צעדת השרמוטות 2020 SlutWalk

Amber Rose Interview

בזמן שזה קורה, אנחנו מתלהבות לחשוב שהנה, נצליח לשנות. עובר זמן ושום דבר לא קורה. לא לטובתנו.

While something is happening, we are excited to think that here, we will be able to change. Time goes by and nothing happens. Not in our favour.

המחאה הראשונה התחילה ב-2011, בטורונטו, קנדה, והתפשטה ברחבי העולם. ב-2012 זו הגיעה גם לישראל. נשים רבות צעדו ברחובות במחאה על מה שגברים עושים לנשים ובזעקה לשנות את זה. זה לא עזר. נשים עדיין נתפסות כאוביקטים מיניים וגברים עדיין בטוחים שהם נזר הבריאה וכי הנשים הן כאן כדי לספק את מאווייהם.

The first protest began in 2011, in Toronto, Canada, and spread around the world. In 2012, it came also to Israel. Many women marched in the streets protesting against what men are doing to women and crying out to change that. It didn't help. Women are still seen as sexual objects and men are still confident that they are the lords of creation and that women are here to satisfy their desires.

הצעדות והמחאות לא הועילו לשנות את התנהגות החברה. ב-2017 התחילה מחאת תנועת ה-מי טו (#גם אני) שגם היא עסקה בהטרדות נגד נשים. חשבנו שהנה, זה מה שיעצור את ההתנהגות הנלוזה של גברים המנצלים נשים. זה לא קרה. שלוש שנים אחרי, התוצאות אינן משביעות רצון. אני מבינה שאי אפשר לעקור בן-לילה מן השורש התנהגות שהושרשה במאן דהוא מלידתו, אך אפשר היה לעשות יותר.

The marches and protests did not help change the behaviour of the society. In 2017, the Me Too movement (#MeToo) protest began, which also dealt with harassment against women. We thought, here's what will stop the nefarious behaviour of men who abuse women. It did not happen. Three years later, the results are unsatisfactory. I understand that it is not possible to uproot overnight behaviour that was rooted in somebody from birth, but more could be done.

בכל פעם מחדש אנו נוכחות לדעת שתקציבים שיועדו למלחמה בדעות הקדומות, לחינוך גברים לכבד נשים ובכלל – כל תקציב שהוא לרווחת נשים, בדרך כלל אינו מגיע ליעדו. ההתקדמות הכי גדולה שנעשית היא כשמואילים להקצות את התקציב. בדרך כלל זה נעצר שם, כי בדרך ליעד המסוים נמצאים צרכים אחרים, כביכול חשובים יותר מאשר להלחם בהדרת נשים.

Every time anew, we are being proven that budgets designated for fighting prejudice, for educating men to respect women, and in general – any budget for the welfare of women, usually does not reach its goal. The biggest progress being made is when allocating the budget. It usually stops there, because along the way to the particular destination there are other needs, supposedly more important than fighting women's exclusion.

רוב קובעי המדיניות הם גברים. הנה, לדוגמא, לאורך כל משבר הקורונה, כמעט ולא היו נשים בצוותי מקבלי ההחלטות. כמה חברות כנסת ישנן? כמה משרות מאוישות על ידי נשים במשרדי הממשלה? כמה נשים ישנן בצמתים המרכזיים של חיינו כמו במטה לבטחון לאומי? זה לא ענין של תקרת הזכוכית, הענין הוא שנשים עדיין נתפסות כפחותות מגברים. לא כל הנשים פמיניסטיות (למרות שהן צריכות להיות כאלה!), ישנן כאלה שרואות בפמיניזם משהו שאסור שזה יהיה, כי לדעתן "לאישה יש את התפקיד שלה וזה שונה משל הגבר". כמובן שלדעתן היא מתחתיו ולא שוה לו. את זה הן גם מעבירות לדורות הבאים וכך אי אפשר לנתק את השרשרת הלא מוצדקת הזו. גם לא כשהנשים הספורות שכן מגיעות לעמדות מפתח והן מוכיחות שנשים בהחלט מנהלות ומנהיגות מצוינות.

Most policymakers are men. Here, for example, throughout the entire Corona crisis, there were hardly any women in the decision-making teams. How many Knesset members are women? How many jobs are staffed by women in government offices? How many women are there at the central junctions of our lives like the National Security Council? It's not a matter of the glass ceiling, the thing is that women are still seen as less than men. Not all women are feminists (although we all should be!), there are some who see feminism as something that should not be, because they think "a woman has her role and it is different from the man's." Of course they think it is beneath him and not equal to him. They pass this on to future generations as wrong, so this unwarranted chain cannot be severed. Not even when the few women who do reach key positions and prove that women are definitely excellent managers and leaders.

שידורי השרמוטות 2020 – המהדורה המרכזית

במשפט אחד:

אני חושבת מה יהיה בעוד 10 שנים. האם נזכה לראות יחס שוה ומכבד לנשים?

In one sentence:

I think about what will be in 10 years. Will we see equal and respectful conduct to women?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: