לימון בסלט   Lemon in the Salad

סלט ירקות, זיתים וחצאי לימונים Vegetable salad, olives and lemon halves

סלט ירקות, זיתים וחצאי לימונים   Vegetable salad, olives and lemon halves

מדי בוקר אני מכינה לעצמי סלט ירקות. זו השגרה שלי. הבוקר, הכנתי גם לה. נעים יותר לאכול בצותא.

Every morning I make myself a vegetable salad. This is my routine. This morning, I prepared for her too. It is more pleasant to eat together.

בדרך כלל אני מעדיפה מתוק על פני מלוח, חמוץ או חריף. כלומר: אם אני יכולה לבחור, אני מעדיפה עוגות, עוגיות ומיני מתיקה אחרים על פני אלה המלוחים. יחד עם זאת, אני אוהבת גם מאכלים רגילים ובריאים, מלאי ויטמינים. לכל מאכל הטעם שלו. אפילו שאיני אוהבת חמוץ, איני יכולה שלא להוסיף מיץ לימון טרי לסלט הירקות שאני מכינה, זה פשוט מחייב. מלבד הירקות הרגילים (עגבניה, מלפפון, בצל, גמבה, פלפל ירוק וצהוב), אני מוסיפה וקוצצת גם 7-5 זיתים ירוקים, כנ"ל שחורים, 3-2 שיני שום (בהתאם לכמות הירקות), 6-5 פטריות, פטרוזיליה, שמיר ועלי סלרי קצוצים. מדי פעם, כשמתחשק לי, אני מוסיפה כמה כפות גדושות של אפונה ירוקה ו/או גרגרי חומוס מקופסא. מבחינתי, זה סלט מלא ועשיר.

I usually prefer sweet rather than salty, sour or spicy. Meaning: if I can choose, I prefer cakes, cookies and other kinds of sweets over the savoury ones. At the same time, I also like standard and healthy foods, full of vitamins. For all its flavour. Even though I don't like sour, I can't help but add fresh lemon juice to the vegetable salad I make, it's just a must. Apart from the usual vegetables (tomato, cucumber, onion, green pepper, yellow, and red), I also add 5-7 green olives, the same number of black ones, 2-3 cloves of garlic (according to the amount of vegetables), 5-6 mushrooms, chopped parsley, dill and celery. From time to time, when I feel like it, I add a few full tablespoons of green peas and/or boxed chickpeas. For me, it's a full and rich salad.

"שום בסלט?" היא מביעה את פליאתה עת היא מבחינה בי קוצצת אותו עם הסכין.

"מה לא בסדר?" אני עונה בשאלה, כהרגלי.

"שום? איך זה מתאים?"

"אחרי שתטעמי, אני בטוחה שלא תרצי את הסלט שלך בלעדיו." אני רואה את הפקפוק בגבותיה המתרוממות.

"Garlic in the salad?" She expresses her surprise when she notices me chopping it with the knife.

"What's wrong?" I answer the question, as usual.

"Garlic? How does it fit?"

"After you taste it, I'm sure you wouldn't want your salad without it." I see the doubt in her rising eyebrows.

Fools GardenLemon Tree

"אין לך ביצים", היא מכריזה עת היא סוקרת את תכולת המקרר. "איך זה?"

"אין לי גם בשר", אני מרגיעה אותה. "אני צמחונית וגם לא אוכלת את הדור הבא של העופות." שוב גבותיה מקמטות את מצחה.

"אם אין ביצים, אז מה יש לאכול?" אני אישה רגועה בדרך כלל, אך השאלות שלה מתחילות לעצבן אותי. היא אורחת, שתאכל מה שאני נותנת לה. אין לי כוח למתלוננות.

אני מגייסת את כל כוח ההתאפקות שלי ועונה בקול רגוע, אם כי זה דורש מאמץ רב מצדי. "תני לי לסיים להכין את הארוחה ותראי שלא תשארי רעבה."

"אני רעבה עכשו", היא ממשיכה להתלונן בקול תובעני מעצבן שעוד מעט מוציא אותי מכלי, "אין לך משהו לנשנש עד שהארוחה תהיה מוכנה?"

היקום עוזר לי להתגבר על עצמי מלגרור אותה אל הדלת ולסלק אותה מד' אמותי. "אם תנשנשי לפני הארוחה, איך יהיה לך תאבון לארוחה עצמה?" הקול שלי עדיין רגוע.

"שזה לא יטריד אותך", קולה נחוש, עיניה זועפות, "אני צריכה משהו עכשו." אני מצביעה לעבר ארון הנשנושים בו אני שומרת את השקיות המנחמות עבור הנכדים. אני עצמי איני נוגעת. פעם, אהבתי במבה וביגלה, אך מאז הגדילו היצרנים את כמות המלח בצורה שאינה נעימה לי, איני קונה אותם יותר. מדי פעם אני קונה גרעינים לא מלוחים, בעיקר כשאני מצפה לאורחות, אך איני נוגעת גם בהם משום שגם כשכתוב על האריזה שהגרעינים אינם מלוחים – הם עתירים במלח. אין לי מושג איך אין תובעים את היצרנים, כי הרי מה שכתוב על האריזה, צריך להיות אמת ולא להונות את הקונות. היא מתנפלת על הארון כאילו מצאה אוצר או לפחות מים במדבר.

"You have no eggs," she announces as she scans the content of my fridge. "How come?"

"I have no meat either," I reassure her. "I'm a vegetarian and don't eat the next generation of poultry." Her eyebrows wrinkling her brow again.

"If there are no eggs, then what is there to eat?" I'm usually a calm woman, but her questions start to annoy me. She is a guest, she should eat what I give her. I have no strength to complainers.

I muster all my restraint and respond calmly, though it requires a great deal of effort on my part. "Let me finish the meal and you'll see that you won't stay hungry."

"I'm hungry now," she continues to complain in an annoyingly demanding voice that nearly causes me to fly off the handle, "don't you have something to snack until the meal is ready?"

The universe helps me overcome myself from dragging her to the door and removing her from my life. "If you have a snack before dinner, how will you have appetite for the meal itself?" My voice is still calm.

"Don't let it bother you," her voice determined, her eyes frowned, "I need something right now." I point to the snacks cupboard where I keep the comforting bags for the grandchildren. I don't touch them myself. I used to love Bamba and pretzels, but since the manufacturers have increased the amount of salt in a way that doesn't agree with my taste, I don't buy them anymore. I buy non-salty sunflower seeds occasionally, especially when I expect guests, but I don't touch them either, because even when it says on the package that the seeds aren't salty – they're very salty. I have no idea how the manufacturers are not being sued, because what is written on the package should be true and not deceive the consumers. She pounces on the cupboard as if she has found a treasure or at least water in the desert.

דורי בן זאב – לֶמוֹן טְרִי

Dori Ben Ze'ev – Lemon Tree

סיימתי להכין את הסלט. היא סיימה לחסל שתי שקיות במבה גדולות ועמדה לפתוח שקית שלישית. "חכי", ניסיתי לעצור בעדה, "הנה אני עורכת את השולחן ונוכל לאכול."

היא מביטה בי מבעד לשקית שהספיקה לפתוח תוך כדי שדיברתי אליה. "עד שתערכי, אני אתנחם קצת בבמבה הזו." היא חפנה בידה כמות נכבדה והביאה אל פיה. חציתי לימון לשניים וסחטתי אחד מהם לתוך הסלט. "את שמה לימון בסלט?" הפה שלה היה מלא, אך זה לא מנע מבעדה להוציא קול זעקה.

הדחף הראשון שלי היה לדחוף לה בעיטה. קולות כאלה איני מוכנה לסבול מאף אחד/ת. מעולם לא הבנתי למה מאן דהוא מרשה לעצמו/ה להוציא אותם על זולתו. שוב ריסנתי את עצמי. "למה את צועקת?" שאלתי בשקט שאין לי מושג מהיכן הצלחתי לגייס. "אבקשך להשתמש בקול נורמלי כשאת פונה אלי."

את הזעם שנורה מעיניה קשה לתאר. פניה עמדו להתפוצץ עלי. "ואני אבקשך לא לומר לי איך לדבר", צעקה בקול רם יותר.

זה כבר היה ממש למעלה מכוח הסבל שלי. זו הדירה שלי ומישהי זרה שהכרתי רק אתמול צורחת עלי בחופשיות? לא אצלי! יצאתי מהמטבח, נטלתי את תיקה שהיה מונח בחדר השינה וחזרתי למטבח. היא ישבה בנחת על הכסא, דוחסת את החופן האחרון אל תוך לועה. את השקית הריקה השאירה על השולחן. אחזתי בידה והקמתי אותה בכל הכוח שגייסתי לעזרתי. משכתי אותה לעבר דלת היציאה, פתחתי אותה ודחפתי את הנפקנית החוצה, שתלך לכל הרוחות. היא הלכה בלי לומר דבר. אני משערת שמרוב תדהמה, היא לא הצליחה להתנגד.

I finished making the salad. She finished terminating two large Bamba bags and was about to open a third bag. "Wait," I tried to stop her, "I am about to set the table and we can eat."

She looks at me through the bag she managed to open while I was talking to her. "Until you're done, I'll take some comfort in this Bamba." She cupped a fair amount and brought it to her mouth. I split a lemon in half and squeezed one into the salad. "You are putting lemon in the salad?" Her mouth was full, but that didn't stop her from sounding an outcry.

My first impulse was to give her a good kick. Such voices I'm not willing to suffer from anyone. I never understood how come anyone allow themselves to utter such sounds at others. I restrained myself again. "Why are you shouting?" I asked in a quiet ton that I had no idea where I was able to recruit from. "I would like you to use a normal voice when addressing me."

The rage that was fired from her eyes is hard to describe. Her face was about to explode on me. "And I will ask you not to tell me how to speak," she shouted louder.

That was really above my endurance. This is my apartment and a stranger I only knew yesterday screaming at me freely? Not by me! I left the kitchen, took her bag that was in the bedroom, and went back to the kitchen. She sat comfortably on the chair, squeezing the last handful into her maw. She left the empty bag on the table. I grabbed her hand and set her one her feet with all the strength I had recruited to my assistance. I pulled her toward the exit door, opened it, and pushed the slut out, may she go to hell. She went without saying anything. I guess she was too amazed that she couldn't resist.

אורית וולף – נגני את תו המפתח של חייך

Orit Wolf – Play the keynote of your life

במשפט אחד:

היא רצתה חיבוק. זה היה אתמול. לא היה נעים להכירה.

In one sentence:

She wanted a hug. That was yesterday. It was't nice to know her.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: