נטאלי Nathalie

ז'ילבר בקו – נטאלי

Gilbert BécaudNathalie


"הי, החיים לא עד כדי כך כבדים", לחש באוזני הקול הנשי הערב מבעד למוזיקה הרועשת. הסבתי את ראשי והבטתי בה באלם קול, לבי מאיץ פעימותיו. "חייכי קצת", הבזיקה לעברי שיניים צחורות. שפתי נמתחו מעט, אך לא חשתי שמחה כפי שאולי הייתי אמורה. היתה זו הפעם הראשונה מאז הניתוח למעלה שיצאתי להציג עצמי בפומבי ולא היה לי קל. אמנם הכאבים והקשיים הראשוניים היו מאחורי, אך דרך ארוכה עדיין עמדה בפני במסלול אותו התוויתי לעצמי מאז הגעתי להחלטה לאחד את הגוף והנפש.

"Hey, life is not so heavy," whispered the pleasant feminine voice in my ears above the noisy music. I turned my head and stared at her mutely, my heart speeds up its beatings. "Smile a tad," she flashed at me her white teeth. My lips stretched a little, but I felt no joy, as I would probably should. It was the first time since my operation at my top body part that I went out to display myself in public and it was not easy for me. Although the initial pains and difficulties were behind me, but there was still a long way in front of me at the path I have delineated to myself since I came to the decision to unite my body and mind.

ועתה, אשה מסחררת עמדה מולי, עיניה מזמינות אותי לצאת אל החיים. עד כה לא העזתי. תקוות וציפיות מילאו את מה שלא יכולתי לכנות חיים. עדיין לא. הייתי רק באמצע התהליך של התאמת גופי לאשה שבי.

And now, a dizzying woman stood in front of me, her eyes inviting me to meet life. I did not dare till now. Hopes and participations filled what I couldn't call life. Not yet. I was just in the middle of the process of adjusting my body to the woman in me.

"בא לך לרקוד?" ידה לופתת את ידי והיא מושכת אותי אחריה אל רחבת הריקודים. בא לי לרקוד, אני רק לא בטוחה שהרגליים שלי מסוגלות לכך. היא מניחה בנחישות את ידי על מותניה וכורכת את שלה סביב עורפי. המוזיקה מתפוצצת לי באוזן ושתינו נעות בהתאמה. פניה בגובה מחשוף שמלתי, שפתיה מרפרפות-מתחככות בבד. פטמותי מגיבות. איך לא… גלי חום מתפשטים בגופי.

"Fancy dancing?" Her hand grasps mine and she drags me after her to the dancing floor. I do fancy, but I'm not sure my legs are capable to do so. Determinedly, she puts my hands on her waist and wraps hers around my nape. The music blows my ears up and both of us move coordinatingly. Her face reaches the décolletage of my dress, her lips fluttering-rubbing the cloth. My nipples react. How could they not… Waves of heat spread in my body.

"בואי." שוב היא מושכת אותי אחריה, הפעם לקומה מעל. נקישות עקבינו נבלעות בשטיח המצפה את המדרגות. היא עוצרת לרגע, מניחה לידי וחולצת את נעליה. "מי שהמציא את נעלי העקב ודאי לא היה לטובתנו, הנשים", היא מנמקת. אני מהנהנת בהסכמה, אך איני מעיזה לעשות כמוה, אפילו שממש לא נוח לי. אף פעם לא היה. הצורך להיות יותר אשה מזו הממוצעת, עדיין מפעם בי. הצורך להוכיח שאני באמת אשה. למי, בעצם? אני יודעת מי אני, למה אני צריכה לשכנע את זולתי? נו ברור – כמו כל אחד מאיתנו, אני צריכה אישור לקיומי. אף אחד לא חי בתוך בועה.

"Come." Again, she drags me with her, this time to the floor above. The clicks of our heels are swallowed up by the carpet covering the stairs. She stops for a minute, let go of my hand and removes her shoes. "Surely, the person who invented the heels was not in our favour, us women," she explicates. I nod agreeably, but am not daring to do the same, even if I'm not at all comfortably. I never was. The need to be more of a woman than the average one, still urges in me. The need to prove that I really am a woman. To whom, really? I know who I am, why do I need to convince others? Well, it is obvious – like each of us, I need approval to my existence. Nobody lives in a bubble.

בועה. מוזיקה חרישית מקדמת את פנינו, הקלה לאוזניים שחוו את שסאן בקומה מתחת. מרבצי ישיבה מפוזרים באולם האפלולי. צללים נעים על הקירות. לחישות. אני מבחינה בגופות שרועים, מתפתלים. חמדה נישאת באויר. היא צונחת על ספה פינתית. אני עומד-דת נטועה על מקומי, מבטי הבוהה נעוץ מעל ראשה, בקיר. היא טופחת בהזמנה על המושב לידה ואני מאלצת את רגלי להתקפל.

A bubble. Low music welcomes us, a relief to the ears that experienced the blast at the floor underneath. Low sits are scattered in the dim hall. Shadows budge on the walls. Whisperings. I notice lying bodies, twisting. Desire is in the air. She drops on a corner sofa. I stand rooted in my place; my ogle gaze is pinned to the wall, above her head. Invitingly, she pats on the seat beside her and I force my legs to fold in.

מלצרית מניחה לפנינו כד מיץ תפוזים ושתי כוסות. ביד בוטחת היא מוזגת לנו ומניחה אותנו לנפשנו. אני מתרכזת במשקה שבכוסי ומערה אותו אל קרבי לאט, מנסה להרגיע את הרעד המטלטל את נשמתי. אברי נוקשים. אני שומעת איך היא מניחה את כוסה וחשה את ידה הטופחת על זרועי. אני נפנית אליה. פוגשת בעיניה. כה רכות. ממיסות.

