איך זה יכול להיות ? How Can it Be

Lauren DaigleHow Can It Be

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה? מליון בערך? אולי יותר? ועדיין אני נדהמת בכל פעם מחדש. בלתי נגמר.

How many times have I heard this sentence? About a million? Maybe more? And I'm still amazed every time anew. Never-ending.

השמיים איימו להמטיר גשם זלעפות, אך זה היה איום סרק. חבל שלא תליתי כביסה. שמש לא היתה בגלל העננים שכיסו את השמיים עד קצה האופק, אך הכביסה יכולה היתה בהחלט להתיבש למרות הקור העז. לא תמיד דברים הולכים בהתאם לרצוני. חבל. זה מאותם הימים שרומזים לך להשאר מתחת לשמיכת הפוך ולא לצאת לשום מקום, אך עם כל הרצון העז שלי לעשות כן, לא היה פרור בבית ונאלצתי לצאת לקניות וגם לסידורים שלא סבלו דיחוי.

The sky was threatening to pour torrential rain of not only cats and dogs, but probably mice too; but it was a futile threat. Too bad I didn't hang the laundry. No sun was seen because of the clouds that covered the sky to the edge of the horizon, but the laundry could certainly dry out despite the intense cold. Things don't always go according to my wishes. Too bad. It is one of those days that implies you to stay under a duvet and not go anywhere, but with all my strong desire to do so, there was no crumb in the house and I had to go shopping and also run some errands that could not be postponed.

תחנה ראשונה היתה בבית קפה, משום שאין זה מומלץ לערוך קניות על בטן ריקה, מה עוד שזו נדבקה לי לגב. מי שרעבה, תמיד תקנה יותר ממה שהיא צריכה וזה הרי מיותר ולא יעיל. המקום לא היה הומה מדי ויכולתי למצוא מקום ישיבה. בעודי צועדת לעבר המקום בו התכוונתי להתישב, חשתי טפיחה על כתפי. הסתובבתי. מישהו זר חייך אלי מאוזן לאוזן. לא היה ברור לי למה, משום שלא הכרתי אותו. "היי", קרא, "זוכרת אותי?" למראה פני המשתוממות, הוא טפח לי שוב על כתפי, הפעם על השניה, והכריז: "מתערוכת אישה מוזה! את בטח זוכרת!"

התערוכה היתה לפני כשנה. אותה אני זוכרת, כמובן, משום שהשתתפתי בה, אבל אותו ממש לא. הנדתי בראשי לאות שאין אני זוכרת אותו והתכוונתי לגשת למקום מושבי. זה היה תפוס, כך שהייתי צריכה לחפש שוב. "בואי, שבי איתי", פקד ותפס את זרועי כדי להוליכני לאן שרצה. אם יש משהו שאני שונאת, זה גבר שחושב שעליו לפקד על אישה. שמטתי את זרועי ממנו והתרחקתי לעבר מושב ריק אותו צדה עיני.

My first stop was in a café, because shopping on an empty stomach is not recommended, not to mention that it stuck to my back. Whoever starved, will always buy more than she needs and that is unnecessary and ineffective. The place was not too busy so I could find a seat. As I walked toward where I intended to sit, I felt a pat on my shoulder. I turned. A stranger smiled at me from ear to ear. It wasn't clear to me why, because I didn't know him. "Hi," he called, "remember me?" At the sight of my surprized face, he patted my shoulder again, this time on the other, and stated: "From the Muse Woman exhibition! You surely remember!"

The exhibition was about a year ago. I do remember it, of course, because I participated in it, but him I didn't at all. I shook my head to sign that I don't remember him and intended to go to my seat. It was taken, so I had to look again. "Come, sit with me," he commanded, grabbing my arm to lead me to where he wanted. If there's anything I hate, it's a man who thinks he should command a woman. I dropped my arm away from him and walked toward an empty seat that my eyes caught.

The Common LinnetsCalm After the Storm

"את עקשנית!" הכריז הנודניק והתישב בכסא מולי. "איך את לא זוכרת? היה לנו ויכוח מאוד חריף אז."

הבטתי בו, מנסה להזכר. שתי אפשרויות עלו על דעתי: או שהלה מטורלל ועוקב אחרי כל אישה שמגיעה לקפה בגפה או שהוא מחליף אותי עם מישהי שהוא אולי הכיר אך כנראה לא מספיק, משום שלא זיהה כראוי. אפשרות נוספת לפיה אכן נפגשנו בתערוכה, כלל לא עלתה על דעתי. אני מאמינה שהייתי זוכרת לוא היה לי איתו ויכוח ועוד 'מאוד חריף' כדבריו.

"You are stubborn!" Declared the nudnik and sat down in the chair next to me. "How don't you remember? We had a very sharp argument then."

I looked at him, trying to remember. Two choices came to my mind: either he was nuts who follows every woman who comes to the café on her own, or he was replacing me with someone he may have known but probably not enough, because he didn't identify properly. Another possibility, that we did meet in the show, hadn't come to my mind at all. I believe I would remember if I had an argument with him, let alone 'very sharp' as he put it.

המשך יבוא…

To be continue…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: