לוא הורי היו בחיים   If my Parents were Alive

Fiona Douglas – How Did Your Parents Mess You Up?

מישהי שלחה לי כתב יד כדי שאערוך לה אותו. היה תענוג לקרוא ולהיווכח שיש כותבות מעולות בעולמנו. הסכמתי לקבל עלי את העבודה איתה.

Someone sent me a manuscript to have it edited. It was a pleasure to read and realize that there are great writers in our world. I agreed to take the job and work with her.

ככל שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא קינאתי במישהי אחרת, גם לא במישהו בשל כשרונה המדהים או יופיה או כל דבר אחר. להפך – שימח אותי להתקל נשים מעניינות, כשרוניות, יפות, מקסימות, כמו פנינים. תמיד שמחתי בחלקי. גם כיום זה כך. בילדותי, קינאתי בבנים רק משום שהיו להם פריבילגיות שלנו, הבנות, לא היו. מעולם לא רציתי להיות בן, רק רציתי שיהיו לי זכויות והזדמנויות שוות בחיי, כפי שהיו ויש להם עד עצם היום הזה. להזכיר שנשים בימינו, במאה ה-21, עדיין מרויחות 30% פחות מגברים עבור אותה עבודה בדיוק? אז הנה, הזכרתי.

As far as I can remember, I was never jealous of anyone else because of their incredible talent or beauty or whatever. On the contrary – I was delighted to come across interesting, talented, beautiful, charming women, like pearls. I was always happy with who I was. This is the case today too. As a child, I was jealous of boys just because they had privileges that we, girls had not. I never wanted to be a boy, I just wanted to have equal rights and opportunities in my life, as they had and have to this day. Should I mention that women in our 21st century still earn 30% less than men for the exact same job? So here I did.

אני משתדלת לנהוג ביושר ולא לרמות אף אחת. כשמגיע אלי כתב יד לא טוב (בעיני, כי זה גם ענין של טעם), אני מסבירה לכותבת את החולשות של זה ללא כחל וסרק כי איני רוצה להשלות אף אחת. בסדנאות הכתיבה שאני מעבירה, אני בוחרת רק את אלה שאני מוצאת בהן כשרון כתיבה וביטוי ומסבירה שלא כל אחת יכולה ללמוד לכתוב. כתיבה, כמו ציור, כמו כל אמנות אחרת, היא ענין של כשרון. אפשר ללמד טכניקות, אך אי אפשר ללמד השראה. או שיש לך את זה או שלא. אם אני מוצאת שלמאן דהיא אין – אני משחררת אותה. בכל זאת, היא אמורה לשלם לי כדי שאנחה אותה, אלמד אותה טכניקות כתיבה, אתן לה כלים מתאימים ואקדם אותה בכתיבתה.

I try to be honest and not fool anyone. When I get a bad manuscript me (bad in my eyes, because it is also a matter of taste), I explain to the writer the weaknesses of it as it is, without going around the bush, because I don't want to fool anyone. In the writing workshops I give, I only choose the ones I find have writing and articulation skills and explain that not everyone can learn to write. Writing, like painting, like any other art, is a matter of talent. Techniques can be taught, but not inspiration. Either you have it or not. If I find that somebody doesn't have it – I release them. Still, they are supposed to pay me to guide them, teach them writing techniques, give them appropriate tools, and promote them with their writing.

הטקסט הפעם היה יוצא מן הכלל, כזה שלא נתקלתי בו מזה עידן ועידנים, טקסט מהמם, יהלום ממש. הרבה לא היה לי מה לתרום לכותבת, מלבד אי אילו הערות פה ושם, שאני בטוחה שלוא היתה לוקחת את הזמן – היא היתה מגיעה לראותן בעצמה. הבעיה שלה היתה כיצד להמשיך את העלילה ואיך לפתח את הדמויות. מאחר ולא אני אמורה לכתוב לה את הדברים, אלא היא זו שצריכה לעבוד על הסיפור שלה, מה שאני יכולה לעשות זה להדריך אותה ולתת לה כיוונים בצורה של שאלות מנחות. לדוגמא, להכנס יותר לראש של הדמויות ולדמיין איך הן אמורות להתנהג, מה הן חושבות, מה הן רוצות לעשות וכיו"ב. אני מתפרנסת גם מדברים כאלה.

This time the text was outstanding, one that I had not encountered for ages, a stunning text, a real diamond. I had nothing much to contribute to the writer, except for some comments here and there, which I was sure had she taken the time – she would have seen them herself. Her problem was how to continue the plot and how to develop the characters. Since I'm not supposed to write instead of her, but rather she's the one needs to work on her story, what I can do is guide her and give her directions in the form of guiding questions. For example, getting more into the head of the characters and imagine how they should behave, what do they think, what they want to do, and so on. I make a living from things like that too.

"איזה יופי של טקסט!" אני מתפעלת באוזניה עת אנו נפגשות בסקייפ לשיחה וירטואלית פנים אל פנים. "רואים היטב את הכשרון שלך, ממש נפלא!" אני גומרת עליה את ההלל.

בצד השני של המסך אני יכולה לראות את פניה מאדימות במבוכה, אך גם סיפוק משתקף מהן. מסתבר, שגם בגילנו אנחנו מסמיקות בנסיבות מסוימות וגם בגילנו אנו רוות נחת כשמישהי מחמיאה לנו בכנות. "תודה רבה!" היא מודה לי, משפילה את עיניה. "לא ידעתי אם זה מספיק טוב", היא אומרת בקול חלש.

אני נתקלת בכאלה די הרבה, בנשים שאינן חושבות שמה שהן יוצרות 'מספיק טוב'. "מספיק טוב למי?" אני תוהה באוזניה. "את לא חושבת שאת בגיל שאמור לדעת מה טוב ומה עוד יותר טוב? אין לך אמות מידה משלך?" היא שותקת ממושכות וגם אני, מניחה לה למצוא בנחת את המלים שלה.

"What a beautiful text!" I express my admiration in her ears when we meet on Skype for a face-to-face virtual conversation. "Your talent is very well shown, really wonderful!" I praise her.

On the other side of the screen I can see her face reddened with embarrassment, but satisfaction is also reflected from it. It turns out that even at our age we blush in certain circumstances and we also derive pleasure at our age when someone honestly compliments us. "Thank you!" She thanks me, lowering her eyes. "I didn't know if it was good enough," she says in a weak voice.

I come across this quite often, in women who don't think that what they create is "good enough." "Good enough for whom?" I wonder in her ears. "Don't you think you're at an age where you should know what's good and what's even better? Don't you have your own standards?" She is silent for a long time and so am I, letting her comfortably find her words.

"איני יכולה לשפוט את מה שאני עושה", היא אומרת לבסוף, אחרי שהספקתי ללגום את כל כוס הקפה ולנגוס חצי מהעוגה שהכנתי לי לכבוד שיחתנו. אני אוכלת בהפסקות ועוגות לאט במכוון. היא לא נגעה בקפה שלה.

"ובכן", אני עונה אחרי שאני מנגבת את פי במפית, מקוה שלא נשארו לי עקבות גלויים לעין של העוגה בין השיניים. "יש לי הרצאה שלמה מוכנה למשפט הזה שאמרת, אבל זו תהיה בפעם אחרת ובתוספת תשלום, כי זה שיעור נפרד." לעבוד לטובת הבטחון העצמי של מאן דהיא לא קל ואיני עובדת בחינם. אני מחכה עד שהיא מהנהנת בהסכמה וממשיכה: "בנוגע לטקסט שלך, באמת אין לי מה לומר מלבד שזה נפלא ונהדר והיה לי תענוג לעבור עליו. יש לך את הכשרון לכתוב, שזה הבסיס לעבודה שלי עם אנשים. איני מבזבזת את הזמן שלי ושל אחרים על מקרים אבודים", אני מבטיחה לה.

"I can't judge what I'm doing," she says finally, after I have had the chance to sip my entire cup of coffee and bite half of the cake I prepared in honour of our conversation. I eat at breaks and cakes deliberately slow. She didn't touch her coffee.

"Well," I answer after wiping my mouth with a napkin, hoping I haven't left any visible traces of the cake between my teeth. "I have a whole lecture ready for this sentence that you said, but it will be another time and extra charge, because it's a separate lesson." Working for a person's self-confidence is not easy and I don't work for free. I wait until she nods in agreement and continue: "Regarding your text, I really have nothing to say except it's brilliant and wonderful, and I had the pleasure of going over it. You have the talent to write, which is the basis for my work with people. I don't waste my time and others on lost cases." I assure her.

היא מחייכת חיוך קטן, נבוך. "תודה רבה!" היא אומרת באותו קול נמוך, מהסס. "חבל שכבר אין לי הורים כדי להשויץ בפניהם…"

הילדה שבי חשה את הילדה הקטנה שבה המבקשת אישור. "אני ממליצה לך בכל פה להשויץ קודם כל בפני עצמך", אני מיעצת, "אחר כך את יכולה להשויץ בפני הילדים שלך ואפילו בפני הנכדים, אם הם בגיל בו הם יכולים להבין ולהעריך את מה שאת כותבת. זה לא ספר ילדים, זה רומן למבוגרים", אני מחייכת אליה בעידוד, מקוה שהדברים יחלחלו אליה והיא תפנים אותם.

She smiles, a little, embarrassed smile. "Thank you!" She says in that low, hesitant voice. "It's a shame I don't have my parents anymore to boast to and show them…"

The child in me felt the little girl in her who was seeking approval. "I strongly and wholeheartedly recommend that you boast to yourself first," I advise. "Then, you can boast to your children and even to your grandchildren, if they are the age at which they can understand and appreciate what you write. It's not a children's book, it's an adult novel," I smile at her encouragingly, hoping that my words would permeate her and she will assimilate them.

Sarah Kay – If I should have a daughter

במשפט אחד:

איזה תענוג צרוף זה להתקל בכשרון!

In one sentence:

What a pure pleasure it is to encounter talent!

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: