היא רצתה חיבוק   She Wanted a Hug

Polly Taylor – The importance of a hug

בית קפה, כמו שדה תעופה, זה מקום של חיבוקים. אני אוהבת להתחבק, אך לא עם כל אחד.

A café, like an airport, is a place of hugs. I like to hug, but not with everyone.

ישנם אנשים אותם אנו פוגשות וחשות סימפטיה מיידית כלפיהם. מישהי אמרה לי שאלה אנשים שהיה לנו קשר איתם בחיים קודמים. איני מאמינה בדבר הזה ומחפשת הסבר אחר לתופעה הזו. לדעתי, סימפטיה היא פשוט סימפטיה, תחושה של חיבוב ולא מעבר לכך. מותר לנו לחוש רגש חם כלפי הזולת גם בלי שיהיו חיים קודמים.

There are people we meet and feel immediate sympathy for them. Someone told me these are people we had contact with in previous lives. I don't believe in this thing and look for another explanation for this phenomenon. In my opinion, sympathy is simply sympathy, a feeling of liking and not beyond that. We are allowed to feel warm feelings toward others even without having a previous life.

התעוררתי הבוקר בלי רצון להתחיל להכין לעצמי את ארוחת הבוקר. זה היה די חריג משום שמדי יום אני טורחת להכין את הארוחה הכי חשובה מבחינתי. בלי ארוחת בוקר מלאה איני יכולה לתפקד. אני זוכרת שבקיבוץ בו ביליתי חלק מגיל ההתבגרות שלי, נהגו לתת לנו על הבוקר, בין 6:15 ל-6:30, כוס תה עם עוגיות פשוטות. אז טרם קראו לזה 'פתי בר', אלא ביסקוויטים. אחרי התה והעוגיות, נכנסנו לכיתות ללמוד במשך שעתיים וב-8:30 הלכנו לחדר האוכל לארוחת הבוקר. במשך שנים לא יכולתי להשתחרר מהמנהג הזה, אם כי החלפתי את התה בקפה.

I woke up this morning unwilling to start making breakfast for myself. It was quite unusual, because every day I make the effort to prepare the most important meal for me. Without a full breakfast I can't function. I remember that in the kibbutz where I lived part of my adolescence, they used to give us first thing in the morning, between 6:15 and 6:30, a cup of tea with some simple cookies. In those days they haven't yet called it 'Petit-Beurre', but biscuits. After the tea and cookies, we went into our classrooms to study for two hours and at 8:30 we went to the Kibbutz dining room to have breakfast. For years I could not free myself of this custom, though I replaced the tea with coffee.

משהו קרא לי לצאת החוצה לארוחת בוקר בבית קפה, משהו טמיר, לא מוסבר. חלק מאיתנו יקרא לזה יד הגורל, חלק – אצבע אלוקים ואחרים יגידו שהיקום סידר את זה. לי אין הגדרה לזה. מבחינתי, דברים קורים כי הם קורים ולא משום שהם צריכים לקרות או שמישהו כִּיוֵן לכך. בשלושת הימים הראשונים השבוע סעדתי בחוץ ולא תכננתי לעשות כן גם היום, אבל ישנם לפעמים דברים בחיים שקורים בלי שנוכל להסביר אותם או להתנגד להם, כמו אי החשק לעמוד ולטרוח בהכנת ארוחת הבוקר. אז יצאתי.

Something called me to go out for breakfast at a café, something hidden which I couldn't explain. Some of us would call it the hand of fate, some – act of G-d, and others would say that the universe has arranged it. I have no definition for that. For me, things happen because they happen and not because they have to happen or someone arranged it to happen. For the first three days of this week I dined outside and didn't plan to do so today, but there are sometimes things in life that happen without us being able to explain or resist them, such as not wanting to stand and bother with breakfast. So I went out.

הרמתי את עיני מעל התפריט אותו בחנתי והבחנתי בה עת נכנסה לבית הקפה, מביטה סביב, תרה אחר… לא ידעתי אחר מה תרה. זה יכול היה להיות מקום ישיבה, מישהו/י עימה/ו נדברה להפגש, סתם לבדוק אם ישנם מכרות/ים שלה במקום. מבטינו נפגשו. בדרך כלל, במצבים כאלה, אני מסיטה את מבטי ומי שמביטה בי עושה כך גם היא. איננו מתעכבות זו על עיניה של זו יותר מדי, בקושי לשבריר שניה. הפעם, מבטינו ננעלו. אני המשכתי להביט בה עוד והיא לא העבירה את מבטה הלאה.

I looked up from the menu I was exploring and I noticed her when she walked into the café, looking around, seeking for… I didn't know what she was seeking for. It could have been a seat, someone she was planning to meet, just check if there are any acquaintances in the place. Our eyes met. Usually, in situations like this, I look away and whoever looks at me does the same. We don't dwell on each other's eyes too much, barely for a split of a second. This time, our eyes locked. I kept looking at her more and she didn't look away.

היא חייכה אלי והתקדמה לכיוון השולחן שלי. חייכתי בחזרה, למרות שחשתי קצת מבוכה. אחרי הכל, לא הכרתי אותה ומצאתי את עצמי מחזירה חיוך אל אישה זרה. זה עוד לא קרה לי. איך אמרה לי מישהי (אחרת מהקודמת): "תמיד ישנה פעם ראשונה". אני לא ממש בטוחה באשר ל'תמיד', אך בהחלט מסכימה שיכולה להיות פעם ראשונה בכל מיני מצבים בחיינו, דברים שלא עשינו קודם לכן. זה קורה גם בגיל בשל, לא רק בגילים מוקדמים.

She smiled at me and moved toward my table. I smiled back, though I felt a little embarrassed. After all, I didn't know her and found myself smiling back at a strange woman. It hasn't happened to me before. How did someone (other than the previous one) say to me: "There is always a first time." I'm not really sure about 'always', but definitely agree that there can be a first time in all kinds of situations in our lives, things we haven't done before. This also happens at a mature age, not just at early ages in life.

Janet Courtney – The Curative Touch of a Magic Rainbow Hug

"היי", היא אומרת לי, מחייכת עדיין. "אפשר לשבת איתך?"

ככה. ישר. בלי הקדמות. בלי להניח שאולי אני מחכה למישהי. גם זה עוד לא קרה לי. אני מסמיקה, אך עדיין שולטת בקולי. "בהחלט", אני מחוה לה בידי על הכסא מולי, "בבקשה." למה לא? אני חושבת לעצמי. עדיף מאשר לאכול לבד.

היא מסירה מעליה את מעילה ומתישבת. "מה הזמנת?" היא שואלת.

אני מראה לה את התפריט שבידי. "טרם הספיקותי."

"אפשר?" היא מניחה את ידה החמימה, המחשמלת, על גב ידי. אני מושיטה לה את התפריט. היא מעיינת בו ממושכות. זה מאפשר לי לאסוף את נשימתי המואצת ולנסות לצוות על לבי היוצא אליה להלום פחות. לא קל. היא מציצה אלי מבעד לתפריט. "אני רעבה. מה התכוונת להזמין?"

"יש להם טוסט טעים עם סלט ותוספות", אני מראה לה. "חשבתי להזמין את זה, אבל המנה שלהם עצומה. אולי תרצי לחלוק? אחרת אצטרך לקחת את השאריות הביתה."

"Hi," she says to me, still smiling. "Can I sit with you?"

Just like that. Straight away. Without introductions. Without assuming I might be waiting for somebody. That hasn't happened to me yet. I blush, but still control my voice. "Absolutely," I gesture to her to the chair in front of me, "be my guest." Why not? I think to myself. Better than eating alone.

She takes her coat off and sits down. "What did you order?" She asks.

I show her the menu in my hand. "I haven't yet."

"May I?" She puts her warm, electrifying hand on the back of my hand. I hand her the menu. She studies it for a long time. It allows me to pick up my accelerated breath and try to put a order my heart that goes out for her to beat less. Not easy. She glances at me through the menu. "I'm hungry. What were you going to order?"

"They have a delicious toast with salad and additions," I show her. "I thought about ordering it, but their portion is huge. Maybe you would like to share? Otherwise I'll have to take the leftovers home."

Jeanie Haigh – Power of Hugs and the Ripple Effect of Caring

במשפט אחד:

היא רצתה חיבוק. חלקנו ארוחה טעימה. היה נעים להכירה.

 

In one sentence:

She wanted a hug. We shared a delicious meal. It was nice to know her.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: