להקת ציפורים נודדות A flock of migratory birds
בסך הכל הלכתי להפגש איתה בבית קפה. חצי שעה לאחר השעה בה קבענו להפגש, עדיין לא הצלחתי להגיע.
I just went to meet her at a café. Half an hour after the time we set up to meet, I still couldn't make it.
איני נוהגת לאחר לפגישות, להפך – אני תמיד מקפידה להקדים ברבע שעה. זאת, כדי להתמקם ולהכין את עצמי. איני מאלה הבאות באיחור, ממש לא. אם זה קורה – זה אומר לי בדרך כלל שעלי להמנע מלהפגש שוב. נשים (ממש ספורות!) שלפגישה איתן אחרתי, התגלו מאוחר יותר כלא מתאימות לי בכלל. אני מתחילה להאמין שהיקום רוצה את טובתי ומכוון אותי נכונה. השאלה הבסיסית שלי היא למה לוקח לו זמן רב כל כך להכווין לכיווני מישהי מתאימה במקום לשלוח לי אותה ודי. האם רוצה היקום שאחיה בגפי? האם חושב היקום שזה מה שמתאים לי?
I don't tend to be late for meetings or dates, on the contrary – I always make sure to arrive fifteen minutes earlier. This is to settle down and prepare myself. I'm not a person who comes late, really not. If this happens – it usually tells me that I should avoid meeting again. Women (very few!) I was late to meet with them, were later found to be totally unsuitable for me. I am beginning to believe that the universe wants my best interest and directs me in the right way. My basic question is why does it take so long to direct towards my direction someone appropriate instead of just sending her to me. Does the universe want me to live alone? Does the universe think that's what suits me?
להקת ציפורים נודדות נוספת Another flock of migratory birds
הייתי בדרכי לבית הקפה כדי לפגוש אותה. הרחוב התנהל כרגיל, התנועה היתה רגילה. כהרגלי, שקעתי בהרהורים בזמן שצעדתי בדרך. חשבתי על שעיר שונה כל כך ממקום כפרי, בעיקר בתנועתיות שבה. גם השקט שונה. גם הרעש. כשגרתי בקציר, היה רוב הזמן שקט, אך היה גם רעש, כי החיים הרי מהותם רעש. אוטובוס אינו עובר בשקט. מכונית אינה עוברת בדממה. כלב, גם אם הוא שקט רוב הזמן, הרי שמדי פעם הוא נושא קולו בנביחה.
I was on my way to the café to meet her. The street was conducting normally, the traffic was as usual. As usual, while I was walking along the road, I submerged into reflections. I thought that a city is so different from a rural place, especially in its movements. Also the silence is different. So is the noise. When I lived in Katzir, most of the time it was quiet, but there was also noise, because life is essentially noise. A bus does not pass quietly. A car does not pass in silence. A dog, even if it is quiet most of the time, occasionally rises its voice in barking.
רבע שעה של הליכה מתונה בין ביתי לבין בית הקפה, מרחק ממש קצר. חלפו חמש. הציפורים, חשבתי. בקציר, נהגתי לשבת על הצוק הצופה לואדי ערה ולצפות בציפורים, במעופן המרהיב, מעורר ההשתאות. מעולם לא קינאתי בהן ולא רציתי לעוף כמותן או להוציא רשיון טיס, אך לראותן עפות, דואות, מרחפות – זה מראה מקסים ביותר. ישבתי במשך זמן רב לצפות בהן.
A fifteen-minute walk between my house and the café, a really short distance. Five passed. The birds, I thought. In Katzir, I used to sit on the cliff overlooking Wadi Ara and watch the birds with their spectacular, astonishing flight. I've never been jealous of them and didn't want to fly like them or get a pilot's license, but to see them flying, soaring, hovering – it's a very charming sight. I sat there for a long time watching them.
הרמתי עיני אל השמיים. לא ציפיתי למראה המרהיב. זה לא מטוס שחולף מעל ומרעיש את קיומו בטרם הוא מגיע מעלייך, אלה ציפורים, להקה ענקית. מבעד לרחשי העיר אי אפשר לשמוע את משק כנפיהן כמו שיכולתי בשקט של הצוק בקציר. זה מאותם רגעים בהם את רוצה שתהיה לך מצלמת-דרך מוכנה ומזומנה, אך למרות שרכשתי לי אחת – עדיין לא למדתי לתפעל אותה. זה יקרה בזמן המתאים, אני מניחה. מיהרתי להוריד את התיק שעל גבי ולדוג את הטלפון הנייד כדי לצלם. החסרון של התיקים הללו, שאין להם תאים ואת צריכה לפשפש בין הדברים המפוזרים בו כדי למצוא משהו שאת צריכה. לוקח זמן. גם מעצבן.
I looked up at the sky. I didn't expect the spectacular sight. This is not a plane that passes above your head and rattles its existence before it reaches you, these are birds. A huge flock. Through the sounds of the city you can't hear their wing-claps like I could with the silence of the cliff at Katzir. It's from those moments when you want to have a ready and able Go Pro camera, but even though I bought one – I still haven't learned how to operate it. It will happen at the right time, I guess. I quickly took my bag of my back and fished the cell phone to take a photo. The disadvantage of these bags, is that they have no compartments and you have to rummage through the stuff scattered in it to find something you need. Takes time. Also annoying.
עוד להקת ציפורים נודדות Another flock of migratory birds
די נדהמתי מהמהירות בה הצלחתי למצוא את הסלולרי, לעורר אותו לחיים ולצלם כמה תמונות בטרם הספיקה להקת הציפורים להעלם באופק המאדים לקראת השקיעה. הייתי מרוצה מהתוצאות והמשכתי בדרכי, אך כמה שניות לאחר שהכנסתי את הטלפון לתיק – הופיעה להקה נוספת, שוב בשקט. הייתי בנקודת תצפית די טובה – הבנינים ברחוב הזה היו נמוכים, כך שיכולתי לצלם ולצלם. במשך שעה תמימה. שכחתי מבית הקפה ומהפגישה.
I was pretty amazed at the speed I was able to find my cell phone, bring it to life and take some photos before the flock of birds could disappear in the redden horizon which was preparing for the sunset. I was pleased with the results and continued on my way, but a few seconds after putting the phone in the bag – another flock appeared, also quietly. I was at a pretty good vantage point – the buildings on this street were low, so I could take photos upon photos. For a full hour. I forgot about the café and the meeting.
להקת ציפורים נודדות מעל העיר A flock of migratory birds over the city
במשפט אחד:
החשכה ירדה ולא יכולתי יותר לצלם. נזכרתי להתקשר כדי להתנצל. היא לא ענתה.
In one sentence:
It became dark and I couldn't take any more photos. I remembered to call to apologize. She didn't answer.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.