A waitress puts a jar of orange juice and two glasses in front of us. She pours us with a steady hand and leaves. I concentrate in my drink and sip it slowly, trying to calm down the tremble that shakes my soul. My limbs are stiff. I hear how she is putting her glass and feel her hand patting my arm. I turn to her. Meeting her eyes. So soft. Melting.

"את כל כך סקסית", היא אומרת לי, קולה צרוד. איני מוצאת את לשוני. זו נבלעת לה בפיה בנשיקה המסחררת את ראשי. ידיה נוטלות את שלי ומצמידות אותן אליה. אני חשה את חזה המלא נלחץ אל כפותי. אשה. רוצה לשקוע בתוכה. פיה עוזב את שלי, אצבעותי מנחות את שפתיה אל חזי שעוצב ביד מנתח אמן. התחושה מהממת. מעל ומעבר לכל מה שפינטזתי במהלך שנות הסבל והכמיהה. וואו, האשה הזו באמת רוצה אותי! ואני אותה… אך… שוב ה-אך המוכר הזה. החשש מפני המבט בעיניה… ההפתעה… הרתיעה… אולי אפילו סלידה… מה אני צריכה את זה? לא! אני אומרת לעצמי בתקיפות, הודפת את כוונותיה הטובות. אולי פעם אמצא די עוז בלבי ללכת עד הסוף. אני ניתקת ממנה וקמה על רגלי. מזל שהידקתי היטב, כי הדם השוצף בתוכי עלול היה לחשוף…

"You are so sexy," she says to me, her voice hoarse. I can’t find my tongue. It was been swallowed in her mouth with a kiss that dazzles my head. Her hands take mine and tighten them to her. I sense her full breast pressed to my palms. A woman. I want to sink into her. Her mouth leaves mine, my fingers direct her lips to my breasts, shaped by a master surgeon. The sensation is amazing. above and beyond everything I fantasized during the suffering and yearning years. Wow, this woman really wants me! And I want her… But… Again, this familiar but. The fear from the look in her eyes… The surprise… The reluctant… Perhaps even repulsion… What do I need it for? No! I firmly say to myself, pushing away her good intentions. Perhaps someday I’ll find enough courage in me to go all the way. I'm cutting myself off her and stand up on my feet. Lucky, I tightened it properly, since the streaming blood in me might revile…

"מה קרה?" עיניה התוהות שולחות אלי ניצוצות. מסנוור לי. אני לא מסוגלת. עדיין לא. מוקדם לי מדי. "הֵי", זרועותיה נכרכות סביבי, "לאן את בורחת?" חמימות מגעה מפיסה קמעא את פחדי, אך הצורך להתחפר בתוך תוכי פנימה עז יותר. אני מלכסנת אליה מבט מהסס ופונה לנוס על נפשי.

"What happened?" Her wondering eyes sending sparkles at me. It blinds me. I can’t. Not yet. It's too soon for me. "Hey," her arms wrap around me, "where are you running to?" Her warm touch settles my fear a little, but the need to bunker inside of me, is stronger. I glance at her a slanted hesitant gaze and turn to flee for my life.

אויר הלילה הקריר משיב לי קצת את הנשימה. אוקטובר בפריז. מגדל אייפל מנצנץ במרחק. לקחת מונית או ללכת ברגל? הנעליים אינן מתאימות לכך, אך הצעידה עשויה להועיל לי.

The cool night's air restores my breath a little. October in Paris. The Eiffel Tower flickers in the distance. Should I take a cab or walk? My shoes are not suitable, but the walking could do me good.

"לא מועיל לברוח", שוב היא. "אני יודעת היטב מה עובר עלייך. גם אני הייתי במקום בו את נמצאת עכשו." עיניה נצמדות לשלי, אינן מניחות לי להשפילן. ידה על כתפי חמה כל כך, כמעט חורכת את העור. "החששות, ההיסוסים, הפחד מהמעבר ממש. וזה לא נעלם. כמו הצלקות. תזכורת תמידית… אבל החוכמה היא לדעת להשלים ולחיות עם זה. והדגש הוא על לחיות."

"Running is not helpful," she again. "I know very well what you are going through. I was also in the place you are in now." Her eyes cling to mine, not letting me lower them. Her hand on my shoulder is so hot, almost burning the skin. "The anxiety, the hesitations, the fear of the actual transform. And it does not disappear. Just like the scars. A permanent reminder… But the wisdom is to accept and know how to live with it. And the emphasis is on live."

התרגשות מציפה את לחיי בארגמן. וואו! אשה כמוני! שרוצה אותי! שתקבל אותי איך שאני! "את… זאת אומרת… עברת את זה? הכל?" לראשונה הערב אני מוצאת את קולי.

חיוך עולה על שפתיה, היא מישירה אלי מבט יציב, בוטח. "רוצה לגלות?" קולה מתגרה.

רוצה-רוצה-רוצה-רוצה… כמיהה משתוללת בי. רוצה-רוצה-רוצה-רוצה… אני מניחה לה להוביל אותי אחריה. רוצה-רוצה-רוצה-רוצה…

Excitement flashes my cheeks with crimson. Wow! A woman like me. Who wants me! Who will accept me as I am! "You… I mean… Have you gone through all of it? Everything?" I find my voice for the first time this evening.

A smile rises on her lips, she directs her firm, steady gaze towards me. "Would you like to find out?" Her voice is teasing.

I-do-want-want-want… A yearning is going wild in me. I-do-want-want-want… I let her lead me after her. I-do-want-want-want…

ז'אק ברלרוזה

Jacques Brel – Rosa

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: