe is still watching, let's hope that he will be jobless on the holiday

החג הולך וקרב ואיתו גם כל אלו שנדברו להתכנס יחד.

The holiday is approaching and so are all those who have planned to gather together.

ביאטריס תגיע לחגוג איתי. יהיה כיף. הנכדים מתגעגעים אליה וכמובן למתנות שהיא תביא להם. בכל ביקור שלה היא מביאה משהו מדהים. אני תוהה איך היא מוצאת את הדברים המיוחדים הללו, לא סתם צעצועים, אלא דברים שמלמדים ומרחיבים את הדעת. היא אלופה במתנות שלה.

Béatrice will come to celebrate with me. It will be fun. The grandchildren miss her and of course the gifts she will bring them. Every time she visits, she brings something amazing. I wonder how she finds these special things, not just toys, but things that teach and expand their knowledge. She is a champion with her gifts.

יש אוירה של קניות ונסיונות להתחדש. את הנסיונות הללו אפשר לראות ברחובות עת מוציאים חדש מפני ישן. אני מקוה שיספיקו לאסוף את כל הזבל הזה, אחרת יהיה מצבנו חמור מאוד בחג. לא יהיה נעים ללכת לבית הכנסת בבגדי חג ולעבור על פני ערימות האשפה, גם אם הרבי משגיח עליהן. זה אינו עושה את זה חגיגי.

There is an atmosphere of shopping and attempts to renew. These attempts can be seen in the streets when everyone is taking out huge piles of old junk. I hope they can collect all this garbage, otherwise our situation will be very severe during the holiday. It would not be nice to go to the synagogue in holiday clothes and walk past the piles of trash, even if the Rebbe watches over them. It doesn't make it festive.

הנסיכה ליוותה אותי היום לשני הסרטים בהם צפיתי לכבוד יום הקולנוע הישראלי ה'תשע"ט. "אוף!" התלוננה כשלא שמה לב ונתקלה בערימת אשפה מגעילה במיוחד. לפעמים זה קורה לה כשהיא שקועה בדברים שהיא אומרת לי. אני אף פעם לא עונה לה בפומבי, אין לי צורך שיחשבו שאני לא שפויה ומדברת אל עצמי. "למה אינך שמה כאילו אוזניה ויחשבו שאת מדברת בטלפון הסלולרי?" היא נוהגת לשאול בכל פעם שאיני עונה לה.

The princess accompanied me today to the two movies I watched in honour of the Israeli cinema day 5779. "Ugh!" She complained when she did not notice and encountered a particularly gross pile of garbage. Sometimes it happens to her when she is absorbed in the things she tells me. I never answer her in public, I have no need of people to think I'm insane and talk to myself. "Why don't you put on like an headset and people would think you're talking on your cell phone?" She usually asks whenever I don't answer her.

היא מעדה וכמעט נפלה אפיים ארצה. הדחף הראשוני שלי היה לאחוז בה ולמנוע מבעדה ליפול, אך נזכרתי שמבחינת הרחוב זה יֵרָאֶה כאילו שאני תופסת אויר. לא בא לי לספוג את מבטי התמהון של העוברים והשבים. השארתי את ידי לצדי גופי והמשכתי ללכת. "איחס, מגעיל הזבל הזה!" הכריזה כשהצליחה לאזן את עצמה והשיגה אותי. את שארית הדרך היא עשתה כשהיא מרחפת מעל.

She stumbled and almost fell to the ground. My initial impulse was to hold her and prevent her from falling, but I remembered that from the street point of view it looked as if I was catching air. I did not feel like getting the amazement of gazes of the passers-by. I left my hands beside my body and kept going. "Yuck, that garbage is disgusting!" She declared as she managed to balance herself and got to me. The rest of the way she did hovering above.

במשפט אחד:

הסרט הראשון היה בהחלט מעורר מחשבה, אך עם סוף מטופש ולא לטעמי. הסרט השני היה מטופש, אך מאוד מצחיק. הנסיכה ואני נהנינו מאוד. אף אחד לא ישב עליה.

In one sentence:

The first movie was definitely thought-provoking, but with a silly ending and not to my taste. The second movie was silly, but very funny. The princess and I had a great time. No one was sitting on her.

זבל לפני החג Junk Before the Holiday

הרבי משקיף בדאגה The Revve watches with concern

הרבי משקיף בדאגה   The Rebbe watches with concern

לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה, מוציאים הכל את הזבל הפרטי שלהם לרשות הרבים. אני תוהה למה אגרו את הזבל הזה מלכתחילה.

For the coming New Year that comes upon us for good, all are taking out their private junk out to the public space. I wonder why they stored this junk in the first place.

אנחנו חיים בזבל, טובעים בו ונשאיר אחרינו כמויות ענקיסטיות שלו. אנשים אוגרים. זה לא משהו שנולדים איתו, זו תכונה נרכשת. גם אם תלכו לגור באיזה אוהל זרוקים במדבר באמצע שום מקום, חזקה עליכם שתמצאו דברים לאגור מהסביבה שלכם. וכשהדברים שאגרתם ימאסו עליכם – מן הסתם תשליכו אותם. לאן? לא רחוק מכם. ואז, יתגבה לו הר זבל נוסף. חוץ מקברים, נשאיר אחרינו הררי זבל.

We live in junk, drowning in it and we'll leave huge amounts of it behind us. People hoard. It's not something you are born with, it's an acquired trait. Even if you'll go to live in a tent in the middle of nowhere, you'll surely find things to store from your area. And when you'll get tired of the things you hoarded – you'll probably throw them away. Where? Not far from you. Then another mountain of junk will rise up. Except for graves, we'll leave mountains of rubbish behind us.

"שמי גרטה, אני בת 16, באתי משוודיה ואני רוצה שתבהלו": הילדים שישנו את העולם

"My name is Greta, I am 16 and come from Sweden and I want you to panic": the children who will change the world

אני עוברת בימים האחרונים ברחובות העיר המטונפת בה אני גרה ורואה דברים מדהימים שאנשים זורקים לרחוב, כאלה שאפשר לחדשם ולמצוא להם שוב שימוש. אבל מי רוצה לטרוח אם אפשר לזרוק ולקנות חדש? לצרוך ולצרוך ושוב לצרוך. ומה עם הדורות הבאים?

In recent days I have been walking the streets of the filthy city where I live unfortunately, and see amazing things that people throw to the street, such that can be renewed and used again. But who wants to bother if you can throw away and buy a new one? Consume and consume and consume again. And what about future generations?

הררי זבל Mountains of rubbish

הררי זבל   Mountains of rubbish

במשפט אחד:

אני כל כך מקוה שמנהיגי העולם יתעשתו ויתגייסו לעשות את הנדרש כדי שיהיה לנו ולדורות הבאים עתיד טוב יותר.

In one sentence:

I am so hopeful that world leaders will come together and recruit to do what is necessary for us and the generations to come to have a better future.

פעילת האקלים גרטה תונברג נוזפת במנהיגי העולם

Climate activist Greta Thunberg rebukes world leaders

איני יכולה לעצור בעד דמעותי, מה איתכם?

I can't stop my tears, how about you?

היו לי ציפיות I Had Expectations

ערב יורד על עוד פגישה לא מוצלחת Evening falls on another unsuccessful date

ערב יורד על עוד פגישה לא מוצלחת   Evening falls on another unsuccessful date

פעם הכרתי מישהי שטענה ש"ציפיות יש רק לכריות". זה היה פעם. ברוכה השמה על שאיננו בקשר יותר. לי תמיד יש ציפיות.

I once knew someone who claimed that "expectations are only for fools". That was a long time ago. Thank the Goddess for not being in touch with her anymore. I always have expectations.

מישהי יצרה איתי קשר באתר ההכרויות בו אני חברה. אני לעולם איני יוצרת קשר משום שאין שם אף אחת לטעמי. יחד עם זאת, אני מתיחסת בנימוס אל מי שיוצרת איתי קשר ואם היא נשמעת נורמלית, אני אפילו מזמינה אותה לשיחה בסקייפ כדי לבחון את שפת הגוף שלה. לא תמיד זה יעיל, אך בדרך כלל זה עוזר לסנן את מי שאינה נראית לי מן ההתחלה. למדתי לסמוך על האינטואיציה שלי בענין הזה.

Someone contacted me on the dating site I am a member of. I never contact others because there is no one there I like. At the same time, I politely treat whoever contacts me and if she sounds normal, I even invite her over to chat on Skype to test her body language. This is not always effective, but it usually helps to filter out those who don't seem right to me from the beginning. I learned to trust my intuition on this matter.

נדברנו להפגש בבית קפה מקומי. היא מעיר סמוכה, אך היתה מוכנה לבוא עד לעיר בה אני מתגוררת. כהרגלי, הגעתי רבע שעה לפני המועד והתישבתי בנחת כדי לקרוא כמה עמודים מהספר  אותו אני קוראת בהמשכים, בזמני המתנה כמו היום. בשביל זה יש לי שתי אפליקציות קריאה בסמרטפון: עברית ואינדיבוק. בבית, יש לי את הקינדל של אמזון בתור אפליקציה על הטאבלט שלי. זה בשביל הספרים שאני קוראת באנגלית. ישבתי בנחת, מתעמקת לי בקריאה.

We agreed to meet at a local café. She is from a nearby town, but was ready to come to the town I live in. As usual, I arrived fifteen minutes ahead of time and sat down leisurely to read a few pages of the book I read when I have time, on waiting times like today. For this I have two reading apps on my smartphone: Ivrit and Indiebook. At home, I have the Amazon Kindle as an app on my tablet. This is for the books I read in English. I sat leisurely, delving into my reading.

מישהי נעמדה ליד שולחני ושאלה: "את שרון?" הרמתי את עיני ולא זיהיתי את השואלת. הנהנתי בלי אומר והרמתי את גבותי לאות תמהון.

"אני עדינה", אמרה, "מאתר ההכרויות."

היא לא יכולה היתה להיות אותה 'עדינה מאתר ההכרויות' איתה שוחחתי פנים אל פנים בסקייפ. אי אפשר להיות שונה כל כך בן-לילה מאיך שנראית אמש בסקייפ, שלא לדבר על מהפך קיצוני כל כך בין להראות סבירה אתמול ואילו היום… "את ממש לא יכולה להיות עדינה", אמרתי. "מה קורה פה, את עובדת עלי?" הבטתי סביב לבדוק היכן מסתתרת אותה עדינה.

Someone stood at my table and asked, "Are you Sharon?" I looked up and did not recognize the questioner. I nodded without saying and raised my eyebrows in a puzzled sign.

"I'm Adina," she said, "from the dating site."

She couldn't be that 'Adina from a dating site' with whom I talked face to face on Skype. She can't be so different overnight from what she looked like on Skype last night, not to mention such an extreme makeover between her reasonable appearance yesterday and whereas today… "You really can't be Adina," I said. "What's going on here, are you fooling me?" I looked around to see where dose that Adina hiding.

"אני יכולה להסביר", אמרה ההיא בקול שקט והתישבה מולי בלי לבקש את רשותי.

כשאני שומעת את המשפט הזה, 'אני יכולה להסביר', אני יודעת שמשהו לא טוב עומד להתרחש. "אוי ואבוי!" קראתי, "קרה משהו לעדינה? אני מקוה שהיא בסדר!" אם באמת קרה לה משהו, זה נראה חמוּר אם שלחה אלי מישהי במקום להתקשר או לסמס. למה זו שיושבת מולי טרחה להגיע במקום לסמס לי? מה השטות הזו?

"לא, מה פתאום!" קראה הלה בחזרה. "אמרתי לך, אני עדינה. אם רק תתני לי להסביר לך, הכל יתבהר."

"I can explain," she said quietly, sitting down in front of me without asking my permission.

When I hear this phrase, 'I can explain', I know something not good d is about to happen. "Oy vey!" I exclaimed, "Did something happen to Adina? I hope she's OK!" If something really happened to her, it seemed serious if she sent someone to me instead of calling or texting. Why is it that person sitting in front of me bothered to come instead of texting me? What is this nonsense?

"Not at all!" She exclaimed back. "I told you, I'm Adina. If you just let me explain to you, everything will become clear."

אני שונאת כשכופים עלי משהו וזה לא נראה טוב. החויתי לה בידי לאות כי תסביר את עצמה. "אני באמת עדינה", פתחה, "אם את רוצה לראות את תעודת הזהות שלי, אני יכולה להראות לך." היא הביטה בי בציפיה לתשובתי. החויתי לה בידי שאין צורך ושתמשיך. היא המשיכה. "אני אחרתי לפגישה שלנו בסקייפ ואז השותפה שלי חשבה שיהיה יעיל אם היא תעלה מולך ותדבר איתך עד שאגיע…"

"את צוחקת עלי?" התפרצתי לדבריה, לא מניחה לה להמשיך. "היא לא יכלה להציג את עצמה ולומר שאת מאחרת וכל מה שאמרת לי עכשו? למה להוליך אותי שולל? מה השטויות הללו?" נראה היה לי שלפני מקרה לא יציב של נפש רעועה. "ומה עם היום? לא יכולת לסמס לי ולהכין אותי שאני הולכת לפגוש מישהו שונה ממי שחשבתי שהיא עדינה? איני מבינה את זה!" קמתי על רגלי כדי ללכת. לא היתה לי כוונה להמשיך עם השטות הזו.

I hate when I'm forced into something and this didn't look good. I gestured to her to explain herself. "I'm really Adina," she began, "if you want to see my ID, I can show it to you." She looked at me expectantly for my answer. I signalled to her that there was no need and that she may continue. She continued. "I was late for our meeting on Skype and then my co-partner thought it would be useful if she came up in front of you and talked to you until I arrived…"

"Are you kidding me?" I burst into her words, not letting her go on. "She couldn't introduce herself and say you're late and everything you told me now? Why mislead me? What is this nonsense?" It seemed to me that before me was an unstable case of a shaky soul. "And what about today? You couldn't text me and prepare me that I'm going to meet someone different from who I thought was Adina? I don't get it!" I got up on my feet to walk away. I had no intention of continuing with this nonsense.

"חכי!" קראה אחרי גבי המתרחק, "חכי!" לא חיכיתי. לא הבטתי לאחור לבדוק אם היא קמה לרדוף אחרי. כשחציתי את הכביש אל המדרכה ממול, ראיתי מזוית עיני שהיא עדיין יושבת במקומה. לא הפריע לי שהמלצרית תבקש ממנה לפרוע את החשבון של מיץ התפוזים ששתיתי בזמן שקראתי וחיכיתי לעדינה.

"Wait!" She called after my distant back, "wait!" I didn't wait. I didn't look back to see if she got up to chase me. As I crossed the road to the sidewalk opposite, I could see she was still sitting there. It didn't bother me that the waitress probably would ask her to pay the bill for the orange juice I drank while reading and waiting for Adina.

במשפט אחד:

היא פנתה אלי באתר ההכרויות, אחר כך דיברנו בסקייפ, היו לי ציפיות, היום נפגשנו. היה רע.

In one sentence:

She contacted me on the dating site, then we talked on Skype, I had expectations, we met today. Was bad.

המריונטות לא זזו The Marionettes did not Move

כריסטוף – המריונטות

Christophe – Les Marionnettes

לראשונה בחייהן, סרבו המריונטות לזוז לפי פקודות השרלטן. לראשונה בחייהן. היה מרנין לראות זאת.

For the first time in their lives, the marionettes refused to move according to the charlatan's commands. For the first time in their lives. It was delightful to see this.

"אולי זו מהפכה", החוותה הנסיכה את דעתה המשוחדת. כבר שנים שהיא ציפתה לזה.

"אולי יקרה נס ויהיה טוב", אמרה ביאטריס, שלא יכלה לשמוע ו/או לראות את הנסיכה וגם כך היתה לה דעה משלה.

"הלואי!" אמרתי לשתיהן. כל אחת קיבלה את דברי בהתאם למה שפירשה.

"Maybe it's a revolution," the princess expressed her biased opinion. For years she had been expecting it.

"Perhaps a miracle will happen and it'll be good," said Béatrice, who could not hear and/or see the princess and even so had her own opinion.

"I wish!" I said to both of them. Each accepted what I said according to how she interpreted them.

Michel Polnareff – La poupee qui fait non

מהומה רבה שררה ברחבי הממלכה, שלא לומר כאוס. אנשים התרוצצו ממקום למקום. הרוב בחדוה, חלק בחרדה, חלק אפילו באימה. היה בלבול גדול באויר. אלה שששו, חיכו לרגע הזה המון-המון זמן, יותר מדי זמן לדעתם. אלה שהיו בחרדה, פשוט לא צפו את זה. חוסר ודאות יוצר בדרך כלל פחד. אלה שחשו אימה, היו אותן מריונטות שזזו תמיד לפי פקודותיו של השרלטן. עכשו אחוזות היו פלצות ולא היו מסוגלות לזוז. אימה משתקת.

There was great turmoil throughout the kingdom, not to mention chaos. People were running around. The majority in delight, part in anxiety, part even in horror. There was great confusion in the air. Those who felt delight were waiting for this moment for a long, long time, too long in their opinion. Those who were anxious just didn't expect it. Uncertainty usually creates fear. Those who dreaded with horror, were the same marionettes who always moved according to the charlatan's orders. Now they were paralyzed with shock and could not move. Horrifying horror paralyzes.

"תם עידן", אמרה הנסיכה, מבטה המהורהר מופנה לעבר השקיעה המרהיבה, המהממת. "מה את חושבת?" שאלה, מסבה אלי את ראשה בעיניים נוצצות.

"דברים ישתנו מעכשו", אמרה ביאטריס בקול נחוש, "נראה שזה יהיה שונה לגמרי ממה שהיה. מה דעתך?"

דעתי? אני אופטימית רוב הזמן ומקוה רק לטוב. הנהנתי בראשי לעבר שתיהן. שתקנו. הנחנו לגלים לדבר.

"An era is over," said the princess, her thoughtful gaze directed toward the spectacular, stunning sunset. "What do you think?" She asked, turning her head to me with glittering eyes.

"Things will change from now on," Béatrice said in a determined voice, "it will be quite different from what it was. What is your opinion?"

My opinion? I am optimistic most of the time and only hope for the best. I nodded at both of them. We were silent. We let the waves talk.

ז'ורז' ברסאנס – נעשיתי כה קטן

Georges Brassens – Je me suis fait tout petit

במשפט אחד:

האם יחול שינוי?

In one sentence:

Will change occur?

להבדיל בין קודש לחול Distinguishing Between Sacred and Profane

קיינורוח בשמיים

KeiinoSpirit in the Sky

המעבר הזה בין השבת למוצאיה, יחודי לישראל ולשכונות דתיות יהודיות ברחבי העולם.

This transition between Shabbat and its time of departure, is unique to Israel and Jewish religious neighbourhoods around the world.

אני מדליקה נרות שבת כדי להשרות אוירה שונה מזו שבימי השבוע הרגילים. עושה קידוש על כוס מיץ תפוזים ומשום שאיני מאמינה בשטויות הדתיות, אך רוצה לשמור על המסורת כפי שאני מוצאת לנכון, הרי שבמקום הברכה הרגילה, הדתית, אני אומרת: "ברוכה את אלוקימתינו האדירה, אשר קידשתנו במצוותיה והציעה לנו להדליק נרות של שבת קודש". לא 'ציוותה', אלא 'הציעה'. במסורת שלי אין ציוויים והפחדות.

I light the Shabbat candles to inspire a different atmosphere than the usual weekdays. I Do the Kiddush with a glass of orange juice and because I don't believe in religious nonsense, but want to keep the tradition as I see fit, then instead of the usual, religious blessing, I say: "Bless our mighty goddess, who sanctified us with her commandments and offered us to light a Holy Shabbat candles." Not 'commanded', but 'offered'. In my tradition there are no imperatives and intimidations.

לולא הכפיה המאוסה של הדתיים, היינו יכולים לחיות בשקט ובשלוה זה לצד זה, זו לצד זו ולא להציק לאף צד. אחת הסיבות שאני מתעבת כל דת שהיא, היא הצורך להתנהל גם בתקופה המודרנית דהיום של המאה ה-21 לפי חוקים שהמציאו שמוקים חולי שליטה שלא כל הברגים במוחותיהם היו מחוזקים דיים. להזכיר את הדרת הנשים מן הטקסים החשובים אותם מנהלים אך ורק השמוקים?

If it weren't for the coercion by the religious, we could live quietly and peacefully side by side, both women and men and not pest either side. One of the reasons I loathe any religion is the need to carry on even in today's modern-day 21st century by laws that were invented by control freaks shmucks who didn't have all their marbles in order. Should I mention the exclusion of women from the important rituals that only the shmucks perform?

ביליתי את השבת אצל זו שנקעה את רגלה כדי לסייע לה בדברים שהיתה צריכה סיוע בהם. היא דתית ושומרת אדוקה של המצוות. יחד עם זאת, היא אינה פנאטית ואינה כופה על זולתה את דעותיה ומנהגיה. עובדה שבחרה להתקשר אלי אחרי שנפלה ולא לחברה דתית שגם היתה נענית למצוה. מבחינתה, כפי שניסחה זאת באוזני לא פעם ולא פעמיים, "'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא י"ט 18) זו המצוה הכי חשובה וזו הרי כל התורה כולה על רגל אחת כפי שנהג לומר הלל הזקן". נמנעתי מלתהות באוזניה מה נהג לומר הלל הצעיר…

I spent the Shabbat with the one who sprained her leg in order to assist her with things she needed help with. She is religious and devoutly observant. At the same time, she is not fanatical and does not coerce her opinions and customs. It's a fact that she chose to call me after she fell and not a religious friend who would also be happy to do the mitzvah. For her, as she put it to me, not once or twice, "'but thou shalt love thy neighbour as thyself' (Leviticus 19:18) is the most important mitzvah, and it is the entire Torah in short as the Hillel the Elder used to say". I avoided wondering out loud in her ears what would Hillel the Younger say…

הזמנו כמה חברות ששמחו להגיע לקידוש ולסעודת השבת אצלה. בישלתי בשביל כולנו וגם נשאר לנו מספיק אוכל עד יום ראשון. היא דתית ולא התכוונתי לבשל אצלה בשבת. מחר יום חדש ואבשל לה שוב. ישבנו סביב השולחן, היא הדליקה את הנרות, בירכה עליהם וקידשה. מפאת כבודה, לגמתי גם אני מן היין. איני אוהבת לעשות דוקא כשאין צורך בכך. שרנו שירי שבת והיתה אוירה ממש נחמדה.

We invited some friends who were happy to come to Kiddush and Shabbat dinner. I cooked for all of us and we also had enough food until Sunday. She is religious, I wasn't going to cook on Shabbat. Tomorrow is a new day and I'll cook for her again. We sat around the table, she lit the candles, blessed them and did the Kiddush. Because I respected her, I sipped from the wine too. I don't like to spite nobody when it's not necessary. We sang Shabbat songs and it was a really nice atmosphere.

אבבאהוידאו האחרון

AbbaThe Last Video

מישהי התנדבה להגיש את הארוחה. חברה נוספת קמה לעזור לה. הראשונה הביאה את המגש עם המתאבנים והניחה אותו על השולחן, מתחילה לפזר את תכולתו. השניה הגיעה עם מגש נוסף וגם היא החלה לפזר את תכולתו על השולחן. היו שם סלטים מסוגים שונים שקניתי בסופר, פיתות שחיממתי בתנור שדלק בלי כוונה לכבותו לכבוד החמין שהכנתי ואמור היה להתבשל לאט ושתיה – מיצים שונים וגם אלכוהול. יש בינינו החובבות את הטיפה המרה. לא אני. אני מעדיפה תמיד מיץ תפוזים, רצוי סחוט טרי.

Someone volunteered to serve the meal. Another friend got up to help her. The first one brought the tray with the appetizers and put it on the table, beginning to disperse its contents. The second one came with another tray and also began to spread its contents on the table. There were different kinds of salads I bought at the supermarket, pita breads I had warmed up in the oven that wasn't going to be switched off due to the cholent I had prepared and was supposed to cook slowly, and drink – various juices and alcohol. There are among us those who like alcoholic beverage. Not me. I always prefer orange juice, preferably freshly squeezed.

סיימנו עם המתאבנים וזוג חברות נוסף קם להביא את המרק. אחת מהן פגעה בידה בשולחן שלא בכוונה וכשניסתה להרחיק את עצמה, היא התנשפה וזה היה בדיוק מול הנרות. אחד מהם כבה. דממת מבוכה השתררה סביב השולחן ולא ידענו מה לעשות. השבת הרי נכנסה ואסור היה להדליק את הנר הזה שוב. עיני כולנו נישאו לעבר המארחת, מחכות לתגובתה.

We finished with the appetizers and another couple got up to bring the soup. One of them accidentally hit the table with her hand and when she tried to pull herself away, she gasped and it was just in front of the candles. One of them went off. There was an awkward silence around the table and we didn't know what to do. The Shabbat had entered already and it was forbidden to light this candle again. Our eyes were aimed at the hostess, waiting for her response.

"איך היד שלך?" שאלה זו בנחת את הנפגעת כשהיא קמה אליה בכבדות לבדוק את מצבה. הבטנו איך היא מזיזה לאט ובזהירות את רגלה הנתונה בתוך תחבושת אלסטית. "לא כואב לך?"

"היד בסדר", ענתה הנפגעת, "אבל מה עם הנר? הוא כבה…" קולה גוע במבוכה גדולה.

"אין מה להתרגש", אמרה המאחרת בנחת ואפילו בחיוך מעודד, מניחה יד מרגיעה על כתפה. "נדליק אותו מחר, בהבדלה."

"How's your hand?" Asked the hostess the injured as she stood up heavily to check on her condition. We watched as she slowly and carefully moved her leg with the elastic bandage. "Doesn't it hurt you?"

"The hand is fine," the injured replied, "but what about the candle? It went off…" Her voice faded with a big embarrassment.

"There is nothing to be excited about," said the hostess leisurely and even with an encouraging smile, placing a calming hand on her shoulder. "We'll light it tomorrow, at the Havdalah."

במשפט אחד:

ואהבת לרעך כמוך!

In one sentence:

But thou shalt love thy neighbour as thyself!