ארכיון חודשי: פברואר 2020

איך היתה לך השבת ? How was Your Shabbat

Jennice Vilhauer – Why you don't get what you want; it's not what you expect

השבת יכולה להיות יום של כיף, של התכנסות עם המשפחה או יום לא הכי כייפי של התכנסות בתוך עצמך. תלוי אילו אנשים נמצאים בחייך.

Shabbatcan be a fun day, a gathering with the family, or a not so fun day of gathering within yourself. Depending on which people you have in your life.

לימון בסלט   Lemon in the Salad

סלט ירקות, זיתים וחצאי לימונים Vegetable salad, olives and lemon halves

סלט ירקות, זיתים וחצאי לימונים   Vegetable salad, olives and lemon halves

מדי בוקר אני מכינה לעצמי סלט ירקות. זו השגרה שלי. הבוקר, הכנתי גם לה. נעים יותר לאכול בצותא.

Every morning I make myself a vegetable salad. This is my routine. This morning, I prepared for her too. It is more pleasant to eat together.

בדרך כלל אני מעדיפה מתוק על פני מלוח, חמוץ או חריף. כלומר: אם אני יכולה לבחור, אני מעדיפה עוגות, עוגיות ומיני מתיקה אחרים על פני אלה המלוחים. יחד עם זאת, אני אוהבת גם מאכלים רגילים ובריאים, מלאי ויטמינים. לכל מאכל הטעם שלו. אפילו שאיני אוהבת חמוץ, איני יכולה שלא להוסיף מיץ לימון טרי לסלט הירקות שאני מכינה, זה פשוט מחייב. מלבד הירקות הרגילים (עגבניה, מלפפון, בצל, גמבה, פלפל ירוק וצהוב), אני מוסיפה וקוצצת גם 7-5 זיתים ירוקים, כנ"ל שחורים, 3-2 שיני שום (בהתאם לכמות הירקות), 6-5 פטריות, פטרוזיליה, שמיר ועלי סלרי קצוצים. מדי פעם, כשמתחשק לי, אני מוסיפה כמה כפות גדושות של אפונה ירוקה ו/או גרגרי חומוס מקופסא. מבחינתי, זה סלט מלא ועשיר.

I usually prefer sweet rather than salty, sour or spicy. Meaning: if I can choose, I prefer cakes, cookies and other kinds of sweets over the savoury ones. At the same time, I also like standard and healthy foods, full of vitamins. For all its flavour. Even though I don't like sour, I can't help but add fresh lemon juice to the vegetable salad I make, it's just a must. Apart from the usual vegetables (tomato, cucumber, onion, green pepper, yellow, and red), I also add 5-7 green olives, the same number of black ones, 2-3 cloves of garlic (according to the amount of vegetables), 5-6 mushrooms, chopped parsley, dill and celery. From time to time, when I feel like it, I add a few full tablespoons of green peas and/or boxed chickpeas. For me, it's a full and rich salad.

"שום בסלט?" היא מביעה את פליאתה עת היא מבחינה בי קוצצת אותו עם הסכין.

"מה לא בסדר?" אני עונה בשאלה, כהרגלי.

"שום? איך זה מתאים?"

"אחרי שתטעמי, אני בטוחה שלא תרצי את הסלט שלך בלעדיו." אני רואה את הפקפוק בגבותיה המתרוממות.

"Garlic in the salad?" She expresses her surprise when she notices me chopping it with the knife.

"What's wrong?" I answer the question, as usual.

"Garlic? How does it fit?"

"After you taste it, I'm sure you wouldn't want your salad without it." I see the doubt in her rising eyebrows.

Fools GardenLemon Tree

"אין לך ביצים", היא מכריזה עת היא סוקרת את תכולת המקרר. "איך זה?"

"אין לי גם בשר", אני מרגיעה אותה. "אני צמחונית וגם לא אוכלת את הדור הבא של העופות." שוב גבותיה מקמטות את מצחה.

"אם אין ביצים, אז מה יש לאכול?" אני אישה רגועה בדרך כלל, אך השאלות שלה מתחילות לעצבן אותי. היא אורחת, שתאכל מה שאני נותנת לה. אין לי כוח למתלוננות.

אני מגייסת את כל כוח ההתאפקות שלי ועונה בקול רגוע, אם כי זה דורש מאמץ רב מצדי. "תני לי לסיים להכין את הארוחה ותראי שלא תשארי רעבה."

"אני רעבה עכשו", היא ממשיכה להתלונן בקול תובעני מעצבן שעוד מעט מוציא אותי מכלי, "אין לך משהו לנשנש עד שהארוחה תהיה מוכנה?"

היקום עוזר לי להתגבר על עצמי מלגרור אותה אל הדלת ולסלק אותה מד' אמותי. "אם תנשנשי לפני הארוחה, איך יהיה לך תאבון לארוחה עצמה?" הקול שלי עדיין רגוע.

"שזה לא יטריד אותך", קולה נחוש, עיניה זועפות, "אני צריכה משהו עכשו." אני מצביעה לעבר ארון הנשנושים בו אני שומרת את השקיות המנחמות עבור הנכדים. אני עצמי איני נוגעת. פעם, אהבתי במבה וביגלה, אך מאז הגדילו היצרנים את כמות המלח בצורה שאינה נעימה לי, איני קונה אותם יותר. מדי פעם אני קונה גרעינים לא מלוחים, בעיקר כשאני מצפה לאורחות, אך איני נוגעת גם בהם משום שגם כשכתוב על האריזה שהגרעינים אינם מלוחים – הם עתירים במלח. אין לי מושג איך אין תובעים את היצרנים, כי הרי מה שכתוב על האריזה, צריך להיות אמת ולא להונות את הקונות. היא מתנפלת על הארון כאילו מצאה אוצר או לפחות מים במדבר.

"You have no eggs," she announces as she scans the content of my fridge. "How come?"

"I have no meat either," I reassure her. "I'm a vegetarian and don't eat the next generation of poultry." Her eyebrows wrinkling her brow again.

"If there are no eggs, then what is there to eat?" I'm usually a calm woman, but her questions start to annoy me. She is a guest, she should eat what I give her. I have no strength to complainers.

I muster all my restraint and respond calmly, though it requires a great deal of effort on my part. "Let me finish the meal and you'll see that you won't stay hungry."

"I'm hungry now," she continues to complain in an annoyingly demanding voice that nearly causes me to fly off the handle, "don't you have something to snack until the meal is ready?"

The universe helps me overcome myself from dragging her to the door and removing her from my life. "If you have a snack before dinner, how will you have appetite for the meal itself?" My voice is still calm.

"Don't let it bother you," her voice determined, her eyes frowned, "I need something right now." I point to the snacks cupboard where I keep the comforting bags for the grandchildren. I don't touch them myself. I used to love Bamba and pretzels, but since the manufacturers have increased the amount of salt in a way that doesn't agree with my taste, I don't buy them anymore. I buy non-salty sunflower seeds occasionally, especially when I expect guests, but I don't touch them either, because even when it says on the package that the seeds aren't salty – they're very salty. I have no idea how the manufacturers are not being sued, because what is written on the package should be true and not deceive the consumers. She pounces on the cupboard as if she has found a treasure or at least water in the desert.

דורי בן זאב – לֶמוֹן טְרִי

Dori Ben Ze'ev – Lemon Tree

סיימתי להכין את הסלט. היא סיימה לחסל שתי שקיות במבה גדולות ועמדה לפתוח שקית שלישית. "חכי", ניסיתי לעצור בעדה, "הנה אני עורכת את השולחן ונוכל לאכול."

היא מביטה בי מבעד לשקית שהספיקה לפתוח תוך כדי שדיברתי אליה. "עד שתערכי, אני אתנחם קצת בבמבה הזו." היא חפנה בידה כמות נכבדה והביאה אל פיה. חציתי לימון לשניים וסחטתי אחד מהם לתוך הסלט. "את שמה לימון בסלט?" הפה שלה היה מלא, אך זה לא מנע מבעדה להוציא קול זעקה.

הדחף הראשון שלי היה לדחוף לה בעיטה. קולות כאלה איני מוכנה לסבול מאף אחד/ת. מעולם לא הבנתי למה מאן דהוא מרשה לעצמו/ה להוציא אותם על זולתו. שוב ריסנתי את עצמי. "למה את צועקת?" שאלתי בשקט שאין לי מושג מהיכן הצלחתי לגייס. "אבקשך להשתמש בקול נורמלי כשאת פונה אלי."

את הזעם שנורה מעיניה קשה לתאר. פניה עמדו להתפוצץ עלי. "ואני אבקשך לא לומר לי איך לדבר", צעקה בקול רם יותר.

זה כבר היה ממש למעלה מכוח הסבל שלי. זו הדירה שלי ומישהי זרה שהכרתי רק אתמול צורחת עלי בחופשיות? לא אצלי! יצאתי מהמטבח, נטלתי את תיקה שהיה מונח בחדר השינה וחזרתי למטבח. היא ישבה בנחת על הכסא, דוחסת את החופן האחרון אל תוך לועה. את השקית הריקה השאירה על השולחן. אחזתי בידה והקמתי אותה בכל הכוח שגייסתי לעזרתי. משכתי אותה לעבר דלת היציאה, פתחתי אותה ודחפתי את הנפקנית החוצה, שתלך לכל הרוחות. היא הלכה בלי לומר דבר. אני משערת שמרוב תדהמה, היא לא הצליחה להתנגד.

I finished making the salad. She finished terminating two large Bamba bags and was about to open a third bag. "Wait," I tried to stop her, "I am about to set the table and we can eat."

She looks at me through the bag she managed to open while I was talking to her. "Until you're done, I'll take some comfort in this Bamba." She cupped a fair amount and brought it to her mouth. I split a lemon in half and squeezed one into the salad. "You are putting lemon in the salad?" Her mouth was full, but that didn't stop her from sounding an outcry.

My first impulse was to give her a good kick. Such voices I'm not willing to suffer from anyone. I never understood how come anyone allow themselves to utter such sounds at others. I restrained myself again. "Why are you shouting?" I asked in a quiet ton that I had no idea where I was able to recruit from. "I would like you to use a normal voice when addressing me."

The rage that was fired from her eyes is hard to describe. Her face was about to explode on me. "And I will ask you not to tell me how to speak," she shouted louder.

That was really above my endurance. This is my apartment and a stranger I only knew yesterday screaming at me freely? Not by me! I left the kitchen, took her bag that was in the bedroom, and went back to the kitchen. She sat comfortably on the chair, squeezing the last handful into her maw. She left the empty bag on the table. I grabbed her hand and set her one her feet with all the strength I had recruited to my assistance. I pulled her toward the exit door, opened it, and pushed the slut out, may she go to hell. She went without saying anything. I guess she was too amazed that she couldn't resist.

אורית וולף – נגני את תו המפתח של חייך

Orit Wolf – Play the keynote of your life

במשפט אחד:

היא רצתה חיבוק. זה היה אתמול. לא היה נעים להכירה.

In one sentence:

She wanted a hug. That was yesterday. It was't nice to know her.

היא רצתה חיבוק   She Wanted a Hug

Polly Taylor – The importance of a hug

בית קפה, כמו שדה תעופה, זה מקום של חיבוקים. אני אוהבת להתחבק, אך לא עם כל אחד.

A café, like an airport, is a place of hugs. I like to hug, but not with everyone.

ישנם אנשים אותם אנו פוגשות וחשות סימפטיה מיידית כלפיהם. מישהי אמרה לי שאלה אנשים שהיה לנו קשר איתם בחיים קודמים. איני מאמינה בדבר הזה ומחפשת הסבר אחר לתופעה הזו. לדעתי, סימפטיה היא פשוט סימפטיה, תחושה של חיבוב ולא מעבר לכך. מותר לנו לחוש רגש חם כלפי הזולת גם בלי שיהיו חיים קודמים.

There are people we meet and feel immediate sympathy for them. Someone told me these are people we had contact with in previous lives. I don't believe in this thing and look for another explanation for this phenomenon. In my opinion, sympathy is simply sympathy, a feeling of liking and not beyond that. We are allowed to feel warm feelings toward others even without having a previous life.

התעוררתי הבוקר בלי רצון להתחיל להכין לעצמי את ארוחת הבוקר. זה היה די חריג משום שמדי יום אני טורחת להכין את הארוחה הכי חשובה מבחינתי. בלי ארוחת בוקר מלאה איני יכולה לתפקד. אני זוכרת שבקיבוץ בו ביליתי חלק מגיל ההתבגרות שלי, נהגו לתת לנו על הבוקר, בין 6:15 ל-6:30, כוס תה עם עוגיות פשוטות. אז טרם קראו לזה 'פתי בר', אלא ביסקוויטים. אחרי התה והעוגיות, נכנסנו לכיתות ללמוד במשך שעתיים וב-8:30 הלכנו לחדר האוכל לארוחת הבוקר. במשך שנים לא יכולתי להשתחרר מהמנהג הזה, אם כי החלפתי את התה בקפה.

I woke up this morning unwilling to start making breakfast for myself. It was quite unusual, because every day I make the effort to prepare the most important meal for me. Without a full breakfast I can't function. I remember that in the kibbutz where I lived part of my adolescence, they used to give us first thing in the morning, between 6:15 and 6:30, a cup of tea with some simple cookies. In those days they haven't yet called it 'Petit-Beurre', but biscuits. After the tea and cookies, we went into our classrooms to study for two hours and at 8:30 we went to the Kibbutz dining room to have breakfast. For years I could not free myself of this custom, though I replaced the tea with coffee.

משהו קרא לי לצאת החוצה לארוחת בוקר בבית קפה, משהו טמיר, לא מוסבר. חלק מאיתנו יקרא לזה יד הגורל, חלק – אצבע אלוקים ואחרים יגידו שהיקום סידר את זה. לי אין הגדרה לזה. מבחינתי, דברים קורים כי הם קורים ולא משום שהם צריכים לקרות או שמישהו כִּיוֵן לכך. בשלושת הימים הראשונים השבוע סעדתי בחוץ ולא תכננתי לעשות כן גם היום, אבל ישנם לפעמים דברים בחיים שקורים בלי שנוכל להסביר אותם או להתנגד להם, כמו אי החשק לעמוד ולטרוח בהכנת ארוחת הבוקר. אז יצאתי.

Something called me to go out for breakfast at a café, something hidden which I couldn't explain. Some of us would call it the hand of fate, some – act of G-d, and others would say that the universe has arranged it. I have no definition for that. For me, things happen because they happen and not because they have to happen or someone arranged it to happen. For the first three days of this week I dined outside and didn't plan to do so today, but there are sometimes things in life that happen without us being able to explain or resist them, such as not wanting to stand and bother with breakfast. So I went out.

הרמתי את עיני מעל התפריט אותו בחנתי והבחנתי בה עת נכנסה לבית הקפה, מביטה סביב, תרה אחר… לא ידעתי אחר מה תרה. זה יכול היה להיות מקום ישיבה, מישהו/י עימה/ו נדברה להפגש, סתם לבדוק אם ישנם מכרות/ים שלה במקום. מבטינו נפגשו. בדרך כלל, במצבים כאלה, אני מסיטה את מבטי ומי שמביטה בי עושה כך גם היא. איננו מתעכבות זו על עיניה של זו יותר מדי, בקושי לשבריר שניה. הפעם, מבטינו ננעלו. אני המשכתי להביט בה עוד והיא לא העבירה את מבטה הלאה.

I looked up from the menu I was exploring and I noticed her when she walked into the café, looking around, seeking for… I didn't know what she was seeking for. It could have been a seat, someone she was planning to meet, just check if there are any acquaintances in the place. Our eyes met. Usually, in situations like this, I look away and whoever looks at me does the same. We don't dwell on each other's eyes too much, barely for a split of a second. This time, our eyes locked. I kept looking at her more and she didn't look away.

היא חייכה אלי והתקדמה לכיוון השולחן שלי. חייכתי בחזרה, למרות שחשתי קצת מבוכה. אחרי הכל, לא הכרתי אותה ומצאתי את עצמי מחזירה חיוך אל אישה זרה. זה עוד לא קרה לי. איך אמרה לי מישהי (אחרת מהקודמת): "תמיד ישנה פעם ראשונה". אני לא ממש בטוחה באשר ל'תמיד', אך בהחלט מסכימה שיכולה להיות פעם ראשונה בכל מיני מצבים בחיינו, דברים שלא עשינו קודם לכן. זה קורה גם בגיל בשל, לא רק בגילים מוקדמים.

She smiled at me and moved toward my table. I smiled back, though I felt a little embarrassed. After all, I didn't know her and found myself smiling back at a strange woman. It hasn't happened to me before. How did someone (other than the previous one) say to me: "There is always a first time." I'm not really sure about 'always', but definitely agree that there can be a first time in all kinds of situations in our lives, things we haven't done before. This also happens at a mature age, not just at early ages in life.

Janet Courtney – The Curative Touch of a Magic Rainbow Hug

"היי", היא אומרת לי, מחייכת עדיין. "אפשר לשבת איתך?"

ככה. ישר. בלי הקדמות. בלי להניח שאולי אני מחכה למישהי. גם זה עוד לא קרה לי. אני מסמיקה, אך עדיין שולטת בקולי. "בהחלט", אני מחוה לה בידי על הכסא מולי, "בבקשה." למה לא? אני חושבת לעצמי. עדיף מאשר לאכול לבד.

היא מסירה מעליה את מעילה ומתישבת. "מה הזמנת?" היא שואלת.

אני מראה לה את התפריט שבידי. "טרם הספיקותי."

"אפשר?" היא מניחה את ידה החמימה, המחשמלת, על גב ידי. אני מושיטה לה את התפריט. היא מעיינת בו ממושכות. זה מאפשר לי לאסוף את נשימתי המואצת ולנסות לצוות על לבי היוצא אליה להלום פחות. לא קל. היא מציצה אלי מבעד לתפריט. "אני רעבה. מה התכוונת להזמין?"

"יש להם טוסט טעים עם סלט ותוספות", אני מראה לה. "חשבתי להזמין את זה, אבל המנה שלהם עצומה. אולי תרצי לחלוק? אחרת אצטרך לקחת את השאריות הביתה."

"Hi," she says to me, still smiling. "Can I sit with you?"

Just like that. Straight away. Without introductions. Without assuming I might be waiting for somebody. That hasn't happened to me yet. I blush, but still control my voice. "Absolutely," I gesture to her to the chair in front of me, "be my guest." Why not? I think to myself. Better than eating alone.

She takes her coat off and sits down. "What did you order?" She asks.

I show her the menu in my hand. "I haven't yet."

"May I?" She puts her warm, electrifying hand on the back of my hand. I hand her the menu. She studies it for a long time. It allows me to pick up my accelerated breath and try to put a order my heart that goes out for her to beat less. Not easy. She glances at me through the menu. "I'm hungry. What were you going to order?"

"They have a delicious toast with salad and additions," I show her. "I thought about ordering it, but their portion is huge. Maybe you would like to share? Otherwise I'll have to take the leftovers home."

Jeanie Haigh – Power of Hugs and the Ripple Effect of Caring

במשפט אחד:

היא רצתה חיבוק. חלקנו ארוחה טעימה. היה נעים להכירה.

 

In one sentence:

She wanted a hug. We shared a delicious meal. It was nice to know her.

שטחיות   Shallowness

דנה לפידות ומורן אהרוניShallow

Dana Lapidot & Moran Aharoni – Shallow 

במהלך חיי פגשתי טיפוסים שונים של אנשים. עדיין לא התרגלתי לרשעים מביניהם וגם לא לשטחיים.

During my life, I met different types of people. I haven't yet become accustomed to the wicked among them nor the superficial.

"תגידי", היא אומרת לי, "תמיד היית כזו חפרנית?"

אצלי, זה תלוי בגיל. התגובה שלי, אני מתכוונת. אם היא בגילי או צעירה ממני, אני סותמת לה את הפה באמרות כגון: "אני מבינה ששטחיות זו דרך חיים אצלך", או "השם ישמור, איך זה שאת יותר שטוחה מהרצפה", או… יש לי מלאי שאני מתאימה לדוברת. אם היא מבוגרת ממני, אני משתדלת להיות מנומסת ולא לענות לה. אין לי מה לענות לשאלה מטומטמת כזו. את שתיהן אני מעיפה מיד מחיי.

"Tell me," she says to me, "have you always been such a digger?"

For me, it depends on age. My reaction, I mean. If she is my age or younger, I shut her mouth with words like, "I understand that superficiality is a way of life for you," or "May God protect us, how come you are flatter than the floor," or… I have an inventory that fits the speaker. If she is older than me, I try to be polite and not answer her. I have nothing to answer such a dumb question. I immediately kick them both away from my life.

כשמישהי שואלת אותי שאלה, אני אוהבת לענות בהרחבה. כך נהגתי תמיד. כשאני שואלת מישהי שאלה, אני מעדיפה שהיא תענה בהרחבה ככל האפשר. איני יכולה לסבול שטחיות. אם אני שואלת, זה אומר שאני רוצה לדעת. איני שואלת רק כדי להוציא מלים מפי, אלא כדי להרחיב את ידיעותי. כשמישהי חדשה נכנסת אל חיי, אני רוצה לדעת עליה כמה שיותר. כמובן שאיני מחטטת (למרות שאני הרי פולניה חטטנית), אך שואלת שאלות כדי להבין מי מולי. כך מכירות זו את זו. אם לא אשאל, איך אדע?

When someone asks me a question, I like to answer extensively. I always did that. When I ask someone a question, I prefer that they answer as extensively as possible. I can't tolerate shallowness. If I ask, it means that I want to know. I don't only ask to utter words, but to expand my knowledge. When someone new comes into my life, I like to know about her as much as possible. Obviously, I'm not rummaging (although I'm a nosy Pole), but I'm asking questions to understand who is in front of me. This is how people get to know each other. If I don't ask, how will I know?

Lady Gaga, Bradley Cooper – Shallow

במשפט אחד:

אם למאן דהיא אין סבלנות להקשיב לי, הרי שלי אין סבלנות לנוכחותה בחיי.

In one sentence:

If somebody doesn't have the patience to listen to me, then I don't have patience for her presence in my life.

יום המשפחה ה'תש"פ   Family Day 2020

אמא יקרה לי

My Dear Mother

פעם קראו לזה 'יום האם'. היום זה מדויק יותר ונקרא 'יום המשפחה'.

In the past it was called 'Mother's Day'. Today it's more accurate and it's called 'Family Day'.

איני זוכרת אם חגגנו את יום האם בילדותי. איני זוכרת שציירנו כרטיסי ברכה לאמהות שלנו. המושג של יום האם הגיע אלי כשהילדים חגגו בבית הספר. עדיין שמורים אצלי כמה כרטיסי ברכה שהם הביאו לי ולאמי – הלא היא סבתם. נחמד להביט בהם ולהעלות זכרונות נעימים מן העבר.

I don't remember if we celebrated Mother's Day as a child. I don't remember that we painted greeting cards for our mothers. Mother's Day concept came to me when my kids celebrated it at school. I still have some greetings cards that they brought me and my mother – their grandmother. Nice to look at them and bring back pleasant memories of the past.

יצאתי הבוקר עם כמה מהחבורה שלנו לבקר את החברה הכי מבוגרת אצלנו ולברך אותה לרגל היום השמח הזה. אנחנו חשות שאנחנו משפחה ודואגות זו לזו כמיטב יכולתנו. אמנם לחלק מאיתנו יש את המשפחה שלנו, אך עדיין יש לנו מקום בלב ואת הזמן גם לחברות, בעיקר לגלמודות, אלה שאין להן משפחה או שזו גרה הרחק מהן.

I went out this morning with some of our group to visit our oldest friend and congratulate her on this happy day. We feel we are family and take care of each other to the best of our ability. While some of us have our own family, we still have a place in our hearts and the time for our friends, especially the lonely ones, those who have no family or who live away from them.

Happy Mother's Day

הודענו לה על בואנו, כמובן, כדי שזו תהיה מוכנה, אך לא ציינו את מטרת ביקורנו. רצינו להפתיע. אמרנו לה שנשמח אם היא תארח אותנו למשחק רמיקוב. אנחנו אוהבות את המשחק הזה, זה כייפי. גם שבץ נא אנחנו אוהבות לשחק יחד. היא שמחה מאוד להצעה. היא מאותן נשים שאנחנו מקפידות לא להשאירן לבדן ומבקרות מדי יום כדי לודא שהן בסדר. הרי לא כולן יכולות להרשות לעצמן מטפלת צמודה ומי שאין ידה משגת, נגזר עליה לחיות בבדידות לא נעימה. השרותים החברתיים אצלנו לא ממש פורחים, אם אנקוט שלא כמנהגי בלשון המעטה. אצלנו בחבורה אין כאלה שתעבורנה ימים שלמים בלי לדבר עם אף אחד, כפי שקורה לא מעט אצל אנשים בגילנו.

We informed her of our arrival, of course, so she could be ready, but we didn't specify the purpose of our visit. We wanted to surprised. We told her we would be happy if she hosted us for playing Rummikub. We love this game, it's fun. We also like to play Scrabble together. She was very happy with the offer. She is one of those women we make sure not to leave alone, and visit daily to make sure they are okay. Not everyone can afford a 24-hour caregiver and those who fail to reach it are doomed to live in unpleasant solitude. Our social services don't really flourish, to say the least. In our group there won't be those who would spend days without talking to anyone, as quite often is the case with people of our age.

Mother's Day Celebration

רק מלראות את פניה המופתעות והמתענגות כשהגשנו לה את כרטיסי הברכה שהכנו – היה שוה לטרוח. לא שזו היתה טרחה, כי כשאת עושה דברים בהנאה ובכיף, הרי שזה תענוג. מה שעשינו, לפי הרעיון שלי, היה לא שגרתי. לא ראיתי את זה לפני כן בשום מקום. במהלך הזמן שאנחנו מכירות, אני הרי מצלמת את כולן. לא שהיתה לי כוונה מיוחדת בכך, אלא משום שאני אוהבת לצלם והן אוהבות להצטלם – יוצא שאני מעבירה להן מכל פגישה שלנו כל מיני צילומים שצילמתי. כל אחד הדביקה בכרטיס הברכה שלה את הצילומים שלה עם האישה שלכבודה הכנו את המאורע. יצא שבכל כרטיס ברכה היתה מישהי אחרת עם אותה אישה ובארועים שונים. זה יצר מעין רצף של זכרונות מהארועים בהן השתתפנו. היא שמחה מאוד. גם אנחנו.

Just seeing her surprised and delighted face as we handed her the greeting cards we made – was worth the trouble. Not that it was any trouble, because when you do things with joy and fun, it's a pleasure. What we did, according to my idea, was unconventional. I haven't seen it anywhere before. During the time we know each other, I photograph them all. Not that I had any special intention in doing so, but because I love to take photos and they love to be photographed – as a result, I pass to them all kinds of photos I took at all our meetings. Each one glued to her greeting card her photographs with the woman in whose honour we prepared the event. It turned out that every greeting card had a different person with the same woman and at different events. This created a kind of sequence of memories from the events we attended. She is very happy. We too.

חוץ מכרטיס הברכה שהכנתי לה, יצרתי לה אלבום תמונות של הארועים בהן השתתפה איתנו. זו אותה אחת שהחליטה בפגישתנו הראשונה שהיא אינה יוצאת טוב בתמונות והוכחתי לה אחרת. האלבום הזה ישאר לה כמזכרת שהיא כן יוצאת טוב בתמונות.

In addition to the greeting card I made for her, I created for her a photo album of the events she attended with us. This is the one that decided at our first meeting that she didn't do well in photos and I proved to her otherwise. This album will remind her that she does come out well in photos.

אמא הכי נהדרת

Most Wonderful Mother

במשפט אחד:

איזה כיף לעשות טוב למישהי!

In one sentence:

What joyful it is to do make someone feel good!

הכנות לתערוכת עולם האישה   Preparations for the Women's World Exhibition

אני עם תמונותי  Me with my photos

אני עם תמונותי   Me with my photos

היה לי יום טוב. מאותם ימים טובים שכל מה שאני עושה – מצליח לי במדויק. לא שלחתי לוטו, משום שההגרלה מחר ולא היום. נראה איזה יום מצוין יהיה לי מחר ואולי אשלח ואזכה. הלואי! אפשר רק לקוות.

I had a good day. The kind of good days when everything I do – I succeed. I didn't send a lottery because the draw is tomorrow and not today. I'll see what a great day I'll have tomorrow and maybe send and win. Awomen! One can only hope.

תמונות בעטיפתן Photos in their cover

התמונות שלי בעטיפתן   My photos in their cover

זה התחיל בכך שקמתי מוקדם. זה קורה מדי פעם, אם כי בצורה די נדירה. כבר בתשע בבוקר הייתי על הרגליים. מילאתי את הקומקום כדי להרתיח מים וברגע שלחצתי על הכפתור – נשמע צלצול בדלת. לא ציפיתי לאף אחת. ביאטריס בפאריז והיא לא היתה צפויה להגיע. חוץ מזה, אני תמיד נוסעת ברכבת לשדה התעופה כדי לפגוש אותה שם בהגיעה. פתחתי את הדלת ומולי עמד השליח עם הצעצועים החדשים שהזמנתי עבור הנכדים. זה היה אמור להגיע רק בשבוע הבא, אך זה הקדים. כבר טוב.

It started by me getting up early. This happens occasionally, though quite rarely. By nine AM I was already on my feet. I filled the kettle to boil water and as soon as I pressed the button – the doorbell rang. I didn't expect anyone. Béatrice is in Paris and she was unlikely to arrive. Besides, I always take the train to the airport to meet her there when she arrives. I opened the door and in front of me was the courier with the new toys I had ordered for my grandchildren. It was only due next week, but it came early. That was good.

התמונות שלי בלי העטיפה   My photos without the cover

התמונות שלי בלי העטיפה   My photos without the cover

שעתיים לאחר מכן יצאתי להצטלם בגלריה על רקע ההכנות לתערוכה החדשה העומדת להפתח ב-1.3.20. גם זה הלך מצוין והייתי שבעת רצון מהתוצאות. שוב אני מלאת הערכה לאוצרת חוה גדיש העושה כמיטב כשרונה להרים את התערוכה. לא קל לאצור. צריך לזה כשרון רב.

Two hours later, I set out to the gallery in order to get photographed there on the background of the preparations for the new exhibition which is due to be opened on 1st March 2020. That went great too and I was happy with the results. Once again I am full of appreciation for the curator Chava Gadish who does her best to carry out the exhibition. It's not easy to curate. It needs a lot of talent.

במשפט אחד:

היה לי יום טוב, כן ירבו!

In one sentence:

I had a good day, may there be more like them!

ג'ודי מעבר לקשת Judy

כרזת הסרט ג'ודי מעבר לקשת  The movie poster Judy

כרזת הסרט ג'ודי מעבר לקשת   The movie poster Judy

הכל דיברו על הסרט, רנה זלווגר זכתה באוסקר על משחקה בו, אז הלכתי לראות הכצעקתה.

Everyone was talking about the movie, Renee Zellweger won an Oscar for her acting in it, so I went to see is it really so.

יש לב חלש. איני אוהבת סצנות מביכות. הן אינן מיטיבות עם הלב החלש שלי. האמת, חשבתי ואפילו הייתי בטוחה שהסרט יציג את הצדדים היותר יפים בחייה, אך כפי שאמרה לי הבוקר מישהי שצפתה בסרט: "זה סרט עצוב וטרגי". אכן, זה סרט עצוב על הטרגדיה של ג'ודי גרלנד.

Have a weak heart. I don't like embarrassing scenes. They don't benefit my weak heart. Actually, I thought and I was even sure that the movie would show the best and beautiful sides of her life, but as someone who watched the movie told me: "It's a sad and tragic movie." Indeed, this is a sad movie about Judy Garland's tragedy.

ג'ודי מעבר לקשת – קדימון

JudyTrailer

על ג'ודי גרלנד שמעתי משמועות. היא לא היתה מוכרת כל כך בדור שלי. את השיר "מעבר לקשת בענן" מתוך הסרט "הקוסם מארץ עוץ" בו לא יצא לי לצפות לא בילדותי ולא לאחר מכן, שמעתי מדי פעם ברדיו. הכרתי יותר את לייזה מינלי, בתה המוכשרת. הייתי סקרנית לראות מה יש לסרט הזה לספר על האגדה. בקטעים בהם הראו את הופעותיה הלא כל כך מוצלחות, צצה במוחי דמותה של איימי וויינהאוס. איני יודעת אם התסריט היה נאמן למקור, למה שבאמת קרה לג'ודי גרלנד, אך סצנות המשחק של הקטעים המביכים בהופעותיה הזכירו לי את מה שראינו בערוב ימיה של וויינהאוס. היה מביך מאוד. קשה היה לי לצפות בקטעים הללו.

הקוסם מארץ עוץ – אנימציה, פרק 1

I heard only rumours about Judy Garland. She was not so well known in my generation. The song "Over the Rainbow" from the movie "The Wizard of Oz" which I didn't have the chance to watch neither as a child nor after, I occasionally heard on the radio. I knew more Lisa Minnelli, her talented daughter. I was curious to see what this movie has to show about the legend. In sections showing her not-so-successful performances, Amy Winehouse's image emerged in my mind. I don't know if the script was true, to what really happened to Judy Garland in her life, but the acting scenes of the embarrassing sections in her shows reminded me of what we saw on Winehouse's last shows. It was extremely embarrassing. It was hard for me to watch these sections.

The Wizard of Oz – animated movie

לפני שהלכתי לצפות בסרט, קראתי קצת על חייה של ג'ודי גרלנד כדי לקבל מושג. לא קראתי את הביקורות, אך קראתי שהסרט עוסק בשתי תקופות בחייה – בתקופה בה צילמה את "מעבר לקשת בענן" ובתקופה בה נאלצה לטוס ללונדון כדי להופיע שם במטרה לכסות את חובותיה ולאפשר חיים טובים, נוחים ויציבים יותר לשני ילדיה הקטינים. לייזה היתה אז בוגרת וברשות עצמה, כשהיא מפתחת קריירה משלה.

Before I went to watch the movie, I read a little about Judy Garland's life to get an idea. I didn't read the reviews, but I read that the movie is about two periods in her life – during the time she made "Over the Rainbow" and during which she had to fly to London and perform in order to cover her debts and allow a better, more comfortable and stable life for her two minor children. Liza was then mature and on her own, developing her own career.

במהלך הצפיה בסרט, שהיה מרתק למדי, הזכרתי לעצמי שוב ושוב שאין זה סרט דוקומנטרי וכי ההפקה, משום האייקון הלאומי, היא אמריקאית, מה שאומר שטחית. זה עשוי בסדר, לא יותר מזה. יכלו להתאמץ יותר ולהראות יותר. ציפיתי ליותר, משום שאני אוהבת לחפור ולדעת יותר. התחושה שלי שלא הראו מספיק את מה שקרה בתקופת צילומי "הקוסם מארץ עוז", הרגשתי שהחמיצו וחבל. יצאתי מהסרט בתחושה שעשו סרט כדי לסמן וי שזה נעשה. רנה זלווגר ושאר השחקנים עשו עבודה מצוינת, אך לא יכולתי שלא לתהות על מה זכתה באוסקר. אני חושבת שזה משום הדמות שהיא גילמה, האגדה. מבחינתי, זלווגר עשתה את עבודתה, לא ראיתי מקום לצאת מגדרי על כך. אוסקר? נו, באמת!

While watching the movie, which was quite fascinating, I repeatedly reminded myself that this is not a documentary and that the production, because of the national icon, is American, which means superficial. It's made OK, nothing more. They could put in more effort and show more. I was expecting more, because I love digging and knowing more. My feeling that they didn't show enough of what happened during the filming of "Wizard of Oz", I felt they missed and it's a pity. I came out of the movie feeling they made a movie to tick it. Renee Zellweger and the rest of the cast did a great job, but I couldn't help but wonder what did she win the Oscar for. I think it's because of the character she embodied, the legend. For me, Zellweger did her job, I didn't see any point of getting excited about it. An Oscar? Nu, come on!

Judy Garland Part 1

במשפט אחד:

עת יצאנו מהסרט, שמעתי מישהי בגילי מסכמת אותו: "נחמד, מעניין. מעולם לא הייתי חסידה של ג'ודי גרלנד. לא אהבתי את הקול שלה או את השירים הענתיקים שהיא שרה, חוץ מהשיר בסוף." הסכמתי עם כל מלה.

In one sentence:

As we got out of the movie, I heard someone my age sums it up: "Nice, interesting. I've never been a Judy Garland fan. I didn't like her voice or the ancient songs she sang, except for the song at the end." I agreed with every word.

שבת בפאריז פברואר 2020 Shabbat in Paris February

מלקולם מקלארן וקתרין דנבפאריז פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis Paris

הרוח הקפיאה לי את הפנים, אך הייתי אמיצה. הכל למען האהבה.

The wind froze my face, but I was brave. All for the sake of love.

הלכנו לטייל לאורך הסיין כדי "לשאוף קצת אויר צח", כפי שביאטריס ביקשה. למרות כל השכבות אותן העטיתי עלי, זה לא ממש עזר לי. 100c לא ממש התאימו לי, אף פעם אינם מתאימים. הרוח שנשבה די בחוזקה הוסיפה כפור להקפאה. הפעם הבאתי איתי בורקה שקניתי בארץ, אבל ביאטריס התרתה בי לבל אעטה אותה. "את ממש לא רוצה שיעצרו אותך לתשאולים על כל צעד ושעל", היא הסבירה. לא, לא רציתי. גם לא רציתי לצאת החוצה ולעזוב את החמימות ששררה בדירה שלה.

We went for a walk along the Seine to "breathe in some fresh air," as Béatrice requested. Despite all the layers I put on me, it didn't really help me. 100c didn't really suit me, it never did. The wind that was blowing quite hard added frost to the freeze. This time I brought with me a burqa I bought in Israel, but Béatrice warned me not to wear it. "You really don't want to be arrested for questioning every step of the way," she explained. No, I didn't want to. I also didn't want to go outside and leave the warmth in her apartment.

"מעניין על מה תכתבי הערב בקשר לבילוי שלנו כאן", אמרה עת פסענו לאט, זרועותינו שלובות זו בזו. "את תמיד מזכירה את הקור המקפיא אותו את חווה. אף פעם לא כתבת על הביקורים שלנו ברבעים השונים והיפים בעיר, למה זה?"

היה לי קשה לענות מבעד לשיני הנוקשות זו בזו ושפתי הרועדות בפני שקפאו. "איך לא קר לך?" תהיתי. "גם אם את רגילה למזג האויר הנורא הזה, עדיין אי אפשר להתעלם מהקור הזה."

מחייכת, קרבה את פניה אל פני, מצמידה את שפתותינו. "אולי זה יחמם אותך קצת", אמרה בשובבות עת שחררה אותן לאחר זמן-מה. "לשפתיים שלך יש טעם של גלידה." ברור שגלידה, חשבתי לעצמי, מדמיינת את צבען הכחול בעיני רוחי.

"I wonder what you are going to write tonight about our pastime here," she said as we walked slowly, our arms entwined. "You always mention the freezing cold you are experiencing. You never wrote about our visits to the various beautiful quarters of the city, why is that?"

I had a hard time to answer through my teeth knocking each other and my trembling lips in my frozen face. "How aren't you cold?" I wondered. "Even if you're used to this awful weather, this cold still can't be ignored."

Smiling, she drew her face nearer to mine, attaching our lips together. "Maybe it will warm you up a little," she said playfully when she released them after a while. "Your lips taste like ice cream." Obviously ice cream, I thought, imagining their blue colour in my mind.

אנרי דה טולוז-לוטרק: אוסף של 277 ציורים

Henri de Toulouse Lautrec: A collection of 277 paintings

במשפט אחד:

כתבתי גם על הבילויים שלנו, בהחלט כתבתי, אך מה אני יכולה לעשות שקר שם מאוד, בעיר הזו, פאריז?

In one sentence:

I also wrote about our pastimes, I definitely wrote, but what can I do if it's very cold in this city, Paris?

אין קישואים בסופר No Zucchinis in the Supermarket

מרק ירקות vegetable soup

מרק ירקות   Vegetable soup

בלי קישואים, זה לא מרק ראוי, מבחינתי. גם לא בלי גזר, בצל, תפוחי אדמה ושאר ירקות. מרק צריך להיות עשיר. כך אני רואה את זה. כך אני גם מבשלת.

Without zucchinis, it's not a proper soup, as far as I'm concerned. Also not without carrots, onions, potatoes and other vegetables. Soup should be rich. This is how I see it. This is how I cook too.

מישהי אמרה לי שאני מבשלת תמיד את אותו המרק – עם כל הירקות שהזכרתי. היא טועה קצת, לא הרבה. אני משתדלת לבשל את כל הירקות האפשריים, אך לא תמיד הם בהשג יד. לדוגמא: בחודש האחרון אי אפשר היה להשיג קישואים בסופרמרקט בו אני נוהגת לקנות. דיבור מפורש עם מנהל הסניף לא סייע. לטענתו, המשלוחים שהיו מיועדים לסניפי הרשת לא היו ראויים, כלומר: אלה לא עברו את בקרת האיכות של הקניינים. מעניין שמכל הירקות, לא בא להם טוב על הקישואים. להגיד שרציתי לצחוק לו בפנים? אז הנה, אמרתי. לא ממש הבנתי איך זה שברשתות אחרות יש קישואים וגם בשוּק. הוא לא ידע לענות על כך מלבד שבקרת האיכות ברשת שלו קפדנית ביותר. משום שאין זה ממנהגי להתווכח על דברים שאיני יכולה לשנות, אני פשוט לא קונה שם יותר. מזלנו שיש לנו מבחר במקומות אחרים ואין אנו צריכות להיות תלויות ברשת או בחנות מסוימת.

Someone told me that I always cook the same soup – with all the vegetables I mentioned. She's slightly wrong, not much. I try to cook all possible vegetables, but they are not always within reach. For example: in the past month, it was impossible to get zucchini in the supermarket where I buy. I had a serious conversation with the branch manager, but it didn't help. According to him, the shipments that were intended for the chain's branches were unworthy, namely: these have not passed the quality control of the chain's buyers. Interestingly, of all vegetables, they did not feel good about the zucchini. To say that I wanted to laugh in his face? So here I said. I didn't really understand how other chains have zucchini and in the market as well. He couldn't answer this except that the quality control in his chain is very strict. Because it's not customary to argue about things I can't change, I just don't buy there anymore. We are lucky to have a selection elsewhere and we don't have to depend on a particular chain or store.

השוק היה בשלבי התקפלות. אני מעדיפה להגיע לשם בימי שישי אחרי חצות היום לקראת הסגירה ולא לעמוד בתור בזמן שיש מלא קונים. זה מהיר ויעיל יותר. עת התקרבתי אל הדוכן הקבוע שלי, הבחנתי שהאשה שאיישה אותו בכל הפעמים הקודמות נעדרת ובמקומה עמד איש. זה דיבר עם לקוח שהגיע כמה שניות לפני. "בבקשה", פנה אלי המוכר בעודו נוטש את הלקוח, "במה אני יכול לעזור לך?"

"הוא היה פה לפני, לא?" החוויתי כלפי הלקוח.

הלקוח פנה אלי ואמר: "בִּפְנֵי שֵׂיבה…" הוא לא המשיך את המשפט. "בכבוד!" החוה בידו בתנועה רחבה, "את יכולה להיות לפני."

חייכתי אליו: "אבל השֵׂיבה שלך לא יותר מכובדת משלי?" הוא נראה כבן 80 או לפחות מתקרב לזה.

הוא צמצם את עיניו כבוחן אותי בקפידה. "לא נראה לי." לאנשים יש חוש הומור משלהם.

The market was in a state of packing up. I prefer to get there on Fridays after midday towards the closing, and not to queue when there are many buyers. It's faster and more efficient. As I approached to my usual stand, I noticed that the woman I used to buy from, was absent, and a man was standing instead of her. He was talking to a customer who arrived a few seconds before me. "Welcome," the seller said to me as he abandoned the customer, "what can I do for you?"

"He was here before me, wasn't he?" I have gestured towards the customer.

The customer turned to me and said, "In the presence of the aged…" He didn't continue the verse. "By all means!" He gestured a broad motion with his hand, "You may be before me."

I smiled at him: "But isn't your presence of age more respectable than mine?" He seems to be 80 or at least approaching there.

He narrowed his eyes as he studied me carefully. "I don't think so." People have their own sense of humour.

סיר מרק על האש   Soup pot on the stove

סיר מרק על האש   Soup pot on the stove

"אני צריכה פטרוזיליה, שמיר ושני קישואים בינוניים", אמרתי למוכר.

הוא הושיט לי את הצרורות של הפטרוזיליה והשמיר. "הביטי מימינך, אולי נשארו קישואים, אני לא בטוח."

לפני שהספקתי להזיז את עיני, הגיש לי הלקוח קופסת פלסטיק בה הותיר שני קישואים אחרונים כשהוא לופת שלושה בידו השניה. "גם אני צריך", אמר בטון מתנצל.

די נדיר שגבר במקומותינו מתנצל, זה ממש לא אופייני לשמוק הישראלי המצוי. זה היה שינוי מרענן ביותר. "תודה! אני צריכה רק שניים בשביל המרק." פניתי למוכר: "כמה?"

"עשרה שקלים", ענה.

"איך עשרה שקלים?" שאלתי בתמיהה. "רק הפטרוזיליה והשמיר זה עשרה שקלים. מה עם הקישואים?"

"זה בסדר", ענה בחיוך, "הם האחרונים, אז עלי."

נתתי לו שקל. איני אוהבת לגזול את פרנסת הזולת.

"I need parsley, dill and two medium zucchinis," I said to the seller.

He handed me the bundles of parsley and dill. "Look to your right, maybe there are zucchinis left, I'm not sure."

Before I could move my eyes, the client handed me a plastic box where left two last zucchinis, holding onto three with his other hand. "I need too," he said apologetically.

It's quite uncommon for a man in our place to apologize, that is not at all typical of the common Israeli shmuck. It was a very refreshing change. "Thanks! I only need two for the soup." I turned to the seller: "How much?"

"Ten shekels," he replied.

"How ten shekels?" I asked, puzzled. "The parsley and dill alone are ten shekels. What about the zucchinis?"

"It's okay," he replied with a smile, "they are the last, so on me."

I gave him a shekel. I don't like to rob other people's livelihood.

"הגידי", פנה אלי הלקוח בטרם הספקתי לעזוב, "אולי בא לך איזה כוס קפה איתי?"

"אתה בטוח שאתה רוצה כוס קפה עם ישישה כמוני? אני הרי יכולה להיות אמך." גם לי יש את חוש ההומור שלי.

"מזל שלא אמרת 'סבתי'", צחק בקול, כנראה הוחמא.

"נו, לא צריך להגזים", חייכתי אליו. "אתה נראה לי כבן 60, אני הרי בת 80, אז 'אמך' זה הגיוני."

"אין בעיה, 60 אני לוקח, אבל רק שתדעי שאני בן 77, כך שזה לא רחוק מהגיל שלך."

הפעם, חוש ההומור שלו לא הצחיק אותי בכלל. "וואלה, איך שאתה יודע להחמיא לאישה! ממש דון ז'ואן דה לא שמאטע!" מזוית עיני ראיתי איך המוכר מתאפק שלא לצחוק בקול רם ומחביא בכף ידו את חיוכו הרחב.

"Say," the client turned to me before I left, "do you fancy a cup of coffee with me?"

"Are you sure that you want a cup of coffee with an ancient person like me? I could be your mother." I also have my sense of humour.

"Lucky you didn't say 'my grandmother'," he laughed out loud, probably flattered.

"Well, you shouldn't overdo it," I smiled at him. "You look like 60, I'm 80 as you can see, so 'your mother' makes sense.'

"No problem, I take 60, but for your information I'm 77, so it's not that far from your age."

This time, his sense of humor didn't make me laugh at all. "Walla ("really" in Arabic), you so know how to complement a woman! Really a Don Juan De La Shmate (Don Juan of the rags)!" I saw at the corner of my eye how the seller couldn't restrain himself from laughing out loud and hide his wide smile with his palm.

How to cook vegetables the proper way

במשפט אחד:

היו קישואים בשוק.

In one sentence:

There were zucchinis in the market.

העיקר שלא נצטרך את זה   As Long as We Won't Need It

Cindy Sheldan – How brands hijack your feelings to influence what you buy

אנו חיות בתקופה מאתגרת. מצד אחד, יש לנו עשירון עליון שכל העושר מרוכז אצלו ומצד שני, כל השאר הנאלצים להתמודד עם קשיים קיומיים.

We live in a challenging time. On the one hand, we have a top decile with all its wealth cantered on it, and on the other hand, everyone else having to deal with existential difficulties.

זה לא חדש. מאז ומתמיד היו מעטים שהחזיקו את כל העושר בידיהם ורבים שבקושי הצליחו לשרוד. כל תקופה מאתגרת כשלעצמה. לאורך כל ההיסטוריה ניתן לראות כיצד לכל תקופה ההתמודדויות של אלה החיות בה עם האתגרים התקופתיים. פעם, שאלה אותי מישהי אם ישנה איזושהי תקופה בה הייתי רוצה לחיות. לא ממש ידעתי לענות. עד אז בכלל לא חשבתי על זה. השאלה שלה הפעילה אצלי את התאים האפורים הספורים וגרמה לי לבדוק את הנושא. באיזו תקופה הייתן רוצות לחיות?

This is not new. There have always been few who held all the wealth in their hands and many who could barely survive. Each period is challenging in itself. Throughout history, one can see how each period has the coping of those who live in it with the challenges of that time. Someone asked me once if there was a period I would like to live in. I didn't really know what to answer. Until then I hadn't even thought about it. Her question triggered my few grey cells and made me examine the issue. At what time would you like to live?

לקח לי זמן לא מועט לחשוב על זה. בחנתי את התקופות לאורך כל ההיסטוריה. לכל אחת היו הקשיים והחסרונות שלה. הדבר הראשון אותו פסלתי, זה לחיות בתקופה בה הנשים היו חסרות כוח. ידעתי בברור שלא הייתי שורדת חוסר שוויון. למה לחיות בתקופות כאלה? זה השאיר לי רק את התקופה הנוכחית, בה עדיין אין לנו שוויון מלא (כמה אנחנו מרויחות לעומת גברים?), אך זו עדיפה על הקודמות בה.

It took me quite a while to think about it. I explored the periods throughout history. Each had its own difficulties and disadvantages. The first thing I rejected was to live in a time when women were powerless. I clearly knew I wouldn't survive inequality. Why live in such times? That only left me with the current era, where we still don't have full equality (how much do we earn compared to men?), but it's better than the previous ones.

אחד המאפיינים של התקופה הנוכחית היא הבזבוז המשווע שלנו. אנו חיות בחברה הצורכת וצורכת ואינה מפסיקה לצרוך דברים שאין אנו זקוקות להם. העיקר שנעשיר את כיסיהם של העשירים ממילא. אנחנו קונות ללא הבחנה או שיקול דעת דברים שאין אנו זקוקות להן, העיקר לקנות וכמה שיותר. למה? האם הריקנות בחיינו עצומה כל כך עד כי אנו זקוקות למלאה במשהו, גם אם זה בזבוז ולשוא?

One of the characteristics of the current era is our wasteful waste. We live in a society that consumes and consumes and does not stop consuming things we don't need. The main thing is to enrich the pockets of the rich anyway. We buy indiscriminate or without any judgment things we don't need, just for the sake of buying and as much as possible. Why? Is the emptiness in our lives so enormous that we need something to fill it, even if it is a waste and in vain?

"העיקר שלא נצטרך", אמרה לי מישהי השבוע שסיפרה לי על כמה מציאות שהצליחה לחלץ מנבכי האינטרנט בעודה מראה לי אותן בגאוה גדולה. "העיקר שנהיה בריאות ומאושרות ונחיה רק בטוב."

אמנם אני פולניה, אך אני נמנעת מהערות שהיו לחם חוקה של אמי זצ"ל כמו: "למה את צריכה את זה?" "לא חבל על הכסף שהוצאת? הרי יש לך כבר כמה זוגות נעליים, למה את צריכה עוד?" היו לה הערות נוספות בסגנון, אך תקצר היריעה ולכן אסתפק בשתיים דלעיל. "לבריאות!" אמרתי לאישה השמחה בחלקה. "תבלי בכיף!" עיני אינה צרה באף אחת מאושרת, נהפוך הוא, אני שמחה בשבילה.

"As long as we won't need," someone said to me this week. She told me about some of the bargains she managed to extract from the web, while showing them to me with great pride. "The main thing is that we'll be healthy and happy and we'll only live well."

Although I am a Pole, I avoid comments that late mother used to make, like: "Why do you need this?" "Isn't it a waste of money that you spent? You already have a few pairs of shoes, why do you need more?" She had more comments in this style, but there is not enough time or space to cover it all, so I would settle for the two above. "For health!" I said to the satisfied woman. "May you wear it with well-being!" I'm not jealous of any contented woman, on the contrary, I'm happy for her."

במשפט אחד:

העיקר שלא נצטרך את זה.

In one sentence:

As long as we won't need it.